נשות עין חרוד כמעצבות ח ברה מחדשת ומשתנה:

Transcription

1 נשות עין חרוד כמעצבות ח ברה מחדשת ומשתנה: חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" מאת: תמר קמינסקי המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין )זוס( הוגש לסנט של אוניברסיטת בר-אילן רמת-גן טבת תשע"ב

2 עבודה זו נעשתה בהדרכתן של פרופ' מרגלית שילה וד"ר לילך רוזנברג-פרידמן מן המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין )זוס( של אוניברסיטת בר אילן

3 תודות אנשים רבים וטובים סייעו בידי להביא מחקר זה לידי סיום וברצוני להודות מקרב לב לכולם. בראש ובראשונה למנחות היקרות שלי, שזכות גדולה נפלה בחלקי לחקור בהנחייתן, פרופ' מרגלית שילה וד"ר לילך רוזנברג-פרידמן, שמלוות אותי לאורך כל שנות לימודי במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. הנחייתן המסורה והמקצועית, הערותיהן המאירות עיניים ובדיקתן היסודית והמהירה, לימדו אותי כיצד יש לחקור, לנתח ולכתוב, היו לי לביקורת בונה והעשירו את העבודה. יחסן החם והמעודד ברגעי המשבר הרבים, העצות הנבונות והמועילות, ההקשבה התמידית להתלבטויות, המלצותיהן החמות לנותני המלגות והפרסים והאמון שנתנו בי לכל אורך הדרך, היו לי לתמרור בדרך הארוכה ולעמוד האש ההולך לפני המחנה. מעל לכל, הן לי מורות דרך, מנחות לחיים ומודל לחיקוי ולוואי שאצליח להשיב להן כגמולן. חובה נעימה היא לי להודות למעניקי המלגות והפרסים שאפשרו לי להתמסר לכתיבת המחקר: למלגת הנשיא של אוניברסיטת בר אילן על המלגה הנאה שנתנה לי בארבע השנים האחרונות. לקרן קושיצקי של המחלקה ללימודי ארץ ישראל על עזרתה הנדיבה. למכון המחקר של יד בן צבי על המלגה ועל הזכות להשתתף בסדנת הדוקטורנטים שפתחה בפני תחומי מחקר מרתקים ומשכילים ולמכון המחקר של התנועה הקיבוצית, יד טבנקין. לעובדי הארכיונים השונים, בהם ביליתי ימים רבים, שפינו לי מזמנם והיו נכונים בכל עת להשיב על שאלותיי הרבות ולסייע בידי באיתור מסמכים וחומרים רבים ומגוונים, הכל מתוך נועם וסבלנות. במיוחד ברצוני להודות לאילנה ברקוביץ' מארכיון עין חרוד מאוחד ולרון מארכיון יד טבנקין על עזרתם הרבה והיעילה. תודה מיוחדת גם למרואיינות שפינו לי מזמנן ותרמו למחקר. לטלי ותמר ממזכירות המחלקה ללימודי ארץ ישראל שבדקו וסייעו בכל פנייה ושאלה ולמרצים הרבים שעוררו בי את יצר הלמידה, החשיבה והחקירה בתחומי עניין שונים של ההיסטוריה הארץ-ישראלית לתקופותיה. לנשואות המחקר, מייסדות עין חרוד הרבות, שאמנם לא זכיתי לפגוש, אך היכרותי העמוקה עם סיפוריהן, מעשיהן ויוזמתן שהובילו למהפכה מגדרית ולסלילת דרך חדשה של נשים בקיבוץ, היו לי מקור להשראה והפכו את המחקר לחוויה מרתקת ועמוקה. אחרונים חביבים, חברים יקרים ובני משפחתי, שעל אף שלא כולם הבינו את מהות עיסוקי, הם האזינו באורך רוח וסבלנות רבה לטרוניותיי האינסופיות וחיזקו את ידי. במיוחד ברצוני להודות להורי היקרים, יונה ויוכבד רבין על העזרה הרבה לאורך כל השנים, הן ברוח והן בחומר, ועל עזרתם בתרגום החומרים הרבים שהיו נחוצים למחקר. לחמי וחמותי, ארני ושולמית קמינסקי, על "קייטנת סבא וסבתא", שאפשרה לי להתמסר לכתיבה ללא הסחות דעת. לאחי דני, על הסטטיסטיקות והתרשימים שתרמו למחקר ולחברתי דורי שסייעה בידע הטכני על המחשב. וכמובן, אחרונים, אך חשובים מכל, באהבה רבה ובהערכה עמוקה, אני מודה לאישי רמי על העידוד והתמיכה שגילה לכל אורך הדרך ולילדי, הודיה, בת- עמי, דביר, אלעד והלל שהשתדלו, כל אחד כפי יכולתו, לקחת על עצמם משימות ביתיות ומשפחתיות רבות "ולשחרר" אותי מעולן. לולא כל אלה לא הייתה עבודה זו מגיעה לתוצר הסופי. יבואו כולם על הברכה.

4 תוכן עניינים תודות תוכן עניינים רשימת טבלאות ותרשימים רשימת קיצורים ור"ת תקציר...א מבוא... 8 א. הצגת המחקר נושא המחקר- נשות עין חרוד כמעצבות חברה מחדשת ומשתנה: מטרות המחקר ושאלות המחקר מצב המחקר- רקע תיאורטי... 3 חקר נשים ומגדר... 3 חקר נשים ומגדר בתקופת היישוב... 9 חקר נשים ומגדר בתנועה הקיבוצית ובעין חרוד... 5 חקר ספור אישי וחקר תיעוד בעל פה history(...)oral 7 חקר הסטוריה מקומית history( )local מתודולוגיה ובעיות מתודולוגיות...1 ב. רקע היסטורי ייסוד עין חרוד ליד המעיין- מסגרת הקבוצה הגדולה והקומונה הטריטוריאלית: קיבוץ עין חרוד: עין חרוד- הקיבוץ המאוחד: גבעת קומי- עין חרוד של מעלה: ג. דמוגרפיה עין חרוד "הקבוצה הגדולה"- מימוש חזונו של לביא דמוגרפיה ממבט מגדרי מחברה רווקית לחברה משפחתית...99 ד. נשות עין חרוד- מבט עומק אפיון וביוגרפיה קולקטיבית של הנשים המייסדות...95

5 פרופיל חברות עין חרוד חלוצות העלייה השנייה חלוצות העלייה השלישית חלוצות העלייה הרביעית העלייה החמישית נשים ללא זוגיות נשיות והיחס למראה ולטיפוח החיצוני אפיון וביוגרפיה קולקטיבית של בנות הדור השני שער ראשון- החברה במרחב הפרטי...90 פרק ראשון: זוגיות ומשפחה בעין חרוד...98 א. תפיסת המשפחה בחברה הקיבוצית פתח דבר...91 הפרובלמטיקה האינהרנטית במשפחה הקיבוצית מקורות ומתודולוגיה תפיסת המשפחה...99 מהי משפחה? המשפחה המסורתית המשפחה בציונות ובראשית היישוב ב. המעבר מחיי רווקות לחיי זוגיות יחסי זוגיות טרום נישואין המעבר לחדר משפחה וטקסי הנישואין ג. המעבר מחיי זוגיות לחיי משפחה פתח דבר: תפיסת האימהות בשיח הלאומי-ציוני ובתנועת הפועלות מימוש האמהות בחברה הקיבוצית - חוויה פרטית או לאומית? חוויית האימהות בעין חרוד- הריון, לידה והנקה...54 הריון לידה הנקה תכנון המשפ חה והפלות יזומות התפתחות אמצעי מניעה והחוקה במדינות שונות יחס החברה היישובית והרפואה להפלות מלאכותיות... 67

6 9.9 יחס החב רה הקיבוצית לתכנון המשפחה והפלות מלאכותיות הטיעונים שצידדו בהפלות מלאכותיות ההחלטות שעלו מאסיפות החברות- מהפכה נשית מימוש האימהות מול מחוייבות קולקטיבית...79 למי שייך הילד- להוריו או לקולקטיב? הטיפול והחינוך המשותף בעין חרוד...71 התהוות ושלבים ראשונים יחסן של האמהות לטיפול המשותף ולפרידה מהילדים היחסים בין ההורים למטפלות סוגיית הלינה המשותפת הטיעונים נגד הלינה המשותפת הטיעונים בעד לינה בבית ילדים מבנה הבית כטיעון בעד הלינה המשותפת הכרעת הויכוח בסוגיית הלינה המשותפת ד. קשיי הזוגיות במסגרת הקולקטיב והתערערותו של התא המשפחתי: הקושי בחיים זוגיים במסגרת הקולקטיב- "שלישי" היחס לניאוף ובגידות סיפורה של נחמה אברונין- פרשיית אהבים שהובילה להתאבדות בגידה )או קנאות?( שהובילה לרצח- סיפורה של חנה בלוך היחס לבגידה וניאוף- היבט מגדרי התערערות התא המשפחתי- פרידות הסיבות לפרידות בני זוג בעין חרוד השפעת הפרידה על בני הזוג- מבט מגדרי השפעת הפרידה על ילדי בני הזוג ה. חיים ללא זוגיות- רווקות ואלמנות רווקות עין חרוד הסיבות המשוערות לתופעת הרווקות קשיי הרווקות בחברה קיבוצית- משפחתית אלמנות בחברה הקיבוצית הגורמים להימנעות האלמנות מנישואין שניים ו. במקום סיכום- האם היחס לגילויי מיניות בקרב הנוער הוא אספקלריה לתפיסת המשפחה בעין חרוד?...886

7 שער שני- החברה במרחב הקיבוצי-חברתי פרק שני: עבודת החברות והחברות בעבודה א. רקע היסטורי- החלוצות והעבודה תפיסת עבודת הכפיים בתנועה הציונית תפיסת חלוצות העלייה השנייה והשלישית את העבודה כיוצרת זהות חדשה ושוויון מגדרי הקשיים במימוש שאיפתן החלוצות כובשות את העבודה החקלאית ב. מקומן של מייסדות עין חרוד בהקמת המחנה ובתקופת הראשית ג. עבודת החברות בשנים צעדים ראשונים מקומן ותפקודן של החברות בענפי השדה ה'נשיים' ענפי החקלאות ה'נשיים' העבודה בענפי החקלאות ה'נשיים' כמימוש חלום נשים מובילות שהתמסרו לעבודה החקלאית יוזמות נשיות לקידום הענפים החקלאיים הקשיים בהתמדה בענפים החקלאיים מאמצי החברות לשיפור מעמדן בעבודה חברות עין חרוד כמנסות להוביל שינויים ד. המטוטלת זזה אחורה וקדימה: : העבודה בחקלאות כגורם למעורבות ציבורית מקומן והשפעתן של נשות עין חרוד בענפי השירותים המטבח מחסן הבגדים המכבסה הטיפול והחינוך המשותף: ענף שירותים משודרג סיעוד וטיפול בחולים יוזמת החברות לשינוי מהותי בעבודה: ה. נשות עין חרוד מנהיגות שינוי למען הדור הבא: כינוס גבעת השלושה כמנוף להעצמה אישית-נשית

8 9. ועדת החברות- הישגים וכשלונות ו. מלחמת העולם השנייה כמנוף להעצמה נשית: ז. שנים של שפל: ח. סיכום - ה"מטוטלת העין חרודית" בעבודת החברות פרק שלישי: מקומה של החברה בחיים הציבוריים א. נשים בזירה הציבורית ב. הסיבות להעדר נשים מהזירה הציבורית מסורת הדורות פסיביות נשית אדישות חוסר בטחון ג. פעולות החברות לשינוי מגדרי התארגנות החברות לשיח נשי-קולקטיבי במטרה לקדם מעורבותן הציבורית יוזמת חוק ה"שליש" בעין חרוד, יוזמת הוצאת חוק "השליש" מהתחום הלוקאלי למרחב התנועתי- התיישבותי העיתונות כחדירת ההישג לשיח הציבורי-יישובי ד. נשים בתפקידים ציבוריים: מלכוד עצמי או העצמה נשית? ה. זמן חירום כזרז למפנה נשי: ו. במקום סיכום: אמהות, עבודה ופעילות ציבורית- הילכו כולם יחדיו? פרק רביעי: חברות עין חרוד בפעילות תרבותית א. פתח דבר: תרבות מהי? בנייתה של תרבות לאומית מקומו של עין חרוד בעיצוב התרבות העברית החדשה ב. עריכת עלונים ויומנים קיבוציים כאספקלריה ואמצעי מעצב ג. ארגון פעולות תרבותיות ארגון חגים ומועדים ייסוד וארגון חוגי לימוד חוגי עברית חוגי לימוד כערך תרבותי וככלי לפעילות ציבורית היחס למוות ועיצוב תרבות הזכרון

9 פתח דבר: היחס למוות כאספקלריה ליחס למסורת- אימוץ ודחייה האיפוק והסגפנות מול המוות כביטוי לייחודיות של החברה הקיבוצית מבט מגדרי - תגובות החברות למוות ועשייה נשית כהתמודדות עימו ד. נשות עין חרוד ביוזמות תרבותיות שונות כתיבה נשית נירה חן ורבקה שטורמן כמעצבות תרבות מוזיקה וריקוד חדשה ה. הקובץ "חברות בקיבוץ" השיקולים להוצאת הקובץ- מבט מגדרי העבודה על הכנת הקובץ מבנה הקובץ ותכניו פרסום הקובץ התגובות וההדים כאספקלריה להבנת משמעותו ותרומתו המגדרית של הקובץ א. הספר כהיסטוריוגרפיה מחודשת ומחדשת- השמעת הקול הנשי הנעלם והנאלם ב.הספר כחוויה נשית ג. הספר כיצירה חינוכית קובץ ב'- כשלון שיתקון? ו. סיכום: חברות עין חרוד בעיצוב התרבות הקיבוצית והיישובית שער שלישי- החברה במרחב הציוני-לאומי פרק חמישי: שליחות תנועתית- ציונית כמעצבת זהות נשית עין-חרודית א. שליח ות נעדרת זהות מגדרית: ב. יצירתה של זהות נשית: העמקת הרעיון החלוצי בקרב חוגי הנוער היהודי והקמת קיבוצי הכשרה לבוגרים עשייה מגדרית-נשית חדשה עשייה מגדרית- מסורתית: נקיון, בריאות והזנה ג. שליחות למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה: : מתן חום, אהבה ותשומת לב לימוד והוראה הדגשת ייחודו של עין חרוד בהתיישבות כחלק מעיצוב הזהות הנשית בשליחות שליחות ביטחונית מטעם ההגנה ד. סיכום - מפעל השליח ות כמכונן ומעצים זהות נשית חדשה

10 פרק שישי: פעילותה של החברה 'בפנים'- קליטת חדשים א. קליטת ראשוני העלייה החמישית: ב. קליטת חברות עליית הנוער: ג. קליטת "ילדי טהרן" ו"הקבוצה הסורית": ד. קליטת פליטי המלחמה: ה. סיכום מקומן של חברות עין חרוד בקליטת העולים החדשים פרק שביעי: השתלבותה של החברה בכוחות המגן א. פתח דבר - נשים בזירה ביטחונית ב. מקומן של חברות עין חרוד בהגנה בין מאורעות 8494 למאורעות המעבר מפסיביות לאקטיביות המאורעות ממבט מגדרי התביעה לשינוי - יוזמה גברית ג. "מרד החברות" בעין חרוד- פתח לתקופה חדשה במערכת השמירה וההתגוננות תחושות המועקה הנשית לנוכח המאורעות השלבים ביוזמת החברות לשינוי מגדרי בהגנה אסיפות חברות כדרך למימוש השיתוף בהגנה חשיבותה של הנהגה ומנהיגה בדרך לשינוי המרד עולה מדרגה- עמידת הנשים בכל תוקף על זכותן הגברים מצדדים בתביעה- שלב מכריע בשינוי הוצאת המרד מהתחום הלוקאלי-מקומי לתחום היישובי נשות עין חרוד כמובילות שינוי- מאבקן של נשות תל יוסף הד פומבי בשיח הציבורית הוצאת החוברת "החברה בשמירה" מועצת גבעת השלושה מועצת יגור המרד כמעצים זהות נשית עין חרודית ד. "מרד החברות" במבט קדימה- השפעתו על שירות חברות במסגרות הצבאיות מחוץ לעין חרוד: שירותן של נשות עין חרוד בצבא הבריטי פתח דבר: גיוס ושירות נשים בצבא הבריטי

11 1.9. הפולמוס על גיוס חברות הקיבוץ המאוחד ועין חרוד מגויסות עין חרוד פרופיל המתגייסות מניעי ההתגייסות של הנשים גיוס פרטי- בניגוד להחלטות הקיבוץ השירות הצבאי ומאפייניו תפקיד החברות בצבא הדאגה לתרבות הלאומית כביטוי לזהות העין חרודית הקשר עם עין חרוד כמקור להעצמה אישית שירותן של חברות עין חרוד בפלמ"ח: פתח דבר - הקמת הפלמ"ח וגיוסי הבנות עין חרוד והפלמ"ח תפקידי החברות בפלמ"ח אלחוטאיות תפקידי לחימה תפקידי פיקוד תפקידי מטה ה. סיכום- השלכתו של "מרד החברות" על הישגי חברות עין חרוד בזירה הביטחונית והכללית מבית ומחוץ: פרק שמיני: נשות עין חרוד כסוללות דרך הנשים בקיבוץ- סיכום ומסקנות המחקר ביבליוגרפיה נספחים נספח מספר 1: אינדקס- חברות עין חרוד בשנים נספח מספר 9: עין חרוד נופים ודמויות i... Abstract Table of Contents

12 רשימת טבלאות ותרשימים תרשים מספר - 1 מספר חברים בעין חרוד בשנים עמ' 91 תרשים מספר 9 אחוז מספר החברים לעומת מספר החברות...עמ' 99 תרשים מספר 3 סך חברים ללא זוגיות לעומת חברים בעלי בני ובנות זוג...עמ' 93 תרשים מספר 9- פילוח מספר ילדים לאם במחצית הראשונה של שנות השלושים...עמ' 99 תרשים מספר - 5 הגידול במספר ילדי המקום במהלך השנים הנחקרות...עמ' 95 תרשים מספר 6- התפלגות תקופת העלייה של המייסדות...עמ' 96 תרשים מספר 7 התפלגות המייסדות על פי ארצות מוצאן...עמ' 96 תרשים מספר 1- התפלגות המייסדות על פי השכלתן...עמ' 97 תרשים מספר 4- אחוז חברות בעין חרוד ללא זוגיות...עמ' 39 תרשים מספר 10- אחוז נשים בקיבוצים בכלל שחיו ללא זוגיות...עמ' 33 תרשים מספר 11- חלוקה מגדרית בענפי העבודה בשנת תרפ"ה ) 1495 (...עמ' 134 תרשים מספר 19- חלוקה מגדרית בענפי העבודה בשנת תרפ"ז ) 1497 (...עמ' 191 תרשים מספר 13- עבודת החברות בענפים השונים בשנת תרצ"ב ) 1439 (...עמ' 159 תרשים מספר 19- חלוקת עבודת החברות על פי ענפים...עמ' 119

13 רשימת קיצורים ור"ת אט"ס= חיל העזר של צבא היבשה Service(.)A.T.S.= Auxiliary Territorial אי"ט= ארכיון יד טבנקין לתולדות הקיבוץ המאוחד. א"צ= ארכיון צה"ל. אצ"ל= ארגון צבאי לאומי. א"ש= אימוני שדה. אש"צ= ארכיון השומר הצעיר. את"ה= ארכיון תולדות ההגנה. בחו"ל= בחוץ לארץ. במלה"ע= במלחמת העולם. דו"ח= דין וחשבון. ד"ר= דוקטור. הנ"ל= הנאמר לעיל. ווא"ף= חיל העזר של התעופה ( Force.)W.A.A.F= Women Auxiliary Air וכד'= וכדומה. וכו'= וכולי. עח"א= עין חרוד איחוד. עח"מ= עין חרוד מאוחד. ע"י= על ידי. ע"ש= על שם. פלי"ם= פלוגה ימית פלמ"ח= פלוגות מחץ. פרופ'= פרופסור. צה"ל= צבא הגנה לישראל. ק"מ= קילומטר.

14 תקציר החל משנות השמונים, המחקר הקיבוצי-המגדרי, ניפץ את המיתוס שרווח תחילה אודות השוויון בין המינים בקיבוץ, ופענח את השבר המתחבא מאחוריו. מחקר זה לא בא לנפץ את הניפוץ אלא לספר את הסיפור שלא סופר. עבודה זו באה להציג את מלחמתן של נשות עין חרוד למען השגת השוויון הנכסף, מלחמה שהחלה כבר בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. תזה זו בוחנת לראשונה בעזרת תיעוד מדוקדק, פרטני ומקיף באמצעות מחקר "מיקרו" היסטורי, קבוצת נשים מיוחדת, חברות עין חרוד, ומנתחת לעומק כל פן וצג שלהן, מקומן ותרומתן לעיצוב ההוויה והח ברה בשלושת העשורים הראשונים לקיום הקיבוץ. היא מפענחת הן את היוזמה שצמחה בקיבוץ, והן את יישומה וכשליה ובד בבד מוכיחה כי לנשים בכלל ולנשות עין חרוד בפרט, תרומה רבה ומשמעותית, לעיצוב הח ברה ולמקומה של החב רה בעיצוב דפוסים הקשורים ליחיד, לח ברה וללאום. במובנים רבים נשות עין חרוד שהיו קבוצת נשים ייחודית, סללו את הדרך למהפכה מגדרית שצמחה על קרקע קיבוצם. המהפכה המגדרית הובלה במגוון תחומים: זוגיות ומשפחה, עבודה, פעילות תרבותית וציבורית, בטחון, קליטת עלייה ושליחות לגולה. עין חרוד היה חוד החנית של מהפכה מגדרית ציונית בכל הנוגע לתפיסותיו את מקום הנשים בחברה. עבודתי מציגה לראשונה את המהפכה המגדרית שהתרחשה שם ואת קבוצת המובילות מעין חרוד. הבחירה בנשות עין חרוד כנושא המחקר אינה מקרית. אמנם בתקופה הנידונה, תקופת היישוב, קמו עשרות קבוצות וקיבוצים, מהם קודמים לעין חרוד, דוגמת דגניה וכנרת, מהם גדולים ממנו, אך ייחודו של עין חרוד ומקומו כ"חלוץ ההולך לפני המחנה" בלטו כבר מייסודו, בי"ח אלול תרפ"א ) (. שני גורמים מרכזיים השפיעו על ייחודיותו של עין חרוד: המפגש הפורה בין אנשי העלייה השנייה שהיו מבוגרים ומנוסים יותר וותיקים יותר בארץ וחלוצי העלייה השלישית שהיו מושפעים מתנועות המהפכה בארצות מוצאם- רוסיה ומזרח אירופה וביקשו ליישמם בארץ, וכן ההרכב הייחודי של החברים: חברי עין חרוד, ובכלל זה חברותיו, היו בעלי יכולת חברתית וכישורים מגוונים יוצאי דופן: אנשי רוח, סופרים, מוסיקאים, ציירים, מחנכים ועוד. הללו עיצבו תרבות חדשה שממנה ומרעיונותיה ינקו חברי קיבוצים אחרים. גורמים ייחודיים אלו גרמו לכך שבמהרה הפך עין חרוד למקום בעל השפעה רבה על הח ברה והתרבות בארץ. אמנם מבחינת מיקומו הגיאוגרפי היה עין חרוד בפריפריה אך מכל בחינה אחרת הוא היה מרכזי ביותר בהוויה היישובית. לפיכך, מהפכה מגדרית שהתרחשה בו הייתה עתידה להשפיע אף מעבר לגבולות היישוב עצמו. חברי עין חרוד חיו בתחושה של חשיבות ושליחות גם יחד. קשה לקבוע אם זהו הגורם אשר הפך את חברות עין חרוד לקבוצה מובילה ומשפיעה, הן בהיבטים הקשורים בעין חרוד והן באלו הקשורים לחב רות ההתיישבות העובדת ולאישה בח ברה היישובית בכלל, או שמא ייחודן מלכתחילה, כנשים בעלות הרכב אנושי בולט ומגוון הוא שהביא למרכזיותן בח ברה היישובית. בין כך ובין כך, אם עין חרוד נתפס כ"חלוץ ההולך לפני המחנה", אזי נשות עין חרוד תפסו את עצמן כ"קטר המוביל את הרכבת". השינויים והעיצובים אותן ביקשו נשות עין חרוד להנחיל היו לא רק ברמה הלוקאלית- מקומית, כי אם בקרב הח ברה והחברות בה. בכך הן נבדלות ומיוחדות מנשות א

15 קיבוצים אחרים בתקופה הנידונה. אמנם גם בקיבוצים אחרים היו נשים חזקות ומשפיעות, אך הן לא השכילו להפנים את התובנה המהפכנית כיצד להוביל מהפכה מגדרית. היו אלה נשות עין חרוד שהבינו כי על מנת להשפיע, זו אינה יכולה להישאר בתחום הלוקאלי ועליה לפרוץ את הגדר המקומית אל המרחב היישובי כולו. ואכן, תהליכים חברתיים-מגדריים שהחלו בעין חרוד השפיעו על הח ברה והחב רה מסביב וחלחלו אליה, כך שגם אם לנשים אחרות ביישוב הייתה תודעה פמיניסטית הן לא דאגו ליישם ולממש אותה כפי שעשו בעין חרוד. נראה שמקבץ כזה- נשות עלייה שנייה לצד שלישית ורביעית ונשים משכילות וחזקות, במקום ייחודי כזה, הוביל למפגש שאפשר קרקע רחבה ופורייה לקליטת רעיונות פמיניסטיים ויישומם. קבוצת המחקר כוללת בין שמונים למאה נשים. ההבדל המספרי נובע מהשינויים הדמוגרפיים שהיו בקיבוץ מייסודו, לאורך קרוב לשלושה עשורים, בהם מתמקד המחקר. רוב הנשים שנמנו עם קבוצת המייסדות והיו משפיעות ומובילות השינויים בתחומים השונים, היו עולות ממזרח אירופה, בנות העלייה השנייה, השלישית והרביעית אשר צמחו בבתים אמידים ומסורתיים, אך יחד עם חינוכן היהודי הן זכו להשכלה כללית רחבה, בגימנסיה ובמוסדות להשכלה גבוהה. נשים אלו היו מושפעות ברובן מתנועת המהפכה ברוסיה ולקחו חלק פעיל בתנועות הציוניות סוציאליסטיות- "חובבי ציון", "החלוץ" והתנועה הציונית-סוציאליסטית )הצ.ס.(, כך שעוד לפני עלייתן ארצה הן האמינו בבניית חברה שוויונית וצודקת המעניקה הזדמנות שווה לכולן ללא הבדלי מעמד, השכלה וממון. בקרב נשים דעתניות אלה היתה קבוצה בולטת של כעשר נשים אשר צעדו בראש המחנה יהודית איידלמן, בתיה ברנר, רבקה דנית, נטלקה טבנקין, עטרה שטורמן, שרה יצקר, פרומקה אשד ועוד וחוד החנית מביניהן היו אווה טבנקין, יוכבד בת רחל )תרשיש( וליליה בסביץ. הן שהובילו לכל אורך הדרך את חברות עין חרוד להיאבק על מקומן ושיתופן בכל מעגלי החיים בקבוצה ובח ברה. בזכות נשים כישרוניות ופעילות אלה, שהיו בעלות תודעה מהפכנית-פמיניסטית-ציונית- סוציאליסטית, העמידה בראש דאגתן את "בעיית החב רה" או את "שאלת החב רה", כפי שהן עצמן כינו אותה. הנשים הפעילות, בעיקר בסביץ, טבנקין ובת רחל, אך גם אחרות אותן הן הצליחו לסחוף אחריהן, יזמו, כתבו, ארגנו ולחמו למען השגת שוויון זכויות וחובות לאשה בכל התחומים: עבודה, הגנה, פעילות ציבורית ועוד. לא תמיד נתפסו כלל החברות למאבק, אך בשעות מצוקה ומשבר הצטרפו רבות, בכל כוחן ומרצן לשינוי מעמדן בח ברה ואף ראו בכך הישג לאומי, הן לדורות הבאים והן לחב רות בח ברה היישובית כולה. המחקר חושף את השינויים והחידושים אותם יזמו נשות עין חרוד בשלוש ספירות מרכזיות: הספירה הפרטית, הספירה החברתית- קיבוצית והספירה הלאומית-ציונית. שלושת התחומים הללו אינם מנותקים אחד מהשני אלא קשורים, משפיעים ומושפעים זה מזה. גם אירועי השנים הנחקרות, הן מבית והן מחוץ, דהיינו הפילוגים השונים שעבר עין חרוד מייסודו, לצד גלי המאורעות, מלחמת העולם השנייה ועוד, השפיעו על עין חרוד ועל מאבקן, מקומן והשפעתן של החברות בו. הספירה בה נשות עין חרוד התקשו לחולל שינויים מרחיקי לכת, הייתה הספירה הזוגית והמשפחתית. אמנם בתחום זה עיצבו החלוצים שינויים מרחיקי לכת במהלך השנים הנחקרות, אולם שינויים אלה הביאו לפיחות בהערכה שרחשה הקבוצה למוסד המשפחה. בקיבוץ התפתח ב

16 יחס של זלזול והזנחה כלפי המשפחה. המייסדים רוקנו את הבית ואת מוסד המשפחה מכל תכניו המקוריים ומאחר שנשים מזוהות עם הבית, תפיסה זו גם גרמה לזלזול בנשים. נשות עין חרוד לא השכילו לערער על הדיסוננס המשפחתי שהתקבע בעין חרוד בפרט ובקיבוץ בכלל ומלבד הערות בודדות, שרמזים עדינים מוצנעים בהם, הן לא חשפו את אכזבתן ממצב המשפחה בקיבוץ בפומבי. הן החליפו את זו על ידי ערותן בתחומים אחרים, קיבוציים ולאומיים. באלו היו נשות עין חרוד פעילות וביקשו ליצור שינוי משמעותי בעיצובה של הח ברה ושל החב רה בה. חברות הקיבוץ השקיעו את עיקר מעייניהן בשיפור מעמד האשה בתחום העבודה. בתחום זה, שנחשב לחוד החנית של החברה הקולקטיבית, שהיווה תחליף לדת המסורתית, יצרו נשות עין חרוד נישה מגדרית רחבה ושותפותן לעבודות הנחשבות והנחשקות, בחקלאות ובשדה הפתוח הייתה בעלת משמעות לאורך רוב השנים הנחקרות. אמנם הן המשיכו כל העת לעבוד בענפים הנשיים המסורתיים, אך יחד עם זאת הן דרשו כי לעבודות אלו ייכנסו גם גברים. הצעה זו מומשה רק בחלקה, שכן מספר הגברים במוסדות אלו לא היה לרוב שווה למספר הנשים שעבדו בהם. ואולם, עצם העובדה כי בחלק מענפים אלו עבדו בין שליש למחצית גברים, כבר הייתה ייחודית לעין חרוד. התמדת החברות בענפים החקלאיים לוותה בקשיים לא מעטים והיה עליהן להתמודד עם מספר חזיתות בכדי להגשים את מאווייהן לעבודה שנחשבה יצרנית ומשום כך ליוקרתית. יחד עם זאת השינויים שהצליחו חברות עין חרוד לחולל בדפוסים המגדריים השמרניים של חלוקת העבודה היו בולטים כבר מייסודו של הקיבוץ והשפיעו על חברות קיבוצים לא רק מתנועת הקיבוץ המאוחד כי אם ממגוון התנועות הקיבוציות בהתיישבות העובדת. למרות מהפכנותן של חלק מהחברות, היו גם נשים שלא היו שותפות למהפכה בשנים הראשונות לייסוד הקיבוץ. הבנת החברות הפעילות הייתה כי שותפות בעבודה תביא גם למעורבות חברתית של נשות הקיבוץ הפסיביות, ועל כן בד בבד עם אסיפות החברות שארגנו בענייני עבודה הן הובילו ב יוזמה חדשנית לחקיקת חוק "השליש", אשר חייב שריון שליש מקומות לנשים בכל ועדה ציבורית, תחילה בעין חרוד ולאחר מכן בכל מוסדות תנועת הקיבוץ המאוחד ובתנועות קיבוציות אחרות. מהלך מהפכני זה היווה את הואריאציה הראשונה לכינוי הרווח כיום בשם "העדפה מתקנת"- Action,Affirmative והוא הוביל למעורבותן החברתית של נשים בכל התחומים הציבוריים בקבוצה ובתנועה. אמנם לא תמיד נשמר החוק בפרופורציה של שליש, אולם כאשר החברות חשו כי קיים צורך חיוני בכך, הן לא היססו להשתמש בו "כנשק יום הדין" ולמעשה הוא אומץ על ידי מוסדות ציבוריים גם מחוץ לקיבוץ. פריצת הדרך בתחום הציבורי הביאה גם לפריצות דרך נוספות. חברות כליליה בסביץ ויוכבד בת רחל עסקו בעריכת יומן עין חרוד ובביטאונים קיבוציים אחרים ויצקו בהם תוכן תרבותי חדש. מעלונים אינפורמטיביים מצומצמים הם הפכו לנכס תרבותי חשוב, המערב ומעורב בכל תחומי החיים בקיבוץ ובח ברה היישובית. יצירה תרבותית חשובה מאין כמוה הייתה היוזמה וההוצאה לאור של הקובץ "חברות בקיבוץ" )1493(, המביא את סיפורן וחוויותיהן של כמאה נשים מעשרים ושמונה יישובי הקיבוץ המאוחד, בתחומים ציבוריים ופרטיים. מתוך מחשבה כי הנרטיב הנשי הוא המרכזי, ביקשו בסביץ ובת רחל לחשוף במרוכז את הביטוי הנשי מתוך מטרה לתעד ולכונן נרטיב חדש אך אחיד של מעשי הנשים בחברה הפועלית, וכן לחשוף את עולמן הפנימי של הכותבות והמספרות ובכך לתמוך רגשית בקוראות שהתמודדו עם בעיות דומות ולחנך את הדור ג

17 הבא של תנועת העבודה הישראלית, כפי שהסבירו השתיים בפתח הספר. הקובץ נתפס בעיני נשים רבות ככלי לשינוי מגדרי, שכן מעבר למבט על הספר כעל גורם חוויתי ומחנך, היו רבות גם מקרב ההתיישבות העובדת וגם מחוצה לה, שראו בספר חלוץ שיוביל לפתיחת סגור ליבן של נשות היישוב ולסיום האלם הנשי בביטוי בכתב ובעל פה. גם בתחומים לאומיים-ציוניים מבית ומחוץ, בשליחותן התנועתית לגולה ובקליטת עולים חדשים, ניכרת השפעתן של נשות עין חרוד. הבנתן המגדרית הייתה כי שליחותן הלאומית, הן לפני המלחמה והן אחריה, הינה בעלת מאפיינים ייחודיים-נשיים ועין חרודיים ועל כן לצד עיסוקן בתחומים נשיים מסורתיים כסעד בריאות, תזונה וחינוך הן פעלו לשינוי ולהעצמת זהותן האישית והמודעות המגדרית של החלוצות והעולות ולהטמעת הערכים הקולקטיביים של הקיבוץ בכלל ושל עין חרוד בפרט. מאבקן של נשות עין חרוד ב"מרד החברות", בזמן מאורעות 1436, לקחת חלק שווה בשמירה ובהגנה, הכה גלים ברחבי ההתיישבות העובדת ועורר שינוי של ממש במקומן של החברות בהתיישבות בכלל ובעין חרוד בפרט. ככל הנראה הייתה לכך השפעה גם על הצטרפות נשים להגנה היישובית בזמן המאורעות וייתכן שאף על גיוסן לפלמ"ח, לחיל העזר הנשי של הצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה ואף לצה"ל. תחושתן של חברות עין חרוד לאור הצלחתן הייתה גאווה והצלחה. הן ראו עצמן כמחוללות מהפך וביקשו להמשיכו ולהשליכו על יתר תחומי החיים החברתיים בקיבוץ, בתנועה וביישוב. במאבקים השונים של נשות עין חרוד, בחזיתות השונות, ניתן לראות מעין פמיניזם ציוני-קיבוצי חדש, שקרא לשינוי נשי לאומי שיקרין על נשות הקיבוצים, נשות היישוב כולו ובנות הדור הבא בפרט. בחינת התהליכים המהפכניים מעלה מספר תובנות נוספות: האחת, "עקרון המטוטלת"- העולה בשעת חירום ויורדת בחיי היום יום. בכל פעולותיהן המהפכניות של נשות עין חרוד ניתן להבחין במטוטלת זו. דהיינו, בשעת משבר החברות נרתמו ונלחמו להשגת שינוי וכשזה נעשה הן הרפו, חזרו לפאסיביות שלהן ובכך גרמו לעיתים לנסיגה משמעותית מהישגיהן. השנייה, מספרן המועט של החברות הפעילות, של "נושאות הדגל", אלו שדאגו לכתוב ולהעלות לדיון נשי וציבורי שאלות מגדריות נוקבות. אמנם לצידן, או מאחוריהן, עמדה קבוצה נוספת של חברות, "הרוב הדומם, אך התומך", כאלו שהיו ערות לבעיות אך בדרך כלל קולן לא נשמע בפומבי. בנות הקבוצה הראשונה, קבוצת המובילות, ניסו ללא לאות "לשכנע", להניע ולהביא לכך שהחברות תתבטאנה, תדברנה, תהיינה פעילות ושותפות יותר לא רק לנושאים הנשיים אלא גם לאלו שנתפסו גבריים, דוגמת בטחון, פעילות ציבורית ועבודה יצרנית. לאור כל אלה, הדברים היו איטיים, לא תמיד יושמו לאורך זמן ורק ובעיקר בזכות העובדה שקומץ נשים פעילות דאגו ששאלת האשה כמעט ולא ירדה מסדר היום משך כל השנים הנחקרות, הובילו לשינוי מגדרי משמעותי. למרות התסכול שניתן לחוש לא פעם מדברי החברות וכן התבטאויות בדבר אי מימוש עצמי ואי שיתופן של נשות עין חרוד בפעילות ציבורית ובהגנה בפרט ובנושאים שונים בכלל, הרי שממרחק של זמן ובעין חיצונית הבוחנת את הדברים לעומקם, נראה לי שהשפעתן של נשות עין חרוד על תהליכים ושינויים מחוץ לקיבוצן גדולה מכפי שהן עצמן ואף חוקרי הקבוץ, הבינו, חשו וחוו את פני הדברים. ואולם, סוגיה זו מצריכה דיון בפני עצמו החורג מעבודה זו. ד

18 התובנות שהוצגו כאן הושגו באמצעות שימוש במתודה מחקרית המשלבת בין שתי דיסציפלינות מחקריות עיקריות: הראשונה, חקר המגדר, שלמן שנות התשעים מתמקד בסיפורן של נשים ובהתנסותן הייחודית לצורך בדיקת ההבניה החברתית של המיניות וההגדרות החברתיות אשר עוצבו תוך כדי כך. בבסיס תחום זה ההנחה כי הסיפור הנשי אינו מהופך לזה הגברי אלא משלים אותו ומאיר עליו באור חדש. הדיסציפלינה השנייה הינה תחום מחקר צעיר יחסית, הסטוריה מקומית- history,local הנחשבת משמעותית להבנת התקופה כולה. בתחום זה יוצרים בסיס נתונים ומידע על סמך המידע המקומי לצורך הבנת תופעות ותהליכים כלליים בהיסטוריה החברתית והתרבותית. במחקרי עשיתי שימוש בחומר ארכיוני כללי ואישי שמתעד באופן פרטני את עין חרוד, והקיבוץ המאוחד בכלל ואת הנשים שפעלו בהם בפרט. נעשה גם שימוש רחב בספרי זכרונות, ספרי זיכרון ויובל, עיתונים כלליים וביטאונים קיבוציים בני התקופה, קבצי חברות בהם "דברי פועלות" ו"החברה בקיבוץ". בנוסף לכך שאבתי מידע מרומנים ספרותיים בני התקופה שנכתבו על ידי הסופרים דוד מלץ ושלמה רייכנשטיין, חברי עין חרוד, המשקפים את ההוויה העין חרודית בשנות העשרים והשלושים. חשיפת דיוקנן האישי והקולקטיבי של נשות עין חרוד שקולותיהן נאלמו-הושתקו הן בסיפור קורות עין חרוד והן בח ברה היישובית כולה, מכניסים תובנות חדשות לתמונה ההיסטורית של הקיבוץ והתנועה. שימוש במידע שלא נוצל עד כה ובשיטות מחקר חדשניות, המשלבות בין דיסציפלינות שונות, יוצר תמונה מורכבת ומאוזנת יותר של התהליכים ההיסטוריים. מחקר זה מעיד שבניגוד למוסכמה, קבוצה מנשות הקיבוץ החלה מראשית קיומו להילחם למען שוויון מיגדרי. הללו לא חיו באשליה סוציאליסטית כי השיוויון כבר מומש, אלא להיפך. הן החלו להילחם על מנת לממשו כבר בשנות הראשית של התנועה הקיבוצית. המהפכה המיגדרית מלווה אפוא את עין חרוד משנותיו הראשונות. התמונה המחקרית שרווחה עד כה שונתה באמצעות מחקר זה והתמונה החדשה מוכיחה כי לנשים תרומה רבה לעיצוב הח ברה והחב רה ולהוויה החברתית המשתנה בקיבוץ מכפי שהוצג עד כה. דיון זה מוסיף נדבך לחקר נשים ומגדר בתולדות ההתיישבות והיישוב בפרט ולמחקר ההיסטורי הישראלי בכלל. ה

19 מבוא א. הצגת המחקר: יום רודף יום. עבודה, ילדים, שאלות המשק, קריאה חטופה - והיום עבר. ובחיי החב רה ניצחונות וכישלונות, התאבקות עם קשיים פנימיים וחיצוניים, עלייה וירידה, הישגים ניכרים וחלומות נכזבים, שמחת היצירה וייאוש, וכל זה חבוי בפנים, בסתר, בתחומי הפרט ולא בא 1 עדיין לידי גילוי ציבורי. 8. נושא המחקר - נשות עין חרוד כמעצבות חברה מחדשת ומשתנה: : הדברים לעיל נכתבו על ידי ליליה בסביץ, 2 ילידת אוקראינה וחברת עין חרוד מ- 1499, אשר השקיעה את כל מרצה בטיפול בבעיות החב רה בקיבוץ, בתנועה וביישוב. הרשימה נכתבה במלאות עשור לקיבוץ עין חרוד )1431(. לטענתה, הישגיה וכשלונותיה של החב רה-האשה עדיין לא באו לידי גילוי פומבי. מאז נכתבו הדברים עברו כשמונים שנה, ועדיין, כל אלה לא נחשפו וכל אותה עשייה נשית אליה התייחסה בסביץ ברשימתה לא באה לידי ביטוי ציבורי. המחקר המגדרי בכללו נועד למלא חלל זה, וכדברי החוקרת דבורה ברנשטיין מטרתו: "להכיר ולהאיר את סיפורן של 3 נשים, למלא את החסר, לספר מה שלא סופר ולהשמיע את הקולות שנאלמו-הושתקו". המחקר, אשר מתמקד בנשות עין חרוד, ישמיע ויספר את הקולות הנשיים ובכך יחשוף את פועלן ותרומתן של החברות בעיצוב שינויים וחידושים בח ברה העין חרודית, בתנועה הקיבוצית וביישוב כולו. 9. מטרות המחקר ושאלות המחקר: מחקר היסטורי אינטר-דיסציפלינרי זה מבקש לספר ולחשוף את סיפורן העלום של נשות עין- חרוד ובאמצעותו להבין מחדש את תהליך עיצובה של ההוויה הקולקטיבית והיישובית, מנקודת מבט מגדרית, ואת נוכחותן ותרומתן של נשות עין חרוד לעיצוב ההוויה הקולקטיבית של הקיבוץ והח ברה כולה. לכאורה, די במחקר הקיבוצי-המגדרי הקיים, אשר מראשית שנות השמונים של המאה העשרים, השכיל לנפץ את המיתוס שרווח תחילה אודות השוויון בין המינים בקיבוץ, ופענח את השבר המתחבא מאחוריו. ואולם, המחקר בא לחשוף את מאבק חברות עין חרוד 4 בתופעת האי-שוויון ולתקנה. מחקר זה הינו "מיקרו" היסטורי, הבוחן לראשונה קבוצת נשים מיוחדת, חברות עין חרוד, בעזרת תיעוד מדוקדק, פרטני ומקיף ומנתח לעומק כל פן וצג של חברות הקיבוץ, מקומן ותרומתן לעיצוב ההוויה והח ברה בשלושת העשורים הראשונים לקיומו. בסביץ ליליה, "החברה במשק הקבוצי", מבפנים ) ( גליון 59, עמ' 653. להרחבה על תולדותיה של ליליה בסביץ ועל פעילותה המגוונת, כמו גם תולדות חייהן של יתר נשות עין חרוד, ראו נספח מספר 1. תמונתה של ליליה בסביץ, כמו גם תמונתן של נשים מובילות אחרות מקרב המייסדות, מופיעה בנספח מספר 9. ברנשטיין, חקר נשים, עמ' 19. סוג זה של מחקר הולך ומתפשט במערב בעשורים האחרונים, בדרך כלל מתוך ניסיון לחשוף את עולמם של "האנשים הפשוטים", שלא דרך הפריזמות הבלעדיות הרגילות, אלא חשיפת כל תחומי החיים השונים. כתיבה היסטורית זו מנתחת תחומים ככלכלה, ספורט, פוליטיקה, אידיאולוגיה, שפה, תרבות "נמוכה" ועוד כקטגוריות תרבותיות מתוך הנחה שכל תחום הינו תרבותי. להרחבה ראו: גינצבורג, הגבינה והתולעים: דיויס, שובו של ועוד

20 מטרתו להראות כי לנשים בכלל ולנשות עין חרוד בפרט, תרומה משמעותית לעיצוב הח ברה ולמקומה של החב רה בעיצוב דפוסים הקשורים ליחיד, לח ברה וללאום. בכך הוא עתיד לחשוף את סיפורן של נשים בעלות השפעה חברתית רבה ולהוסיף נדבך לחקר נשים ומגדר בתולדות היישוב. זאת אף זאת, הרחבת הדיון בנושא המגדרי והקיבוצי ישלים את תמונת הרצף ויאפשר להשוותו עם עבודות נוספות העוסקות בנשים ומגדר. המחקר יבדוק את מקומן והשפעתן של כלל החברות שחיו ופעלו בעין חרוד בשנים , דהיינו מייסודו של קיבוץ עין חרוד ועד להקמת המדינה, על כל התהפוכות שעבר בעת זו. השימוש במונחים" "נשות", "חברות" ו"בנות" מכוון ומטרתו להדגיש את ההבדלים בין המינוחים השונים, שכן הדור השני, דהיינו "בנות" היה שונה בתפיסתו ובפעילותו מדור המייסדות, דהיינו "נשות". המינוח "חב רות" מתייחס לכלל נשות עין חרוד. המחקר ידגיש את מקומן והשפעתן של החברות בתהליכים שעיצבו את הח ברה בעין חרוד, בתנועת הקיבוץ המאוחד ובח ברה היישובית הארץ ישראלית. כמו כן הוא יציג את מקומה המשתנה של החב רה-האישה בח ברה. ההתמקדות בעין חרוד דווקא, אינה מקרית. למן ייסודו, בספטמבר 1491, מילא עין חרוד תפקיד מרכזי בכל מה שקשור לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוץ המאוחד בפרט. בשל היותו הקיבוץ הראשון )בשונה מהקבוצה(, שהפך לתנועה והיה מורה דרך לקיבוצים שצמחו בתנועת הקיבוץ 5 המאוחד בפרט ולשורה של ניסויים חברתיים והתיישבותיים בארץ בכלל. חבריו, ובכלל זה 6 חברותיו, היו בעלי יכולת חברתית וכישורים מגוונים: אנשי רוח, סופרים, מוסיקאים, ציירים, 7 מחנכים ועוד. הללו עיצבו תרבות חדשה שממנה ומרעיונותיה ינקו חברי קיבוצים אחרים. עין חרוד- הקיבוץ המאוחד חרת על דגלו להיות "קיבוץ הסתדרותי", מעורב בכל האירועים ההסתדרותיים הקשורים בבניין הארץ ובהגנה עליה. כך, ב היה עין חרוד הראשון שקלט את חברת עליית הנוער שהגיעה ארצה. הוא גם היה הראשון שקלט קבוצות נוער ארצישראלי להכשרה. גם בתקופת המאורעות נתגלה הקיבוץ בפעילותו הדינאמית. הוא נחלץ בשירות ההגנה 8 למשימות ולעמדות כיבוש ונטל חלק פעיל בהתיישבות "חומה ומגדל". על רקע התבלטותו של קיבוץ עין חרוד בנוף היישובי של ארץ ישראל, ראוי לבדוק מה היה סיפורן של הנשים בו, תרומתן ומקומן בח ברה. בעין חרוד היה מספר לא מבוטל של נשים דומיננטיות שפעלו ללא לאות בכדי לשנות את מקומן הפסיבי של החברות מן השורה. הן היו "נושאות הדגל" של שינוי מצב החב רות בקולקטיב בפרט ובתנועה הקיבוצית ובח ברה היישובית בכלל. מאבקן של אלו ופעילותן במישור הציבורי היה בולט בהשוואה לפעילות נשית בקיבוצים ובמגזרים אחרים בשנים הנחקרות. נשות עין חרוד ראו את עצמן, וכך גם תפסה אותן הח ברה הסובבת, "כקטר ראו למשל כתבתו של ישראל גלילי במלאות שישים לעין חרוד. בכתבה הוא מתייחס בהרחבה על מקומו של עין חרוד כמוביל דרך התיישבותית חדשה: גלילי ישראל, "ושמחנו בחגנו", דבר )1411(, בתוך: ארכיון עח"מ, תיק פרסומים. בהקשר זה ראוי לציין את מפעלם התרבותי הענף של חברי עין חרוד. באוגוסט 9001, עת הייתה הארכיונאית של עין חרוד, כתבה עזה רונן- כהן, מבנות הקיבוץ )בתה של ליליה בסביץ וראובן כהן(, כי שישים ושניים חברים, אנשי רוח, כתבו מאתיים שישים וחמשה ספרים שיצאו לאור בדפוס. רונן העירה כי אין מקום אחר בעולם שידמה לגודל היצירה התרבותית של חברי עין חרוד. להרחבה ראו: רונן עזה, "אל מול ארון הספרים של העין- חרודים", ארכיון עח"מ, תיק פרסומים. זעירא, קרועים אנו, עמ' בין האישים הבולטים בעין חרוד ראוי לציין את יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, שלמה לביא, הוגה רעיון "הקבוצה הגדולה", חיים שטורמן, אהרון ציזלינג, ראובן ויניה כהן ועוד. על אלה ועל תודעת שליחותם יורחב בהמשך הפרק. ברסלבסקי, ציוני דרך, עמ'

21 המוביל את הרכבת". הן היו בעלות מודעות ציבורית ודאגו כי השינויים והיוזמות שהובילו יתבטאו לא רק בעין חרוד, כי אם בקיבוצים אחרים בהתיישבות העובדת וביישוב בכלל. השינויים והעיצובים אותם ביקשו נשות עין חרוד להנחיל היו לא רק ברמה הלוקאלית-מקומית, כי אם בקרב הח ברה ההתיישבותית והיישובית והחברות בה. בכך הן נבדלות ומיוחדות מנשות קיבוצים אחרים בתקופה הנידונה. אמנם גם בקיבוצים אחרים היו נשים חזקות ומשפיעות, אך הן לא השכילו להפנים את התובנה המהפכנית כיצד להוביל מהפכה מגדרית. היו אלה נשות עין חרוד שהבינו כי השפעה אינה יכולה להישאר בתחום הלוקאלי ועליה לפרוץ את הגדר המקומית אל המרחב היישובי כולו. סיפורן של נשות עין חרוד מוכיח כי כוחן של נשים בעיצוב הח ברה היה גדול מכפי שהוצג עד עתה במחקרים השונים. שאלות המחקר המרכזיות הן: 1. מה היה מקומה של החב רה במרחב הפרטי ומה הייתה תרומת נשות עין חרוד לשינויו? ייבחנו חיי האשה ברווקותה, נישואיה, אימהותה ומקרים המעידים על המשפחתי. התערערותו של התא 9. מה היה מקומה של החב רה במרחב לתיקונו? הקיבוצי-חברתי ומה היו מאבקיהן של נשות עין חרוד ייבחנו מאבקיהן של נשים לשינוי מגדרי בתחומים קולקטיביים שונים בהם: עבודה יצרנית, פעילות ציבורית ועשייה תרבותית. 3. מה היה מקומה של החברה במרחב הציוני-לאומי ומה הייתה תרומתה לעיצובו מחדש? ייבחנו עניינים הנוגעים להשתלבותן של נשות עין חרוד במשימות לאומיות כגון: שליחות לגולה לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה, מקומן בקליטת חדשים בקיבוץ ומאבקן להשתלב בכוחות המגן. ראוי לציין כי למרות שהקיבוצים היוו מספרית רק חלק קטן מכלל האוכלוסייה בארץ, בעיני עצמם ובעיני הח ברה היישובית בכללותה הם נתפסו כ"חוד החנית" של העשייה הציונית. ההתיישבות הקיבוצית נחשבה כאידיאל חברתי ורבים מהעולים הצעירים והבוגרים, כמו גם ילידי הארץ, שהו בקיבוץ לפחות פרק זמן קצר: עליות הנוער, ח ברות ההכשרה ועוד. משום כך, חקר הקיבוץ ובכללו מחקרים העוסקים בנשים ומגדר הינם בעלי חשיבות רבה להצגת מקומן של נשים בח ברה בתקופת היישוב. 3. מצב המחקר- רקע תיאורטי: חקר נשים ומגדר : למן שנות השבעים החלו להתפתח גישות חדשות בהיסטוריוגרפיה שהתמקדו בחקר קבוצות חברתיות ותחומים שנחשבו עד אז שוליים. המחקר החדש פנה אל 'האדם הפשוט', אל הבית והמשפחה, החינוך והפעילות התרבותית. בתחומים אלה בולט חלקן של הנשים. בשנים אלו 3

22 התעוררו גם גופים פמיניסטיים בעיקר בארצות הברית ששאפו לתקן את העיוות של היעדר נשים 9 מההיסטוריה ותבעו את הכללתן בסיפור ההיסטורי. החוקרים התמקדו בשילובן של נשים בסיפור ההיסטורי ובחוויה הנשית המיוחדת במקומות שונים ובזמנים שונים תוך ניסיון להתחקות אחר עשייתן של נשים, תחושותיהן, יצירתן, תגובותיהן למצבן והתמודדויותיהן. מגמה מרכזית זו כונתה במחקר,"Herstory" על משקל.History=His Story מגמה זו שמה לה למטרה, כדברי החוקרת ג'ואן סקוט: "לשלב את ההתנסות הנשית בסיפור ההיסטורי, להעניק ערך לחוויה הנשית ולהציג במלוא רוחב היריעה, את 10 הפעולה הנשית כחלק מן ההיסטוריה". למן שנות התשעים חלה התפתחות בעולם האקדמי והגישה העכשווית החדשה מסיטה את הדגש מ"לימודי נשים" ל"לימודי מגדר". המונח מגדר, משמעו כהגדרתה של החוקרת לילך רוזנברג- פרידמן "הזהות התרבותית של המין, ההבדלים התרבותיים והחברתיים בין המינים והיחסים 11 שביניהם כמהות דינמית המשתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום". בהתאם לכך, תשומת הלב עברה לסיפורן של נשים ולהתנסותן הייחודית לצורך מגדור הח ברה: בדיקת ההבניה החברתית של המיניות וההגדרות החברתיות אשר עוצבו תוך כדי כך. בהתאם לכך תולדות נשים לא נבחנות כקטגוריה נפרדת, אלא משולבות במחקר ההיסטורי הכללי, כיוון שהתפיסה החדשה הייתה כי הזהות המינית והארגון החברתי היסטורי של יחסי המינים וההבדלים ביניהם, הוא גורם מכריע בכל תהליך של שינוי היסטורי. החוקרת בילי מלמן, מחלוצות חוקרי המגדר בארץ, טענה כי הזהות המינית איננה רק משתנה היסטורי, אלא גם מושג אנליטי, שבעזרתו אפשר לבאר תמורות היסטוריות; שמכלול היחסים בין גברים לנשים יכול לשמש ככלי אנליטי לניתוח היסטורי הבודק באמצעות המגדר את מקומן ומעמדן של הנשים ואת הכללתן בנרטיב המרכזי 12 וכהגדרתה: "מן השוליים אל המרכז". בשנים האחרונות המחקר המגדרי עוסק גם ביחסים שבין מגדר ללאום ובקשרי הגומלין הקיימים ביניהם. מחקרים רבים מצביעים על יחסי מגדר כחיוניים להבנת תופעת הלאום והלאומיות, 13 ועומדים על מרכזיות המגדר ללאומיות בחברות שונות ברחבי העולם. מחקר זה מבקש להשתלב במגמות אלה של חקר נשים, מגדר ולאום. חקר נשים ומגדר בתקופת היישוב: החוקרת דבורה ברנשטיין טענה כי השימוש במגדר כנושא למחקר, ובמיוחד ככלי אנליטי לבחינת שינויים היסטוריים, חיוני לבדיקת ההיסטוריה הדינמית של היישוב. לדעתה, החברה היישובית 14 החדשה, זכתה להארה חדשה בעקבות הניתוח ההיסטורי- מגדרי. 9 מלמן, למלאך ההיסטוריה, עמ' 14: רוזנברג-פרידמן, נשים ומגדר, עמ' Wallach-Scott, Women's History, p רוזנברג-פרידמן, מהפכניות, עמ' מלמן, שוליים ומרכז, עמ' : הנ"ל, למלאך ההיסטוריה, עמ' ראו למשל: Bloom, Yuval-Davis, Gender and Nation, pp : Katz, Women and Gender : Gender and Nation, pp ברנשטיין, חקר נשים, עמ' 99. בהמשך לכך טענו מרגלית שילה וגדעון כ"ץ כי חשיפת הקול הנשי, ההוויה הנשית והסיפור הנשי לא רק מרחיב את שדה הראייה של המרחב ההיסטורי והחברתי, אלא משמש כלי קטגורי אנליטי 4

23 המחקרים המיגדריים של תולדות היישוב מגלים כי תהליך קליטת החלוצות בארץ היה קשה 15 ונשא אופי מגדרי. החלוצות ששאפו לשנות את המעמד המסורתי והנחות של האישה חוו את 16 דחייתן מהחברה בארץ ישראל. המחקרים מראים גם את מאמצי הנשים לחדור לתחומים שהיו במרכז ההוויה החלוצית: כיבוש העבודה, כיבוש השמירה והשתתפות במפעל ההתיישבותי וכן את מאבקן על מעמדן והשתלבותן בח ברה. רצונן של החלוצות להיטמע בחברת הפועלים ולא להיבדל ממנה ורתיעתן מלהיתפס כנבדלות מהציבור הביאו אותן במודע או שלא במודע לאמץ את התפיסות המגדריות שבאו לידי ביטוי בכניעה לצו הגברי מן הצד האחד, ולרצון להידמות להם מן 17 הצד השני. חקר נשים ומגדר בתנועה הקיבוצית ובעין חרוד: 18 המחקר על התנועה הקיבוצית הנו רב ופורה. פרסומים חדשים מוצאים לאור חדשות לבקרים. בשנים האחרונות נוספו מחקרים העוסקים בקיבוץ בעשורים הראשונים לקיומו מזווית ראיה מגדרית וסוציולוגית-היסטורית. חלוצת החוקרות בתחום זה הינה הסוציולוגית סילביה פוגל- 19 ביז'אוי אשר חקרה נושאים רבים הקשורים לאישה בקיבוץ: עבודה, שוויון, אימהות ועוד. להבנת הח ברה והשינויים העוברים עליה, ויתרה מזאת, הוא מאפשר לבחון מחדש את סיפור האומה והמדינה. ראו: שילה מרגלית וכ"ץ גדעון, מבוא למגדר בישראל, עמ' המחקר האקדמי הראשון שעסק במעמדן, בבעיותיהן ובהתנסויותיהן של נשים כקבוצה בפני עצמה בתקופת היישוב, נעשה בשנת תש"ם )1410( על ידי החוקרת מרגלית שילה ועסק בחוות הפועלות בכנרת. באמצע שנות השמונים התפרסמו בקתדרה שני מאמרים שהרחיבו את דיונה הנקודתי של שילה: החוקרת דפנה יזרעאלי דנה בתנועת הפועלות והחוקרת דבורה ברנשטיין דנה בציבור הפועלות בעיר. מאמרים אלו הראו את הנושאים שנחקרו כבר מבחינה מחודשת: ראשית, הם ניפצו את "מיתוס השוויון" )לא כמטרה(, שנית הם הראו את מצבן של הנשים, תנאי חייהן, פעולות והישגים בעיר ובקיבוץ, בתנועת הפועלים ובקבוצות אזרחיות. מסוף שנות השמונים ואילך התפרסמו מחקרים רבים המתארים את חיי הנשים בתקופת היישוב מתוך הגישה המגדרית המאפשרת את הבנת התהליכים בחברה כולה. בחמש השנים האחרונות יצאו מספר מחקרים שהתמקדו בקבוצות ספציפיות של נשים ביישוב. ענת גרנית הכהן חקרה את שירותן של נשות ארץ ישראל בחיל העזר של הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה ובכך חשפה פן חדש של נשים עבריות שלא נחקר עד כה לעומק. סמדר סיני בחנה את נשות ארגון "השומר" וכפר גלעדי בשנים וגילת גופר חקרה בזווית מחודשת את הנשים החלוצות ואת הבניית הנשיות בתקופת העלייה השנייה והשלישית. בנוסף, בשנה האחרונה יצאו שני ספרים חשובים ומהותיים, התורמים רבות לחקר נשים ומגדר בתולדות היישוב בהיבטים שונים ומגוונים. הראשון,"חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט", בהוצאת אוניברסיטת בר אילן ובעריכת אייל כתבן, מרגלית שילה ורות קדרי- הלפרין. השני, "מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה", בהוצאת מכון בן גוריון ובעריכת מרגלית שילה וגדעון כ"ץ. הכרך הראשון עוסק כולו בנשים ומגדר בתקופת היישוב והשני מתמקד בתקופה שלאחר קום המדינה. 16 רוזנברג-פרידמן, נשים ומגדר עמ' שילה וכ"ץ, מבוא למגדר בישראל, עמ' מחקרים רבים נכתבו על החברה הקיבוצית מראשיתה ועד לשנות האלפיים, על כל הגלגולים והתהפוכות שעברו הקיבוצים למן הקמתם ועד היום. מבין המחקרים הבולטים העוסקים בתנועת הקיבוץ המאוחד ראוי לציין את מחקריו של הנרי ניר: History","The Kibbutz Movement: A "הקיבוץ והחברה" ו"רק שביל כבשו רגלי", העוסקים בהרחבה בתנועה הקיבוצית עם שימת דגש על הקיבוץ המאוחד', שעין חרוד היה מייסדו "ומורה הדרך" שלו. יובל דרור, חוקר החינוך הקיבוצי, התייחס במאמרו לסיכום המחקר ההיסטורי, חברתי והחינוכי של הקיבוץ. מחקר זה, שנכתב ממבט מגדרי ובוחן נשים בקבוצה אחת ספציפית נעזר במחקרים הקיימים בעיקר לצורך השוואה והעמקה. להרחבה על התנועה הקיבוצית, על השינויים האידיאולוגיים בין התנועות הקיבוציות השונות ועל ההבדלים בין הקבוצות לקיבוצים ראו: שושני, הקבוצה והקבוץ: פז-ישעיהו וגורני )עורכים(, הישג היסטורי בתמורותיו: ברסלבסקי, תנועת הפועלים: שדמי, הקומונה הישראלית: גבתי, 100 שנות: לנדסהוט, הקבוצה: שפר, חברה בצמיחתה: הכהן, נתיבי קיבוץ: רוזנר שור ואחרים )עורכים(, אפיקי הסוציאליזם הקיבוצי: בן אברם, התפתחותו החברתית והרעיונית: מרגלית, השומר הצעיר: זית, מקיבוץ למפלגה ועוד. 19 פוגל-ביז'אוי מציגה במחקריה תמונת מצב לפיה החברות בקיבוץ לא הצליחו להשתלב באופן שוויוני בתחומי העבודה והפעילות והן חשו קיפוח ותסכול. היא מציגה מספר הסברים להיווצרות מצב זה, ביניהם: הסבר פונקציונלי, סוציוביולוגי, מטריאליסטי, הסבר הקונפליקט וההסבר הפמניסטי-מטריאליסטי אליהם אתייחס בהרחבה בגוף המחקר. מבין מחקריה של ביז'אוי ראוי לציין: פוגל- ביזאוי, מרים ברץ, עמ' : הנ"ל )עורכת(, באות משתיקה,: קיבוץ ומגדר, עמ' 95-7: משפחות בישראל, עמ' : אימהות ומהפכה, עמ' : נשים בקיבוץ, תשנ"ג: חלוקת העבודה עמ' ועוד. 5

24 21 20 מחקריהן של שתי חברות קיבוצים, אראלה למדן ורבקה לבקוביץ משווים את הנשים בשלושת הדורות הראשונים של הקיבוץ. למדן חקרה את ההיבט ההיסטורי-חברתי ולבקוביץ ערכה את 22 מחקרה מתוך מבט פסיכו-תרפי. נורית לשם ראיינה נשים, בנות הדור הראשון בקיבוצים שונים, 23 ונשים, בנות הדור השני כתבו מחקרים ורומנים ספרותיים על חוויות ילדותן בקיבוץ. בנוסף נעשו מחקרים על ידי מכון המחקר של יד טבנקין וכן המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה 24 העוסקים אף הם בנושאים שונים הקשורים לנשים בתנועה הקיבוצית. על עין חרוד נכתבו מספר ספרים, רובם על ידי חברי עין חרוד עצמם, מובילי הדרך והרעיון. 25 הבולטים בהם ספריו של שלמה לביא, לובה לויטה, אהרון ינאי, אהרון ציזלינג וזרבבל 29 גלעד. אלה כתובים מתוך נקודת מבט גברית וכמעט שאינם מזכירים את מקומה והשתלבותה של החב רה-האישה בעיצוב החיים הקולקטיביים וההוויה החברתית של עין חרוד. גם מחקרים כלליים על הח ברה הקיבוצית התעלמו כמעט לחלוטין ממקומן של הנשים בעיצוב תהליכים 30 חברתיים, חינוכיים ותרבותיים בהתיישבות העובדת וביישוב. יוצאי דופן הם שני ספרי 31 אוטוביוגרפיה שנכתבו על ידי נשים: "במרוץ עם הזמן" של ליליה בסביץ, ו"בנתיב שהלכתי" של 32 יוכבד בת רחל. בסביץ ובת רחל היו חברות קרובות, מעמודי התווך של הקיבוץ והן תרמו רבות לעיצוב הח ברה העין חרודית בכלל ולמקומה של החב רה בקיבוץ וביישוב בפרט. מעיד על כך גם ספר חשוב שקובץ ונערך על ידי השתיים: "חברות בקיבוץ" העוסק בזיכרונות, התחבטויות ובסיפורים של חברות קיבוצים בשנות השלושים והארבעים, ביניהן חמש עשרה חברות, 33 ממייסדות עין חרוד שסיפורן התפרסם בו לראשונה. מהאמור לעיל, נראה כי עד כה מיעט המחקר לעסוק בסוגיות מגדריות בקיבוץ עין חרוד ולא נעשה מחקר "מיקרו" היסטורי מעמיק על חברות הקיבוץ, מקומן ותרומתן לעיצוב ההוויה והח ברה בעשורים הראשונים לקיומו. 20 למדן, משתיקה לזעקה. 21 לבקוביץ', שני בתים. 22 לשם, שירת הדשא. 23 נאמן, היינו העתיד: זית, ארבע אחרי: בר-און, המשפחה בקיבוץ, עמ' 74-90, ועוד. 24 מכון טבנקין מוציא לאור את סדרת "מגדרים", העוסקת בנושאים הקשורים לנשים ומגדר בקיבוץ והמרכז לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה עוסק במחקר עכשווי הנוגע לתחומים חברתיים, פוליטיים וכלכליים בתנועה הקיבוצית. המחקרים מתפרסמים מספר פעמים בשנה. 25 על שלמה לביא ומקומו כמייסד עין חרוד יורחב להלן, בסעיף הבא. על חזונו של לביא ראו: לביא, מגילתי: הנ"ל, כתבים. 26 לויטה, בעין חרוד. 27 ינאי, תולדות - המעיין,: הנ"ל, תולדות - פרשת דרכים. 28 ציזלינג, עין חרוד וירושלים. 29 גלעד וקרוק, מעין גדעון. 30 ראו למשל מחקרו של מוטי זעירא על זיקת ההתיישבות העובדת לתרבות היהודית, מחקריהם של יובל דרור וראובן פורת על החינוך הקיבוצי ועוד. המחקרים מזכירים כלאחר יד או בקצרה דמויות נשיות מרכזיות בעין חרוד וכמעט שאינם מתייחסים ליוזמותיהן ולמהלכים שהובילו בתחומים השונים. 31 בסביץ, במירוץ. בסביץ אף הוציאה מספר שנים לפני כן ספר ובו תולדות חייה בקצרה, לצד אסופת מאמרים ורשימות שכתבה במהלך שנותיה בעין חרוד. ראו: בסביץ, ולו רק. 32 בת- רחל, בנתיב שהלכתי. 33 בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות. על הקובץ, משמעותו ותרומתו יידון בהרחבה בגוף המחקר. 6

25 חקר ספור אישי וחקר תיעוד בעל פה history( :)oral חקר סיפור אישי וראיונות אישיים הם תחומי מחקר שהחלו בשנות השבעים של המאה העשרים, במסגרת התפתחות גישות חדשות בהיסטוריוגרפיה שהתמקדו בחקר קבוצות חברתיות שלא 34 נחקרו עד אז. סיפורי חיים נאגרו באמצעות כתיבת זיכרונות הקלדת ראיונות ותיעוד בעל פה history(.)oral חוקרי התחום טענו כי הוא כולל: "הקלטת או כתיבת ספורים אישיים של אישים, המבוססים על ראיונות עומק וכוללים סיפורי חיים וביוגרפיות, דיווחים אישיים ועדויות על מאורעות 35 היסטוריים". למחקר זה התייחסו בראשונה כאל היסטוריה אלטרנטיבית או כהיסטוריה לא רשמית, וטענו כי הוא לוקה בחסר, לא אמין ולא עומד בקריטריונים הראויים למחקר מדעי. בעשורים שחלפו הוברר כי חקר סיפור אישי וראיונות אישיים מוסיפים נדבך חשוב, לעיתים בלעדי, והם בעלי 36 תרומה רבה לחשיפת העבר ולהבנתו. המחקר משלים את העדויות הנורמטיביות עליהם נשענים היסטוריונים בדרך כלל והוא משתלב עם דיסציפלינות שונות ממדעי החברה כגון: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה ונותן פרספקטיבות שיכולות להשפיע על הבנתנו את העבר. כל זאת בתנאי שההיסטוריון משכיל להשתמש בו בתבונה ומתייחס אליו באופן ביקורתי כמו אל כל 37 מסמך אחר. חקר סיפור אישי וראיונות נחוצים במיוחד בתחום תולדות נשים, כיוון שהן מיעטו לכתוב וגם מיעטו לשמר את כתביהן. הפסיכולוגית רבקה תובל-משיח חקרה את הקשר בין סיפור חיים לבין ביטויי זהות, מגדר וסטאטוס של נשים וגברים בישראל. תובל-משיח יצאה מנקודת הנחה שסיפורי חיים הם צומת מרכזי, המפגיש בין האישי לציבורי ובין היחיד לתרבות. היא הראתה במחקרה כי ישנם מספר הבדלים בולטים בין סיפורי חיים של נשים וגברים: בעוד שבסיפורי נשים בולטת המוטיבציה לקשרים עם דמויות אחרות, ולאחריות לקשרים הללו ורצון לשילובם בסיפור החיים, בסיפורי הגברים, הגברים עצמם הגיבורים, בעלי השליטה והמכוונים הבלעדיים של 38 השתלשלות העניינים. מכאן ניתן להבין מדוע נעדר קולן ומקומן של נשות עין חרוד מהזירה המרכזית ומהאירועים החשובים, שהרי העדויות והספורים האישיים נכתבו רובם ככולם על ידי בעשור שבין קמו לצד ההיסטוריונים הותיקים היסטוריונים חדשים שפרצו דרכים חדשות בחקר ההיסטוריה ובכתיבתה. היסטוריונים אלו "פירקו" את ההיסטוריה להיסטוריות שונות וכן פנו מההיסטוריה ה"טוטלית" ו"הפוליטית" להיסטוריה "לוקלית",למיקרו-היסטוריה של חיי היומיום והחיים הפרטיים, מתוך רצון לגלות מה חשבו והרגישו אנשים. עוד על ההיסטוריוגרפיה החדשה. ראו: מאלי, העידן של הזמנים, עמ' pp. 3-4.Yow, Recording Oral History, להרחבה על חקר סיפור אישי ממבט מגדרי ועל הבעיות המתודולוגיות בתחום מחקר זה ראו גם: Bornat and Diamond, Women s History, pp : Passerini, Memory and.utopia. בהקשר זה טען ההיסטוריון יואב גלבר כי סיפור אישי המשקף את זהותו של אדם, תפיסותיו ויחסי הגומלין בינו לבין סביבתו, אינו מספק רק עובדות היסטוריות, אלא גם נותן להן משמעות. עובדה זו מהווה יתרון, אך גם נקודת תורפה. בעייתיות נוספת שיש במחקר מסוג זה הינה הזיכרון המתעתע והערכים המשתנים עם הזמן. להרחבה ראו: גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה. 36 Caunce, Oral History, pp Wachtel, Between Memory, pp תובל-משיח, זהות, מגדר וסטטוס, עמ' , 34 7

26 גברים שכתיבתם כדברי תובל-משיח: "לינארית ושיטתית, והאירועים שאינם מתקשרים ישירות 39 לתכליתי, נזנחים ונעדרים ממנה". חקר הסטוריה מקומית history( :)local לדברי החוקר יוסי בן ארצי "התפתחותה של הסטוריה מקומית history( )local נעוצה ב'מקום'- בעל מובנים גיאוגרפיים, אנושיים, חברתיים ותרבותיים מוגדרים מאד ומצומצמים למרחב 40 מסוים". תחום מחקר זה התפתח לכלל תת-דיסציפלינה של מדע ההיסטוריה כבר בראשית המאה העשרים, עם קליטתם של גישות ושיטות חדשות שייחדו אותה כתחום אקדמי לכל דבר. אולם, מאמצע המאה העשרים היא נתפסה כשולית ונדחקה לשולי ההיסטוריוגרפיה, בעיקר משום שהגישה האקדמית הרווחת מבקשת לראות תחום מחקר מסוים בהכללה וכחלק מקונטקסט של תהליכים היסטוריים כלליים ואילו ההיסטוריה המקומית מתאפיינת בצמצום, 41 ובפירוט דקדקני. לדעת בן ארצי, בכדי שההיסטוריה המקומית תיחשב למקצועית צריכות להיות לה שתי מטרות על מרכזיות: הבנת הצורך לחשיפת סיפורו של ה'מקום' על כל היבטיו וכן שסיפור ה'מקום' יתרום להבנתם של תהליכים כלליים המתקשרים לכלל התופעה הנחקרת. ההיסטוריונים העוסקים בתחום זה יוצרים בסיס נתונים רחב להבנת תופעות ותהליכים כלליים הן בהיסטוריה החברתית 42 והתרבותית והן בהענקת בסיס ידע למקצועות אחרים. במחקר הישראלי כמעט ולא עוסקים בתחום מחקר של תת דיסציפלינה זו בעיקר בגלל היעדר מקורות ארכיוניים מספיקים למחקר מקומי היורד לנבכי העבר, אולם לדעת החוקר יוסי בן ארצי, "במקומות בהם ניתן למצוא מקורות כאלו, מתגלה האפשרות למחקר מקומי חשוב ובעל 43 השפעה להבנת התקופה כולה". בעין חרוד איחוד ומאוחד ובמרכז התנועה הקיבוצית יד טבנקין ברמת אפעל, נמצאים ארכיונים עשירים ובהם מכתבים, עלונים, ביוגרפיות, תצלומים, פרוטוקולים ועוד. בכל אלה ישנם מקורות נשיים רבים המרחיבים את סיפור המקום והמרחב מנקודת מבט מגדרית. ניתוח הממצאים ה'מקומיים' מאפשר לא רק לספר את סיפורן של נשות עין חרוד, אלא להבין ולהאיר תהליכים חברתיים ומגדריים השייכים לזמן, לסביבה ולמרחב. 9. מתודולוגיה ובעיות מתודולוגיות: כיוון שהנשים העומדות במוקד המחקר ואף בנות דורן אינן בין החיים, אמצעי המחקר העיקרי בעבודה זו הינו חומר ארכיוני העוסק בעין חרוד ובקיבוץ המאוחד וכן רומנים ספרותיים בני התקופה המשקפים את ההוויה העין חרודית. המקורות הראשוניים שנבדקו לצורך המחקר הינם: 39 שם, עמ' בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל, עמ' שם, עמ' שם, עמ' שם, עמ' 5. 8

27 ארכיונים אישיים: המחקר מתבסס על הארכיונים האישיים של חברות עין חרוד. בתיקים האישיים של רבות מהחברות מצויים יומנים, מכתבים ותעודות שונות שנכתבו על ידי אותן נשים או אליהן ועליהן. ספרות זיכרונות: ספרות זו כוללת זיכרונות אישיים של חברי וחברות הקיבוץ שהתפרסמו בספרי מקום, בספרי יובל וחצי יובל של הקיבוץ ובחוברות הזיכרון שהוצאו לזכר הנפטרים. בהקשר זה ראוי להדגיש כי למרות שכתבי זיכרונות הם מקור חשוב להבנת רוח התקופה, יש לנהוג בו 44 בזהירות יתירה. כמו כן יש לציין כי המחקר ההיסטורי הכולל עדויות של אלה שפעלו בזירה נחשב לבעייתי כיוון שאינו תמיד אמין- ולעיתים באפולוגטיקה. 45 למגבלותיהם. הזיכרון של העדים סלקטיבי, ומאופיין באגוצנטריות על כן יש להתייחס לראיונות אלו בביקורתיות, תוך מודעות 46 עיתונים כלליים ועלוני הקיבוץ: עיתונות כללית של התקופה כגון: דבר ודבר הפועלת. לצידם עלוני קיבוצים כגון מבפנים, עיתון חי, וצרור מכתבים. הללו מהווים ציר חשוב ומרכזי לצורך המחקר. בכלל זה מצויים גם יומני המשק ופרוטוקולים מהאסיפות הכלליות קבצי חברות: כגון "דברי פועלות" ו"החברה בקיבוץ". רומנים ספרותיים: בעין חרוד היו חברים שני סופרים שכתבו רומנים ספרותיים. הרקע מתוכו צמחו הרומנים ואותו הם שיקפו היה עין חרוד של שנות העשרים והשלושים, על כל פילוגיו 52 וההוויה החברתית השסועה. הרומן הראשון שיצא לאור היה "ראשית" לסופר שלמה שילה, עד כמה ניתן, עמ' גלבר, תיעוד בעל פה, עמ' , הירחון "דבר הפועלת" החל לצאת בשנת 1439 )תרצ"ד(, בתחילה כתוספת לעיתון דבר ולאחר מכן הפך לעיתון עצמאי. העורכת הראשית הייתה רחל כצנלסון- שז"ר, שעוד קודם לכן עסקה בעריכת דברי פועלות ולצידה פעלה מערכת מורחבת שכללה רבות מחברות ההתיישבות העובדת ביניהן רבקה גורפיין מעין שמר, דבורה דיין מנהלל, יהודית שמחונית מתל יוסף וכן ליליה בסביץ, חברת עין חרוד. על תרומתה התרבותית של בסביץ לירחון יידון בהרחבה בהמשך המחקר. העלון הקיבוצי "מבפנים" החל לצאת באוקטובר 1493 כעיתון הפנימי של עין חרוד ובמתכונת זו פעל עד אוגוסט עם הקמת הקיבוץ המאוחד הפך לביטאון התנועה. בשנת 1431 החל להופיע בדפוס. מנובמבר 1431 הופיע כרבעון. בשנים הראשונות בשל תקנות ממשלת המנדט בענייני עיתונות הופיע כתב העת עם 'מקדמים' שונים לשמו. לעיתים בשל הצנזורה הופיע בשם שונה לחלוטין, לדוגמא: 'דבר מבפנים', 'עלים מבפנים', 'אגרת מפנים', 'קונטרס מבפנים' ועוד. על משמעותו התרבותית של העלון ועל מקומן של החברות בו יידון בהרחבה בהמשך המחקר. העיתון החי היה עיתון שבו היו החברים כותבים את הגיגיהם ודעתם ביחס לנושאים שונים, לעיתים קרובות בעילום שם, והמאמרים היו נקראים בכינוסים חברתיים ובאסיפות. על פי ליליה בסביץ, שהייתה חברת מערכת העיתון שנים רבות, יחסם של החברים לעיתון החי היה של הערכה והייתה לו תרומה ממשית ממספר בחינות: הוא העלה בעיות שהחברים התחבטו בהם, הוא חיזק את ההיכרות ההדדית בין החברים, הוא הידק את הקשרים בין החברים הותיקים והחדשים ועוד. ראו: בסביץ, במירוץ, עמ' העלון הדו חודשי "צרור מכתבים" הופיע בשנים והיווה המשך לעלון "אגרות מבפנים" שהופיע בשנים אחת מעורכות העלון הייתה חברת עין חרוד, יוכבד בת רחל, שאף הכניסה אליו שינויים תרבותיים בולטים עליהם יידון בהמשך המחקר. הקובץ "דברי פועלות", נערך על ידי רחל כצנלסון והוצא ב )תר"ץ(. ניתן למצוא בו את סיפוריהן של רבות מהנשים הבולטות מקרב העלייה השנייה והשלישית. הספר אף תורגם למספר שפות ביניהם יידיש, גרמנית, אנגלית ובולגרית. ראו: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות. קובץ שיזמו, קיבצו והוציאו שתיים מחברות עין חרוד, ליליה בסביץ ויוכבד בת רחל בשנת 1493 )תש"ג(. על תוכנו של הקובץ, מטרתו ומשמעותו ראו בהמשך, בשער השני, הפרק העוסק בתרומתן של החברות לעיצוב בתרבות הקיבוצית. אופז, תעודה ויצירה, 1446, עמ'

28 53 רייכנשטיין. ברומן, שהוגדר על ידי חוקר הספרות גרשון שקד כ 'יצירה ז'אנרית', יש תיאור 54 אידילי של המציאות הארץ- ישראלית המתחדשת. הספר יצא לאור בשנת 1493, לאחר מותו של רייכנשטיין, והוא מתאר את עין חרוד בראשיתו, היינו את ייסודם של עין חרוד- תל יוסף ואת הווי החיים במחנה, כולל ייצוג כואב של אירועי הפילוג בגדוד העבודה, תוך תיאור כאבן וסבלן של 55 הנשים במקום. כחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1491, יצא קובץ סיפוריו "בשבילי שדות", בו מובאים סיפורים שנכתבו בשנות העשרים והשלושים וראו אור בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים. רייכנשטיין, כמלץ )להלן(, פנה בסיפוריו אל הפרט ואל השוליים. גיבוריו מתייסרים באילמות ומתוארים בקווים חדים וברורים. רומן נוסף המתאר את עין חרוד בראשיתו יצא בשנת על ידי הסופר דוד מלץ. לדעת חוקרת הספרות הקיבוצית, שולה קשת, רומן זה שונה מאד הן במעמדו הספרותי והן ביחסו לקיבוץ מהרומן "ראשית" של רייכנשטיין. הוא נתפס בזמנו כיצירה ספרותית משמעותית על אף שנתפס 57 כביקורתי מאד. ברומן "מעגלות", מתאר מלץ את החברה הקיבוצית בראשית דרכה, דרך עיניהם של בני הזוג מנחמקה וחנקה, משולי הח ברה הקיבוצית, שסבלו מתלישות חברתית. הרומן כתוב כאוטוביוגרפיה והוא מבליט את הכשלים של החברה הקיבוצית, המעלה על נס את הקולקטיב ומתעלמת ממצוקותיו ומקשייו של הפרט בתוכו. שנתיים לאחר מכן, יצא ספרו השני של מלץ, "חתחתים בדרך", המאגד בתוכו את סיפוריו הראשונים של מלץ, אותם כתב כמעט מימיו הראשונים בארץ ועד לסוף שנות השלושים. בקובץ, כמו ב"מעגלות", הבליט מלץ את הפרט ואת השוליים החברתיים ובכך חשף למעשה את כישלונו של הקיבוץ במימוש האידיאה החברתית מבחינתם של היחיד, החלש והדחוי. הדמויות השמיעו המחנק שחיו במסגרת חיים זו. לדעת החוקרת אביבה אופז, את אכזבתן מחיי הקיבוץ ואת תחושת "סיפורי "חתחתים" הם בעיקר סיפורים על שברים ותהיות, סיפוריהם של הפרט והחריג, ביניהם גם נשים, וסיפורים שמעוררים 58 ספקות ובקורת". ואכן, יצירותיו של מלץ עוררו ויכוח ציבורי סוער. בצד דברי הערכה ושבח נשמעו בו קולות שהביעו הסתייגות ובקורת, במיוחד לאור העובדה כי בכתיבה ניכרים מאפיינים ציניים מרובים וניתן למצוא בהם לעג וקלס לדרך החיים הקולקטיבית וכלפי הדמויות השונות בקבוצה. דיונים סוערים נערכו לאחר פרסומם ורבים חשו פגיעה אישית של ממש בקוראם את הדברים. במהותו 53 שלמה רייכנשטיין נולד למשפחה דתית בפולין בשנת הוא עלה ארצה בהיותו בן 17 ועבד בחוות ביתניה. ב נמנה עם מייסדי תל יוסף ולאחר הפילוג נשאר בעין חרוד. הוא סבל שנים רבות מאולקוס ונפטר לאחר ניתוח רפואי ב הוא עסק בכתיבה כל שנותיו בתל יוסף ועין חרוד, אך סיפוריו הקצרים )הקובץ "בשבילי שדות"( והרומן שכתב )"ראשית"( פורסמו רק לאחר מותו, על ידי חברו מעין חרוד, הסופר דוד מלץ )להלן(. 54 שקד, הסיפורת העברית עמ' , 55 קשת, המחתרת הנפשית, עמ' דוד מלץ נולד ב בפולין ועלה ארצה בשנת ב היה בין מייסדי "חבורת העמק", שהצטרפה לעין חרוד ב- 1493, לאחר הפילוג מחברי תל יוסף. מלץ החל לכתוב כבר בראשית בואו ארצה, בעיקר דברי ביקורת והגות אך גם סיפורים קצרים שפורסמו בביטאונים שונים כגון "הדים", "במפנים" ו"ניב הקבוצה". מבין ספריו הבולטים ראויים לציון: "מעגלות" )1495(, "חתחתים בדרך" )1497(, "השער הנעול" )1454( ו"לדרכו התועה" )1476(. רבים מגיבורי סיפוריו היו דמויות שוליים בחברה הקיבוצית שמלץ ברגישותו ביקש לשמש להם לפה. בנו, רפי מלץ, מאשתו הראשונה יהודית מנש, נהרג במלחמת השחרור. שתי נשותיו, מנש ורוחמה חזנוב עסקו אף הן בכתיבה. לאחר הפילוג עבר עם משפחתו לעין חרוד איחוד. נפטר באוקטובר קשת, המחתרת הנפשית, עמ' בהקשר זה ראוי לציין שגם חברי עין חרוד ראו ברומן יצירה המבקרת את חיי הקיבוץ ומתארת את הצד השלילי שבהם. חברת עין חרוד חנה ארסט, ששירתה בזמן ההוצאה באט"ס במצרים כתבה באחד ממכתביה על הזעזוע אותו חשה בקוראה את הרומן ועל כך שלא תתן לאף אחת מהחיילות לקרוא בו כיוון שהוא מעוות את החיים הקיבוציים. בתוך: ארסט חנה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 58 אופז, תעודה ויצירה, 1446, עמ'

29 היה זה ויכוח אידיאולוגי ולא פולמוס ספרותי בלבד. נראה כי עמדותיו החריגות של מלץ בנושאים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים, לצד מעמדו החברתי האיתן בעין חרוד, אפשרו לו להבליט ביצירתו את הפרט והחריג, ובכלל זה את הנשים בחברה הקיבוצית בכלל והעין חרודית בפרט. חוקרת הספרות נורית גוברין טענה כי הספרות הז'אנרית של מלץ ורייכנשטיין סיפקה את הצורך של הכותבים "לתת ביטוי לחוויות החדשות והמיוחדות העוברות עליהם, מיד, ללא מרחק, ללא סינון וביקורת כדי להשתחרר מהן, כדי לשמר אותן" והיא מילאה תפקיד חברתי מכריע "בעיצוב 59 התודעה המשותפת של העם ובהצבת החלום והחזון בתוך מרירות המציאות". שיטות המחקר העיקריות בהן נעזרתי הינם: מחקר משווה של קבוצות ותנועות קיבוציות בנות התקופה: על ידי השוואה בין קיבוצים ותנועות קיבוציות אחרות ומקומן של הנשים באותם קיבוצים, תתאפשר תמונה מדויקת ומחודדת יותר על ייחודן של נשות עין חרוד, מקומן בעיצוב הח ברה ותרומתן לשינויים שחלו בה. המבט ההשוואתי נעשה במיוחד אל מול הקבוצות הראשונות כנרת ודגניה, ונשות תנועת "השומר", מהם הגיעו חלק מהנשים המייסדות. המחקר משווה גם בין התנועות הקיבוציות השונות: השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד וחבר הקבוצות. מקומן של הנשים בכל אחת מן התנועות, היחס אליהן ותרומתן לעיצוב הדרך הקולקטיבית-ייחודית בכל אחד מהארגונים, מסייע במתן תמונה ברורה ובהירה יותר על הדומיננטיות של נשות עין חרוד בתוך תנועת הקיבוץ המאוחד בכלל ובעין חרוד- דגל התנועה - בפרט. ההשוואה נעשתה תוך שימוש במחקרים הקיימים. שימוש בשיטות מחקר מתחום מדעי החברה והמגדר: ספרות מחקרית מתחום מדעי החברה ושיטות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, יסייעו בניתוח הפרופיל של נשות עין חרוד. התיאוריות הקיימות מסייעות בחידוד הגדרות חברתיות והגדרות של מושגים כגון שוויון, מנהיגות, אליטה ועוד ובכך מוסיפות נדבך חשוב. שימוש בתיאוריות מגדריות ככלי ניתוח והשוואה, במיוחד גם נעשה ספרות מחקרית העוסקת במגדר ובנשים, יהודיות ולא יהודיות, ברוסיה ומזרח אירופה שכן משם הגיעו רוב נשות עין חרוד, וכן בספרות מחקרית העוסקת בנשים ומגדר בארץ ישראל בתקופת היישוב. בעיות מתודולוגיות: מחקר זה המבקש להציג את מקומן ותרומתן של נשות עין חרוד לח ברה הקיבוצית והכללית, אינו חף מבעיות מתודולוגיות. בין הקשיים המתודולוגיים ראוי לציין את: שתיקת הנשים והשתקת החב רה. נשים לא מעטות הדירו עצמן )או הודרו( מהשמעת קולן ומהשתתפותן באסיפות ואירועים קולקטיביים, וכך חסר מידע מעמיק על חלק מחברות הקיבוץ וקשה לתת תמונה מדויקת על תרומתן ומקומן של אלו בעיצוב ההוויה הקולקטיבית. כמו כן ישנן רק נשים מעטות שפרסמו את כתביהן וחלק עשו כן בעילום שם. נשים רבות לא חתמו בשמם המלא או חתמו על רשימותיהם בשם בדוי וקשה לדייק בציור תמונה של פעילות נשית-ציבורית. כמו כן חומרים 59 גוברין, בשבחי הז'אנר, עמ'

30 רבים שכתבו החברות כגון יומנים ומכתבים אישיים, הוסתרו, נשרפו או נשארו חסויים ועדיין לא ניתן לעיין בהם. נוסף על כך יש עניינים שכמעט כלל לא זכו לחשיפה, כגון: זוגיות, אינטימיות ומשפחתיות, ושאלות חברתיות שנשארו חבויות. שרטוט תמונת המצב הדמוגרפית בעין חרוד בשנים הנחקרות אינה חפה מבעיות. מיעוט התעודות והמקורות משנות הייסוד ) ( אינם מאפשרים לשרטט באופן מדויק את הנתונים כפי שהיו. גם בשנים שלאחר מכן קשה לתת פילוח סטטיסטי משני גורמים עיקריים: האחד, חוסר היציבות האנושי במקום. בשנים הללו היו חברים וחברות זמניים, ששהו בעין חרוד זמן קצר ולאחר מכן עזבו את המקום. בנוסף היו הורי חברים, זוגות או בודדים, וכן אחים של חברים שעלו ארצה, אשר התגוררו בעין חרוד בקרבת ילדיהם ואחיהם, אך לא היו חברים באופן רשמי. החל משנות השלושים היו גם חברות נוער ארצישראליות, וחברות של עליית הנוער ששהו במקום למשך כשנתיים וקשה לאמוד את מספרם המדויק בכל תקופה. בשנות הארבעים נוספו גם חברי פלמ"ח ששהו בעין חרוד, אף הם באופן זמני בלבד. הגורם השני הוא הנתונים החסרים או הסותרים הנוגעים למספר החברים, מצבם המשפחתי וכן הלאה. ישנן שנים בהן ספירת האוכלוסייה אינה קיימת בכלל, לפחות במסמכים הארכיוניים שהשתמרו, וישנן שנים בהן בתעודה אחת כתוב מספר מסוים ובמקור אחר, כגון בספר "פרקי יובל", או ביומני המשק מובאים נתונים אחרים הסותרים את התעודה המקורית. חוסר התיאום בהחלט ייתכן בגלל הגורם הראשון שהבאתי. לדוגמא בספר "פרקי יובל" מובאים מספרים הכוללים את סך התושבים בהם: הורים, זמניים, ילדים וכן הלאה ואילו ברישומי האוכלוסייה שנערכו בשנים מועטות בלבד, לא תמיד הללו מופיעים. על כן נעשה כמיטב היכולת לתאר את התמונה באופן המדויק והנכון ביותר, על פי המצוי במקורות השונים, ולהשוותה עם מצב הנתונים היישובי. בשנים בהן חסר מידע נותר מסד הנתונים ריק. תוך מודעות למגבלות אלה נעשה שימוש נרחב ככל האפשר בחומרים השונים שעמדו לרשותי על מנת להשמיע את קולן ולשקול את תרומתן של נשות עין חרוד לעיצוב הח ברה המחדשת ומשתנה בשנים ב. רקע היסטורי: קיבוץ עין חרוד הוקם כמתכונת חדשה להתיישבות קולקטיבית שבמרכזו עמד רעיון "הקבוצה הגדולה". הוגה הרעיון היה שלמה לביא- לבקוביץ', איש העלייה השנייה אשר עלה ארצה בשנת 1405, היה פועל חקלאי בפתח תקווה ובסג'רה, חבר מפלגת "הפועל הצעיר", חבר בתנועת 60 "השומר" ומאנשי קבוצת כנרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר נוכח לביא לדעת, כי תנועת הפועלים הארצישראלית קטנה מדי וחסרת יכולת לקלוט את העולים העתידים לעלות ארצה אחרי המלחמה הוא הכין תוכנית התיישבות ליישוב קיבוצי גדול, שיספק לעצמו את כל 61 צרכיו ויהווה יחידה כלכלית עצמאית במרחב. מאחר שהכיר מקרוב את אורח החיים בקבוצות השיתופיות הקיימות, דגניה וכנרת, הוא הגיע למסקנה שקבוצה קטנה ואינטימית, הבוררת תדהר )עורך(, שלמה לביא )לבקוביץ(", אנציקלופדיה לחלוצי כרך ו', עמ' 9591: שם, כרך י'ג, עמ' להרחבה על רעיון הקבוצה הגדולה ראו: לביא, מגילתי: הנ"ל, כתבים: גולן, הדרך לעין חרוד, עמ' 14-1: ניר, ראשית הקיבוץ, עמ' ועוד. 12

31 ובוחרת את חבריה בקפידה, לא תהיה מסוגלת להעניק פתרון לבעיית קליטת העולים החדשים בהתיישבות. לביא ראה באנשי העלייה השנייה, אנשי תנועת העבודה, את אלה שמתפקידם לקלוט את העולים החדשים. לדעתו, היה צורך לשנות את צורת ההתיישבות מן היסוד ולהקים צורת התיישבות חדשה, בעלת מבנה שונה מזו הקיימת. הוא שלל את הקליטה בקבוצה הקטנה, הסלקטיבית וחלם על יישוב בעל מספר חברים גדול, אשר יכלול כמה מאות, שיתקבלו לקבוצה 62 ללא בחירה וברירה. הקיבוץ יעסוק בחקלאות ותעשייה ויחלוש על שטח גדול. 8. ייסוד עין חרוד ליד המעיין הטריטוריאלית: : - מסגרת הקבוצה הגדולה והקומונה מיישמי רעיונו של לביא היו אנשי "גדוד העבודה" אשר בה התבלטו "הקבוצה הקרימאית", אנשי העלייה השלישית, וקבוצת פועלים חקלאיים, מיוצאי כנרת ו"השומר". הללו אימצו את הרעיון להתיישב בעמק חרוד. במקביל, פנה לביא לגורמים בארץ, שעסקו בנושא ההתיישבות ובראשית 63 ספטמבר 1491, הציג לביא את תוכנית ההתיישבות שלו במסגרת הקונגרס הציוני השנים עשר. ב- 19 בספטמבר 1491, במלאות שנה לייסוד גדוד העבודה, התכנסה מועצת הגדוד בחיפה והוחלט שלא לחכות לתשובה מן הקונגרס הציוני ולארגן מיד את העלייה להתיישבות. יהודה קופילביץ 64 )אלמוג(, איש העלייה השלישית שנמנה בין מייסדי גדוד העבודה, נבחר לטפל בנושא. הוא פנה ליהושע חנקין, אשר עבד במועד זה בהסתדרות הציונית, בבקשה שיאשר בדחיפות את העלייה לעמק יזרעאל. חנקין נענה לבקשה ואישר את העלייה להתיישבות, ללא התייעצות עם המוסדות 65 המיישבים, מאחר שנציגיהם השתתפו באותו הזמן בקונגרס הציוני בקרלסבאד. משם פנה קופילביץ לירושלים וב- 14 בספטמבר 1491, נפגש עם ד"ר יעקב טהון, מזכיר המשרד הארצישראלי, אשר במועד זה עמד בראש חברת הכשרת היישוב ופעל בשם מנהלי המוסדות שנעדרו אז מהארץ. טהון הכיר כבר מראשית בואו לארץ )בשנת 1407(, את מצוקת הפועלים 66 במושבות וביקש לסייע להם בסידור מקומות התיישבות עצמאיים משלהם. למחרת, ב- 90 בספטמבר, יצאו ארבעים חברים וחברות מפלוגת ראש העין, לנו בחיפה, וב- 91 בספטמבר, הגיעו לעפולה, שם הצטרפו אליהם חברים מפלוגת מגדל. לעת צהריים יצאו לדרכם לעבר עין ג'לוד, הוא 67 מעיין חרוד אשר באדמת נוריס שבעמק יזרעאל. על החוויות של העולים להתיישבות ניתן להתרשם מזיכרונותיו של יהודה אלמוג: 62 יעקבא, גדוד העבודה, עמ' 71-70: ציזלינג, עין חרוד, עמ' : שחף ורד- גולן, "רבותי- ההיסטוריה- עין חרוד", חיים בעמק )יוני 9010(, עמ' 31: "חמישים שנה לעין חרוד", יומן עין חרוד 1171 )י'ח אלול תשל"א (, ארכיון עח"מ, ארון מס' לביא, מגילתי, עמ' יהודה קופילביץ אלמוג, יליד 1146, ליטא, עלה ארצה בשנת 1490 )תר"פ(. היה פעיל "החלוץ" בליטא, ושימש כעוזרו וחברו הקרוב של יוסף טרומפלדור. היה מפעילי תוכנית ההתיישבות של גדוד העבודה וממקימי חברת האשלג בסדום ולימים ממקימי חברת מפעלי ים המלח. תחילה היה חבר בעין חרוד, אך לאחר הפילוג עבר לתל יוסף ולאחר נישואיו עבר לכפר גלעדי.נפטר בשנת 1479 )תשל"ב(. קיבוץ אלמוג בצפון ים המלח קרוי על שמו. להרחבה ראו: קושניר, אדם בערבה. 65 ביין, תולדות ההתיישבות, עמ' : יעקבא, גדוד העבודה, עמ' באוקטובר 1401 חיבר הד"ר טהון תזכיר מפורט על בעיית הפועלים וביקש לסייע להם בארגון אגודות צרכניות ובדיור מוזל על מנת שיוכלו לחסוך כמה שיותר ולייסד משקים משלהם. להרחבה ראו: ביין, תולדות ההתיישבות, עמ' שם, עמ' : ינאי, תולדות - המעיין, עמ'

32 הלכנו לאורך מסילת הברזל, ללא דרך ומשעול, ניסנוב רוכב לפנינו, אחריו שתי מכוניות- משא, ואחריהן העגלות טעונות אוהלים, כלים, וכל הפלוגה העולה. החום היה גדול והציק מאד. כבר עברה שעת הצהריים, ואנו מתקדמים בקושי בשביל צר... צבי ניסנוב רוכב ופניו אל המעיין... השעה ארבע ושלושים אחר הצהריים. כרענו ליד המים וליקקנום בשמחה כאבותינו 68 'המלקקים', שהלכו אחרי גדעון לתשועת ישראל. הנתונים המספריים לגבי שמות ומספר המשתתפים שעלו באותו היום למעיין חרוד אינם מוחלטים והדעות לגביהם חלוקות. יהודה אלמוג כתב על "שבעים נפש" ויוסף חריט, מחברי 69 קבוצת "השומר", זכר כי ביום העלייה היו "יותר ממאה נפש". אלכס ביין כתב כי בסך הכל נמנו 70 עם העולים שבעים וחמשה פועלים. מתוך נתונים שמצאתי בחטיבת הרשימות בארכיון של עין חרוד, נראה כי חמישים ושניים איש השתתפו בעלייה ונשארו לאחר מכן במחנה של עין חרוד. מתוכם היו ארבעים ואחד גברים ואחת עשרה נשים, שלוש מהן רווקות והיתר נשואות, ללא 71 ילדים. רובן היו בשנות העשרים המוקדמות ועלו ארצה בעלייה השנייה והשלישית. מיקומו של המחנה נקבע מערבית למעין חרוד, למרגלות הגלבוע. תוך שעות ספורות נבנו האוהלים, נחפרו חפירות הגנה ונמתחה גדר תיל סביב. סודר מטבח שדה, הוקם חדר אוכל ארעי וחדר חולים. כיוון שהמחנה שכן עדיין בשטח פתוח, לא היה מקום להביא אליו ציוד חקלאי כגון מחרשות, מקצרות וכלי יד שונים. לביא פנה אל חנקין שהגיע למחנה, ניהל משא ומתן עם אריסי הכפר הסמוך אשר שכן מזרחית למחנה והם ניאותו לפנותו. למחרת ביקורו של חנקין הועבר 72 המחנה אל הצד המזרחי וסודר בין המעין לבתי האבן של האריסים. עם השלמתה של רכישת אדמות העמק, הקצו המוסדות המיישבים עוד שלושה עשר אלף דונם לגדוד העבודה וב- 13 בדצמבר 1491, עלתה להתיישבות קבוצה נוספת מן הגדוד, שהקימה את תל יוסף, על שם יוסף טרומפלדור. עין חרוד ותל יוסף היוו משק אחד במסגרת "הקומונה הטריטוריאלית". השותפות הייתה באמצעות הקופה הכללית שנוהלה על ידי גזבר מהגדוד. בקופה ריכז הגדוד את הכספים במזומן ובשטרות, הן מתקציבי ההנהלה הציונית, הן מתקציבי הקרן הקיימת וממקורות אחרים. בשלהי 1499 התחולל בארץ משבר כלכלי, אשר פגע גם בעין חרוד ותל יוסף. המחסור היה גדול ומצב הקופה הכללית היה בכי רע. שיטת ניהול הקופה לוותה בהתנגדות חברים רבים אשר טענו כי הגזברות נוהגת באי סדרים בקופה המשותפת. כתוצאה מכך, חל משבר של אי אימון בין הנהלת עין חרוד לגדוד העבודה. בדצמבר 1493, שמונה חודשים לאחר ייסוד השותפות החברתית והכלכלית התפרקה והחברים התפלגו לשני קיבוצים נפרדים: תל יוסף, בו התרכזו רוב החברים, מאתיים עשרים וחמשה במספר, בהם בעיקר אנשי גדוד העבודה הצעירים, אנשי עלייה שלישית, ועין חרוד, בו התרכז מיעוט של מאה ועשרה חברים, רובם מבוגרים יותר, אנשי עלייה שנייה, 68 כנעני, למרגלות, עמ' גולן, הדרך לעין חרוד, עמ' ביין, תולדות ההתיישבות, עמ' ארכיון עח"מ, חטיבת רשימות, מיכל,1.91 תיק ינאי, תולדות - המעיין, עמ' 49: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

33 73 מיוצאי כנרת ו"השומר". מה היה מקומן של החברות בויכוחים הרבים שהתנהלו מסביב לשאלת הפילוג? היו מעטות כיהודית איידלמן, חלוצת העלייה השנייה, מרווקות עין חרוד 74 ושולמית ז'רנובסקי, מחלוצות העלייה השלישית, שלקחו בו חלק והשתתפו בדיונים. יהודית התייחסה בעיקר לגן הירק שהיה ענף נשי מעיקרו והתנגדה שהוא יינתן לתל יוסף במסגרת החלוקה. ז'רנובסקי התנגדה לקבלת חברים זמניים שעלולים היו להוות גורם שלילי במשק. לעומתן, רוב החברות כאבו את הפילוג, אך לא היו מעורבות במשבר עצמו כפי שהעידה שיינדל לוז שהגיעה באותו הזמן לעין חרוד מוינה: "אני אז לא הבנתי כלום מה שנעשה. לא ידעתי עברית, לא 77 בכתב ולא בעל פה... יום החלוקה היה יום מאד מכוער". לאחר הפילוג נכנס המשק למשבר כלכלי ומוראלי והחברים המועטים הבינו שעליהם להתארגן 78 מחדש ולגייס כוחות חדשים וצעירים. אלו נמצאו להם בקרב "חבורת העמק". 9. קיבוץ עין חרוד: : "חבורת העמק" הייתה ברובה מורכבת מחברי העלייה השלישית. רוב חבריה היו מיוצאי תנועת "החלוץ" ותנועות ציוניות אחרות, שהגיעו לארץ בשנים ב התארגנו יחד כגוף שיתופי בכביש עפולה- נצרת, אשר התנהל על ידי המשרד לעבודות ציבוריות. עקרונות החבורה היו קבלה מתמדת של חברים חדשים, חדירה לענפי עבודה נוספים כגון: בניה, חציבה וחקלאות. תוך שנתיים מנתה "חבורת העמק" כמאתיים חברים, אשר היו מפוזרים בפלוגות עבודה במקומות שונים, אולם רובם שאפו כמו רוב הגופים החלוציים בתקופה, להתיישבות ולקרקע משלהם. בראשית מאי 1493 פנו חברי עין חרוד אל חברי "חבורת העמק" ולאחר מספר אסיפות בהן לקחו חלק גם אישי אחדות העבודה וההסתדרות, הוחלט על איחוד החבורות. באסיפת היסוד, הוחלטו מספר החלטות: שמירת השם קיבוץ עין חרוד; הפיכת כל החברים לחברי קיבוץ; קליטה מתמדת של חברים חדשים; אוטונומיה כספית גמורה של הקיבוץ והתחייבות לשיתוף פעולה של המשק עם ההסתדרות ומוסדותיה. החבורה הזרימה לעין חרוד כוחות עתירי נסיון ומעש בעבודה חקלאית ובבניין והחברים היו צעירים ונמרצים. הקיבוץ החל בשיקום מצבו 79 הקשה. על פי הנתונים הדמוגרפיים, הצטרפו לעין חרוד ארבעים וחמישה חברים חדשים מקרב "חבורת העמק", מתוכם שבע עשרה חברות ועשרים ושמונה חברים. בין החברות היו שמונה 80 רווקות ותשע בעלות בן זוג. קליטתם של החברים החדשים לא הייתה קלה. לקח לחברי קיבוץ עין חרוד זמן מה עד שהתגברו על הדכדוך בשל הפילוג שעברו. שרה חן, ילידת חרקוב ומחברות "חבורת העמק", סיפרה על קבלת הפנים שזכו לה בעין חרוד: להרחבה על הפילוג ראו: שפירא, החלום ושברו, עמ' 51-34: ניר, הקיבוץ והחברה, עמ' : ינאי, תולדות - המעיין,: ביין, תולדות ההתיישבות, עמ' ועוד. 74 להרחבה על תולדות חייהן ופועלן בעין חרוד ראו נספח מספר איידלמן יהודית, פרוטוקול מאסיפה ג' )י'א סיון תרפ"ג(, ארכיון עח"מ, ארון מס' ז'רנובסקי שולמית, "על תקנות הקיבוץ", פרוטוקול ו' )תמוז תרפ"ג(, שם, שם. 77 מתוך ראיון עם שיינדל לוז, עין חרוד מאוחד )3.3.41(, שם, תיקים אישיים. מידע נוסף אודות שיינדל לוז ראו נספח מספר 1. בנארי, עין חרוד, עמ' 94-91: ינאי, תולדות - המעיין, עמ' ינאי, שם, עמ' ארכיון עח"מ, חטיבת רשימות, מיכל 1.91, תיק

34 באנו לעין חרוד. היינו מלאי אמונה וחדורי הכרת ערך עצמנו, כי נחשבנו לחבורה מצוינת, אך לאכזבתנו, לא כל כך התפעלו מאיתנו בימים הראשונים אנשי העלייה השנייה. הם חשבו אותנו 81 "לחדשים וירוקים" וזאת לאחר כל "החיזורים" שקדמו להחלטתנו להצטרף למשק. גם אחותה הבכירה של שרה, מרים חן-שוטלנד, שהגיעה אף היא עם "חבורת העמק" לעין חרוד, סיפרה בזיכרונותיה על הימים הראשונים: רק החברים לא קיבלו אותנו באדיבות יתרה. הסתובבו בחצר, הביטו עלינו ועברו הלאה... איש לא ניגש אלי ולא שאל דבר. פתאום הופיעה רחל זיסלה ]אשתו של שלמה לביא- ת.ק.[ והיא כולה זוהר, ובמין קלות מיוחדת אמרה: 'באתי להכיר את החברים החדשים', ומיד הייתה מוכנה להושיט לנו את עזרתה כאשר רק יכלה. ביחסה החברי החם ובדבריה המלטפים עודדה אותי והתעורר בי הרצון להתחיל לפעיל, להקים את האוהל, להסתדר ולהתכונן 82 החקלאית. לעבודה ניתן לראות כאן את הכח הנשי, הטמון בדמותה האימהית של האישה. על אף הקושי והמבוכה בקבלת חברים חדשים, האישה- החב רה, כמצופה ממנה בשל תכונותיה נפשיות מקדמת דנא, הייתה הראשונה שניגשה, קיבלה בחום את החברה החדש והציעה את עזרתה, ואילו החברים לא שלא נהגו כלפי החדשים בחום, הם קיבלו אותם באדישות ואף בדחייה, כאילו לא היו מעוניינים בבואם. ייתכן שהתנהגותם נבעה בשל היותם עדיין בטראומה מהפילוג ב התכנסה בעין חרוד הוועידה הרביעית של "אחדות בעבודה". לצורך הכנת המשק למשימת 83 האירוח השתתפו רבים מחברי עין חרוד בהכנות שקדמו לוועידה. על מקומן של החברות בהכנה ועל חוויות האירוח העידה מרים חן: התייחסו לזאת כלעבודת קודש. בחרו בחברות הכי מוסמכות, הכי מוכשרות לעבודת המטבח. רוב החברים ויתרו על מקומותיהם באוהלים, ישנו על הרצפה ומסרו את המיטות לחברים האורחים שבאו לוועידה. בערב פתיחת הועידה התכנסו בחדר האוכל שלנו, בצריף ללא רצפה למעלה מאלף איש... על כולם ועל הכל הייתה נסוכה הדרת קודש... עם סיום הוועידה הייתה התרוממות רוח כבירה, שירה וריקודים עד אור הבוקר. הועידה הזאת הכניסה זרם חיים לתוך 84 עין חרוד והרבה זמן אחריה הייתה לשיחה בפי כל חבריה. למעשה ניתן לראות כי על אף החלוקה המגדרית- מסורתית, לפיה החברות היו אלו שהכינו ובישלו את האוכל עבור האורחים, נראה כי השיתוף בין המינים בשעת הועידה היה שווה ותחושת התרוממות הרוח שתיארה חן-שוטלנד מוכיחה כי החברות לא התנגדו לחלוקת התפקידים. עבורן החלוקה המיגדרית של העבודה היתה מובנת מאליה. 81 חן שרה, "עם 'חבורת העמק' לעין חרוד", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' ח.מ.,"שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק- מאז ועד היום", דבר הפועלת שנה א' גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד (, עמ' כנרי, לבטי הגשמה, עמ' ח.מ., "שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק- מאז ועד היום", דבר הפועלת שנה א' גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד (, עמ'

35 בוועידה זו התמודדו אנשי עין חרוד ובראשם יצחק טבנקין על הכרת רעיון הקבוצה הגדולה כדרך מרכזית להתיישבות בכפר ובעיר ועל בניין יישובים גדולים שתשתיתם חקלאות ותעשיה. המשימה 85 הצליחה לדידם, כאשר בסופה של הוועידה הוכרז על דרך הקיבוץ כדרך מרכזית ליישוב הארץ. לדעת הנרי ניר, חוקר הקיבוץ המאוחד, עד לקיומה של ועידה זו, התלבטו אנשי עין חרוד בשאלה, 86 "אם לקיבוץ- כקיבוץ מיישב, נודע תפקיד בתחום הפוליטי הצרוף"? בראשית התקופה דעת הרוב הייתה שלילית, אולם בעקבות הועידה ובעיקר מראשית 1496 החלו נשמעים קולות חיוביים ולדעת ניר הקיבוץ עבר תהליך של פוליטיזציה, היינו מגוף בעל עקרונות התיישבותיים הוא הפך 87 לגוף פוליטי מעורב. סביר להניח כי לוועידה הזו היה גם תפקיד חשוב ביצירת הדומיננטיות של קיבוץ עין חרוד בתוך התנועה הקיבוצית. עצם האירוח בקיבוץ אפשר את ההשתתפות הפעילה של חברי וחברות הקיבוץ בדיונים ובהרצאות, ונתן להם, מעבר למעורבות, גם תחושה של חשיבות רבה יותר מחברי קיבוצים אחרים. בד בבד עם מגמת המעורבות הפוליטית החלו כבר ב ויכוחים סביב רעיון ההשתייכות לארגון קיבוצי כולל. חילוקי הדעות היו ארוכים וקשים, ונמשכו למעשה עד שנת היו חברים בעין חרוד שביקשו להפוך את עין חרוד לקיבוץ ארצי, כלומר, לצרף לקיבוץ פלוגות שונות שעבדו בעבודות קבלניות, ולהוציא פלוגות לכיבוש התיישבותי בכל רחבי הארץ. לעומתם, היו ששללו את מגמת הגלישה לתנועתיות ארצית וקראו להתרכז בבניית עין חרוד כקיבוץ עצמאי. השוללים, 88 אשר כונו בשם "האופוזיציה" עזבו את עין חרוד ב והקימו את מושב העובדים כפר ויתקין. ברשימתה של מרים חן ניתן למצוא ביטוי לתחושות חברי עין חרוד באותם ימים קשים: החברים לא היו תמימים ברעיונם ובשאיפותיהם... האסיפות בשאלות אלו היו לנו לכל החברים לילות זוועה... היחס בין המחנות היה מתוח מאד... היה קשה להיפגש אפילו בעבודה. לא פעם ביושבי באסיפות החלטתי לעזוב את הכל ולברוח מפה... במצב פרוע כזה ובאסיפות 89 איומות כאלה בילינו חדשים רבים. למרות שמרים לא מפרטת בדיוק מה היה מקומה של החב רה בויכוח, עולה מדבריה כי החברות השתתפו בכל האסיפות והיו ערות ומודעות לבעיה. אולם קשה לדעת עד כמה היו מעורבות בשאלה הפוליטית ועד כמה נקטו עמדה בה. מפרוטוקולים של אסיפות הכלליות ודיונים בשנים אלו, ניתן למצוא דעות של חברות מעטות, שהביעו את עמדתן בקצרה ובתמציתיות, מה שמראה כי הן נשארו בדרך כלל בשוליים. 85 גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' ניר, הקיבוץ והחברה, עמ' שם, שם. 88 לויטה, בעין חרוד, עמ' 44-49: בנארי, עין חרד, עמ' 50-94: ארגמן סוניה, "פרקי חיים", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 89 ח.מ.,"שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק- מאז ועד היום", דבר הפועלת שנה א' גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד (, עמ'

36 3. עין חרוד - הקיבוץ המאוחד: : בשנים , הלכה ונשלמה בנייתו של עין חרוד בנקודת הקבע שלו, במעלה גבעת קומי, בגוש נוריס. גבעה זו הייתה מרוחקת ממעיין חרוד ומהיישוב הקיים כשבעה ק"מ מזרחה. האדמה נרכשה ביוני 1495, על ידי הקרן הקיימת ובסיועם של יהושע חנקין, ד"ר ארתור רופין וחבר עין חרוד, איש "השומר", חיים שטורמן. עד לקניית אדמות גוש נוריס עוד לא הייתה תוכנית מוגדרת היכן תיבנה הנקודה הקבועה של עין חרוד. היה ברור כי הנקודה ליד המעיין היא ארעית כיוון שמקומה הסמוך לתחום המעיינות ולתעלת המים גרמו לקדחת והשפיעו לרעה על מצב הבריאות של החברים והילדים. החברים חיפשו שטח גבוה, מעל העמק, שיהיה בעל אקלים נוח יותר, וזה נמצא במעלה אדמות הכפר הערבי קומי. עד לשנת 1494, העבירו חברי עין חרוד לגבעת קומי צריפי מגורים שנמצאו ראויים לחדר אוכל, מכבסה ומחסנים ונבנו שני בתי ילדים, רפתות 90 ולולים. מאורעות 1494 הם שהחישו את המעבר לנקודת הקבע. עם סיום המאורעות הגיעו חברי קיבוץ עין חרוד להחלטה שהמעבר ליישוב הקבע חייב להתבצע במהירות האפשרית, למרות המגבלות מבית ומחוץ. עין חרוד מנתה אז כמאתיים וארבעים חברים במאי הושלמה ההעברה לקומי שקיבלה את השם עין חרוד, למרות הריחוק מהמעיין. הוויכוח עם ההנהלה הציונית, שהתנגדה לרצונם של חברי עין חרוד לבנות מאתיים יחידות דיור 91 במקום, הסתיים לבסוף בבניית מאה ועשרים יחידות דיור חדשות. בד בבד, עם עזיבתם של חברי "האופוזיציה" נוסדה ב- 1497, בעוד משבר העלייה הרביעית בעיצומו, תנועת "הקיבוץ המאוחד". לדעת הנרי ניר בזכות קשריהם הרעיוניים עם "אחדות העבודה" ועם תנועת "החלוץ", הצליחו חברי עין חרוד ובראשם יצחק טבנקין, לקבץ סביבם 92 חבורה של אנשים מוכשרים, שיחד ניסחו את יסודות הקיבוץ ותקנותיו. 9. גבעת קומי - עין חרוד של מעלה: : עם המעבר לנקודת הקבע בגבעת קומי, נפתחה תקופה חדשה בחיי חברי קיבוץ עין חרוד. ענפים חדשים החלו להתפתח, לצד ענפים ותיקים שכבר היו קיימים. גידולי השדה, גן הירק ושטחי המטעים הורחבו. הרפת והלולים הוגדלו. גם במספר התושבים חל גידול משמעותי. זרבבל גלעד, שהיה כבן חמש עשרה בתקופת המעבר לגבעת קומי, תאר בספרו את יופיים של בתי הקבע הראשונים שנבנו מבטון ומלט, לראשם היה גג רעפים אדום, ובכל אחד מהם הייתה מרפסת 93 מערבית. בראשית שנות השלושים, כאשר נבנו בגבעת קומי, נקודת הקבע של עין חרוד, הצריפים הראשונים, לא הבדילו המתכננים בין בתי המגורים של בעלי משפחות, זוגות ורווקים. הרעיון החברתי שעמד מאחורי החלטת המתכננים היה כי השוויון צריך להיות מעל הכל ועל כן הם לא 90 ציזלינג, כוחות יוצרים, עמ' גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' 39: ציזלינג, כוחות יוצרים, עמ' ניר, ראשית הקיבוץ, עמ' 99: הנ"ל, הקיבוץ והחברה, עמ' 10: ברסלבסקי, ציוני דרך, עמ' גלעד וקרוק, מעין גדעון, עמ'

37 התחשבו במצב המשפחתי בעת הבנייה. מרפסת קטנה. כאשר היו למשפחה יותר משני ילדים מעל גיל שש כל צריף נבנה כחדר גדול ואליו הייתה צמודה מעין )שלנו בבית על פי החלטת החברים- להלן(, היו סוגרים עבורם את המרפסת וזו הפכה לחדר מגורים נוסף. באם היו לזוג ארבעה ילדים ומעלה, מעל גיל שש, המדיניות הייתה לסגור עבורם מרפסת בבית מגורים אחר, הסמוך להורים. אולם, בשל הצפיפות הכללית החלטה זו בדרך כלל לא יושמה בפועל והמשפחה התגוררה בצפיפות גדולה ביחידה המשפחתית הקטנה שכללה חלל של חדר מגורים ומרפסת. כך למשל, בראשית שנות השלושים, עם הולדת בתו הרביעית, ביקש דוד צירקין, חבר עין חרוד, מרפסת של משפחה אחרת וכאשר זו לא ניתנה לו הוא הגיש ערעור על החלטת המזכירות בה תאר את חוסר הצדק הקיבוצי בדיור. לדבריו: במשך כל השנים אנו גרנו בצפיפות גדולה מאד, חמש נפשות בחדר ומרפסת. בקרוב צריכה לעבור אלינו יהודית ]ילדתם שהגיעה לגיל שש ועל פי המקובל עוברת מהלינה המשותפת ללינה בבית -ת.ק.[ וביחד זה שש נפשות. לא ישוער לא לקחת זה בחשבון ולהשאיר אותנו בצפיפות מתמידה במשך כל השנים. אני מתמרמר קשות שבדרך כלל יש הפליה קשה ביחס למשפחות 94 עם מספר ילדים יותר גדולים בנוגע לסידור הדירה. רק לאחר קום המדינה החלו להכשיר ולבנות בקיבוץ דירות מגורים בגדלים שונים, שתאמו את גודל המשפחה. למעשה בכך לא היה שוני בין עין חרוד לקיבוצים אחרים. החוקר איל עמיר הראה כי בשנים הראשונות לייסוד הקיבוצים, הדירה הקיבוצית הייתה בעלת מבנה פשוט ומצומצם ותאמה במידה רבה את הערכים עליהם הושתתה האידיאולוגיה של הקיבוץ. לא היו מעורבים בתכנונה שיקולי נוחות ואיכות חיים. משנות העשרים עד הקמת המדינה, הייתה הדירה הקיבוצית בעיקר חלל שנועד לשינה של זוגות נשואים או רווקים. מתחילת שנות החמישים, משקלה של האידיאולוגיה הלך ופחת, והמצב הכלכלי השתפר, מה שהביא לכך ששטח הדירה הלך 95 וגדל, דבר שתאם את התחזקות המשפחה הגרעינית וכן את המעבר ללינה המשפחתית. עין חרוד המשיך בשנים אלה במגמה להיות הקיבוץ המרכזי והמוביל בתנועת הקיבוץ המאוחד. משרדי התנועה שכללו את המזכירות, מערכת "מבפנים", הדפוס וסמינריון העבודה שכנו כולם בקיבוץ עין חרוד. בית הספר המשותף ליישובי העמק שהוקם בשנת 1435 שכן בו והוא אירח בקביעות מופעי תיאטרון ומוסיקה ואת המופעים המרכזיים של טקסי חג העומר וחג הביכורים וחגים ייחודיים אחרים כמו "יום הפועלת הבין לאומי" ועוד. שנות מלחמת העולם השנייה היו שנים קשות בכל הארץ. כמאה ועשרים מחברי עין חרוד וכעשרים וחמש חברות, התגייסו לבריגדה היהודית, לגדודי העזר של הצבא הבריטי ולפלמ"ח. העלייה המועטה והגיוסים הרבים יצרו מחסור בידיים עובדות, דבר שהביא לאחר ויכוחים לא מועטים להכנסת עבודה שכירה לקיבוץ. מכה כואבת נוספת שהשאירה את חותמה בעין חרוד היו אירועי "השבת השחורה". בעקבות פשיטת הבריטים על הקיבוץ נעצרו מאות חברים. המצב כונה מכתב מדוד צירקין למזכירות הקיבוץ )שנות השלושים- אין תאריך מדויק(, בתוך: ארכיון עח"מ, חטיבת בניין, מיכל 5.3, תיק ראוי לשאול אם מדבריו עולה גם אמירה של התנגדות למשפחות גדולות? אין בנמצא תשובה מדויקת על כך אך נראה כי בעין חרוד לא הייתה מדיניות כזו. זאת בניגוד למקומות אחרים שכן הגבילו. ראו דיונים בפרק הבא. איל, חדר- בית, עמ'

38 "שעת חירום" וישנם פרוטוקולים רבים של אסיפות חברות מעין חרוד ומהאזור במטרה להיערך להמשך עבודה סדירה. גם מלחמת העצמאות גבתה מחיר כבד של שמונה בני הקיבוץ ולזכרם הוצא הקובץ "בנים". לסיכום, ניתן לומר כי תנועת הקיבוץ המאוחד הייתה התנועה הקיבוצית הגדולה והדינאמית 96 מכלל התנועות הקיבוציןת ומקומו של עין חרוד בתוכה היה מרכזי. הוא היה לבירת התנועה, בבחינת "החלוץ ההולך לפני המחנה", וכפי שניסחה ליליה בסביץ: "אם דגניה היא אם הקבוצות, 97 הרי עין חרוד היא אם הקיבוץ הגדול, אם הקיבוצים". גם ז.צ. )השם המלא לא הובא ברשימה שפורסמה בעיתון "צרור מכתבים"(, חבר עין נחום התייחס למרכזיותו של עין חרוד בהתיישבות: לנו, הרבים הייתה עין חרוד- המולדת, בצלמה ובדמותה ראינו לראשונה את נוף המולדת ואת נוף האדם החדש במולדת. ותעודת חיים זו שבוני עין חרוד ויוצריה יצאו אתם לדרכם- תמשיך 98 לעמוד ולהתקיים. נראה כי למרות מיקומו בפריפריה הגיאוגרפית, השילוב בין הגורמים הייחודיים של חברי עין חרוד, ותחושת החשיבות והשליחות שהייתה חלק בלתי נפרד מתפיסתם הקולקטיבית, הפכו אותו למקום מרכזי ובעל השפעה רבה על הח ברה, התרבות והוויה היישובית בארץ. ג. דמוגרפיה: הנתונים הדמוגרפיים המובאים להלן נלקחו ממספר מקורות, בהם חטיבת הרשומות בארכיון עין חרוד מאוחד, הקבצים "כ"ה שנים" ו"פרקי יובל" שהוצאו לכבוד חצי היובל והיובל של עין חרוד וכן יומני המשק, במיוחד אלו שהוצאו לקראת חג המשק )ציון יום הייסוד( ופרוטוקולים של אסיפות שונות. לעיתים סתרו המספרים אחד את השני והיה צורך לקבוע מה המקור המהימן או 99 לעשות ממוצע ביניהם. 8. עין חרוד "הקבוצה הגדולה" - מימוש חזונו של לביא: שלמה לביא, איש העלייה השנייה, אשר יזם את רעיון "הקבוצה הגדולה", ביקש להקים יישוב שימנה כמה מאות תושבים, בניגוד לקבוצות הקטנות והאינטימיות שמנו רק כמה עשרות חברים. ביום העלייה לעין חרוד )ספטמבר 1491(, נשארו כאמור במחנה כחמישים חלוצים. למרות הפילוגים הקשים שעבר עין חרוד בשנים הנחקרות, ניתן לומר כי חזונו של לביא מומש, אף מעבר למה שהוא עצמו ראה בחזונו. את הגידול המספרי שחל בחברי עין חרוד במהלך השנים ניתן לראות בתרשים הבא, המתאר זאת באופן בולט וברור על מרכזיותו של עין חרוד בהתיישבות העובדת ובחברה היישובית ועל תודעת השליחות והייעוד של חברי עין חרוד ותנועת הקיבוץ המאוחד ראו: ציזלינג, לדרכה של, עמ' 61-57: כנרי, לשאת את, עמ' : אופז, "ארבעה מייסדים, עמ' : ניר, הקיבוץ והחברה, עמ' 10 ועוד. בסביץ ליליה, "בעמק יזרעאל- מאז ועד היום", בתוך: גדון )עורך(, עין חרוד, עמ' 96. גם יוכבד בת רחל התייחסה למקומו של עין חרוד כבירת תנועת הקיבוץ המאוחד. ראו: בת רחל יוכבד, "בחג העשרים", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' ז.צ., "ביומה של עין חרוד", צרור מכתבים )179(, 107 )כ'ט אלול תש"א (, כרך ה', עמ' 13. להרחבה ראו: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד: ארכיון עח"מ, חטיבת רשימות, מיכל 1, תיק 1, ארון מס' 11, ארון מס'

39 j מהתרשים נראה כי בסך הכל התושבים. את הירידה בשנים מרבית השנים הנחקרות מאופיינות בעלייה 1499 ו מתמדת במספר ניתן להסביר בפילוגים שהיו במקום על רקע אידיאולוגי )לעיל(. היא גם הולמת את המצב היישובי דאז שאופיין בהעדר עליה. מרבית שנות הארבעים חסרות במסד הנתונים הקיבוצי, אך סביר כי בשנות המלחמה לא הגיעו חברים חדשים והגידול במידה והיה, היה פנימי. 9. דמוגרפיה ממבט מגדרי: בעת ייסודו, מספר החברות בעין חרוד לא היה שווה לזה של החברים, אך בשנים שלאחר מכן הוא התאזן כמעט לגמרי. בהכללה ניתן לומר כי בשנים הנחקרות חיו בעין חרוד בין שמונים וחמש למאה נשים ובין תשעים וחמשה למאה ועשרים גברים. למרות הגיל הזהה של המינים, מספר החברים היה כמעט תמיד גבוה באחוזים מעטים ממספר החברות. בכך לא היה שוני בין עין חרוד לתמונת המצב הדמוגרפית ביישוב כולו. החוקר גור אלרואי הבחין בשינויים במספר הנשים לעומת הגברים בין העליות השונות. לדבריו, בעלייה השלישית ) (, שהייתה בעלת מבנה רווקי, היוו הגברים 63% והנשים 37%. בעליות הרביעית ) ( והחמישית ) (, צומצם ההבדל, הגברים היוו 59% והנשים 96%. את הפער שהלך וקטן הסביר אלרואי במדיניות 100 ההנהלה הציונית ובתופעת הנישואים הפיקטיביים שאפשרו כניסת נשים לארץ. 101 להלן תיאור של אחוז החברות לעומת אחוז החברים בעין חרוד בשנים הנחקרות: 100 אלרואי, נשים בארץ ישראל, עמ' להרחבה על מדיניות ההנהלה הציונית בשנות השלושים ראו: חלמיש, במירוץ כפול. 101 הנתונים על מספר החברים והחברות נלקחו מתוך: פרוטוקולים מאסיפות כלליות, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11: יומני עין חרוד, שם, ארון מס' 13: שם, חטיבת רשימות ועוד. 21

40 90.0% 80.0% 70.0% 60.0% 50.0% 40.0% 30.0% 20.0% 10.0% 0.0% ראוי לציין כי מספר הנשים והגברים בשנת 1431 תואם את המפקד שנערך באותה שנה, לפיו 102 הנשים במושבות, בערים ובקיבוצים היוו 96% מהאוכלוסייה, לעומת 55%. בעין חרוד עמד מספר הנשים באותה שנה על כ- 97% ומספר הגברים עמד על מעט יותר מ- 50%. 3. מחברה רווקית לחברה משפחתית: מלבד הגידול המספרי שחל במספר החברים בעין חרוד, בשנים הנחקרות עברה הח ברה מכזו בעלת מבנה רווקי, דהיינו שהרווקים היוו בה רוב מוחלט, לח ברה משפחתית, בה רוב החברים מעוגנים במסגרת זוגית. במהלך שנות העשרים הלכו והתמעטו מספר הרווקים והרווקות שנמנו עם מייסדי עין חרוד וכ- 70% בממוצע מכלל החברים היו מעוגנים בסוף שנות העשרים בחיי זוגיות ומשפחה. על פי חוקרי התנועה הקיבוצית סילביה פוגל-ביז'אוי ויוסף שפר, נוסף להתבגרות החברים, מספר שינויים הובילו להתבססות המשפחה בקבוצה. עם אלו ניתן למנות את בואם של אנשי העלייה הרביעית והחמישית וכן העולים שהגיעו בעלייה הבלתי ליגאלית שאיזנו את היחס המספרי בין הבחורים לבחורות בקבוצות. כמו כן השיפור במצב הכלכלי גרם להטבה בתנאי 103 המגורים. כל אלו הביאו לדעתם לעליה במספר המשפחות ולהגברת הילודה. על היחס המספרי בין רווקים לנשואים 104 ניתן ללמוד מהתרשים הבא: שם, עמ' שפר, פוגל-ביז'אוי, המשפחה בקיבוץ, עמ' הסיבה לשנים החסרות היא מחסור במסד הנתונים. הנתונים הקיימים נלקחו מ מיכל,1 תיקים.1.9,1.3,1.9, ארכיון עח"מ, חטיבת רשימות, 22

41 ניתן לראות כי לאורך שנות העשרים היוו הרווקים רוב, ביחס של בין חצי לשליש, אך לקראת סוף העשור, וביתר שאת לאורך המחצית הראשונה של שנות השלושים התהפכה התמונה ומספר החברים הנשואים היה גבוה, ונע בין פי שניים לפי חמישה ממספר הרווקים. גיל הנישואין וילודה: במחצית הראשונה של שנות השלושים היה גילן הממוצע של הנשים המייסדות בין שלושים לארבעים. החוקר גור אלרואי הראה על פי מחקרו של הסטטיסטיקאי רוברטו בקי, כי בתקופת המנדט היה גיל הנישואין הממוצע של נשים ממוצא אירופאי עשרים וחמש ורוב הנשים ילדו את הילד הראשון בגילאי עשרים וחמש עד עשרים ותשע, ואת הילד השני בגיל עשרים ותשע עד 105 שלושים וארבע. על פי הנתונים שמצאתי בעין חרוד, חיו בקיבוץ במחצית הראשונה של שנות השלושים כשבעים וארבע אמהות מבין כמאה חברות בממוצע, ומספר הילדים שנולדו בו עד אז 106 עמד על 1.11 לאם. מספר זה גבוה מהסטטיסטיקות אותם הציג במחקרו בקי, לפיהן ממוצע הילודה בקרב נשים ביישוב כולו עמד על 1.7% בלבד ומספר זהה לזה היה ממוצע הילודה בתנועה הקיבוצית. בקי ציין כי דווקא בתנועת הקיבוץ המאוחד, שעין חרוד נמנה עימה, היה הממוצע הגבוה ביותר של הילודה בקיבוצים והוא עמד על 1.04% למשפחה. זאת לעומת קיבוצי השומר 107 הצעיר וחבר הקבוצות, בהם היה הממוצע נמוך יותר ונע בין 0.15% ל- 0.4% ילדים למשפחה. כאמור, בקרב עין חרוד, שהיה מוותיקי קיבוצי תנועת הקיבוץ המאוחד היה הממוצע גבוה כמעט פי שניים ממה שהציג בקי ועמד על כשני ילדים למשפחה, לדעתי בין היתר בגלל גיל המייסדים ושנת הייסוד המוקדמת, יחסית לקיבוצים אחרים שהיו צעירים ממנו, וכן שבניגוד לקיבוצים 108 אחרים לא הוטלה הגבלת ילודה על המשפחות. להלן פילוח מספר הילדים לאם במחצית הראשונה של שנות השלושים בעין חרוד: 105 אלרואי, נשים בארץ ישראל, עמ' : גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה, עמ' הנתונים על מספר הילדים לאם נלקחו מתוך ארכיון עח"מ, חטיבת רשומות, מיכל 9, תיק להרחבה על הילודה בקיבוצים ראו: גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה, עמ' : , אלרואי, נשים בארץ ישראל, עמ' להרחבה על הגבלת ילודה בקיבוצים ראו: למדן, משתיקה לזעקה, עמ' וכן בפרק הראשון בעבודה זו. 23

42 ניתן לראות כי כמעט מחצית מהנשים היו בעלות ילד אחד או שני ילדים ורק מעטות ילדו שלושה ילדים ומעלה. ראוי לציין כי על פי הנתונים שהציג בקי נראה כי ביישוב העירוני ממוצע הילודה בקרב משפחות אשכנזיות, יוצאות אירופה ואמריקה היה נמוך יותר ועמד על פחות משניים. בקרב נשים ממוצא ספרדי היה שיעור הילודה גבוה יותר ועמד על 3.5 ילדים למשפחה. בקי טען כי דווקא בקיבוצים הורגש פחות ההבדל העדתי בין היולדות והוא הסיק כי הקיבוץ הביא לסטנדרטיות ילודה. עם זאת הראה בקי כי נשות אירופה המרכזית ילדו פחות מאשר נשים 109 יוצאות רוסיה ונשים ילידות הארץ. גם תמונת השינויים בדיור בעין חרוד מצביעה על מגמה של גידול מספר ילדים. בשנת 1494 היו בעין חרוד, נוסף לצריפים הישנים, בהם התגוררו חברי עליית הנוער, חברות הכשרה וחברים זמניים, מאה וארבעה עשר חדרים גדולים שהותאמו למשפחות עם שלושה ילדים ומעלה שלנו בבית ההורים, שלושים וארבעה חדרים קטנים עם מרפסת הותאמו למשפחה עם שני ילדים לכל 110 היותר שלנו בבית ושלושים חדרים קטנים יועדו ליחידים )רווקים ורווקות(. כאשר מעיינים במספר הילדים במהלך סך השנים הנחקרות ניתן לראות גרף הולך וגדל, זאת על אף השינויים 111 הדמוגרפיים שכללו עליות וירידות במספר החברים במקום: 109 גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה עמ' נתונים מתוך "מצב השיכון ביישובינו", יומן עין חרוד ) (, 959 יומן עין חרוד ) (, 941 בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' הנתונים נלקחו מתוך: מחברת אישית שכתבה שרה נוימן, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: שם, חטיבת רשומות, מיכל 1.91, תיק : שם, ספר האוכלוסייה )1.1.96(, מיכל 1.95: יומן עין חרוד )374(, 19 ) (, שם, ארון מס' 13: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' 999 ועוד. 24

43 ד. נשות עין חרוד- מבט עומק החברות המייסדות בעין חרוד, לא היוו מקשה אחת. קבוצת המחקר כוללת כשמונים וארבע חברות מייסדות, מתוכן היו שבע עשרה נשים שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, שלושים ושש שעלו בשנות העלייה השלישית, שש עשרה שעלו בשנות העלייה הרביעית, שלוש עשרה בעלייה החמישית ושתיים ילידות הארץ. בסך הכל ניתן להצביע ולומר כי ישנו דמיון רב בין פרופיל הנשים לפרופיל הגברים בעין חרוד. המספרים בין המינים במהלך השנים כמעט זהה )לעיל(. בקבוצת הגברים המייסדים ניתן למנות כתשעים וחמישה חברים. מתוכם היו חמישה עשר שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, ארבעים וארבעה שעלו בשנות העלייה השלישית, עשרים ושלושה שעלו 112 בשנות העלייה הרביעית, אחד עשר בעלייה החמישית ושניים ילידי הארץ. 8. אפיון וביוגרפיה קולקטיבית של הנשים המייסדות: 113 להלן תרשים המתאר את התפלגות הנשים המייסדות על פי תקופת עלייתן: 112 הנתונים נלקחו מתוך: ארכיון עח"מ, חטיבת רשימות, מיכל 1, תיק 1 וכן מתוף תיקיהם האישיים של המייסדים המצויים בארכיון עח"מ. 113 הנתונים נלקחו מתוך תיקיהן האישיים של המייסדות המצויים בארכיון עח"מ. 25

44 בנוסף ראוי למנות גם כחמש עשרה מבנות הקיבוץ )לעומת כעשרים בני הקיבוץ(, שנולדו בו או הגיעו אליו כפעוטות או ילדות צעירות בסמוך לייסודו. בתרשים הבא ניתן לאבחן את הנשים המייסדות על פי ארצות מוצאן: כפי שעולה מהאיור, מוצאן של שבעים ותשע מהנשים הוא מזרח אירופה. תמונה זו אינה שונה מזו של הגברים המייסדים שרובם המוחלט עלה ארצה ממזרח אירופה. רובן של הנשים, כמו גם הגברים גדלו במשפחות יהודיות מסורתיות. את מידת השכלתן של הנשים המייסדות ניתן לאבחן על פי התרשים הבא: 26

45 פרופיל חברות עין חרוד: כפי שנראה מהתרשים, רוב המייסדות היו משכילות ומעטות היו חסרות השכלה. כמו כן רובן היו בעלות תודעה מהפכנית-סוציאליסטית, ולקחו חלק בפעילות ציונית עוד לפני עלייתן ארצה, במסגרת התנועות הסוציאליסטיות והציוניות, ורק מיעוט עלו ארצה ללא חינוך ציוני עמוק. היו 114 שצמחו בבתים אמידים, אחרות הגיעו מבתים עניים וחסרי כל. המשותף לכולן היה שהן עלו ארצה )או הגיעו לעין חרוד, במקרה של ילידות הארץ(, עם ציפיות גבוהות ומתוך תחושה ותקווה כי בארץ ישראל יתממש השוויון המיוחל בין המינים, הן מבחינה רעיונית והן מעשית. את השראתן הן ינקו מאתוס השוויון הקומוניסטי, אליו נחשפו לפני הגעתן ארצה, אשר העמיד במרכז 115 את שחרור הנשים ואף הביא לחקיקת חוקים מהפכניים לטובתן. הנשים ראו עצמן כשוות לגברים וקיוו לקחת חלק בבנייתה מחדש של מולדת היהודים והגשמת החזון החברתי והלאומי בארץ. כמו החלוצים, רוב החלוצות עלו ארצה בגפן בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, רווקות 116 ללא ילדים. חלוצות העלייה השנייה: בעין חרוד כאמור היו שבע עשרה חברות מחלוצות העלייה השנייה. ניתן לומר כי הן היו מושא הערצתן של רבות מהנשים שעלו ארצה בעליות במאוחרות יותר ורבות מהן היו מרכזיות ופעילות בקיבוץ בתחומים שונים. ביניהן ניתן למנות נשים ידועות כיהודית איידלמן, בתיה ברנר, אוה 117 טבנקין, רבקה דנית, שרה יצקר, עטרה שטורמן ועוד. לדברי החוקרת מרגלית שילה "במובנים רבים העשור של העלייה השנייה ) ( הייתה תחילת התרקמותה של הוויה יישובית 118 חדשה בארץ ישראל". בשנים אלה קמו מספר התיישבויות חדשות שהיוו דגם להתיישבות חדשה- התיישבות פועלית על בסיס שיתופי. דגניה- הקבוצה הראשונה שהוקמה על אדמות אום 114 על הרקע היהודי, והנשי המזרח אירופי של הנשים המייסדות ראו: היימן, האישה היהודיה וכן: Stites, The Women's Liberation Movement. 115 רפפורט, על הפמיניזם, עמ' בן ארצי, בין האיכרים לפועלים, עמ' 317: יזרעאלי וברנשטיין, הפועלת בעלייה השנייה, עמ' על תולדות חייהן ופועלן של נשים אלו ראו בנספח מספר שילה, מבט חדש, עמ'

46 ג'וני, התנהלה ללא אגרונום ומנהל והייתה באחריות המתיישבים. שמונה מחברי "הקומונה החדרתית" חתמו על חוזה עם המשרד הארצישראלי, אולם שתי הנשים שהשתייכו לקומונה, מרים אוסטרובסקי )ברץ( ושרה מלכין, שעבדה כמבשלת וקיבלה שכר גבוה מהפועלים, לא היו 119 חתומות עליו. הן לא נחשבו כחברות אלא כשכירות, שהועסקו על ידי חברי הקבוצה וטיפלו בצורכיהם. לא ניתנה להן אפשרות לעסוק בחקלאות ושכרן היה נמוך משל הגברים, גם אם עבדו 120 באותה עבודה בדיוק. חלוצות העלייה השנייה היוו מיעוט בקרב העולים )כ- 1% (, אך מניעי עלייתן היו זהים לאלה של 121 הגברים. אולם, בבואן לארץ ישראל נתקלו במציאות שונה מזו של הגברים. ממחקרים אודות נשים בעלייה השנייה עולות תחושות של קיפוח ותסכול ואי-מימוש הציפיות. הנשים לא שותפו בעבודות חקלאיות, לא התקבלו כחברות שוות זכויות בקומונות, לא שותפו בשמירה, קופחו בשכר 122 ונמנעו מהבעת עמדותיהן באסיפות פומביות. החוקרת דבורה ברנשטיין הסבירה כי לצעירות העלייה השנייה הייתה זרות כפולה: הן חוו פער גדול בין מה שציפו לו לבין המציאות במושבות ובערים. הן אף היו שונות בלבושן, בנוהגן ונחשדו לעיתים על ידי האיכרים שומרי המצוות 123 כחסרות מוסר ופרוצות, אך גם כחסרות יכולת שווה לזו של הפועלים עמם חיו. על כן היה מאבקן כפול- בציונות הסוציאליסטית המפלה ובאדישות מצד חבריהן הפועלים. הן שאפו 124 לשותפות שוויונית יותר בין גברים לנשים. מצבן של הפועלות בקבוצות השיתופיות שקמו בשנות העלייה השנייה היה דומה. בהתיישבות הקואופרטיבית במרחביה, בה הייתה קבוצת פועלות מגובשת, התקבלו הפועלות כעובדות יומיות 125 ולא כעובדות חודשיות, כגברים, ושכרן היה נמוך משל הפועלים. החוקרת דפנה יזרעאלי הצביעה על כך כי בשנים הראשונות של הקבוצה, החלוצה כדבריה: "שירתה את החלוץ והחלוץ 126 בנה את הארץ". חלוצות העלייה השנייה שייסדו את עין חרוד היו וותיקות בארץ ולמודות נסיון. הן חוו על בשרן את הדחייה של חבריהן ושל הח ברה היישובית. חלקן היו בוגרות חוות כנרת והוכשרו בעבודות חקלאיות וחלקן היו חברות בקומונות שונות. מאווייהן היו להתיישבות קבע שהשוויון בו יהיה חלק בלתי נפרד מהחזון היישובי. חלקן הגיעו לעין חרוד כנשים נשואות ואמהות וחלקן הגיעו כרווקות ונשארו בסטאטוס זה. ללא ספק, הידע והנסיון שצברו במהלך שנותיהן בארץ, יחד עם גילן הבוגר יחסית, הפך אותן למורות דרך ולדוגמא עבור חברותיהן שהגיעו בעליות המאוחרות יותר, הן בתחום העבודה והן בתחומים חברתיים ואחרים. יונה )חסר שם משפחה(, חברת תל יוסף, מחלוצות העלייה השלישית, סיפרה על עבודתה בגן הירק, תוך שימת דגש על חלקן של נשות העלייה השנייה בפיתוח הגן כענף חקלאי לחברות: 119 שילה, דגניה, עמ' פוגל-ביז'אוי נשים בקיבוץ, עמ' יזרעאלי וברנשטיין, הפועלת בעלייה השנייה, עמ' בן ארצי, האם שינו, עמ' ברנשטיין, קולות מן הגרעין הקשה, עמ' יזרעאלי וברנשטיין, הפועלת בעלייה השנייה, עמ' בלום, האשה בתנועת העבודה, עמ' יזרעאלי, תנועת הפועלות, עמ'

47 לנו, לחברות הגדוד, בנות העלייה השלישית, לא הייתה כל הכשרה חקלאית, רק רצון כביר לעבוד וליצור. לעזרתנו באו חברות וותיקות, בנות העלייה השנייה. הן הדריכו אותנו בעבודה. 127 בגן הירק, המקצוע שבחרתי לעצמי, היו החברות לאה מירון ובתיה ברנר מדריכות אותנו. מעדותה של יונה יוצא כי הן השנים בעבודה ובארץ והן חוות ההכשרה לחלוצות מילאו את ייעודן וחברות העלייה השנייה התמחו באותם ענפים 'נשיים' כגן הירק, הלול והרפת. הוותק בארץ גם הביא את החלוצות לידע רב יותר בשפה העברית מחברותיהן הצעירות. בשל כך הן לא נרתעו מלהביע את דעתן באסיפות ובדיונים הכלליים וניתן לקבוע כי על אף שהיוו 90% מכלל החברות, הן נתפסו כחלק מהותי במערך הקיבוצי, הן במבט המגדרי והן במבט הח ברתי- קולקטיבי. חלוצות העלייה השלישית: בעין חרוד חיו כאמור שלושים ושש חברות, מחלוצות העלייה השלישית. היה זה המספר הגבוה ביותר של חברות שהגיעו ארצה בעלייה אחת. הן היוו כמעט 93% מבין כלל הנשים שחיו בעין חרוד והיו מרכזיות ביותר בעיצוב ההוויה החברתית והנשית בו. ביניהן ניתן למנות את יוכבד בת 128 רחל, יונה אלברטון, נטלקה טבנקין, שולמית ז'רנובסקי, פרומקה אשד ועוד. העלייה השלישית, בשנים , הביאה צעירים רבים לארץ ישראל. בין הגורמים לעלייה זו ראוי לציין את המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה ב- 1417, הצהרת בלפור, סיום מלחמת העולם הראשונה, וההתעוררות הלאומית ותנופת תנועת החלוץ ששמה לה למטרה להכשיר בני נוער ברעיון הציוני 129 ולהעלותם כחלוצים לארץ ישראל. מאפייניהם החברתיים והאידיאולוגיים של חלוצי העלייה השלישית היו דומים לאלה של העלייה השנייה, אולם מנקודת מבט מגדרית ניתן להצביע על שני הבדלים מרכזיים: 17% 1. חלקן של הנשים בעלייה השלישית היה החלוצים. פי שניים מהעלייה השנייה, הן היוו מקרב 9. רבות מהן הגיעו בקבוצות מאורגנות של חלוצים, לאחר שעברו הכשרה בתנועת "החלוץ" או היו חב רות באחת מהתנועות החלוציות )השומר הצעיר(. החוקרת דפנה יזרעאלי הצביעה על כך שהמפגש בין חלוצות עלייה שנייה ושלישית היה מפגש בין "דורות סוציולוגיים". לדבריה "נשות העלייה השנייה היו בשעתו מקופחות ונלעגות ואילו חלוצות העלייה השלישית לא חשו מקופחות, כמו קודמותיהן. הן היו משולבות בקבוצות סוציאליסטיות 130 ונאמנות לקבוצה ולמטרותיה". לדעת החוקר שמעון שור לעלייה השלישית נודעה השפעה מכרעת בכמות ובאיכות על התפתחותם של הקיבוצים. בשנת 1411 היו בהם כחמש מאות חברים, ואילו בשנת 1497 מנתה האוכלוסייה 127 יונה, "שנה ראשונה בתל יוסף", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק על תולדות חייהן ופועלן של נשים אלו ראו נספח מספר יעקבא ושי, יומנים מתקופת, עמ' 199: אופז, ספר הקבוצה, עמ' 11: צור קהליתנו, עמ' 1-1. להרחבה על העלייה השלישית בהתיישבות העובדת ראו: ארז )עורך(, ספר העליה השלישית,: בן-אברם וניר )עורכים(, עיונים בעלייה השלישית, עמ' ועוד. להרחבה על נשים בעלייה השלישית ראו: אופז, שאלת האשה, עמ' 74-65: הנ"ל, שאלת האשה לאור הקובץ 'קהיליתנו', עמ' לטענת אופז נימת החתרנות הנשית וקולות של מחאה נשית נשמעים הן בקובץ 'קהיליתנו' והן בספר הקבוצה. ההליכה בעקבות קולות הנשים ביומנים מגלה סדקים במיתוס השוויון המגדרי והחלוצי בכלל. 130 יזרעאלי, תנועת הפועלות, עמ'

48 131 בקבוצות ובקיבוצים כשלושת אלפים ותשע מאות חברים. כמו כן עלה מספר הקיבוצים מארבעה בשנת 1411, לעשרים וארבעה בשנת הגידול הכמותי של הקיבוצים בא לידי ביטוי גם במספרן המוחלט והיחסי של החברות. במהלך שנות העשרים מספר הפועלות הגיע ל- -30% % של כלל הפועלים החקלאיים במסגרת השיתופית. אולם, למרות הגידול המספרי, מסתבר שלא היה שינוי של ממש במעמד החברות בקבוצות העבודה השונות של חלוצי העלייה השלישית והשתלבותן של הנשים בעבודות הציבוריות הייתה מוגבלת ביותר, בדרך כלל בעבודות שירותים: בישול, ניקיון וכביסה, עבור הקבוצה כולה. אחד מהגופים השיתופיים הבולטים שהתארגן בארץ בספטמבר 1490 והשפיע רבות על דימויה החלוצי 133 של עלייה זו היה "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". חלוצות רבות נמשכו לגדוד שסיפק מגורים ועבודה במסגרת חברת צעירים שמחה ותוססת עם חזון של יחסי שוויון מוחלטים. בתיה ברנר, אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, שהצטרפה לגדוד סיפרה: נזכרת אני, כיצד התהלכתי ימים רצופים וחזרתי על השם "גדוד העבודה". כמה משך השם הזה ואיך הלם את דרכנו. לא גדוד-צבא, אלא גדוד עבודה, המכניס אל תוכו חבר וחברה בשוויון מוחלט... אני ראיתיו כדרך. היינו עייפים מן ההליכה, וסבלנו מן הארעיות, אולם ראינו 134 את המטרה. ברנר, שכאמור עלתה ארצה בשנות העלייה השנייה ביטאה במאווייה להיות חברה בגדוד את תחושות התסכול והאכזבה של חלוצות העלייה השנייה, הן בפן המגדרי והן בפן היישובי, של הנדודים והמעבר ממקום למקום. אולם למרות דימויו השוויוני של גדוד העבודה, עם הצטרפותן לגדוד, נוכחו הנשים לדעת שהמציאות הייתה רחוקה מהציפיות שטיפחו לעצמן. גם בגדוד הן הופנו ברובן לעבודות שירותים והתחושה התמידית שליוותה אותן הייתה של חוסר סיפוק, חוסר 135 הערכה למאמציהן וזלזול מצד החברים בגין רצונן להשתלב בעבודות כגברים. להוציא נשים ספורות, רוב נשות הגדוד, הודרו מהחיים הציבוריים והארגוניים. חלק מחברות גדוד העבודה נמנו לימים עם מייסדות עין חרוד. אין ספק כי הן עלו ארצה עם משנה אידיאולוגית סדורה ומספרן הרב יותר היה אף הוא לטובתן. יחד עם זאת המפגש הפורה ביניהן לחברותיהן הוותיקות, חלוצות העלייה השנייה, יצר מפגש ייחודי שגיבש כוחות מיוחדים וחזקים. אלו באו לידי ביטוי באופן בולט ביותר דווקא בעין חרוד, שכן היה זה אחד הקיבוצים הבודדים שגיבש יחד מייסדים בני שתי העליות. חברות העלייה השנייה היו הדוגמא, אך במידה רבה, בנות העלייה השלישית יישמו בפועל את המהפכה אותה ביקשו הן עצמן ליצור. 131 שור, הקיבוץ ובניין האומה, עמ' שם, עמ' 145: פוגל-ביז'אוי, נשים בקיבוץ, עמ' להרחבה על גדוד העבודה ועל מקומן של הנשים בו ראו: מרגלית, קומונה, חברה ופוליטיקה: ליפשיץ, בחמדה גדולה: יעקבא, גדוד העבודה: עובד ואביגדורי-אבידוב, עלילות 'גדוד העבודה': פז-ישעיהו, אנשים ובעיקר נשים, עמ' ועוד. 134 ברנר בתיה, "גדוד העבודה", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' יעקבא, גדוד העבודה, עמ'

49 חלוצות העלייה הרביעית: שש עשרה מבין מייסדות עין חרוד היו חברות שעלו ארצה בשנות העלייה הרביעית ) (. במידה רבה הן ראו ותפסו את עצמן כממשיכות ובנות דמותן של חברותיהן, חלוצות העלייה השלישית. מספר נשים דומיננטיות מעלייה זו היו בעין חרוד. ביניהן ליליה בסביץ, חנה ארסט, 136 שושנה צ'נסטוחובסקה- "המורה", רבקה שטורמן, חיה ארצית ועוד. העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה בתולדות הארץ. חלק ניכר מהעולים בעלייה זו הגיעו ליישוב העירוני, אך מחקר זה מתייחס לסקטור המכונה "ההתיישבות העובדת" ולא לכלל העולים. חלק ניכר מעולים אלו היו שייכים לארגונים או למפלגות ציוניות- סוציאליסטיות או היו חניכים בתנועות נוער ציוניות ובראשם תנועת החלוץ. רובם עלו במאורגן, כחלק מקבוצות התיישבות, או כשייכים 137 לגוף התיישבותי קיים בארץ. רוב העולות היו זהות במוצאן ובמניעי עלייתן לקודמותיהן. ההבדל ביניהן ניכר במצבן המשפחתי: חלק לא מבוטל מהן היו נשואות בעלייתן ארצה, בשונה 138 מנשות העלייה השנייה והשלישית, שעלו כרווקות. העלייה החמישית: בעין חרוד חיו בשנים הנחקרות שלוש עשרה חברות )שהיוו כ- 15% (, מחלוצות העלייה החמישית, רובן הגיעו עם עליית הנוער ובחרו להישאר בקיבוץ או התחתנו עם בני המקום ועל כן נשארו בו. רישומן של חברות אלו נשאר בשוליים והן לא הוו חלק מהותי מכלל המייסדות. יש לתת את הדעת לכך שמדובר בנערות צעירות שהגיעו בשנות העשרה של חייהן במחצית השנייה של שנות השלושים, ועל כן הגדרתן כמייסדות הוא בעייתי. חברות אלו היו שונות באופיין מהנשים המייסדות שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה, השלישית והרביעית. הן צמחו בבתים בורגניים- עירוניים ולא חוו את המהפכה המגדרית כקודמותיהן. המניע המרכזי לעלייתן ארצה היה שלטון הנאציזם והתגברות גילויי האנטישמיות כלפי היהודים במזרח אירופה ומערבה. הן לא הניפו את דגל השיוויון ולא ביקשו להיות כגברים בחובות ובזכויות. על רקע זה התגלתה לעיתים מתיחות בינן לבין החברות הוותיקות, שביקשו לראות בצעירות את ממשיכות דרכן האידיאולוגית ולא זכו 139 למענה. 9. נשים ללא זוגיות: בקרב החברות המייסדות ניתן להבחין בסטאטוס משפחתי שונה. בשנים הנחקרות חיו בעין חרוד בסך הכל כשלושים נשים מתוך כמאה חברות בממוצע, ללא זוגיות, היינו רווקות, אלמנות ופרודות. רווקות: מספר הרווקות בעין חרוד בסך השנים הנחקרות עמד על 16%. על פי הנתונים שהציג החוקר גור אלרואי, מספר הנשים הרווקות שעלו ארצה בשנים עמד על 99.9%, בעוד 136 על תולדות חייהן של חברות אלו ועל פועלן ראו נספח מספר להרחבה על העלייה הרביעית ראו: גלעדי, הישוב בתקופת העלייה הרביעית. ראו גם: אופז, ספר הקבוצה. אופז מתייחסת לשנות העלייה השלישית והרביעית אך לא עושה הפרדה של ממש בין חלוצי העליות השונות. 138 אלרואי, נשים בארץ ישראל, עמ' על קליטת יוצאי גרמניה בחברה הקיבוצית ראו: דומקה, בורגנים בחברה שיתופית עמ' דומקה אמנם אינו מתייחס לקיבוץ המאוחד ולעין חרוד ואינו מתמקד בקליטתן של נשים אך ניתן ללמוד ממאמרו על המהפך הגדול שחשו עולי גרמניה, הן הבוגרים והן הצעירים, חברי עליית הנוער בחיי הקיבוץ. ראו גם: גלבר, מולדת חדשה, עמ' גלבר מתייחס בהרחבה גם לקליטת עליית הנוער בקיבוצים. שם, עמ'

50 140 שמספר הנשים הנשואות עמד על 10.9%. אולם יש לקחת בחשבון כי חלק ניכר מנשים אלו נישא משך השנים ואילו בעין חרוד מספר הרווקות מדור המייסדות נשאר סטטי ועל כן ניתן לומר כי מספר הרווקות בו היה גבוה באופן יחסי )להלן(. אלמנות: בחברה הקיבוצית האלמנות לא הייתה תופעה יוצאת דופן. בעין חרוד חיו בשנות המחקר עשר אלמנות שהיוו 10% מסך החברות בקיבוץ. פרודות: בשנים הנחקרות נפרדו בעין חרוד שמונה זוגות מתוך כשמונים וחמש זוגות בממוצע, שהם כ- 4.9%. ב )תש"ג( אחוז הגירושין ביישוב כולו עמד על עשרים ושלושה. החוקרת תמי רזי הצביעה על כך שבתל אביב היה אחוז הגירושין הגבוה ביותר בסטטיסטיקה העולמית ועמד על 37%. רזי קשרה זאת לתהליך ההגירה ולמצוקה הכלכלית שהביא לטענתה להתערערות נפשית של 141 הרבה מהמשפחות. ניתן לראות את השינויים שחלו במהלך השנים ביחס המספרי בין אחוז החברות שחיו ללא זוגיות לעומת החברות שחיו במסגרת משפחתית: 27% 54% 56% 64% 72% 37% 29% 36% 80% 70% 60% 50% 40% 30% 20% 10% 0% ראוי לציין כי על פי מחקרו של בקי, תופעת נשים שחיו ללא זוגיות הייתה יוצאת דופן בחברה היישובית, העירונית וההתיישבותית דאז. בקי טען כי כמעט כל הנשים ביישוב מתחתנות, אך יחד עם זאת הוא הראה כי אחוז הרווקות בקיבוצים, ובסטאטוס זה הוא החשיב גם את הפרודות והאלמנות, גבוה מאשר בכפרים, במושבות ובערים. על פי הנתונים הסטטיסטיים שהביא בקי נראה כי עם העלייה בגיל החברות ירד שיעור הרווקות בחברה הקיבוצית. להלן התמונה שהציג 142 בקי לגבי אחוזי הנשים ללא זוגיות בחברה הקיבוצית בשנות הארבעים: 140 אלרואי, נשים בארץ ישראל, עמ' רזי, ילדי ההפקר, עמ' , 142 גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה, עמ' , 32

51 6% % 15.20% 11.90% % % - 50% 40% 30% 20% 10% 0% במחצית הראשונה של שנות הארבעים, אז הציג גורביץ את מחקרו, היה ממוצע הנשים המייסדות בעין חרוד בגילאי ארבעים עד ארבעים וחמש, כלומר על פי נתוניו של בקי היו אמורות להיות כ- 15.9% נשים ללא זוגיות בעין חרוד )מסומן באדום בגרף לעיל(, מספר קטן בחצי ממה שהיה בפועל בעין חרוד. על כן ניתן לקבוע כי מספר הנשים שחיו בעין חרוד ללא זוגיות היה גבוה באופן יחסי הן לחברה העירונית והן להתיישבות העובדת. 3. נשיות והיחס למראה ולטיפוח החיצוני: התרבות הלאומית החדשה העמידה את "העברי החדש" בראש ובראשונה כדמות גברית, בעלת צביון נועז ותקיף ותכונות נשיות, ששידרו רוך וחולשה, זוהו עם היהודי הגלותי אותו ביקשו 143 לנטוש ולהשאיר מאחור. הנשים המייסדות שעלו מאירופה לא היו מורגלות לשמש הקופחת של הארץ ולעבודה הפיזית המאומצת שנדרשה מהן- הן בשדה והן בעבודות המסורתיות- בישול וכביסה. המציאות החדשה אליה נחשפו ורצונן העז להיות חלק מהמהפכה הציונית בכלל ויוצרות "העבריה החדשה" בפרט גרמו לשינויים בולטים במראה החיצוני שלהן. תפיסת החלוצות הייתה כי העיסוק במראה החיצוני והתייפות הינם שוליים ושליליים. עוד בארצות מוצאן חלקן הגדול בחרו לזנוח את הלבוש המהודר והתכשיטים היקרים ולאמץ לעצמן את התואר פועלת. אחרות 144 הגיעו מבתים עניים והיו מחוסרות תכשיטים בלאו הכי. בנוסף, ההערכה הבלתי מסויגת לגבריות הנורמטיבית, התבטאה בכך שכבר בעשור של העלייה השנייה נשים אימצו את ההופעה 145 החיצונית הגברית. הן התלבשו והסתפרו כגברים על מנת להידמות להם. כלשונה של החוקרת בת שבע מרגלית שטרן "נשיות ענוגה וחושניות נגדו את הארצישראליות החשופה, השרירית 146 והשזופה של בת הארץ". 143 על דימוי העברי החדש ועל הזיהוי של היהודי הגלותי עם נשיות ראו: ביאל, ארוס והיהודים, עמ' 939: בויארין, נשף המסכות, עמ' : אלבוים- דרור, האשה הציונית, עמ' : הנ"ל, נשים באוטופיות, עמ' : הכהן )עורכת(, ישראל 16: גלוזמן, הגוף הציוני ועוד. 144 צור, זבולון ופורת )עורכים(, כאן על פני האדמה, עמ' פוגל-ביזאוי מרים ברץ, עמ' מרגלית-שטרן, הוא הלך בשדות, עמ'

52 עם זאת מתוך הכתובים השונים עולה כי שינויים אלו היו לעיתים קשים וכואבים הן לנשים עצמן והן לגברים. באחת מרשימותיה משנת השלישי, פרק 1436, לאחר הצלחת "מרד החברות" )ראו להלן בשער שביעי( ותחושת הגאווה של חברות עין חרוד על הישגן לשילוב חברות בשמירה והרצון לחולל מהפכה בכל תחומי חייהן כתבה אוה טבנקין את אחד מהזיכרונות שלה מימיה הראשונים בארץ: כשבאנו הנה ומצאנו את הראשונות שבאו לפנינו, כשראינו את פניהן שזופות השמש של החברות האלה, נדמה היה, שכל אחת מאיתנו שאלה את עצמה: הנכונה את לתת את פנייך, את גופך, לאדמה החרבה הזאת? שאלה וענתה- כן. והייתה חברה אחת בינינו, אשר בבואה לארץ ובראותה איך השפיעה העבודה על דמות החברות, בכתה יום שלם. אולם בבוקר קמה, 147 חבשה מטפחת לבנה והלכה לעבודה. נראה מדבריה של טבנקין כי החברות, שביקשו בכל מאודן להיות שותפות ושוות לגברים בכל, העדיפו לשלם את המחיר, גם אם כאבו זאת מאד. הנשים המייסדות קיבלו את השינוי בהופעתן החיצונית כחלק מהמהפכה אותה יצרו בעוזבן את העולם הבורגני הישן. כפי שביקשו לעסוק בחריש ובשמירה כגברים, כך גם ביקשו להידמות לגברים בהופעתן החיצונית. חלקן גזזו את שערן 148 ולבשו בגדי גבר. בעין חרוד סופר משך שנים הסיפור אודות שתי חברות, נטלקה טבנקין, אחותו הצעירה של יצחק שעלתה לארץ עם אמה ב והצטרפה לעין חרוד שנתיים לאחר מכן ושרה יצקר, מנשות העלייה השנייה שהגיעה לעין חרוד ב ועבדה שנים רבות במטע. השתיים בחרו יום אחד באופן ספונטני לגלח את שערותיהן, כפי שסיפרה נטלקה בראיון שערך עמה בן אחיה שנים לאחר מכן: "למשפחת יצקר הייתי קרובה מאוד, עם שרה יותר מאשר עם רבקה. היה לנו 149 רעיון להתגלח, אני גילחתי אותה והיא גילחה אותי". כאשר נשאלה מדוע עשו זאת ענתה: 150 "להיות דומים לבחורים". כאמור, החברות ביקשו לטשטש או למחות את הבדלי המגדר וליצור דמות אנדרוגנית באמצעות חזות גברית אותה אימצו. בכך לא היו שונות מנשים אחרות ביישוב. החוקרת בילי מלמן ציינה כי שרה אהרונסון הרבתה להתלבש כגבר והתייחסה לעצמה בלשון 151 זכר. גם צילה פיינברג, אחותו של אבשלום, נהגה ללבוש בגדי גבר מזרחי- בדואי או בגדים שהזכירו במידה רבה מדי צבא. כמחאה על נישואי אחותה שושנה, גילחה צילה את שערות ראשה. לדעת מלמן המלבוש הבדואי, הגברי וגילוח השערות נוכס על ידי נשים מן האליטה היישובית כמניה וילבושביץ-שוחט, הנשים לבית בלקינד, צילה פיינברג ושרה אהרונסון, לא לצרכי עבודה או 152 הגנה אלא כמייצג של נשיות המשוחררת ממגבלות מגדריות. כיצד קיבלו זאת הגברים- חבריהן לדרך? נטלקה טבנקין סיפרה כי: "זה התקבל נורא ואיום. 153 אנשים פשוט ברחו מאיתנו". הסופרים דוד מלץ ושלמה רייכנשטיין, חברי עין חרוד, תיארו 147 טבנקין אוה, "חמש עשרה שנה לעמק- מכנרת לעין חרוד", דבר הפועלת )שנה ג'(, חוברת ) (, 1 עמ' שילה, הזהות המשתנה, עמ' 17: מלמן, מן השוליים, עמ' : -6 pp. Fogiel-Bijaoui, Gender in Utopia, ראיון עם נטלקה טבנקין )ללא ציון שנה(, בתוך: טבנקין נטלקה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק שם, שם. 151 מלמן, מותה של סוכנת, עמ' מלמן, מן השוליים, עמ' ראיון עם נטלקה טבנקין )ללא ציון שנה(, בתוך: טבנקין נטלקה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 9. 34

53 ברומנים שכתבו את הדמויות הנשיות בקיבוץ מנקודת מבט גברית. ברומן הראשון שכתב מלץ, "מעגלות", הכתוב כסיפור ביוגראפי, תוארה דמותה של טניה החובשת כדמות גברית: "קווי פניה לכאורה חמורים היו, יבשים כמעט... הייתה מהלכת כבר אז במכנסי- גבר ובמגפיים גבוהים וסינר 154 לבן עליהם. והייתה חותכת פקודותיה- הוראותיה לחולים בצריף". טניה נהגה כגבר הן בלבושה והן בדיבורה והסממן היחיד שהזכיר את עבודתה כחובשת היה צבעו הלבן של הסינר- ולא חלוק נשי, אותו לבשה מעל בגדיה ומגפיה הגבריים. תיאורה של טניה כאנטיתזה לדמות החובשת הנשית, העדינה והמסייעת, הסועדת את החולים ברוך ובעדנה כפי שמצטיירת בדמיון, מוכיחים את הניגוד בין הדמויות האירופאיות הנשיות והעדינות לבין הדמות הגברית אותה אימצו החלוצות בבואן לארץ. עוד עולה כי הגברים דרשו מחברותיהן לדרך להידמות לגברים על מנת להפוך לשוות וכדברי הסופר עמוס עוז, יליד 1434 בירושלים, שבהיותו בן חמש עשרה עזב את בית אביו והצטרף לקיבוץ חולדה, שם חי מספר שנים ונישא לבת הקיבוץ, הם אמרו להן: "הפסיקו להתלבש, להתנהג 155 כנשים, להבליט מיניות, תשכחי שאת אישה ואז נקבלך כשווה". אולם, דרישה זו הכניסה את הגברים עצמם למלכוד, שכן בדרישתם הם הפכו את האישה מדמות נשית- מינית מושכת, לדמות אנטי נשית, גברית, מגושמת ולא מושכת. כך תאר הסופר שלמה רייכנשטיין, חבר עין חרוד, בסיפורו "פדות" המצוי בקובץ הסיפורים "בשבילי שדות" והמתאר את ההוויה הקיבוצית בשנותיה הראשונות, את ההבדלים העזים בין הנערות האירופאיות הענוגות לחלוצות בקיבוץ: הנערות- שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף- פה הוצגו במחשוף. הצעיף הדק הזה, שעטף אותן שם ועשה אותן לבנות רז נקרע פה בבת אחת ובאכזריות... הגוף הדק והגמיש והפנים החיוורים- הענוגים, ששיוו להן שם חן פרחים וצמחי ים ענוגים- כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האיברים הבולטים בלאו הכי; הידיים רחבו; הרגליים עבו... כל אותן הספירות של 156 אהבה, שגבלו שם עם "מסתורין" ו"הנצח שבאושר", נעשו כאן מגושמים. במלים אחרות, חברות הקיבוץ הפכו מנערות ונשים מושכות לדמויות של אימהות דוחות. החלוצה- האם הייתה למודל הנשי החדש של חברות העלייה השנייה והשלישית. ברומן "השער הנעול" שכתב דוד מלץ ועוסק בפרשת אהבים בקיבוץ תוך תיאור חיפוש הדרך של האדם היחיד החי בתוך קבוצה, הוא תאר את פרומה הרפתנית, כאישה פשוטה, מלאה ורחבה השולטת בעבודת החליבה ומלמדת את הגברים כיצד יש לחלוב. פרומה, ההולכת שבי אחר משה, הגבר העדין והאינטלקטואל נמשכת אליו מינית אך הוא אינו יכול לראות בה אישה מושכת אלא מתייחס אליה כאל אם דואגת. כל ניסיונות ההתקרבות ביניהם מסתיימים בכישלון ולבסוף נשארת תחושה של אם וילד: "כילד רך היה לה משה מאוחד באותה שעת לילה, לפרוש כנפיה עליו, להיות 157 לו למחסה. ואף משה מאוחד נכנף בחיקה של פרומה, כילד בחיק אמו". 154 מלץ, מעגלות, עמ' Lanir, Amos Oz, p רייכנשטיין, פדות, בתוך: שבילי שדות, עמ' מלץ, השער הנעול, עמ'

54 האישה, שבשל עבודתה הגברית, ניטלו ממנה הנשיות והמיניות, נתפסה כאם, אך גם דמות זו חוותה ביקורות גבריות, כתיאורו של מלץ ברומן מעגלות את השינוי שחל בנשים תוך מספר שנים: 158 "היו הנשים הרוננות לנשים משמינות, משתעממות בחיק המשפחה". החוקרת צפרירה שחם הצביעה במחקרה על כך שגברים כנשים נמצאו במלכוד, משום שהיו שבויים בין המוסכמות הישנות לבין רעיונות המהפכה החדשים. הם שביקשו ליצור חברה חדשה ואישה חדשה, חלמו בלבם על האשה הענוגה של פעם וגם הנשים, החלוצות אשר יצאו במאבקן לשוויון חברתי, יצאו נפסדות משני העולמות- הן ויתרו על נשיותן, מחד גיסא, ולא זכו להערכה על 159 כך, מאידך גיסא. נקודה נוספת העולה מתיאורי הגברים בח ברה החלוצית הינה השינוי החיצוני בהופעתם שלהם. בניגוד לדמויות הנשיות שיופיין הלך והיטשטש, השינוי שחל בגברים החמיא להם והדגיש את גבריותם. כך מתאר רייכנשטיין בסיפורו "שלהי זמנים" את החלוצים במראה החדש שיצרו לעצמם: הבחורים הממושקפים בעלי הבלוריות הפרועות שלא סופרו זה עידן ועידנים והבחורות המסופרות קצר, בתלבושתן הרשלנית, הגברית, שמבעד שיזפון פניהן האכולים שרב, קור ועמל 160 מפרך, בצבצה הנהייה ומסירות הנפש. ניתן לראות בתיאור מעין חילוף מראה בין הגברים לנשים- הגברים בעלי בלוריות גדולות ואילו הנשים גבריות, בתספורת ובתלבושת גברית. כיצד קיבלו את היפוך המראה הנשי הגברים בעלי בנות זוג? ליליה בסביץ העידה כי אחת החברות טענה כי בן זוגה ביקש ממנה שלא לעבוד בשדה 161 אלא בבתי הילדים שכן לא רצה שתהיה תמיד עייפה ומלוכלכת. וכיצד קיבלו זאת הנשים עצמן? בראיון שערכה בשנת 1473, איילה דן-כספי עם חברת עין חרוד יוכבד בת רחל העידה זו כי האקלים הקשה, התנאים הכלכליים הקשים, המחלות והקדחת השתקפו בחיצוניותה של החברה. לטענתה, רבות מהחברות "איבדו מצלם האישה"- שערותיהן 162 היו מדובללות, מכנסיהן היו כשל הגברים והשימוש בחצאיות ובשמלות לא הלם את עבודתן. על אף שהראיון נערך כחמישים שנה לאחר הייסוד יש לשאול האם ניתן לחוש בדבריה של בת רחל שמץ של ביקורת כלפי התופעה? לא בהכרח. גם מהדברים של רייכנשטיין עולה בבירור כי מסירות הנפש וויתורן של החלוצות על המראה הנשי והמטופח היו חלק מהמהפכה המגדרית והחברתית אותה ביקשו ליצור בארץ ובמלים אחרות החזון החברתי והלאומי קדם לזה האישי ולו אף במחיר של הקרבת הנשיות והמיניות. בראיון עם הסופר עמוס עוז שנערך בשנת 1441, הוא תאר את השינוי המיני של הנשים כעוול לא מוד שנעשה לנשים, שלעיתים היו שותפות בעצמן בעשייתו או לא הבינו שנעשה להן עוול. לטענתו האמירה: "כאילו הן גברים" - הייתה לב ליבו של העוול. עוז האשים בכך את הגברים וכדבריו: 158 מלץ, מעגלות, עמ' שחם, בין נשות, עמ' רייכנשטיין, "שלהי זמנים", בתוך: שבילי שדות, עמ' בסביץ ליליה, "החברה בקיבוץ", מבפנים כרך י'א, גליון ג' )1496(, עמ' ראיון עם יוכבד בת רחל ) (, בתוך: בת רחל יוכבד- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 3. 36

55 הגברים שעוררו את העוול הזה, בהסכמתן העוורת של נשים מפוחדות, לא תופסים עד עצם היום הזה, שנעשה בכך עוול לא רק לנשים, גם לעצמם. שהנשיות הועלתה קורבן, נעקדה 163 ונשחטה על מזבח המהפכה שלהם, נשללה גם מהם, ובעצם גם מן הילדים. דבריו של עוז, שנאמרו ממרחק רב של שנים מעידים על קורבן אותו העלו הנשים כאשר החוטאים הינם גברים ונשים כאחד. האם החלוצות אכן הצרו על אובדן הארוטיות? קשה להשיב על שאלה זו שכן הן עצמן מיעטו לכתוב ולדבר על כך. מתמונות שצולמו בעין חרוד בשנים הראשונות על ידי צלמי הארץ, ביניהם אברהם סוסקין, וקלוגר זולטן, ואותן ניתן למצוא באלבומי התמונות 166 של עין חרוד המצויים בארכיון ובמקומות רבים נוספים, לא נראה כי כלל הנשים דמו לגברים או איבדו מנשיותן. בהקשר זה ראוי להעיר כי בדרך כלל מקובל להתקשט לפני צילום ובודאי 167 בתקופה המדוברת. בתמונות נראות רבות מהחברות כבחורות בעלות שער ארוך ושופע ולבושן נקי ומטופח, אולם מאידך, הן מתיאורי הסופרים וכן מעדותה של בת רחל עולה תמונה של נשים לא מטופחות, מרושלות ולבושות כגברים. מהי תמונת המצב ההיסטורית כפי שהייתה במציאות? כמו בכל ח ברה, יש להניח כי היו כהנה וכהנה. מן הסתם גם חברות שהסתפרו בשנים הראשונות בתספורת גברית לא התמידו בכך וגידלו את שערן לאחר מכן. כפי שתארה זאת נטלקה טבנקין, הייתה זאת אפיזודה חד פעמית שנתקבלה בחוסר הבנה מוחלט או אולי דוקא בהבנה ודחייה. אין ספק כי במראה החלוצות היה שוני גדול מהמראה של הנערות המסורתיות- יהודיות במזרח אירופה, אך בדומה להן, היה גם שוני במראה הבחורים. רצונם של החלוצים כאמור, היה ליצור את "העברי החדש" שיהווה אנטיתזה ליהודי הגלותי- הנשי כפי שנתפס בתודעתם. בהתאם לגישה זו, גם החברות, אשר ביקשו לקחת חלק במהפכה הציונית, עשו זאת על ידי יצירת שינוי חיצוני, בתחילה קיצוני מאד, שהלך והתמתן לאחר מכן. 9. אפיון וביוגרפיה קולקטיבית של בנות הדור השני: בנות הדור השני אינן עומדות במוקד המחקר משתי סיבות מרכזיות: האחת, מספרן המועט לעומת דור המייסדות והשנייה, גילן הצעיר לאורך רוב השנים הנחקרות. בעוד סך הנשים המייסדות היה כשמונים וארבע בממוצע, בנות הדור השני מנו בין חמש עשרה לעשרים בלבד. למעשה השפעתן של הבנות באה לידי ביטוי בספרה הלאומית ציונית, בשלושה מוקדים עיקריים: במידה מועטה בקליטת עליות הנוער וחברות ההכשרה, בשליחות למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה ובהיבט הבטחוני, היינו גיוסן לפלמ"ח ולחימתן במלחמת העצמאות. בין 163 עוז עמוס, "עוז מביט על חולדה: על הבכי והרוך", דבר ) (. מובא אצל: שחם, בין נשות, עמ' אברהם סוסקין נולד ב בפלך מוהילוב שברוסיה הלבנה. הוא היה פעיל בתנועת "פועלי ציון" ובשל כך גורש מהגימנסיה. ב החל ללמוד את יסודות הצילום אצל גיסו וב עלה ארצה והתיישב במושבה הגרמנית ביפו, שם פתח סטודיו לצילום. לאחר מכן עבר הסטודיו לרחוב הרצל בתל אביב, שם פעל עד הוא ידוע בעיקר בצילומיו שהנציחו את העיר תל אביב בשני עשוריה הראשונים, אך הוא גם צילם יישובים רבים בארץ, ביניהם עין חרוד. להרחבה ראו: רז, עיניים שראו: הנ"ל, אברהם סוסקין. תמונות של עין חרוד ניתן למצוא שם, עמ' זולטן קלוגר נולד בהונגריה ב הוא היגר לברלין בסוף שנות העשרים ועבד כצלם עיתונות עבור עיתונים גרמניים. באוקטובר 1433 עלה קלוגר ארצה ומיד החל לצלם. הסטודיו לצילום שלו היה בתל אביב ועבודותיו שימשו לפרסומים רבים ולהפקת גלויות. הרבה לצלם יישובים בארץ, ביניהם את עין חרוד. להרחבה ראו: אורן ורז, זולטן קלוגר. תמונה של עין חרוד ניתן למצוא שם, עמ' תמונות רבות מצויות ברשת האינטרנט תחת הכותרת "אלבום התמונות של עין חרוד". לא יכולתי להביא כאן את כל התמונות. בנספח מס' 9 מצויות תמונות נבחרות של קבוצת המייסדות ושל עין חרוד בראשיתו. 167 להרחבה על הצילום ועל ההכנות לו בתקופת היישוב, מנקודת מבט מגדרית ראו: פסנטין, דמוי האשה וכן: גשרי- אילן, הפלמ"ח בראי. 37

56 בנות עין חרוד הבולטות ראוי לציין את עזה כהן רונן, בתה של ליליה בסביץ, איה סבוראי, בתם של רחל ושמואל סבוראי שהבליטה בספריה את מקומן של חברות הפלמ"ח בארגון, נירה חן 168 שתרמה רבות לתרבות המוזיקלית של עין חרוד, האחיות גאולה ודרורה מחנימי ועוד. זכרונות הילדות של בנות הדור השני רוויות חוויות. רובן נולדו או הגיעו לעין חרוד ליד המעיין כשהיו צעירות מאד. למרות התנאים הקשים, המחלות והאופי הצנוע של החיים, הייתה זו תקופה מלאה וגדושה אירועים עבורן. יעל תמרין, בתה של רחל תמרין ממיסדות עין חרוד, הגיעה לעין חרוד בינקותה. על ילדותה סיפרה כי היא זוכרת יותר את המעיין, הגלבוע וגן הילדים מאשר את בית ההורים. כשהחלה ללמוד בכיתה א' הייתה משפחתה בין העולים הראשונים לקומי, אך כיוון 169 שבית הספר היה במחנה למטה היא ירדה במשך שנתיים יום, יום למעיין. כבר מילדותם ביקשו הילדים להיות מעורבים בהוויה החברתית של עין חרוד. נעה חן, בתם של שרה ואליעזר בן-עזרא, שנישאה לימים למאולי חייקין, אף הוא בן המשק ובנה של שפרה חייקין, סיפרה כי הילדים התעניינו מאד בנעשה בחברת המבוגרים. בהיותם בגן, לאחר ששומרת הלילה 170 הייתה נרדמת, היו מתגנבים לחדר האוכל כדי לשמוע את הדיונים באסיפות החברים. להשערתי היה בכך לא רק משובה וסקרנות נעורים אלא הפנמה של הערכים עליהם חונכו וגודלו. כבר מן הראשית הועבר לילדי הדור השני המסר כי הם ממשיכי הדרך האידיאולוגית שיצרו 171 הוריהם ותקוות רבות נתלו בהם. כשליש מהבנות נישאו והקימו משפחה במהלך השנים הנחקרות וראוי לציין כי מבין סך הבנות, כולל אלו שנישאו לאחר מכן, תשע נשארו לאחר נישואיהן בעין חרוד. חלק לא מבוטל מהבנות נישאו לבני הקיבוץ. יעל תמרין נישאה ליוספ'לה טבנקין, רזיה עממי לבן משפחת תמרין, נעה חן למאולי חייקין ועוד. הישארותן בקיבוץ השרתה גאווה גדולה בקרב דור המייסדות. ביטאה זאת ליליה בסביץ כאשר נישאה עדינה דורסיני, הבת הראשונה שנולדה בעין חרוד: הישארות הילדים בעין חרוד היה יסוד יסודה של הקבוצה, חלום חלומם של ההורים, סמל חייהם. העבודה והחיים המשותפים עם הבנים ועם הנכדים, ההליכה בנתיב האחד... זכינו שעד 172 עתה ילדינו לא עזבונו ולא פרשו העירה. בסביץ הביאה בדבריה הד לאופן בו ראו המייסדים את הדור הבא, ממשיכי הדרך הקיבוצית. אישוש לכך ניתן למצוא בקביעתה של החוקרת אניטה שפירא שטענה כי הצבריות, הדור הראשון של ילידות הארץ, הפנימו את רעיונות המהפכה הציונית בעשורים הראשונים של המאה 173 העשרים. 168 על פועלן של בנות עין חרוד בזירה הבטחונית והקיבוצית אעמוד בהרחבה בהמשך המחקר. 169 טבנקין יעל, "הבתים של אמא", בתוך: תמרין רחל, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. יעל תמרין נישאה לימים למשה טבנקין, אף הוא בן עין חרוד, בכורם של אוה ויצחק טבנקין. 170 חייקין חן נעה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 171 בהקשר זה ראו גם ספרה של יעל נאמן "היינו העתיד". נאמן גדלה בקיבוץ יחיעם של השומר הצעיר בשנות השישים והיא מתארת בספרה את משנתם האידיאולוגית של החברים כפי שהשתקפה בעיני ילדיהם. בסופו של דבר המשנה החינוכית עליה גדלה הובילה לשבר עמוק בחייה והיא עזבה את הצבא באמצע השירות ולא נשארה בקיבוץ. על הקשרים בין הילדים להוריהם לאור החינוך הקיבוצי יורחב בפרק הבא. נאמן, היינו העתיד. 172 בסביץ ליליה, "שלושה דורות", צרור מכתבים )141(, 133 )ה' אדר ב' תש"ג (, כרך ז', עמ' שפירא, דור בארץ, עמ' להרחבה על דיוקנם של הצברים ראו: עוז, הצבר: שביט, הצבר- קבוצה דורית, עמ'

57 נראה כי גם בהיבט המגדרי ניתן להצביע על השפעתן של הצבריות על מקומה המשתנה של האשה בח ברה. לדעת בת שבע מרגלית- שטרן "הן ייצגו אם טיפוס חדשה ומהפכנית, הדומה ומחקה את 174 בן הארץ: צעירה בת המקום, שרירית, חשופה, נחושה- אך נוקשה". עוז אלמוג טען כי בנות הדור השני הביאו להתפתחות נוספת במעמדה של האשה. לדעתו, החיים המשותפים בבתי הילדים והגיוס לפלמ"ח יצרו מודל מגדרי חדש, שוויוני יותר והוליד דמות נשית חדשה, עצמאית וקרובה יותר לעולם הגברי. ואולם, אף על פי כן, עדיין לא צומצמו הפערים המגדריים בין 175 המינים. חנה לבנת הראתה כי בספרות הילדים של שנות השלושים, גם הילדה החלוצה, זו שכבר נולדה בארץ ישראל, הייתה בעלת תכונות מסורתיות של האשה. היא לא הייתה אמיצה או הרפתקנית ולא הייתה שותפה לפעולות ציוניות כמו שליחות לגולה. יחד עם זאת, בניגוד לאמן החלוצה, היא התקבעה בספרות כחדת לשון, פטפטנית וחצופה, תכונות שתאמו את אלו של 176 "הצבר". לסיכום, ניתן לומר כי זרקור מחקרי מופנה רק מעט לעבר בנות עין חרוד ועל כן חשיפת תרומתן להיבט המגדרי בעין חרוד הינה מעטה והיא מתמקדת בעיקר בעשייתן הביטחונית בפלמ"ח בשנות הארבעים. 174 מרגלית-שטרן, הוא הלך בשדות, עמ' אלמוג, פרידה משרוליק, עמ' לבנת, דמות החלוצה, עמ'

58 שער ראשון החברה במרחב הפרטי 41

59 פרק ראשון: זוגיות ומשפחה בעין חרוד א. תפיסת המשפחה בחברה הקיבוצית: 8. פתח דבר 1 "המשפחה אפס כוחה והקבוצה היא היוצרת" על כל היחסים ש'בינו לבינה' עוברים בשתיקה. עדיין אלה משמשים לדברי רכיל מקומיים, ואינם מועלים לרמת בעיות. עדיין שייכים הם לתחום מוקצה, מתביישים להעלותם על דל שפתיים... הן הקיבוץ מקיף את כל דאגות החבר והופכן לדאגת הכלל: עבודה וחינוך וכו'. ורק 2 בשאלות המשפחה איננו מתערבים כלל. הפרובלמטיקה האינהרנטית במשפחה הקיבוצית: הציטוט המובא לעיל, נלקח מתוך רשימה שכותרתה "דברים שעוברים עליהם בשתיקה". את הרשימה כתבה חברת קיבוץ, בעילום שם, בשנת מהדברים ניתן לחוש את ההפרדה הברורה הקיימת בקיבוץ בין התחום הפרטי והאישי, בו אין מתערבים מתוך הבנה ברורה כי זהו פן השייך לפרט בלבד, לבין יתר התחומים, השייכים לכלל. ואולם, בחינת חיי החברות לעומקה העלתה כי לא ניתן להבין את העשייה החוץ ביתית של הנשים משפחתית. חוויה זו תיפרש כאן על כל מורכבותה. מקורות ומתודולוגיה: מבלי להכיר לעומקה את חוייתן האישית חשוב להדגיש כי בניגוד למקורות הרבים הקיימים בנושאים שונים עליהם יידון בהרחבה במחקר זה, דוגמת מקומן של חברות עין חרוד בעבודה, השתלבותן בחיים החברותיים והציבוריים בקבוצה, מאבקן להשתתף בהגנה ועוד, הרי שבכל השייך לתחום הפרטי, דהיינו חיי זוגיות ומשפחה, המקורות מועטים וכמעט שאינם חושפים רגשות אישיים ואינטימיים שהיו חבויים בלבם של החברות והחברים, שלא הרבו לדון בנושא מוצנע זה בפומבי. חלקן העלו את רגשותיהן על הכתב, ביומנים אישיים או במכתבים שכתבו לחברותיהן הקרובות, אך רק חלק קטן מאלו נשתמר, שכן חברות לא מעטות דאגו שהדברים לא יחשפו בפני עיניים זרות. בתיה ברנר ואוה טבנקין, פועלות העלייה השנייה, מהבולטות בקרב נשות עין חרוד, כתבו יומן אישי אך ציוו קרוביהן שלא לחשוף את כתביהן וחלקן אף דאגו לשרוף או לקרוע את הארכיון האישי שלהן במו 3 ידיהן. רק בודדות ההינו להסכים כי רגשותיהן החבויים יתפרסמו לעיני כל. את אלו ניתן למצוא ציטוט מתוך דבריו של יצחק טבנקין בדיון שנערך על החגים ועל הפיתוח התרבותי של הקיבוץ בשנות העשרים. טבנקין יצחק, "על החגים", ספר הפרוטוקולים של שיחות, הרצאות, דיונים , עמ' 3, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. הפרוטוקולים, שנכתבו בכתב יד פוענחו והוצאו מחדש על ידי מוטי זעירא. להרחבה ראו: זעירא, קרועים אנו, עמ' 15, הערה 70, עמ' 944. חברה, "דברים שעוברים עליהם בשתיקה", צרור מכתבים )906(, 191 כרך ז' )ו' אב תש"ג (, עמ' 915. בספרו על טבנקין בארץ ישראל כותב ברוך כנרי כי לאוה היה יומן שכתבה אך אין גישה אליו. בתוך: כנרי, טבנקין, עמ' 303. ראוי לציין כי חלקים מהיומן, בעיקר משנותיה הראשונות בארץ ועד שנת תרצ"ה פורסמו והם מצויים בארכיונה האישי של טבנקין ברמת אפעל. רוב הקטעים עוסקים בחוויות הקשורות לאימהותה ואינם חושפים כלל את חייה הזוגיים עם יצחק. במהלך המחקר ניסיתי למצוא קצה חוט שיוביל אותי ליתר הכתבים אך הגרסאות הרבות ששמעתי נעו בין העדות כי היא שרפה בעצמה את היומנים או הורתה לבתה לעשות כן. על כל פנים הגישה אליהם, אם אכן קיימים ולא נשרפו, חסומה. יוכבד בת רחל טענה כי גם בתיה ברנר רשמה לעצמה התרחשויות

60 בקבצים כגון "דברי פועלות" ו"החברה בקיבוץ", בביטאונים הקיבוציים השונים, "מבפנים", 4 "צרור מכתבים", ובעיתון של תנועת הפועלות, "דבר הפועלת". ראוי לציין כי גם בביטאונים וגם בכתיבה האישית שנמצאה, לא ניתן למצוא כמעט, גילויים ברורים ופתוחים בעניינים שברגש. רבקה מחנימי, שעלתה לארץ מבנדרי שברומניה בשנת 1411 ונמנתה עם מייסדות עין חרוד כתבה יומן בשנותיה הראשונות בארץ, בהם חוותה את קשיי הקליטה לצד התפתחות חיי הזוגיות והמשפחה שלה. ביומנה, שחלקים ממנו פורסמו בקובץ "חברות בקיבוץ", לא ניתן למצוא אף עדות לאופן בו התהוו קשרי האהבה שלה עם בן זוגה. למעט 5 המשפט הסתום: "תקופה חדשה נפתחת בחיי- אני עומדת לבנות משפחה", אין אזכור אינטימי יותר. קרוב לוודאי שהיומן צונזר לפני פרסומו בקובץ ומתווספת לכך העובדה כי קשרי משפחה אלו נסתיימו בפרידת בני הזוג מספר שנים לאחר בואם לעין חרוד. אולם, גם חברות אחרות מיעטו לפתוח את סגור לבן ולרוב היה זה בעילום שם או ברמזים דקים שהעידו על מה שהתחולל בנפשן פנימה. הרומנים הספרותיים שנכתבו על ידי חברי עין חרוד שלמה רייכנשטיין ודוד מלץ שימשו אמצעי 6 לפענוח חיי הזוגיות והמשפחה בעין חרוד. בניגוד לצנעה שאפפה את כתבי הצעירים והצעירות ואת ביטוייהם הפומביים, דווקא ברומנים, שנכתבו על ידי גברים, ניתן למצוא עדויות ברורות וגלויות יותר לנושא המיניות, הארוטיות, הזוגיות והמשפחה שניתן לייחס אותן להתרחשות בעין חרוד בשנות המחקר. להבנתם נעזרתי גם בניתוחים ספרותיים. 9. תפיסת המשפחה: על מנת לבחון את המשפחה בקיבוץ יש לשאול בראש ובראשונה מהי משפחה וכיצד ניתן להגדירה? בערך "משפחה" במילון אבן שושן נכתב כי משפחה הינה בית אב הכולל הורים, בנים 7 ונכדים. זוהי הגדרה המתייחסת לקשר הביולוגי במשפחה. סוציולוגים הרחיבו את שדה הראייה ולהגדרתם המשפחה הינה ארגון חברתי בו מתקיימת פעילות גומלין בין החברים, הפועלים 8 להשגת מטרה משותפת, כאשר תחושת לכידות וסולידאריות שוררת ביניהם. מהי משפחה? במחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי של המשפחה הסכימו החוקרים כי המשפחה הינה קבוצה חברתית הקיימת בכל חברה אנושית וחוצה גבולות וזמנים אולם אורח חייה והרכבה אינם אחידים, והם משתנים ומתעצבים על פי תרבויות ותפיסות חברתיות שונות. עם זאת נחלקו החוקרים במשמעות הקשר הקיים בין היחיד, המשפחה והח ברה. בעוד סמית, ספנסר, דורקהיים, ודברים אישיים אך הללו לא נמצאו בעזבונה, על פי בת רחל,מתוך בקורת אישית חריפה. בתוך: בת-רחל, בנתיב שהלכתי, עמ' תופעה נוספת שנתקלתי בה במהלך המחקר הינה מעטפות סגורות בהן חלופת מכתבים בין בני זוג, אך על המעטפה נרשם כי הדברים שבתוכה אישיים ואין אישור לעיין בהם מפני צנעת הפרט או פגיעה ברגשותיהם של בני משפחה וקרובים. על מהותם של הביטאונים, הקבצים והעיתונים הורחב במבוא. על תרומתם של אלו להוויה התרבותית בעין חרוד יידון בהרחבה בפרק העוסק בנשות עין חרוד בתרבות. מחנימית רבקה, "דפים מתוך יומן", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 93. על תרומתם של הרומנים להבנת ההוויה הקיבוצית בכלל ולמקומן של החברות בה, הורחב במבוא. אבן שושן, "משפחה", בתוך: מלון אבן שושן, עמ' 544. בדומה לכך מוגדרת משפחה באנציקלופדיה למדעי החברה כיחידה הקטנה ביותר וגם הבסיסית ביותר. ראו: כנעני )עורך(, אנציקלופדיה למדעי החברה פסטרנק, המעגל הראשון, עמ'

61 אנגלס ופרויד סברו כי המשפחה קודמת ליחיד, טענו מרגרט מיד, בורגיס ופרסונס, בהתאם לגישה המבנית-תפקודית, כי הח ברה קודמת למשפחה והמשפחה קודמת ליחיד. בגישה זו תוארה 9 המשפחה כיחידה האוניברסאלית הבסיסית, שממנה מורכבות צורות משפחה גדולות יותר. על פי הגדרת המשפחה בגישה המבנית-תפקודית, קיימים מספר תפקידים מרכזיים יסודיים המתקיימים במרבית התרבויות והתקופות, ביניהם המשפחה כמכשיר לריבוי טבעי ומסגרת לגיטימית להסדרת חיי המין של האדם; יחידה כלכלית עצמאית; מסגרת רגשית המעניקה כללי 10 התנהגות, הרגלים וערכים בסיסיים לתהליך הח ברות. המשפחה נתפסת מחד ככלי מרכזי לשימור מסורת ולשימור דפוסי החברה, ומאידך כיחידה בעלת פוטנציאל מהפכני היכולה לשנות מהלכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים המחויבים לכלול את המשפחה, שאם לא כן, לא יוכלו 11 להתבסס. שינויים חברתיים וכלכליים בתקופה המודרנית השפיעו על מבנה המשפחה ותפקודה. המעבר מחיי חקלאות וכפר לתעשייה ולאורבאניות גרמו למשפחה לאבד את תפקידה מיחידת עבודה וייצור ליחידת צריכה בעיקר. במקביל, הלך וגדל כוחה של המשפחה הגרעינית ונחלש כוחה של המשפחה המורחבת ושל הקהילה. התחזקו הקשרים בין בני הזוג ובין ההורים לילדיהם ותפקידים שנתפסו בעבר כתפקידם של המשפחה המורחבת או הקהילה, הפכו להיות של 12 המשפחה הגרעינית ובכך העצימו את חשיבותה. במלים אחרות, המשפחה הפכה ממוסד,)institution( המשרת באופנים שונים את המערכת החברתית ומלוכד באמצעות חוק ומנהג, לחברות,)companionship( המשרתת את צרכיהם האישיים של חבריה ומלוכדת באמצעות 13 רגשות חיוביים. המשפחה הגרעינית עברה אל התחום הפרטי והתמחתה ביצירת רגשות. הסוציולוגית סילביה פוגל-ביז'אוי, הצביעה על ההבדל המרכזי בין המשפחה בחברה המודרנית והפוסט מודרנית, למשפחה בחברה המסורתית. לטענתה, בעוד שבחברה המודרנית עברה המשפחה מיחידה מורחבת ליחידה גרעינית הכוללת התארגנות לגיטימית של זוג מבוגרים המקיימים ביניהם קשרים מיניים ושיתוף פעולה כלכלי ודואגים יחד לטיפול בילדיהם וחינוכם להשתלבות בחברה ולבניית האישיות, הרי שבחברה המסורתית היוותה המשפחה יחידת ייצור 14 וצריכה ומטרותיה היו הסדרת יחסי מין והולדה. נושא המשפחה בקיבוץ עורר את התעניינותם של חוקרים רבים ושימש עבורם -test case מקרה בוחן לחקירת תופעה ייחודית זו של משפחה בתוך חברה שיתופית ומהפכנית. במסגרת הסוציאליסטית, שתבעה מחבריה מסירות ונאמנות לרעיון הקולקטיב, נתפסה המשפחה כמאיימת על שלמות הקבוצה, ולכן נעשו ניסיונות לצמצם את תפקודה ואת השפעתה אדר-בוניס, משפחות בראייה, עמ' שם, עמ' 95: טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ' פוגל-ביז'אוי, משפחות בישראל, עמ' 107. Kelly, The Doubled Vision, p. 52. אדר-בוניס, משפחות בראייה, עמ' ראוי להוסיף כי כיום ניתן להגדיר את המשפחה הפוסט-מודרנית שבמרכזה עומד הפרט, רצונותיו וצרכיו. בתוך כך נכללים גם משפחות חד הוריות, חד מיניות, זוגות "ידועים בציבור" ועוד. להרחבה ראו: פוגל-ביז'אוי, משפחות בישראל, עמ' 115. להרחבה על הבדלים נוספים בין המשפחה המודרנית למשפחה המסורתית ראו: שם, עמ' 151: הנ"ל, הקבוצה במקום, עמ' 7: פסטרנק, המעגל הראשון, עמ' 93 ועוד. 43

62 האנתרופולוג מלפורד ספיירו סבר בראשית שנות החמישים שהקבוצה הינה חברה א-משפחתית, 15 מסקנה שרבים ערערו עליה לאחר מכן, ואף הוא עצמו חזר בו ממנה. מהמחקרים שנעשו מאז, אין ספק כי החברה הקיבוצית הינה חברה משפחתית, אולם האלמנטים הקיימים בה שונים במהותם מאלה שקיימים בחברות מסורתיות שונות. הסוציולוגית יונינה טלמון-גרבר, אשר בדקה את המשפחה הקיבוצית מזווית חברתית רחבה, הראתה במחקרה כי המשפחה בקבוצה נתפסה כגורם מפלג, כיוון שפעלה כחיץ המגן על היחיד מפני השפעתה הישירה 16 של הח ברה, המהווה בקיבוץ את הפיקוח החברתי הבלתי פורמאלי על החברים. הסוציולוגית סילביה פוגל-ביז'אוי, אשר בדקה את המשפחה הקיבוצית מזווית ראייה של המשפחה עצמה, טענה כי בקיבוץ "הקלסי", דהיינו זה שנוצר בשנות העלייה השנייה והשלישית, נוצרה חברה הפוכה מזו של המשפחה המסורתית. הקיבוץ, שכלל לינה משותפת של הילדים וחינוך באחריות הקולקטיב יצר לטענתה, את ביטולה של המשפחה כ'יחידת ייצור' ואף תפקידיה כ'יחידת צריכה' וכנושאת האחריות בתחום החינוך צומצמו מאד. הילדים בילו בחברת הוריהם רק מספר שעות 17 קצוב בכל יום, והמשפחה נשארה בעיקר "מקלט רגשי" לחבריה. ההיסטוריונית יערה בר-און, בת קיבוץ רביבים שסביה, חברי גדוד העבודה, נמנו עם מקימי תל יוסף, ראתה את הדיכוטומיה שבין שתי הגישות. היא טענה כי בתפיסת עולמם של בני הדור הראשון והשני בקיבוץ: המסר שהועבר לילדים היה מצד אחד, שהמשפחה זה הקיבוץ והילדים הם של כולם, ההחלטות לגבי הילדים מתקבלות בצוותא, ומעמדם של ההורים לגבי הילדים איננו חזק יותר מזה של הקולקטיב. להורים נשמרת פונקציה מאוד מינורית לגבי הילדים, בשעות מאוד מוקצבות. המסר הסותר היה של משפחה רגילה. ההורים שידרו לילדים שהם שלהם באופן טוטאלי ושהם לוקחים עליהם אחריות מלאה ומקיפה. וגם, שצר להם על כי אין באפשרותם לגדל אותם באופן מלא, ועל כי התפקיד שלהם בגידולם הוא חלקי בלבד. המסר הכפול הזה הועבר או באמצעים מילוליים או לא מילוליים, בצורה מודעת או לא מודעת, אבל הוא היה 18 קיים אצל כולם. כל ילד הרגיש אותו וכל הורה העביר אותו. בר-און תיארה בדבריה את היחס הדו-ערכי למשמעות המשפחה בקיבוץ, דבר שגרם לא פעם לרגשות של תסכול ומרמור הן בקרב אמהות הדור הראשון והן בקרב ילדיהן, תופעה עליה יידון בהמשך פרק זה בהרחבה. מעדותה של בר און אין ספק כי תפיסת המשפחה הייתה שונה מאד, הן במחשבה והן במעשה מזו של המשפחה המסורתית. המשפחה המסורתית: הח ברה היהודית המסורתית נשענה על נורמות שהיו קיימות גם בחברות מסורתיות אחרות. הנישואים נערכו באמצעות שידוך ועיקרם היה קיום המצווה הראשונה במקרא "פרו ורבו" ויצירת דור ההמשך. האישה הוערכה על פי מספר הילדים שילדה לבעלה והציפייה הראשונית Spiro, Kibbutz, pp טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ' פוגל-ביז'אוי, מרים ברץ, עמ' לזר יעקב, "כמו התפרצות של הר-געש- ראיון עם יערה בר-און", הדף הירוק ) (. ראוי לציין כי בשנים האחרונות התפרסמו מספר ספרים שנכתבו בידי בנות הדור השני והשלישי בקיבוץ, בהם מתוארות חוויות הילדות שלהן ובעיקר הלינה המשותפת כאירועים שהשאירו אצלן תחושה של תלישות תמידית ואף כטראומה שהשפיעה על כל מהלך חייהן. ראו לדוגמא: זית, ארבע אחרי הצהריים: נאמן, היינו העתיד

63 הייתה להולדת בנים זכרים שיעבירו את שם האב לדורות הבאים, יתמכו בו כלכלית ויאמרו עליו 19 קדיש. 20 המשפחה מילאה תפקיד מרכזי והיא נתפסה כמוסד בעל חשיבות ראשונה במעלה. פעלה כיחידת 'ייצור וצריכה' היא 21 וקיימה חלוקת עבודה וסמכויות ברורה מבחינה מגדרית. כח ברה פטריארכאלית, מעמדן של נשים היה משני לגברים. נשים היו אמורות לשרת את בני זוגן במישורים רבים. הכח, היוקרה והאמצעים היו בידי הגברים שבקהילה. האב היה ראש המשפחה והמפרנס והאשה הייתה "צופיה הליכות ביתה"- אחראית על הילודה ועל הבית פנימה- חינוך 22 הילדים ואחזקת הבית. מעמדה נחשב שולי ומשני. החוקר אברהם גרוסמן מנה שלושה גורמים עיקריים שהשפיעו על מעמדה של האשה היהודייה בחברה ובמשפחה בימי הביניים: המורשת המקראית והתלמודית, היחס אל האשה בחברה הנוצרית והמוסלמית שבתוכה חיו ופעלו היהודים וחלקה של האשה בפרנסת המשפחה ובניהול ענייני הבית. בעוד ששני הראשונים היו לה לעיתים קרובות לרועץ, הרי שהשלישי סייע לחיזוק מעמדה של האשה ולראייתה כ"שותף" בבניית התא המשפחתי, שכן נשים עסקו במסחר, 23 בהלוואה בריבית, ברפואה ובמיילדות. בראשית העת החדשה, העמידה החברה היהודית-מסורתית את דמותו של הגבר האידיאלי )לא זה הממוצע( כחכם העוסק בלימוד תורה, וכדי לאפשר לו להתמיד בלימודו, היה על אשתו לצאת 24 לעבוד ולפרנס אותו ואת משפחתם. איריס פרוש הצביעה על היפוך התפקידים המגדרי שנוצר במשפחה של תלמידי חכמים. בעוד הגבר נשאר במרחב הביתי הסגור, האשה, שדאגה לפרנסת המשפחה, יצאה אל המרחב הציבורי. לטענתה היה בכך צירוף מעניין של חולשה ועוצמה, של נחיתות מנקודת המבט של החברה היהודית, ושל יתרון מנקודת המבט של ערכי החברה המודרנית. בפני הנשים נפתח חלון הזדמנויות שאפשר להן ללמוד שפות זרות, לרכוש השכלה 25 כללית ולהיחשף אל המודרנה. לנוכח הרוחות החדשות שריחפו במהלך המאה התשע עשרה בחלל החברה הכללית באירופה דחו המשכילים את הליכותיה של האשה היהודית בחברה, את אמונותיה הטפלות, את נבערותה, את דפוסי הנישואים ואת גיל הנישואים, את דרך גידול ילדיה ועיסוקיה כרוכלת בשוק. המשכילים ביקשו לעצב דגם אידיאלי של אשה, שלא דבקו בה פגמיה של האשה המסורתית. בשלהי המאה התשע-עשרה מספרן של הנשים הלומדות במוסדות להשכלה גבוהה הלך וגדל ומקבוצה זו צמחו צבר, מעגל החיים, עמ' 16. שילה, נסיכה או שבויה, עמ' שפר, פוגל-ביז'אוי, המשפחה בקיבוץ, עמ' ברנשטיין, בין האשה- האדם, עמ' 14-11: רוסמן, להיות אשה יהודיה, עמ' : באומגרטן, אמהות וילדים, עמ' p. 270 :91-90.Hyman, East European Jewish Women, גרוסמן, חסידות ומורדות,עמ' , 11, על לימוד התורה ומעמד החכמים בקרב החברה היהודית מסורתית במזרח אירופה בימי הביניים ובעת החדשה נכתבו מחקרים רבים. מטבע הדברים, מחקר זה לא מתמקד בשאלת חכמי התורה והתמודדותם עם תנועת ההשכלה. על עניין זה ראו אצל: אטקס )עורך(, הדת והחיים: הנ"ל )עורך(, ישיבות ובתי מדרשות. פרוש, נשים קוראות, עמ'

64 הנשים המהפכניות, הניהיליסטיות והסוציאליסטיות שנמשכו אחר האידיאולוגיה הרדיקאלית 26 ודגלו בשוויון וברצון חופשי. מימוש הרצון החופשי היה לאבן הבוחן של שחרור האשה הן בחברה הכללית והן בחברה היהודית. עצמאותה נבחנה בכמה תחומים: השכלה גבוהה, בחירת בעל ויכולת לעצמאות כלכלית. אלו הביאו לערעורן על סדרי החברה היהודית המסורתית ולאימוץ השקפות חברתיות- 27 רדיקאליות ופמיניסטיות ואף להצטרפות של צעירים וצעירות יהודים לתנועות המהפכניות. לדעת פרוש המהפכה שינתה את כל מערכי לבה של האשה הרדיקאלית היהודייה, שינוי מהיר 28 ואפשר גם עמוק יותר, מאשר אצל הגברים. בשלהי המאה ה- 14 וראשית המאה העשרים, הצטרפות נשים יהודיות לתנועות המהפכניות, הייתה תופעה קיצונית. מעטות הקדישו חייהן למהפכה, אך לצדן היו חוגי רחבים יותר שהושפעו מהספרות הרוסית, בעיקר בשאלת מעמד האישה. הנשים היהודיות המשכילות שהושפעו מהספרות החילונית, טיפחו את אידיאל האהבה הרומנטית וסירבו להינשא לתלמידי חכמים. הן היו בעד שוויון זכויות גמור ובכך הייתה סתירה לתפיסת מוסד השידוכים והמשפחה של החברה 29 היהודית- מסורתית. המשפחה בציונות ובראשית היישוב: בתנועה הציונית היחס לאשה היה מורכב ודו משמעי. מבחינה הצהרתית, נשים זכו לשיוויון זכויות ולחברות מלאה בתנועה הציונית. ואולם, מעשית, נשים נשארו בשוליים ונתפסו כאחראיות לטיפוח הבית וגידול הילדים. כבר בראשיתה סירבה התנועה הציונית להציג את המפעל היישובי כיצירה משותפת ושוויונית לשני המינים. בארץ ישראל למן שנות העלייה הראשונה, הודרה האישה מעיצוב תשתיות תרבותיות וכוונה לעבר השוליים הציבוריים, ותפקידה המרכזי הוגדר 30 כ'עזר כנגדו', ולא כשותפה שווה בבניין הארץ. צעירי העלייה השנייה והשלישית שעלו לארץ כרווקים ורווקות, בגילאי העשרים המוקדמים לחייהם, מרדו באורח החיים של קהילות מוצאם וביקשו להקים בארץ חברה ציונית- סוציאליסטית. בתוך כך הם בחרו לדחות את דפוסי המשפחה והקהילה בגולה ולבטל את מוסד פיינר, האשה היהודייה, עמ' : לטענת ריצ'רד סטייטס הנשים המהפכניות ברוסיה השתייכו הן למשפחות מן המעמד הבינוני והן ממשפחות המעמד הגבוה. כמו כן חלקן היו נשואות וחלקן רווקות. הגורם שאיחד אותן יותר מכל היה השכלתן. להרחבה ראו: pp. Stites, The Women's Liberation, שאלת האישה ברוסיה החלה במחצית המאה התשע עשרה, לאחר מלחמת קרים ומותו של ניקולאי הראשון. השינוי במעמדה של האשה החל במתן השכלה גבוהה לנשים והבנתן את חשיבותה של עצמאות כלכלית. המשורר והפובליציסט מ. מיכאלוב התייחס בשורה של מאמרים שפרסם בין השנים למובן הרחב של מעמד הנשים בנושאים כעבודה, אהבה והשכלה. רעיונותיו הוקעו על ידי השמרנים אך מאמריו עוררו תהודה רבה ושאלות אלו נידונו מעל במות ציבוריות. להרחבה ראו: pp stites, The Women's Liberation, החוקרת פאולה היימן הצביעה על כך שההשכלה, המודרניזציה והתנועות הפמיניסטיות השפיעו על הנשים היהודיות באירופה והשינוי ניכר גם בהן. ראו: pp. 5, 8.Hyman, The Jewish Family, פרוש, נשים קוראות, עמ' 17: פיינר, האשה היהודייה, עמ' 979. היימן, האישה היהודיה. Stites מראה במחקרו כי בחוגי ההשכלה הגבוהה ברוסיה היו כבר מאמצע המאה התשע עשרה נערות יהודיות רבות. חלקן כאנה אפשטיין וגסיה גלפמן הצטרפו לתנועת המהפכה, התערו בה ואף נישאו לגברים לא יהודים. ככלל, סטייטס מאפיין את היהודיות בתנועת המהפכה כבעלות אינטלקטואל גבוה מהממוצע ו"רכות" יותר בהשקפתן המהפכנית וחלקן תוארו על ידי כ"מהפכניות זמניות", כלומר כאלו שהצטרפו לתנועה לזמן קצר, רובן לאחר אירועי אוקטובר 1405 ועזבו זמן קצר לאחר מכן את פעילותן המהפכנית. להרחבה ראו: Stites, The Women's Liberation. ברלוביץ, לטיבו של הנראטיב, עמ'

65 השידוכים של החברה המסורתית אותה השאירו מאחוריהם ולהמירו במשפחה המושתתת על 31 רומנטיקה ובחירה מרצון, מתוך אהבה בין בני הזוג. חוקר התנועה הקיבוצית, מוקי צור רואה באהבה את אחד המוקדים המרכזיים של המהפכה הציונית בהתיישבות בכלל ובקיבוץ בפרט. ביטול השידוך וגיבוש הנהלים חדשים ביחסים שבינו לבינה מסמלים בעיניו את אחד מסימני 32 הקרע המשמעותיים ביותר מהעולם הקודם. ללא ספק צעירים וצעירות שעלו ארצה בשנות העלייה השנייה והשלישית, הושפעו מהלכי רוח סוציאליסטיים שרווחו ברוסיה שלאחר המהפכה. החלוצים, שעלו ברובם לארץ כרווקים בגילאי העשרים לא מיהרו להמיר את רווקותם בחיי נישואין וכדברי ברל כצנלסון: "תנועת הפועלים 33 בארץ התחילה כתנועה של רווקים". לצד המצב הכלכלי הקשה שהיווה גורם מעכב מרכזי בהקמת משפחה, התייחסו העולים לקומונה או לקבוצה שלהם כאל משפחה. היו שחששו כי קשרים בין בני זוג עלולים לפגוע ביתר חברי הקבוצה, וכדבריה של עליזה פס, ילידת ברלין שהגיעה לעין חרוד בשנת 1494 ושהתה בו מספר חודשים עד שנפטרה מטיפוס: אל תתעלם גם מן ההכרה, שבהתקשרותם של שני אנשים יש משהו א-סוציאלי כלפי אחרים. נוקטים בפשרות מרובות כדי ליצור משקל שכנגד. בתוכו של חוג, מצטמצם החופש במידה 34 ידועה. ניתן לראות כי בשנות העלייה השנייה והשלישית החליפה הקומונה במידה רבה את המשפחה והחלוצים יצרו familism )'משפוח'( חדש, לפיו הקבוצה תהווה חלופה למשפחה המסורתית המבוססת על קשרי דם, וחבריה יבססו את קשריהם על יסודות של קרבת הנפש והרוח וכדברי 35 הסופר צבי ש"ץ, מחברי קבוצת מגדל ומהוגי רעיון המשפחה החדשה: משפחה חדשה על יסוד רגיליה חדשה יקים העם העובד בארצו, על יסוד קרבת הנפש ולא רק 36 קרבת הדם תקום המשפחה לתחייה. נראה כי אנשי העלייה השנייה והשלישית העדיפו לחיות חיי קבוצה המושתתים על אחווה ושוויון כלכלי ורגשי על פני הקמת משפחה ביולוגית. חלקם לא נישאו כלל ורבים מהם לא נישאו עד גיל 37 שלושים ויותר, הרבה מעל גיל הנישואין המקובל בחברה היהודית- המסורתית בארצות מוצאם. המהפכה בתפיסת המשפחה הולידה ככל הנראה את המיתוס בדבר חופשיות ביחסים בין המינים, ואולם, חוקרים כשפר וביז'אוי ודוד ביאל הצביעו על כך שהחלוצים שמרו על איפוק בכל הקשור ברנשטיין, אשה בארץ ישראל, עמ' 93. צור, כרעה ברוח, עמ' 95. כצנלסון, פרקים לתולדות, עמ' 14. ציטוט זה הינו חלק ממכתב שכתבה עליזה פס לחברה בשנת בתוך: פס עליזה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. צבי שץ, סופר ומשורר, מהעולים הראשונים של העלייה השנייה עלה ארצה מרומני שברוסיה ב וב שב לרוסיה וגיבש יחד עם יוסף טרומפלדור תקנון לקומונה האינטימית אותה שאפו להקים בארץ ישראל. בשובו לארץ התיישב במגדל אך נאלץ לחזור לרוסיה לשירת צבאי. לארץ הגיע שוב ב לבן שמן, שם נישא לרבקה יצקר. הזוג התגורר בצמח, שם נולדה בתם רנה. במלחמת העולם הראשונה התגייס לגדודים העבריים. במאורעות פסח תרפ"א- מאי 1491 נרצח בבית יצקר ביפו יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר, חמיו וגיסו. אלמנתו רבקה, גיסתו שרה ושרידי הקבוצה האינטימית אותה הקים הצטרפו לעין חרוד בימיו הראשונים. ספרו "על גבול הדממה" יצא במספר מהדורות לאחר מותו. להרחבה על צבי שץ ורעיון הקבוצה האינטימית ראו: צור, אביב מוקדם. שץ, על גבול הדממה, עמ' 100. דוד ביאל הצביע בספרו על כך שבמזרח אירופה במהלך המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים היה גיל הנישואין נמוך ביותר ולא עלה בדרך כלל על גיל עשרים. להרחבה ראו: ביאל, ארוס והיהודים, עמ'

66 ליחסים אינטימיים ומיניים. הן העובדה כי רובם הגיעו מבתים מסורתיים-שמרניים, בהם לא שוחחו באופן גלוי על נושא זה ויחסי מין נתפסו בעיקר ככלי לקיום מצוות "פרו ורבו" והן התפיסה כי הלאום והחברה קודמים למימוש העצמי ובכלל זה המיני, גרמו לנטייתם לפרישות 38 מינית ולאיפוק. העמדת הקבוצה כחלופה למשפחה המסורתית אפשרה לחבריה להתמודד מבחינה פסיכולוגית עם הניתוק מהמשפחות שנשארו בגולה. זאת ועוד, מבחינה דמוגרפית היוו הנשים בקרב המחנה הפועלי בשנות העלייה השנייה והשלישית מיעוט בולט ביחס לגברים. בשנות העלייה השנייה הן 39 היוו כ- 1-10% מהפועלים ובשנות העלייה השלישית הן היוו כ- 17%. אי לכך היו גם נישואין עם בנות המושבות, אך מעבר לכך, בבחירת הקבוצה כתחליף למשפחה המסורתית ניתן פתרון 40 למיעוט הבחורות במחנה החלוצי. החלוצות, כפי שעולה מכתביהן האישיים, לא דחו בצורה מוחלטת חיי זוגיות ומשפחה. הן שאפו ליחסים זוגיים שיהיו מבוססים על שוויון ומימוש עצמי. השותפות השלמה בין בני הזוג והגשמתם 41 המשותפת נועדו לחזק ולהעמיק זה את זו בבניית חייהם האינטימיים והמשפחתיים. בדיון שנערך בעין חרוד בשנות העשרים בנושא יצירת התרבות העברית החדשה התעורר ויכוח בין החברים בשאלה איזו מידה צריכה זו לינוק מהתרבות העברית המסורתית? בין מובילי הדיון היה יצחק טבנקין שהיה נצר למשפחת רבנים מחסידות חב"ד ואביו אף הוסמך לרבנות בישיבת וולוז'ין. הוא עלה ארצה מבוברויסק שברוסיה עם זוגתו אוה לבית סטרשבסקי-שפירא בשנת 1419, והיה ממייסדי עין חרוד ומעמודי התווך שלו ולימים גם ממקימי ומראשי תנועת הקיבוץ 42 המאוחד. טבנקין סבר כי: "המשפחה אפס כוחה והקבוצה היא היוצרת". בהקשר התרבותי ביקש טבנקין לנתק בין המסורת היהודית אותה השאירו החלוצים מאחור מתוך רצון לעצב יהודי-עברי חדש ונראה כי מתוך כך נתן ביטוי לתחושתו כי החלוצים יחליפו את חיי משפחה והקהילה המסורתיים בחיי קבוצה. ראוי להעיר כי טבנקין עצמו עלה ארצה עם בת זוג, ובזמן שביטא דבריו אלו כבר היה אב לשני ילדים. לכן נראה לי שטבנקין לא התכוון לכך שהחלוצים לא יינשאו ולא יקימו משפחות אלא ביקש להבליט ולהדגיש את היסוד הקולקטיבי לעומת בניין הקן המשפחתי. החוקר מוטי זעירא הסביר כי דבריו של טבנקין היו אמירה אידיאולוגית שאפשרה לחברים לא רק להתמודד עם המציאות הסוציולוגית-פסיכולוגית של 43 ניתוק מן המשפחות שנשארו בגולה, אלא גם לתת פשר ולהסביר את המציאות החדשה שם, שם: שפר ופוגל-ביז'אוי, הקבוצה במקום המשפחה, עמ' יזרעאלי, תנועת הפועלות, עמ' 194. פוגל ביז'אוי הציגה נתונים אחרים לפיהם בשנות העלייה השלישית היוו הנשים כ אחוזים ובשנות העלייה השנייה הן היוו בין אחוז. ראו: פוגל-ביזאוי, מרים ברץ, עמ' 194. לדעת החוקר ברוך כנרי חלוצי העלייה השנייה לא האמינו בגלל מיעוט הנשים שיצליחו להקים משפחות ועל כן אימצו את הקבוצה כמשפחה. להרחבה ראו: כנרי, טבנקין, עמ' 17. חוקרים אחרים סברו כי לצעירי העלייה השנייה הייתה נטייה לנזירות ורבים מהם לא יצרו זוגיות, לפחות בתקופה הראשונה לאחר בואם לארץ, בעיקר בגלל הגורמים המגבילים בחייהם- רבים חיו חיי נדודים ורעב. להרחבה ראו שפירא, ברל, עמ' 45-49: צור, טיפוסי העולים, עמ' ועוד. ברנשטיין, בין האשה- האדם, עמ' הדברים נאמרו בדיון "על החגים" שנערך בעין חרוד בשנת 1491 )תרפ"ח(. ראו הערה מס' 1 בפרק זה )לעיל(. זעירא, קרועים אנו, עמ'

67 ואכן, ראוי להדגיש כי התפיסה כי הקבוצה מהווה תחליף למשפחה לא התקיימה כפשוטה ולא באה על חשבון הקמת משפחות גרעיניות. בקרב עולי העלייה השנייה היו בני זוג שעלו יחד לארץ וכן נתהוו זוגות באופן ספונטני ולא מתוכנן. כיוון שהתנאים הפיזיים היו קשים ואופי העבודה של החלוצים כלל לא פעם נדודים ומעברים תכופים, לעיתים קרובות לא התאפשר לבני הזוג לקיים חיים זוגיים במתכונת המסורתית תחת קורת גג אחת וחלקם המשיכו באורח חייהם כרווקים ורווקות. הפועלות המשיכו לנדוד ולעיתים הן לא גרו עם בעליהן בחדר משפחה. היו מקרים שאף כשנולדו הילדים הם המשיכו באורח חיים זה. כך למשל חברת עין חרוד רבקה מחנימי, שעלתה ארצה בעלייה השנייה עבדה במטבח הפועלים של בית גן בעוד בעלה יעקב ובתה גאולה התגוררו בביתניה. רק כאשר קיבלה מחנימי הודעה שבתה חלתה, עזבה את בית גן והלכה לשהות 46 לצד מיטת חוליה של הילדה הקודחת. נראה לי כי תופעה זו של נדודים וחיי משפחה בלתי ממומשים חדלה עם המעבר ליישובי הקבע ויחד עימה המעבר מח ברה בעלת מבנה רווקי לכזו בעלת מבנה משפחתי )ראו לעיל, בפרק המבוא( גם בקבוצות הראשונות- דגניה וכנרת נתחברו החברים לזוגות והקימו משפחות - משפחת ברץ הייתה המשפחה הראשונה בדגניה ומשפחת ישראלי הייתה המשפחה הראשונה בכנרת. לזוגות הראשונים, כמו גם ליתר חברי הקבוצה היה ברור כי להקמת התא המשפחתי תהיינה השלכות על חיי הקבוצה. ב. המעבר מחיי רווקות לחיי זוגיות: 8. יחסי זוגיות טרום נישואין: 47 "השותפות הזאת דורשת הרבה משני הצדדים" התהוות זוגות של צעירים וצעירות בתקופת העלייה השנייה והשלישית, הייתה שונה מאד מזו שהייתה מקובלת בעולם היהודי-מסורתי, ממנו צמחו החלוצים. בעוד שבעולם הישן אותו עזבו וביקשו להשאיר מאחוריהם, התבססו כאמור הנישואין על שידוך בין שתי משפחות, באמצעות שדכן או שדכנית ומעורבות ההורים, ובדרך כלל ללא מעורבות של בני הזוג, יצירת הקשרים הזוגיים בעולמם החדש של החלוצים התבססה על קשר רומנטי וספונטני שנוצר על ידי בני הזוג עצמם. כאמור, בשנותיהם הראשונות בארץ, פועלי העלייה השנייה והשלישית, נהגו בפוריטניות לא רק בכתביהם, אלא גם במעשיהם בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה. כאשר תיארה עטרה שטורמן, בת העלייה השנייה, ממייסדות עין חרוד, את ימיה כרווקה במרחביה טענה כי: בולטים בכך היו חברי תנועת השומר, שלדברי החוקרת סמדר סיני רבים מהם לא עיכלו את משמעות המשפחה והמשיכו באורח חיים נוודי וברצון להקריב את הכל, כולל חיי המשפחה, לטובת משימת השמירה. משפחות וזוגות התגוררו בתנאי מגורים שלא היו מתאימים וראויים ולעיתים חלקה המשפחה את מגוריה עם הרווקים והעדר אינטימיות אפיינו את חיי הזוגות. להרחבה ראו: סיני, יחסי מגדר, עמ' שילה, חוות הפועלות, עמ' 191. מחנימית רבקה, "דפים מתוך יומן", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות,עמ' ציטוט מתוך מכתב שכתבה יוכבד בת רחל לבן זוגה אברהם תרשיש בראשית הקשר ביניהם. בתוך: בת רחל יוכבד- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 9. 49

68 החברים היו זהירים ושמרו על רצינות יחסם למעט החברות, והחברות היו חזקות אופי וידעו למה מחייבת אותן דרכן בחיים... הן היינו כולנו צעירים מאד, באביב ימינו ממש, להט החיים היה חזק ולא פעם היה מתלקח בנו ניצוץ ומתלהט ללהבה, אך תמיד ידענו לשמור על הגבולות... לא מעט עשתה בזה השקפת-החיים, האידיאה... בפינת החיים הפרטיים נהג אורח- 48 חיים צנוע וחמור. 49 למעשה רק רמזים כמו "להט", "ניצוץ", "גבולות", העידו על רגשותיהם המיניים של הצעירים. ייתכן שיחס חיובי ליחסי מין חופשיים התפשט בעקבות המהפכה ברוסיה יצירת יחסים שכן כמעט שוויוניים בכל הקשור למערכת הזוגית שבינו לבינה היתה חלק מהמהפכה בין המינים שהתחוללה בשנות העלייה השנייה והשלישית. יחסים לפני טקס נישואין פורמאלי נחשבו 50 ללגיטימיים, והקשר בין בני הזוג לא היה טעון אישור של טקס נישואין פורמאלי. יחד עם זאת, הקיבוץ, ששמר על עמדתו החיובית כלפי המשיכה הארוטית, מצא דרכים למיתונה ולבלימת התוצאות אשר יכלו לשבש את סדרי החברה. אוה טבנקין העידה כי: הנער היה מצווה- כמוני- לשמור על טהרתו למען האחת, היחידה, הנכספת. ואם הכרזנו על חרות, לא באה זו אלא לשם יתר צמיחה, יתר הכשרה, יתר צפיה הן לאושר והן לאסון: אך לא 51 בכדי לפרוט לפרוטות את ערכי המשפחה העברית המסורתית. בניגוד לעדותה של טבנקין, היו חלוצים שהאמינו כי באהבה חופשית בין המינים שכללה יסודות ושלבים כתאווה, חיפוש, בחירה והתאחדות ייבנה גם העולם החדש, השונה מעולם האהבה הצבוע, לדעתם, של דור הוריהם. אליהו רפפורט, שכתב עבודת דוקטורט על שפינוזה, ונמנה עם חבורת השומר הצעיר בביתניה עלית, האמין כי הקשר בין הגבר והאשה הוא ביטוי לאפשרות של קשר עמוק יותר בין האדם ליקום. בשיחה כללית שנערכה בקבוצה טען: כוח הגבר התובע שבי אינו אינסטינקט ההנאה; הלה קניין שהוטל עלי אבל ניתן לדור כולו, ואלוהים נטע אותו בקרבי כדי לבנות בו ולקיים- ולא למנוע אותו מבריאותו... כל יחס שבין גופים... הריהו מוחלט, קודש קודשים... כל צורה של חיי מין המקשרת את הגוף ואת 52 הנשמה... טבועה בחותם ההגשמה. את הסתירה בין השניים הסבירה הסוציולוגית יונינה טלמון- גרבר בהצביעה על כך שלמעשה 53 הדגשת האהבה החופשית והתביעה לריסון ולהתאפקות, פעלו בעת ובעונה אחת ובלמו זו את זו שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 19-11: הנ"ל, "סבתא, אתך אני!", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' לדעת החוקרת סמדר סיני, בניגוד למחנה הפועלי, שבחר בדרך כלל לדחות את חיי הנישואין ומימוש חיי המין שלהם, מיהרו חברי "השומר" שהיו קבוצה יוצאת דופן בקרב חברי העלייה השנייה, להינשא ולהקים משפחה וכך למעשה הם חוו פחות את התסכול והמתח המיני.להרחבה ראו: סיני, יחסי מגדר, עמ' 153. בהקשר זה ראוי להעיר כי ייתכן שדווקא בשל החיפוש אחר דרכים חדשות לביטוי האהבה התעוררו גם בעיות בקרב צעירי העלייה השנייה בהם תחושות של אי בהירות, מבוכה, חוסר ידיעה כיצד לנהוג ומהי הנורמה, אהבות ללא מוצא ושנים של חיי נזירות. ראו: שם, עמ' טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ' סטרשבסקי אוה, "מתוך אגרות ופנקסים", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' 991. אליהו, "בשיחה כללית", בתוך: קהליתנו, עמ' החוקרת אביבה אופז הסבירה כי על פי אליהו יצר המין ביטל את ההבדלות בין אדם לאדם ובין עצם לעצם. בהתחברות היה מימוש של הישות האלוהית הטמונה בכל אדם. הוא שלל את המין כעובדה ביולוגית או פיסיולוגית וביקש לחבר בין אמונתו בקדושת הנישואין לבין תשוקה לחירות היצרים. להרחבה ראו אופז, תעודה ויצירה, עמ' טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ'

69 לעיתים התפתחו בקרב הצעירים קשרי אהבה סוערים ומהירים ולעיתים נבנו היחסים בין בני הזוג באופן איטי ומדורג שהביא בסופו של התהליך לחיים משותפים. כאשר סיפרה עטרה שטורמן, חברת השומר, מנשות העלייה השנייה וממייסדות עין חרוד את סיפור חייה לליליה בסביץ ויוכבד בת רחל, עורכות הקובץ "חברות בקיבוץ" היא תיארה את התהוות קשריה עם חברה ולימים בעלה, חיים שטורמן, איש השומר, כיחסים שהחלו כקשר בין אחים, המשיכו כיחסים חבריים ורק אחר כך בשנות מלחמת העולם הראשונה, התפתחו לקשרי אהבה: משום שהייתי קרובה לבנות השטורמנים, נחשבתי כאחת מהן. וכך התייחס אלי גם חיים, אחיהן של האחיות... הוא משך אותי וקסם לי מאד. הייתי גאה על פגישותי עמו... על קשרים אמיצים טרם דובר בינינו... כאשר מצאני בדירתם לבדי הופתענו שנינו והתרגשנו- והתנשקנו 54 מבלי דבר דבר. כך מצא את ביטויו סוד האהבה שהיה שמור איתנו במשך שנים. מהדברים עולה כי בעוד עטרה הייתה מודעת למשיכתה לחיים היא לא מיהרה לשנות את הסטאטוס ביניהם מקשר של אחווה לקשר חברי ורומנטי. ההתפתחות ארכה שנים וגם לאחר שנתהוו ביניהם קשרים זוגיים לא מיהרו השניים לקשור את חייהם בחיי משפחה מעוגנים ומוסדרים בטקס נישואין פורמאלי. כפי הנראה, עד מלחמת העולם הראשונה היו הזוגות עורכים טקס דתי ואחרי המלחמה הנוהג הלך ופחת. מרבית הזוגות, ביניהם גם חיים ועטרה שטורמן, התגוררו בחדר משותף לפני הטקס הדתי שערכו. 9. המעבר לחדר משפחה וטקסי הנישואין: נראה כי בח ברה העין חרודית, כמו גם אצל חלק גדול מהחלוצים בשנות העשרים, טקס הנישואין הפורמאלי, לא נחשב הכרחי במעבר מחיי רווקות לחיי זוגיות. לדעת החוקר מוטי זעירא היה זה חלק מהאתוס המהפכני, שראה בחתונה ובמשפחה, ביטוי לבורגנות של דור ההורים ומוסד 55 פוריטאני מאובן שיש לצאת כנגדו. זוגות רבים בעין חרוד חיו יחד ללא חופה וקידושין, כאשר הקשרים המיניים ולאחריהם המעבר למגורים בחדר משותף או הריון ולידה הם שקשרו את היחסים בינו לבינה. כך כתב חבר עין חרוד, יצחק לוז בזיכרונותיו: "כאשר זוג רצה להקים 'משפחה' די היה בכך שיודיע לועדת הדירות, 56 והועדה הייתה משתדלת... לשחרר אוהל עבורם... בלי 'טקס' אצל הרבנות ובלי מסיבה". בעוד שבחברת "השומר" ובקבוצות הראשונות דגניה וכנרת נערכו חופות לזוגות שביקשו להינשא, והחגיגה הייתה משותפת לקולקטיב כולו, וכללה, בדומה לנהוג במסורת היהודית, את טקס החופה וסעודה וריקודים לאחריו, בעין חרוד מייסוד הקבוץ ועד לראשית שנות החמישים לא נערכו חתונות בכלל. ספר האוכלוסייה של עין חרוד משנת תרפ"ו )1496( הראה כי בניגוד למקובל בח ברה היהודית המסורתית בה טקס הנישואין קדם לחיים הזוגיים, כל הזוגות ללא יוצא מן הכלל, חיו חיים משותפים לפני קיום הטקס הפורמאלי. חלקם לא נישאו כלל או ערכו את הטקס שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 19-11: הנ"ל, "סבתא, אתך אני!", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' זעירא, קרועים אנו, עמ' , על גישתם של החלוצים לדת ולמסורת יורחב בהמשך המחקר, בפרק העוסק בתרבות. בהקשר זה ראו גם: שלמון, דת וחילוניות, עמ' 19-1: שפירא, המוטיבים הדתיים, עמ' לוז, מילדות לשיבה, עמ'

70 57 זמן רב לאחר חייהם המשותפים, בדרך כלל לאחר לידת ילד או תוך תקופת ההיריון. זוג שביקש להינשא בטקס יהודי נסע לכפר יחזקאל, מושב העובדים הסמוך לעין חרוד, או לעפולה, בירת העמק והעיר הקרובה, שם קידש אותם הרב, בנוכחות עדים, בדרך כלל ללא חברים ובני משפחה. הטקס נערך כלאחר יד ולאחריו חזרו בני הזוג לחדרם. זוגות אחרים לא נישאו כלל או נישאו 58 בטקס אזרחי בלבד. בחיי משפחה ללא טקס ובאי קיום טקסי חתונה בקבוץ בא לידי ביטוי ייחודו ושונותו של עין חרוד מיתר קיבוצי ההתיישבות העובדת כיוון על פי חוקי המנדט, הרבנות הראשית הייתה הסמכות 59 הבלעדית להסדרת דיני אישות בקרב הנתינים היהודים. ממשלת המנדט דחקה במוסדות היישוב לוודא כי בכל היישובים החקלאיים ייערכו טקסים פורמאליים-דתיים שיסדירו את נישואי הזוגות בהם. ואכן על אף ההתנגדות ומורת הרוח שגילו אנשי ההתיישבות העובדת, בכל היישובים החקלאיים נעשו הפעולות הנדרשות, ואילו בעין חרוד התנגדו החברים לסידור נישואין דתיים ולא הסכימו מטעמים אידיאולוגיים להכיר בסמכותה של רשות דתית בעניינים אזרחיים. הם ראו את ענייני האישות בגדר רשות הפרט וכסידור אזרחי בלבד. דוד צירקין, ממייסדי עין חרוד ואחראי המשתלה שנים רבות ראה עצמו כנציג חברי ההתיישבות העובדת בטענו: אקט הנישואין הדתיים הוא למורת רוחו של ציבור הפועלים ברובו והוא לא ישלים למסור גורל החיים הכי אינטימיים לרשות משרד הרבנות. וכמו בארצות נאורות צריך לאפשר לפרט 60 לעשות את אקט הנישואין באופן חילוני. רק בסוף שנות החמישים החלו לערוך בעין חרוד עצמו טקסי חתונה. השינוי בא כפי הנראה בגלל רצונם של רבים מקרב בני הדור השני להינשא בטקס חתונה סטנדרטי, בנוכחות קרובי משפחה וחברים. ככל הנראה המייסדים לא רק שקיבלו את רצון הצעירים ללא עוררין, אלא הם אף יזמו מסורת שהתקבעה לדורות, לחרוט על גבי פיילה מנחושת את שמות בני הזוג ותאריך חתונתם. בני הזוג שנישאו שמרו אצלם את הפיילה עד לחתונה הבאה, וכשזו נערכה, העבירו לבני הזוג שנישאו את הפיילה ואלו הוסיפו את שמם עליה. הפיילה מצויה בארכיון עין חרוד מאוחד והתאריך המוקדם ביותר החרוט עליה הינו ראשית שנות השישים. יחד עם זאת היו גם זוגות לא מעטים מקרב המייסדים שניאותו לערוך טקס נישואין דתי בגלל 61 לחץ משפחתי מצד ההורים והמשפחה או החשש למעמדו החוקי של הילד הנולד. שיינדלה לוז המידע נלקח מתוך: "ספר האוכלוסיה- תרפ"ו )1.1.96(", ארכיון עח"מ, חטיבת רשימות, מיכל ראוי להעיר כי הספר נרשם רק בלחץ מוסדות ההנהלה הציונית שקיבלו הוראה ברורה מהנציב העליון הרברט סמואל להשלים באופן רשמי ומסודר את כל רישומי הנישואין והלידות במשקים החקלאיים. להרחבה ראו: זעירא, קרועים אנו, עמ' המידע על אופן הנישואין בעין חרוד ואי קיום הטקס התברר לי לאחר שחיפשתי בארכיון של עין חרוד מאוחד ובארכיון יד טבנקין חומרים העוסקים בנושא ללא תוצאות. במספר ראיונות שערכתי עם חברות עין חרוד שאלתי על טקסי הנישואין ולמעשה הסתבר כי הללו לא נערכו כלל בעין חרוד עד לשנים מאוחרות יותר, בהן לא מתמקד מחקר זה. על התפתחותו של מוסד הרבנות הראשית ועל חלקו ומעורבותו בטקסי הנישואין הדתיים בחברה היישובית ראו: מורגנשטרן, הרבנות הראשית. צירקין דוד, "להגנת הווי העובד", מבפנים כ'ט )כ'א תשרי תרפ"ח(. להרחבה על התנגדותם הנחרצת של המייסדים לחתונות הדתיות ראו: זעירא, קרועים אנו, עמ' בהקשר זה ראוי לציין כי גם בחברה העירונית היו זוגות שהתנגדו לטקס הנישואין הדתי וביקשו שלא לעורכו, אך בשל לחץ משפחתי נאלצו להינשא בטקס הפורמאלי. דוגמא בולטת לכך הינה נישואיהם של עדה שרתוק ואליהו גולומב שנישאו בוינה ביולי 1499 )תרפ"ב(. השניים ביקשו לעגן את הקשרים ביניהם במגורים משותפים בלבד וראו בטקס הדתי צביעות ושקר חברתי, אך בשל לחצה של פניה שרת, אמה של עדה הם קיימו טקס קצר וצנוע. 52

71 ממייסדות עין חרוד, סיפרה על חתונתה עם בן זוגה יצחק, שנערכה בחפזון כאשר שמעו השניים על בואה של אחותו ארצה: שמחנו אבל גם הודאגנו- צריך למהר ולהתחתן. צביה תזדעזע למצוא אותנו חיים יחד ללא חופה וקידושין... לבושה "במכנסי עבריה" עד לברכיים, בסנדלים שתפר גור אריה הגעתי לחתונה... דודי רץ לרב- וזה ממאן. כי הימים ימי ספירת העמר. טוב, אמרתי, לי לא אכפת להמשיך לחיות יחד גם כך. נבהל הרב וכדי להצילנו מחיי חטא- העמיד חופה. דודתי לא הסכימה שאתחתן במכנסיים והלבישה עלי את שמלתה שהייתה ארוכה ורחבה עלי... בחתונות 62 נהוד לבכות מהתרגשות אך אני בכיתי מצחוק. מהתיאור עולה כי החלוצות התייחסו לחתונה בביטול ואם ערכו חופה, היה זה רק מלחץ חיצוני. גם עטרה שטורמן, מחלוצות העלייה השנייה, העידה כי על אף קשרי הזוגיות האמיצים שלה ושל חיים את טקס הנישואים הפורמאלי הם ערכו אך ורק למען משפחת שטורמן שדרשה מהם כי יינשאו כדת וכדין. לטקס עצמו, שנערך ככל הנראה במהלך שנת 1417, נראה כי התייחסה כמעט בביטול ולחופה אחרה בגלל שרצתה להספיק את עבודותיה היומיות וכדבריה: ביום החתונה אפיתי לחם בקבוצה ורצתי להשקות את חלקת הכרוב ולאחר שגמרתי את כל העבודות, יצאנו, אני וחיים, למרחביה, לבני משפחתו. גדולה הייתה התרעומת על שאיחרתי 63 לחופה- וחיים אף הוא חייך וטען: גם להתחתן אין לך פנאי? מדבריה של שטורמן עולים בבירור סדרי העדיפויות שהעמידה בחייה בארץ. העבודה, שנתפסה בעיני החלוצים כקדושה, החליפה את הדת ועל כן זו קדמה לטקס הנישואין המסורתי שנראה לה פחות חשוב. בעוד בני המשפחה האחרים התייחסו אליו כאל טקס חשוב ובעל משמעות נראה כי היא עצמה לא ראתה בו את הגושפנקה הרשמית לחיי הזוגיות שלה עם בחיר לבה. בדומה לשטורמנים נהגו גם זוגות אחרים בעין חרוד. אוה ויצחק טבנקין מעולי העלייה השנייה ומעמודי התווך של הקבוצה, חיו בזוגיות כבר משנת הם הגיעו ארצה כזוג בשנת 1419 אך למרות הקשרים האמיצים ביניהם והרצון להקים משפחה יחד הם לא נישאו באופן רשמי, אלא לאחר שנולדו ילדיהם, כיוון שאוה עצמה הייתה סבורה כי התפקיד הלאומי צריך להיות קודם 64 למימוש החיים הפרטיים. זוגות אחרים נישאו טרם עלייתם ארצה בנישואין אזרחיים ואילו את טקס הנישואין היהודי לא ערכו כלל או ערכו לאחר לידת ילדיהם. חנה ארסט ולובה לויטה ממייסדי עין חרוד נישאו בנישואין אזרחיים ברוסיה אך את טקס הקידושין היהודי-מסורתי בחרו לדחות. כך גם ליליה בסביץ ובן זוגה ראובן )ויניה( כהן. השניים שכרו טרם עלייתם ארצה חדר משותף בקיוב ולאחר מכן נישאו בנישואים אזרחיים, אך את הטקס היהודי הפורמאלי ערכו רק 65 לאחר שנולדה בתם הבכורה עזה ראו: process).rosenberg-friedman, The Attitude toward, (in אני מודה ללילך רוזנברג-פרידמן על מידע זה. לוז שיינדל, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 15: הנ"ל, "סבתא, אתך אני!", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' 111. כנרי, טבנקין, עמ' 16: 4, פוסטי, תרומתן של, עמ' 109. בסביץ, במירוץ, עמ'

72 האם כאמור, בדומה לעין חרוד, גם החלוצים בקיבוצים אחרים נהגו לערוך טקס נישואין דתי רק לאחר המגורים יחד ובזמן ההריון או לאחר לידת הילדים. ציפי )ציפקה( אפרת מעין השופט ובתיה שטל מגבעת ברנר העידו כי נישאו רק במהלך הריונן. אפרת סיפרה כי טקס הנישואין שלה היה משותף לעוד מספר זוגות. החתנים והכלות עמדו בשורה זה מול זו והרב קידש אותם, בעוד הטבעת עוברת מיד ליד. שטל טענה כי נישאה רק בלחץ הורי בעלה, שהגיעו מגרמניה ודחקו בהם להינשא כדת 66 וכדין. הטקס נערך לבסוף במשרד הרב ברחובות. היחס לחתונה המסורתית ולטקס הפורמאלי היה חלק מהמהפכה הכללית של החלוצים בעין חרוד או שהיה בו גם פן של מרדנות מגדרית-נשית גרידה? נראה כי שתי התשובות נכונות ומשולבות זו בזו. דוד ביאל וזאב צחור טענו כי באופני ההתמסדות הזוגית בקיבוץ ניתן לראות ביטויים וסמלים של מערכת ערכים חלופית שביקש הקיבוץ להעמיד מול ערכי החברה 67 המסורתית-יהודית. אלו מייצגים מהפכנות חברתית ומרד במסורת הדורות הרבנית. בנוסף, העובדה כי היו נשים לא מעטות בעין חרוד דוגמת ליליה בסביץ, יוכבד בת רחל, רבקה דנית, שרה יצקר ועוד, שבחרו לשמר את שם הנעורים שלהן גם לאחר שחיו את חייהן עם בן זוג והקימו משפחה, ולצידן היו גם רבות אחרות שהסמיכו את שם נעוריהן לשם בן זוגן, דבר שהיה יוצא דופן ולא מקובל בזמנו, מראה על המהפכנות המגדרית אותה ביקשו להוביל נשות עין חרוד. נראה כי אפשר לראות בבחירתן של אלו את הרצון לשמר חייהן עם בן זוג. את זהותן העצמית והמקורית גם לאחר קשירת תשובה נוספת לשאלה מדוע בחרו הצעירים לדחות מעליהם את טקסי הנישואין הציע מוריס 68 )משה( פרלמן, עיתונאי שנשלח מאנגליה בשנת 1436 במטרה לסקר את המרד הערבי. בעת ביקורו בעין חרוד חל מפנה בעמדותיו והוא הפך מאנטי ציוני, לציוני נלהב. בעקבות שהותו בעין חרוד החליט פרלמן לכתוב ספר על חיי הקיבוץ וביקר גם בדגניה, אפיקים ומשמר הירדן, שם בחן את מכלול ההיבטים בחיי הקבוצה. פרלמן טען בחיבורו כי החלוצים והחלוצות בקיבוצים התייחסו לטקס הפורמאלי כאל צביעות חברתית והם נמנעו מלקיים טקס דתי גם בשל העובדה כי לא היו דתיים. אף על פי כן, מהתרשמותו, ההחלטה להיות שותפים קשרה בין בני זוג לא פחות 69 מהטקס. בהמשך לכך טענה טלמון- גרבר כי יחסים אינטימיים בין המינים טרום הנישואין, נחשבו ללגיטימיים וקשר בין בני זוג לא נשען על טקס נישואין. זוג אשר קיים יחסים קבועים העדויות נמצאות במחקרה של אורנה מרקוס בן צבי. ראו: מרקוס-בן-צבי, פרספקטיבה מגדרית, עמ' ביאל, ארוס והיהודים, עמ' 969: 956, צחור, חזן- תנועת חיים, עמ' 73. מוריס )משה( פרלמן נולד בשנת 1411 באנגליה. בשנת 1436 הגיע לארץ ישראל לאחר שנשלח על ידי סוכנות הידיעות בה הועסק, לסקר את המרד הערבי. בעת שהותו בארץ הפך לציוני ובשובו לאנגליה בשנת 1431 פרסם נוסף לסקירה על המרד הערבי גם מחקר שערך על ההתיישבות הקולקטיבית בארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה התנדב פרלמן לצבא הבריטי ולאחריה הוצב כשגריר בריטניה באתונה, שם פעל בסתר, לצד תפקידו הממלכתי, לעזרת העפלת יהודי אירופה. הוא עלה ארצה בשנת 1497 ובזמן מלחמת העצמאות ועד לשנת 1459 שימש כדובר צה"ל. לאחר שחרורו מילא תפקידי תקשורת והסברה שונים וכן כיהן כשגריר ישראל בקונגו. פרלמן נפטר ב בגיל 15. הוא פרסם ספרים רבים שעסקו בארץ ישראל ובהיסטוריה שלה pp..pearlman,, Collective Adventure, בדומה לכך טענו גם החוקרים דוד ביאל והנרי ניר כי הסיפורים אודות האהבה החופשית בקיבוצים הם בבחינת מיתוס ולמעשה היחסים בין המינים היו שמרניים מעיקרם ונשאו אופי דומה לזה של העיירה היהודית. על אף שחברי הקיבוצים ביקשו להצניע את קימה של המשפחה הגרעינית, לא היה ערעור על עצם קיומה בקבוצה. להרחבה ראו: ביאל דוד,, ארוס והיהודים, עמ' : ניר, מה העיק עליהן, עמ'

73 במשך תקופה מסוימת והחליט להקים משפחה, פנה בבקשה לקבל חדר משלו, בדרך כלל ללא 70 טקסים וחגיגות. עם זאת יש לציין כי לא תמיד היעדר הטקס המעגן את חייהם של בני זוג באופן פורמאלי נתפס בביטול וחלק מהחברות הרגישו כאב וחוסר שלמות מכך שלא התקיים. חנה בלוך שעלתה לעין חרוד מליטא ב ועבדה כאחות בבית החולים, קשרה קשרים רומנטיים עם יעקב סלוצ'נסקי 71 המכונה 'הגזלן', חבר בארגון "השומר". היא נכנסה להריון, אך לא העזה לספר על כך לאף אחד מחבריה והמשיכה להתגורר בנפרד מחברה. ביומנה כתבה בעצב ובכאב רב על כך: נישאתי ללא חתונה, ללא טבעת קידושין, ללא ירח דבש וללא חדר משפחה. תשעה חודשי הריון אפוף סודיות, הרגשה פיזית איומה, בדידות קשה. אמא שלי רחוקה, וגם הוא רחוק, מנותק 72 ואכזרי. סבלה ותחושותיה הקשות של בלוך כפי שמשתקפים בדבריה, לא נבעו ממקור אחד. ככל הנראה ההריון שלא היה מתוכנן הוא שהביא למה שכונה בפיה "נישואין". יחסו המנוכר של בן זוגה, הסודיות מסביב להריון, אם מתוך בושה אם מתוך תחושה שהדבר יכביד על הקבוצה והמרחק מהמשפחה התומכת הביאו לחסרון שחשה בהיעדר הטקס הפורמאלי שיהווה עוגן לחייה התלושים. ייתכן כי יחסו של בן זוגה אליה ואולי גם לעובר שנשאה, הם שהולידו בה את הצורך לחיי הזוגיות המסורתיים אותם הכירה מבית הוריה. אולם, בשונה מהמקרה של בלוך, נראה כי רוב החלוצים והחלוצות, בעיקר מקרב חברי העלייה השנייה, התייחסו לחיי זוגיות ללא נישואין באופן חיובי. על פי עדותו של העיתונאי והחוקר מוריס פרלמן, על סמך הדברים שראה בקיבוצים בהם ביקר במחצית השנייה של שנות השלושים, בתוך הקבוצות התנהלו יחסים מונוגאמיים ועל אף היעדר הטקס הפורמאלי בין בני הזוג, המחויבות שחשו בני הזוג אחד לשנייה היו החלטיים והחברים לא ראו בעין יפה מתירנות מינית או אהבה חופשית. לטענתו המוסר בין שני המינים היה 73 גבוה והוא חזה יציבות רבה בחיי המשפחה. בהקשר זה ראוי להעיר כי פרלמן כנראה לא העמיק לראות את הבעיות שצמחו לא אחת מתחת למעטה האידילי טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ' יעקב סלוצ'נסקי היה בן למשפחה בת ארבעה עשר ילדים שגדל בארנובה, ליד ווילנה. הוא עלה לבדו ארצה בהיותו בן חמש עשרה והצטרף לתנועת "השומר". לדברי בת זוגו, האחות חנה בלוך, הוא היה מושפע ממחשבות על כבוד גברי, מרחבים נטולי גבולות ומכוחו של הנשק לפתור את בעיות העולם. אלו הובילו אותו ב לרצוח את הרוקח אנדרמן כיוון שחשד שניהל רומן עם בלוך. על פרטי המקרה אעמוד בהמשך פרק זה. בלוך חנה, "מחברותי", ארכיון עח"א, 1449, עמ' 33. Pearlman, Collective Adventure, pp

74 ג. המעבר מחיי זוגיות לחיי משפחה: 74 "הכמיהה לילד, הערכת מקום הילד כחשוב בחיינו- הן באות להשלים את עבודתנו, את חיינו בארץ" 8. פתח דבר: תפיסת האימהות בשיח הלאומי-ציוני ובתנועת הפועלות: תפיסות חברתיות שונות הראו כי האמהות אינה שאלה פרטית בלבד. לנוכח הצורך הברור להבטיח את המשכיות האוכלוסייה, מספרית ואיכותית, נוצרו בחברות השונות ערכים, חוקים, 75 נורמות והסדרים פורמאליים ובלתי פורמאליים הנוגעים לאמהות. בשיח של התנועות הלאומיות היוותה האשה סמל לאומי המבטיח את המשך קיומו של הלאום. תפקידה במסגרת זו 76 היה הולדת ילדים שיהוו את הבסיס העתידי של הלאום המתהווה. בציונות, כבהקשרים לאומיים אחרים, האישה הן אמהות מימשה פרטית והן אימהות שימשה בין השאר לייצוג שלמות הקולקטיב. האימהות ותוצריה ציבורית והסמלת האימהות היו תנאי ליצירת 'היהודי החדש', שנחשב נדבך חיוני במהפכה הציונית. האם נתפסה כחוליה חשובה שתגשים את שאיפות 77 הממסד הציוני לברוא ח ברה חדשה ובריאה בארץ ישראל. בתנועה הציונית הייתה האימהות התפקיד המרכזי שיוחד לנשים ומהותן תוארה באופן דומה לזו של האישה הישנה, המסורתית 78 שנבראה מצלעו של הגבר וכל מהותה היא לשרתו. האימהות הארצישראלית נתפסה לדעת 79 מרגלית שילה כתרומה ציונית חיונית לבניין הארץ והאומה. סמדר סיני הראתה במחקרה כי גם 80 בקרב ארגון "השומר" המהפכני נתפסו החברות כאמהות, המייצרות את דור העתיד וההמשך. למעשה, נראה כי בפועל, מעמדן של נשים בחברה הציונית הארץ ישראלית נותר נחות. הן המשיכו למלא את חובותיהן המגדריות המסורתיות במשק הבית וכמעט לא מילאו תפקיד פעיל בפעילות חברתית וקהילתית. החוקרת דבורה ברנשטיין טענה כי פעילותן הציבורית של נשים הוכרה 81 כאפיק הממשיך את האימהות הפרטית וכמגלמת את תכונותיה ציטוט זה מובא מתוך לוח האם והילד, שני כרכים שערכו ד"ר יוסף מאיר והפסיכולוג ישראל ברקאי בשנים הספרים כללו מאות מאמרי הדרכה להורים לצד צילומים של ילדי תל אביב וקטעי ספרות חינוכיים. להרחבה ראו: סטולר-ליס, כך אגדל, עמ' את המובאה הנ"ל כתבה חברת עין חרוד ליליה בסביץ. בתוך: בסביץ ליליה, "אשה, אם וילד", לוח האם והילד, 1439, עמ' 176. pp :Rosenberg-Friedman, The Nationalization of Motherhood, סיני, יחסי מגדר, עמ' ראוי להדגיש כי חקר האימהות בחברות, בתפיסות ובזמנים שונים הינו רב ופורה והשאלה המרכזית האם האימהות היא תכונה ורגש פסיכו-ביולוגי גנטי או התנהגות ונורמה חברתית נרכשת הוביל לשתי עמדות מנוגדות בהם לא אעסוק במחקרי. סימון דה בובואר טענה כי האימהות היא המקור לחוסר הכח של הנשים, וכי הזהות העצמית הגברית מבוססת על הנגדה עם 'אחר', שהוא אשה. להרחבה ראו דה-בובואר, המין השני. טענה הפוכה טענה ננסי צ'ודורוב, שראתה באימהות מקור עוצמה ולא מקור חולשה. לטענתה האם רואה בילדה את המשכה שלה, ומכאן ששורש ההתפתחות השונה של זהות גברית ונשית טמון בכוחה של האם ופחות באוטונומיה של הילדים. ראו:.Chodorow, The Reproduction of Mothering הפמיניסטית שולמית פיירסטון טענה שאשה שתצא בגלוי כנגד עקרון האמהות תוקע כ'נוירוטית', 'לא נורמלית', 'לא ראויה לילדים'. המשימה הפוליטית העיקרית של הפמניזם הייתה לטענתה לשנות את התפיסה הזו. פיירסטון הציעה לנתק את ההורות החברתית מההורות הביולוגית ולבטל את הקשר האוטומטי בין נשיות לאימהות. ראו: רוזין, מה זה בכלל פמיניזם, עמ' עוד ראו: פלגי-הקר, מאי-מהות לאימהות: נווה, לב הבית, לב האור, עמ' : גיליגן, בקול שונה; ריץ', ילוד אשה,: למדן, משתיקה לזעקה, עמ' ועוד. Katz, Women and Gender, p. 7, ; Yuval-Davis, Gender and Nation,, p.45. מרגלית-שטרן, בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה', עמ' : סטולר-ליס, כך אגדל, עמ' אלבוים-דרור, האשה הציונית, עמ' שילה, האשה העברייה, עמ' 15: הנ"ל, פרטי כציבורי, עמ' סיני, יחסי מגדר, עמ' 997. ברנשטיין, פועלות וחלוצות, עמ'

75 בשנת נוסדה "התאחדות נשים עבריות בארץ ישראל", קבוצה קטנה ואליטיסטית מקרב האזרחיות שפעלה למען שמירה על זכויותיהן המשפטיות של נשים יהודיות. התארגנות זו תאמה 83 את שנות היישוב, בהם חלו תהליכים של בינוי אומה. נשות ההתאחדות ראו בתפקידן האימהי יסוד חשוב בבנייה של אומה חדשה ומודרנית, אך ביקשו לעגן את התפקיד על בסיס עצמאות 84 אזרחית, כלכלית, ואישית שתאפשר להן לחיות בכבוד ובביטחון. 85 מה הייתה תפיסתן האימהית של החלוצות, חברות "תנועת הפועלות"? החוקרת בת שבע מרגלית-שטרן טענה כי חברות תנועת הפועלות זיהו באימהות מנוף להעצמה נשית. הן שאפו 86 לבסס את האימהות כמקצוע ופעלו לתת לעובדות בו תגמול הולם. נראה כי גם הפועלות 87 השתוקקו במידה רבה למימוש אימהותן. רחל כצנלסון שז"ר, מהדמויות הבולטות ויוצאות הדופן בתנועה, העידה כי כבר מגיל צעיר השתוקקה לאימהות וזו היוותה מרכיב מרכזי בחייה 88 בשנות התבגרותה, לפני נישואיה וגם לאחר הולדת בתה. החוקרת תמר שכטר הראתה כי בתחילה ראתה כצנלסון ברגש האימהי נדבך יסוד בזהות הנשית. האימהות נראתה לה שיא היעוד הנשי והביטוי המוחשי ביותר לייחודה של האישה. האימהות נתפסה אצלה כערך לעצמו. מתחילת פעילותה הציבורית ובמשך כל השנים הקדישה ביטויה היה עידוד נשים לא לוותר על לידת ילד, כצנלסון לנושא האימה ות מקום נכבד וסיוע בהתמודדות עם הקשיים ועיקר החברתיים, "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל" היה ארגון שנוסד במטרה ליצור מערכת חוקים אחת ושיטת חקיקה אחת לנשים ולגברים. מרבית חברותיו היו בעלות השכלה גבוהה, מצוידות בתארים אקדמיים, ועסקו במקצועות חופשיים כהוראה ורפואה. שאיפת חברות הארגון הייתה לפלס דרך להכרה באינטרסים של נשים בזירה הסוציו-פוליטית בישראל שטרם קום המדינה. להרחבה ראו: אייזנשטדט, התאחדות נשים עבריות, עמ' : הרצוג, ארגוני נשים, עמ' : שילה, המאבק לזכות הבחירה, עמ' 69-94: פוגל-ביז'אוי, האמנם בדרך לשוויון, עמ' : ספרן, מאבק בין-לאומי, עמ' : שילה, קולות נשיים, עמ' ועוד. החוקרת מימי אייזנשטדט הראתה כי בדומה לתהליכי בינוי אומה באירופה ובארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים בהם עמדו הנשים על מקומו ותפקידן המסורתי בתוך המשפחה, כדי לפלס לעצמן מקום בשיח הציבורי שיאפשר להן להשפיע על יצירת המסגרת החוקית והחברתית בחברה ההולכת ונבנית, נשות ההתאחדות בארץ ישראל הניחו כי בתקופה שהיישוב נמצא ברגע היסטורי יש לראות באשה, "אם המשפחה" את הנושאת בתפקיד חברתי ולאומי וככזה עליו להיות מוערך ומתוחם עם מערכות שלטוניות שהיו קיימות זה מכבר ביישוב ושיוקמו בו בעתיד. להרחבה ראו: אייזנשטדט, התאחדות נשים עבריות, עמ' לצורך הכרה בעצמאותן האזרחית הגישו נציגות ההתאחדות דרישה לממשל הבריטי שיכיר בערך העבודה שלהן בבית ויעניק להן מעמד אזרחי במקום מעמד של "תלויים". למרות פעילותן בתחום זה דרישתן לא התקבלה. גם במערכות שונות שניהלו להבטחת עצמאותה הכלכלית של האישה כגון בקשתן מרשויות המנדט להקים בתי משפט עבריים חילוניים בהם לא תהיה אפליה לנשים כמו בבתי הדין הרבניים הובילה רק לניצחון חלקי. החברות דאגו לסייע גם למעמדן המשפטי והאישי של נשים עגונות, אלמנות ומוכות ופעלו לאסור חוקית ביגמיה. להרחבה ראו: אייזנשטדט, התאחדות נשים עבריות, עמ' תנועת הפועלות הוקמה בשנת 1491 על ידי חלוצות, בנות העלייה השנייה והשלישית כגוף אוטונומי במסגרת ההסתדרות. ניצניה של התנועה כבר בשנת 1411 אז נערכה בחוות כנרת האסיפה הראשונה של הפועלות החקלאיות, מסורת שנמשכה לסירוגין עד לשנת התנועה פעלה לקידום ולשיפור מעמדן של נשים בתנועת הפועלים ובכלל על ידי הקמת גופים שונים כגון משקי פועלות, בתי חלוצות וב את "ארגון אמהות עובדות" שנועד לתמוך גם בעקרות בית וגם בנשים שעבדו מחוצה למשק ביתן עסק בעיקר בהקמתם ובניהולם של מוסדות טיפול וחינוך בתינוקות וילדים. ב )תשל"ו( הוחלף שמה של התנועה לנעמ"ת. להרחבה ראו: מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים. מרגלית-שטרן, בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה', עמ' רחל כצנלסון שז"ר, נולדה ב בבוברויסק שברוסיה. היא עלתה ארצה בשנת 1419 ובשנותיה הראשונות בארץ הייתה מורה בחוות העלמות בכנרת, פועלת בתל עדש, בכנרת, בירושלים ובמקוה ישראל. הייתה פעילה בתנועת הפועלות והיוזמת, המייסדת והעורכת של כתב העת של התנועה "דבר הפועלת" מיום היווסדו ועד היא פעלה רבות לעיצוב זהות נשית חדשה לעבריה בארץ ישראל. ב נישאה לזלמן שז"ר לאחר פרידה ארוכת שנים בהם הייתה בקשר רומנטי עם ברל כצנלסון. היא נפטרה בשנת 1475 ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. להרחבה על תולדות חייה ופועלה ראו: שכטר, רחל כצנלסון שזר. כצנלסון, אדם כמו שהוא, עמ' 35. לבני הזוג נולדה בשלהי 1491 בת, רודה, שאובחנה כחולה בתסמונת דאון. הטיפול הצמוד והמסור בילדה נמשך כל ימי חייהם של הוריה ונעשה ללא הדרכה רפואית שלא הייתה בנמצא, אלא לפי הבנתם והשקפתם של זלמן ורחל. עול הטיפול נפל ברובו על אחל שנעזרה בקרובי משפחה ובחברות. להרחבה ראו: שכטר, רחל כצנלסון שזר: הנ"ל, אימה ות, עמ'

76 כלכליים ונפשיים הכרוכים בגידולו. היא הייתה מעורבת בפעילויות מגוונות שנועדו להקל על 89 האימהות, העלאת מודעות ה חברה לנושא ובעיקר חינוך נשים להכרת ערכה של האימהות. שכטר טענה כי במהלך השנים, בהשפעת ההתמודדות עם גידול בתה רודה, שאובחנה כלוקה בתסמונת דאון והכרותה עם אימהו ת אחרות, התפתח אצל כצנלסון יחס מורכב כלפי האימה ות. ראיית האימה ות כפסגת האושר ועיקר מהותה של האישה התערערה ולמרות שהמשיכה לראות 90 באימה ות מרכיב מרכזי ומהותי בזהות הנשית היא כבר לא נתפסה בעיניה כבלעדית. בדומה למחקרים בני ימינו העוסקים באימהות, היא לא התעלמה מהעובדה כי זו גם מגבילה את האשה בשל המטלות הרבות הקשורות בתפקיד ובו בזמן היא משמרת את דפוסי המשפחה המסורתיים 91 ואת החלוקה המגדרית המסורתית. המסקנה משינוי תפיסתה הייתה שיש לעצב אימה ות חדשה שלא תוציא מידי האישה את התפקיד הנעלה ביותר, אך גם לא תשאירו כתפקידה היחידי והבלעדי. את זו ניסתה כצנלסון לעשות באמצעים חינוכיים שונים דוגמת פעילותה בתנועת הפועלות ועריכת העיתון "דבר הפועלת". את תפקידה ראתה במאבק להשגת הישגים מיידיים אבל בעיקר למען שינוי בתפיסת עולם חברתית 92 מקיפה. האם אכן אימצו הפועלות את השקפתה של כצנלסון? נראה כי התשובה על כך שלילית. במיוחד נכונה אבחנה זו לגבי חברות קיבוצים, שבמודע לא מימשו את האימהות כפי שנתפסה על ידי כצנלסון. 9. מימוש האמהות בחברה הקיבוצית - חוויה פרטית או לאומית? הילדים הראשונים שנולדו בעין חרוד, נתפסו כחוליה המקשרת בין הלאום והקיבוץ. הייתה חרדה עמוקה לשלומם וגאווה רבה בהם, אותה ניתן לחוש מהכתובים הרבים. עטרה שטורמן העידה כי: התרפקות זו על הילדים נבעה ממקורות אישיים וחברתיים שונים, ואולם בין המניעים לכך היו וודאי מיעוט הילדים במחנה הפועלים, ודבר היותם בעינינו דור ממשיכים ראשון שקם לנו בארץ. הילד העמיק את חיינו, העשיר אותם, ועל ידיו נגלה לנו תוכן חדש, טעם חדש בחיינו 93 הקשים. ההורות, אך בעיקר האימהות, נתנה טעם חדש לחיים הקשים בארץ בכלל ובקבוצה בפרט וההתבוננות בדור הממשיך היוותה במידה רבה תחושה של פיצוי על קשיי החיים הפיזיים 94 והנפשיים. יתרה מזאת, האימהות יצרה נדבך נוסף בקשר העמוק לעין חרוד כפי שהעידה יוכבד 89 שכטר, אימה ות, עמ' שם, עמ' מחקרים שונים הראו כי בתפיסת האימה ות יש שילוב בין התפקיד, כפי שעוצב על ידי החברה המסוימת, לבין הפן האישי של האישה הכולל את תכונותיה, ההיסטוריה האישית שלה, עיסוקיה וקשריה החברתיים מחוץ למשפחה ובתוך המשפחה הגרעינית והמורחבת. ראו:.Braverman, Beyond the Myth גם כיום קיימת גישה המתייחסת לאימה ות, לא כזהה לנשיות אלא רק כחלק מן הזהות הנשית. על פי זה מוצגים האימהו ת והילדים כבעלי צרכים נפרדים הסותרים זה את זה ראו:.Lorber Paradoxes במחקר הפמיניסטי העכשווי נטען שהאימה ות כבר אינה המגדיר המרכזי של הזהות הנשית, אלא יש בה ריבוי זהויות של הפרט וחופש הבחירה ביניהן. ראו: ריץ', ילוד אשה, עמ' שכטר, "אימה ות, עמ' שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל, חברות, עמ' גישה זו מתאימה למחקרם של טייגר ושפר שהציגו את האסכולה הסוציו-ביולוגית. לטענתם, קיימות באשה תכונות מיניות- ביולוגיות מולדות שאינן ניתנות לשינוי. תכונות אלו, אותם כינו 'ביו-דקדוק',)biogrammer( הן שמביאות את הנקבה לרגש האמהות שלה ולעיסוקיה בתחום זה. על פי גישה זו פיתחו את התיאוריה של 58

77 בת רחל ביומנה: "ביחסינו לילד, במגע אתו- חשנו תמיד את עליית החברה שלנו... הילד היה ללב החברה. ראיית הילד בתור שכזה תמיד נטעה בלבנו את הדאגה הרבה לשמירתו, לצמיחתו, וזאת 95 השגנו". 9.8 חוויית האימהות בעין חרוד- הריון, לידה והנקה: הריון: מוזר לחשוב שמתהווה בי יצור חדש, חי, אדם... היהיה הילד- שלי ושלו, של שנינו? מה תכונות שלנו תעבורנה לאדם החדש? מה יהיה טיבו ומהותו? האומנם, כל מה שחיינו יחד, חשבנו, 96 סבלנו, התרחקנו, התקרבנו- כל זה ישפיע על היצור העומד להיוולד? הדברים לעיל נכתבו על ידי ש., היא שרה נוימן, חברת עין חרוד, ב- 1499, עת הייתה בהריונה הראשון. שרה עלתה ארצה ב מוינה ולאחר שעבדה זמן קצר בבן שמן ובמושבה כנרת, שם נישאה לבן זוגה דוד צירקין, הגיעו השניים לעין חרוד. צירקין היה משך שנים ראש ענף המשתלה ושרה עבדה כמטפלת בגיל הרך ולאחר מלחמת העולם השנייה היא חינכה ילדים פליטים שהגיעו 97 לעין חרוד. את רשימתה "אמהות" שפורסמה בקובץ "חברות בקיבוץ", כתבה זמן קצר לאחר הגיעה לקבוצה. מהרשימה ניתן לחוש את האני- הפרטי והאני-הזוגי הקושר את האם ואת בני הזוג לוולד. לא ניתן למצוא בה את מקומה של הקבוצה בתוך המערך המשפחתי המצומצם ולכאורה נראה כאילו התא המשפחתי ההולך ונבנה הינו כשל כל משפחה רגילה אחרת שאינה חיה חיים פרטיים המעוגנים בחיי קולקטיב המושתת על שוויון ויחד. בתפיסה החברתית המקובלת, מתקבל ההיריון על ידי האשה ובני משפחתה כאירוע משמח המסמל, במקרה של ההיריון הראשון, את מעבר הזוג לחיי משפחה או את ביסוסה וייצובה של המשפחה במקרה של הרחבתה, דהיינו הריון שני ואילך. כך תארה חברת עין חרוד אוה טבנקין את תחושותיה עת היוודע לה דבר הריונה השני: זוכרת אני היטב את כל הפקפוקים אשר קמו בנפשי כשהכרתי לראשונה את החיים הנרקמים בי. חששתי שמא איני מוכנה עוד לכך. שמא אין אנו מוכנים עוד... ובספקות וסבל עברו ארבעה- חמשה חודשים עד הרגע שחשתי את הדופק הראשון ובאה הרגשה זו שאין לבטאה במלים, הרגשת הסוד העמוק הצפון בישותך...מהרגע ההוא חלפו הספקות, חלף הפחד ובא 98 טיפוח וציפייה רבה. ניתן לראות כי לצד השמחה והציפייה ללידת התינוק הבשורה על ההיריון התקבלה גם בקרב הזוגות בחששות מסוימים. ראשית, המרחק מהסביבה התומכת של המשפחה ובמיוחד מהאם הביולוגית שנשארה בגולה היה קשה עבור החברות הצעירות. במהלך הריונן, הן הרגישו לא פעם "ההשקעה ההורית" investment( )parental הסוברת כי ההשקעה הראשונית בצאצאים שונה בין זכר לנקבה, והיא שמכתיבה ומתכנתת התנהגות שונה ודאגה שונה של האם ושל האב לצאצאיהם. להרחבה ראו: Tiger and Shepher, Women in, p בת רחל יוכבד, דפים מפנקס )ללא תאריך(, בתוך: בת רחל- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15-36, מיכל 1, תיק ש., "אמהות", בתוך: בסביץ ובת רחל יוכבד )כינוס החומר(, חברות, עמ' נוימן שרה, חוברת זכרון- שלושים למותה, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' טבנקין אוה, "מיומנה של אם", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' 117. ראוי לציין כי הריון זה של טבנקין הסתיים בעוגמת נפש ותחושת כאב גדולה. התינוק נפטר סמוך ללידתו וטבנקין נכנסה למצוקה נפשית גדולה שנמשכה חודשים. ראו: שם, עמ'

78 בדידות וחרדה, באין מי שיתמוך בהן וייתן להן עצה. חבר עין חרוד, הסופר שלמה רייכנשטיין התייחס לכך בסיפורו "פדות": מה חסרה היא עתה את אימא: מה חסרה היא את זו רבת הנסיון שתלטף במלים אימהיות ותלחש על השכר הרב הצפוי לה אחר כך, כשזה )התינוק( יהיה שוכב בחיקה; חסר הפטפוט 99 המתוק שבין אמא לבתה המעוברת בפרי-בטנה הראשון. נוסף לתחושות הבדידות, היה גם החשש והדאגה לטובת הקולקטיב. מתוך הסקירה הסטטיסטית )לעיל(, עולה כי בעין חרוד כבר מתחילתו היו לצד הרווקים, גם זוגות צעירים ומשפחות. יחד עם זאב ובלה דורסיני, שעלו לעין חרוד כזוג נשוי, התגוררו באוהל עוד שני רווקים, שהיו שותפים לסוד הריונה של בלה, שנשמר בסודיות רבה מתוך החשש והפחד כיצד יתקבל הדבר בעיני חברי הגדוד, כפי שסיפר זאב: הדבר היה בניגוד למושגים המקובלים בימים ההם, כי משום שהמשימות שגדוד העבודה קיבל על עצמו ותנאי החיים הקשים והפרימיטיביים... לא שמחתי במיוחד לבשורה על הריונה של בלה. הרגשתי עצמי שלא בנוח כלפי החברה, והאשמתי את עצמי בכעין בגידה ברעיון. הייתכן? דווקא חלוץ מסור ונאמן כמוני גורם דאגות נוספות לחברה... בלה התייחסה להריונה הרבה יותר פשוט וטבעי. היא הייתה שלמה עם עצמה במעמדה החדש של אשה המצפה לילד. שמחה 100 הייתה ומאושרת. במלים אלה של זאב, בולטת תחושת האחריות הלאומית של החלוצים. יתרה מזאת, עולה כי הסיבות לחרדה מפני ההיריון והלידה נבעו מפער מגדרי מהותי. בעוד הנשים חששו מהריונן בגלל המרחק ממשפחתן או מתחושות של חוסר מוכנות פיזית או נפשית למימוש אימהותן, הרי שייסורי המצפון והאשמה שחשו הגברים היה נעוץ בהבנתם שאין במחנה יכולת אנושית ופיזית לקליטת נשים הרות ותינוקות. הדילמה שהרגיש בפער בין צרכי הכלל והחברה מול האני- הפרטי גרמה לו לראות עצמו כבוגד. בעוד הוא מלא חששות על הלידה הצפויה ומה זו תגרום במחנה, הוא רואה את בלה, בת זוגו מקבלת בהשלמה את האיזון בין שני התחומים ואולי היא אף רואה את ייעודה והגשמתה האישית באמהות. ש., שרה נוימן מעין חרוד תיארה את חוויות הריונה הראשון בהתרגשות גדולה: את הילד אני מרגישה כבר שבוע ימים. באחד הלילות הרגשתי ראשונה את הדפיקות. הכל זע בקרבי. לא אמרתי זאת לאבי הילד. משהו עצר בעדי. התייחדתי עם ילדי... האם תדע את 101 אשרי, אבי הילד? מצד אחד בחרה נוימן שלא לשתף את בן זוגה בחוויה המרגשת של תחושת תזוזת התינוק ומצד שני תהתה ושאלה את עצמה האם הוא שותף לאושרה. על כל פנים ברור מהדברים כי התחושות היו אינטימיות שלה ולא היה לה צורך לשתף את בן זוגה בהם, כל שכן את החברה הקיבוצית הסובבת. אמנם, אין בידי עדויות נוספות, אך מדבריה גלויי הלב של שרה מתברר בבירור כי הריון 99 רייכנשטיין, "פדות", בתוך: שבילי שדות, עמ' דורסיני, מגדות הדנייפר, עמ' ש., "אמהות", בתוך: בסביץ ובת רחל יוכבד )כינוס החומר(, חברות, עמ'

79 ולידה היו קודם כל הקוקטיב. חוויות אינטימיות פרטיות והחברות לא ביקשו לשתף בכך את יתר חברי לידה: עד סוף המאה התשע עשרה נהגו יולדות ללדת בביתן שלהן. את הלידה ליוו בנות המשפחה הבוגרות, האם והסבתא והדמות המרכזית ביותר במהלך הלידה - המיילדת שהעניקה את שירותיה שכללו בדיקה גניקולוגית, וסיוע לקראת הלידה, במהלכה ואחריה. השירות לא היה נתון 102 לפיקוח עירוני או מוסדי והוא ניתן בשכר או כסעד, לפי ראות עיניה של המיילדת. לקראת סוף המאה התשע עשרה החל להתערער מעמדן של המיילדות המסורתיות. חברו לכך גורמים רפואיים, ממשלתיים-שלטוניים, לאומיים ואישיים של היולדת עצמה. לאורך המאה העשרים, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו ממשלות להתערב בתהליך קביעת מקום הלידה באמצעות חוקים ולמעשה הלידה עברה ברוב העולם המתועש מן הבית אל בית החולים. לכאורה, מדובר היה בצעד שנועד להבטיח את בריאות האם והיילוד, אך בפועל התברר כי תמותת 103 היולדות בבתי החולים הייתה גבוהה יותר מתמותת היולדות בבתים, בעיקר בשל זיהומים. בחברה היהודית ממנה הגיעו חלוצי העלייה השנייה והשלישית בראשית המאה העשרים, נהגו נשים ללדת בנוהג המסורתי, היינו בבית, בעזרת מיילדת ולצד האם ובני המשפחה. החלוצות הצעירות שעלו לארץ בגפן, ללא בני משפחה תומכים שינו את אופן הלידה אותו הכירו בבית אמן. כמו ביתר רחבי הארץ, גם בעין חרוד, רוב החברות ילדו בבתי החולים בעזרת רופא. בנוסף, היעדרה של האם- הסבתא - מהלידה של בתה ומהטיפול בה בימים הראשונים שלאחר הלידה, היה שכיח בח ברת החלוצים. יצחק טבנקין התייחס לכך באומרו:"בין הפועלים הייתה תופעה 104 יחידה בעולם! אם שאמה אינה עמה בזמן הלידה. איפה זה היה בעולם"? אין ספק כי מלכתחילה, בשל התנאים הסניטריים הירודים במחנה עין חרוד בשנים הראשונות לייסודו,) ( היה ברור כי לא תיתכן האפשרות ללידה ביתית. רוב החברים התגוררו באוהלים והצריפים המועטים שנבנו או החושות העזובות ששופצו שימשו לצרכים ציבוריים דוגמת חדר האוכל ובית הילדים. על כן החלוצות הצעירות, חברות עין חרוד נסעו ללדת בבית החולים הקרוב ביותר באותה העת, בחיפה. בלה דורסיני שילדה את בתה עדינה, התינוקת הראשונה במחנה, בשנת 1491, תיארה את הלידה והשהות בבית החולים כחוויה טראומטית: באחד הימים באתי לבית החולים הממשלתי, צעירה ורעננה. אחרי השתדלויות רבות הסכימה האחות לקבלני. לא היה על ידי איש קרוב, לא רופא יהודי ולא אחות. מסביב, רק חולים ערביים, ובזמן הלידה רק האחות האנגלייה אשר את שפתה לא הבינותי, ואת דרישותיי לא הבינה. שעות אחדות אחרי הלידה בא הרופא, ערבי. גם אתו אי אפשר היה להידבר... החלטתי באומגרטן, אמהות וילדים, עמ' לייסנר, ללדת ועוד איך, עמ' טבנקין יצחק, בתוך: צור, זבולון ופורת )עורכים(, כאן על פני האדמה, עמ'

80 לברוח מבית הכלא הזה... יצאנו מבית החולים בלי ידיעת האחות... נסעתי לתחנת הרכבת 105 ומשם הביתה. מהדברים עולה כי על אף שהלידה הייתה בבית חולים שהיה שייך לממשלת המנדט, שביקשה כאמור לעודד את הילודה בבתי החולים, היא לא התנהלה בצורה מסודרת. מחסום השפה וחוסר היכולת לתקשר לצד הקושי בקבלת האשפוז יצרו אצל היולדת דחייה ממשית להישאר במקום עד שנאלצה לברוח משם מיד לאחר הלידה. אולם, למרות התיאור הקשה נראה כי עד שנות הארבעים רוב הנשים בכלל והחלוצות בפרט בחרו לעבור מהלידה המסורתית- הביתית לצורת הלידה החדשה בבתי החולים. כוחן וסמכותן של 106 המיילדות בקהילה הלך ופחת ותפקידן צומצם למעמד של אחיות הכפופות לרופאים. נראה כי ההחלטה לא נבעה מתפיסה מהפכנית דווקא. לדעת החוקרת אומי לייסנר חברו לכך מספר גורמים. ראשית, הלידה בבתי החולים הייתה אחד מהמאפיינים של חברת מהגרים. שנית, ייסודה של "הסתדרות מדיצינית הדסה" בשנת 1491, אשר כללה בין היתר מעקב צמוד של אחיות ורופא במהלך ההריון, העדיפה את המדיניות של לידה בבית החולים על פני לידה ביתית, על אף שלא שללו את זו בגלוי. שלישית, רצונן של הנשים עצמן להתאשפז לצורך לידה ממניעים שונים, פמיניסטיים, שיוך ומעמד חברתי, הבטחה ללידה ללא כאבים ובעיקר בטיחות רפואית והצורך 107 להגן על התינוק מפני סכנות הלידה. בקרב נשות עין חרוד ניתן לציין גם סיבה נוספת, פרגמאטית מעיקרה. בשנת 1499 נרכש עבור בית החולים שהוקם בעין חרוד, צריף מיוחד שהותאם למחלקת יולדות באחריותו של הרופא ד"ר הוגו כהן. המחלקה החדשה תוארה על ידי חברת עין חרוד חנה בלוך ששימשה כאחות במחלקה: חדר כניסה קטן וצר שימש בחלקו משרד, בו נרשמו היולדות המתקבלות. מאחורי וילון באותו חדר כניסה הייתה המקלחת ליולדות, ובפינה אחת, על השולחן עמד הסטריליזטור על שני פרימוסים. ומתחתיו בתוך תאים- הסירים. מחדר הכניסה- דלת לחדר הלידה מצד אחד, 108 ולחדרי היולדות מצד שני. למרות הצפיפות והתנאים הקשים היה נעים, נקי ומסודר. על פי מחקרו של דניאל נדב, עד לשנת 1496 היו במחלקת היולדות שבע מיטות ויולדות מנקודות 109 קרובות ורחוקות נהרו לצריף זה שמראהו היה נעים לעין. ברור כי חברות עין חרוד, שהייתה להן גישה קרובה ונוחה ללידה, בחרו ללדת בבית החולים ולא בתנאים ירודים וקשים במחנה. למעשה, היישוב בעת זו. בכל הנוגע ללידה בבית החולים חברות עין חרוד נהגו כפי שהיה מקובל על רוב נשות דורסיני בלה, "הבת הראשונה", בתוך: זרבבל וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' מעמד זה השתנה בעקבות פקודת המיילדות שהוציא המחוקק המנדטורי בשנת 1494 )תרפ"ט(. הפקודה הביאה למעשה לתהליך כפול: הצרת רגליהן של המיילדות וסמכויותיהן והכפפתן לסמכות הרפואית הגברית וכן לתהליך של מעבר הלידה מזירת הבית אל מסגרת בית החולים. להרחבה ראו: כתבן וברטל, איך חוק נולד, עמ' לייסנר, ללדת ועוד איך, עמ' בלוך חנה, "בית החולים", עלון עין חרוד איחוד ) (, ארכיון עח"א. דניאל, בית החולים בעמק, עמ'

81 הנקה: בין נשות עין חרוד, כמו גם בקרב נשים אחרות בחברה היישובית והכללית, הייתה קיימת ערבות הדדית בנוגע להנקה. אשה שלא היה לה די חלב על מנת להיניק את ילדה שלה, הייתה נעזרת ואף תלויה בחברה אחרת שתיניק את ילדה. ליליה בסביץ העידה בסוף שנות העשרים על נוהג זה: ידוע מה רב הוא הסבל של האם, אם יחסר לה חלב להיניק את ילדה. אצלנו נהוג במקרים כאלה שהאימהות עוזרות אחת לשנייה, והאם המיניקה את הילד של חברתה עושה זאת בחרדה רבה. חברה שתשתמט ממילוי החובה או שתמלא אותה שלא ברצון, לא ישכח לה הדבר לעולם. פעם קרה שאם אחת שכחה להיניק את הילד של אם אחרת והלכה הביתה, וכשנזכרה- שבה מרחוק לבית התינוקות בבוץ ובגשם. על מקרה זה לא ירבו לספר, כי מצד אחד הרי זה כל כך טבעי אצלנו ומצד שני- אין אנו מרימים על נס כל מעשה טוב המראה על 110 מוסריותו של האיש. כבר מתקופות קדומות ראו ח ברות שונות בהנקה צורך חיוני לתינוק, הזקוק לחלב אם לצורך 111 הישרדותו. בשנות היישוב נתפס חלב אם כאוכל הטבעי והמזין ביותר עבור התינוק ומומחי תזונה ופסיכולוגיה, כמו גם אחיות בתחנות הטיפול לאם ולילד, עודדו את ההנקה, ששיעורה 112 בארץ היה נמוך, כמזון המומלץ ביותר עבור התינוק. כיוון שלא כל האימהות יכלו להיניק את תינוקן מסיבות שונות, התבצעה בתחנות האם והילד הכנת חלב מפוסטר וחלוקתו בבקבוקים 113 סטריליים לתינוקות נצרכים, תמורת תשלום סמלי. נראה כי נשות עין חרוד הושפעו במידה רבה מהאידיאולוגיה הלאומית-ציונית שהציבה כמטרה מרכזית את שיפור המצב הדמוגרפי של העם היהודי. הן ביקשו ליישם זאת, בין היתר, באמצעות תזונת הילדים מחלב אם. גם כאשר לאם הביולוגית של הילד לא היה די חלב, או שלא יכולה הייתה להניק מסיבה זו או אחרת, הייתה חברה אחרת מיניקה את תינוק חברתה, נוסף על זה שלה. מסגרת ההנקה הייתה נוקשה מאד. כל ארבע שעות היו האימהות מגיעות לבית התינוקות ומיניקות את ילדיהן למשך זמן שבין עשרים דקות לחצי שעה. ההנקה הלילית האחרונה הייתה 110 בסביץ ליליה, "בקבוצה", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' עד אמצע המאה התשע עשרה זכו רק כמחצית מהילדים להגיע לשנתם החמישית, כאשר אחד הגורמים העיקריים לתמותה הגבוהה בקרב תינוקות וילדים רכים היה תזונה לקויה ורעב. על שיטות התזונה החדישות ועל פריצת הדרך בתחום זה ראו: שורץ ושחורי-רובין, הסתדרויות נשים, עמ' ספרי הדרכה לטיפול בתינוק הורו לאמהות להיניק את ילדיהן 'הנקה שלמה', שש פעמים ביום ברווחים קצובים של ארבע שעות, במשך כחצי שנה. על פי המומחים, ההנקה השלמה תרמה לבריאותו הפיזית של התינוק, לשלמותו הנפשית- פסיכולוגית, בשל הקשר הנוצר בין האם לתינוקה וכן מנו המומחים גם נימוקים לאומיים שונים ביניהם, כי ההנקה מפחיתה את תמותת התינוקות הנחוצה לגידול הדמוגרפי של היישוב היהודי בארץ ישראל, וכן מבטיחה ילד חזק ובריא שהינו שכר לאומה כולה. ברוח זו הועלתה הצעה להקים 'בנק לאומי לחלב אם' כפרויקט לאומי שיגדיל את מספר התינוקות שייזונו מחלב אם ובזכותו יקום בארץ דור חזק ובריא, פיזית ונפשית. להרחבה ראו: סטולר-ליס, כך אגדל, עמ' את היוזמה הובילו "קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה" שהגיעה ארצה בשנת 1411, בשיתופן של "הסתדרות נשים עבריות". הן הביאו לפתיחתן של תחנות לאם ולילד. להרחבה ראו: שורץ ושחורי-רובין, הסתדרויות נשים, עמ'

82 מרווחת יותר כיוון שהמטפלת לא שהתה בזמן זה עם האימהות המיניקות. תקופת ההנקה נעה 114 בין ארבעה חודשים לחצי שנה ושאיבת חלב הייתה נדירה מאד. ראוי לציין כי הנקת ילדי אחרות לא הייתה תופעה יוצאת דופן בחברה היהודית והכללית לאורך 115 ההיסטוריה. על פי ההלכה חייבת אם להיניק ילדי אחרים אם אין לאימם חלב. ביישוב הישן היה שיתוף בהנקה במקרה הצורך, אך בחברה הקיבוצית היה בהנקת ילדי אחרות ערך מוסף. החברות ראו בהנקה המשותפת ביטוי לערך השותפות והיחד ואת הערבות ההדדית שבחיי הקולקטיב. אולם נראה מהתעודות השונות כי במציאות הדברים היו מורכבים יותר. היו נשים, הן בצד הנותן והן בצד המקבל, שהתלות ההדדית בהנקה הסבה להם מורת רוח ועוגמת נפש. למדן הביאה במחקרה עדויות של נשים שלא הצליחו להתמודד עם רגשי הקנאה שהציפו אותן בראותן את ילדן יונק את חלבה של אם אחרת, וכאלה שהרגישו רע מאד עם העובדה שהן מיניקות ילד של 116 חברה אחרת. גם בעין חרוד )וסביר להניח כי גם במקומות אחרים נשים חשו קנאה כלפי אלה שחלבן היה שופע(, הרגישו החברות תחושות דומות, כפי שהעידה בסיפורה עטרה שטורמן: ואני עייפתי מאד מן הטיפול בילדים... לשאר התינוקות לא היה חלב אם וניזונו רק מאוכל מלאכותי. בימים ההם חשבו זאת לאסון גדול בחיי הילד. לא מעט נמכרו רחמי והייתי מיניקה גם ילד אחר. בני אני )שלי( גדל ודרש הרבה מזון להתפתחותו, ובהפרישי מחלב שדי לילד אחר- 117 הרגשתי את עצמי כחוטאת. שטורמן חשה, וייתכן שחששותיה היו מוצדקים, כי בהנקת ילדי חברותיה היא פגעה בבריאותו של 118 בנה שלה, כיוון שחלקה את מזונו עם ילד אחר ובכך מנעה ממנו את שלו. המקורות המועטים המתייחסים להנקה מעלים כי מרבית הכתיבה הנשית בעניינים אלו הייתה עצורה ומאופקת ולא ניתן למצוא בה כאב אישי או תסכול נוכח העובדה שנשים אחרות מיניקות את ילדן שלהן. כך למשל חנה בלוך כתבה בשנת 1499, בצורה עניינית כאשר נולדה בתה הבכורה: "אין לי די חלב להיניק את התינוקת ולאה יעקובסון-כנעני מתנדבת ומוסיפה לקטנה חלב- 119 אם". גם שושנה גלר כתבה ביומנה בשנת 1494 על התפתחותו של בנה הבכור עומר ותיארה כי שתי 120 חברותיה, בלה ומרים מיניקות אותו פעמיים ביום בעוד חלבה שלה הולך ופוחת. אין ספק כי למרות היובש בו מתוארים הדברים, נשים אלו, כמו גם נשים אחרות, שלא חיו בקיבוץ, חשו ייסורים על כך שאין ביכולתן להניק את ילדן שלהן. רמז לכך ניתן למצוא ברומן "מעגלות", בו 114 מידע זה נמסר לי בראיון שערכתי עם אילנה ברקוביץ )9.6.11(, עין חרוד מאוחד. הדברים מקבלים אישוש גם מספרה של למדן, משתיקה לזעקה, עמ' במקרא מוזכרות המיניקות, נשים שתפקידן היה להיניק את ילדן של גבירתן. מרים, אחות משה הציעה לבת פרעה למצוא לה מינקת עבורו )שמות, ב', ז'(. בגמרא ובמדרש מסופר כי הצעתה של מרים באה כיוון שמשה סירב לינוק מנשים מצריות. בימי הביניים ראו היהודים בהנקת האם את בנה דבר חיובי כשלעצמו ולנוכח הנורמה שרווחה בקרב היהודיות והנוצריות האמידות לקחת מינקת בשכר הם שללו את העסקתן של מיניקות שאינן יהודיות. להרחבה ראו: באומגרטן, אמהות וילדים, עמ' למדן, משתיקה לזעקה, עמ' שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' ראוי לציין כי תחושות אלה מלוות בטראומה של איבוד ילד שהייתה עדיין טרייה אצלה, כיוון שהריונה הראשון הסתיים בהפלה בשל העבודה הפיזית הקשה שעבדה בה והחשש של בני הזוג לאחר מכן היה שלא יצליחו להרות וללדת בשנית. ראו: שטורמן עטרה, שם, עמ' בלוך חנה, "מחברותי", ארכיון עח"א, 1449, עמ' גלר שושנה, מובא אצל: שחם, ניתוח משווה, עמ'

83 מתאר מלץ את חנקה הרפתנית, הדמות המרכזית ברומן, כאשה שאינה משלימה עם סידור ההנקה ההדדית: וחשה חנקה עלבונה שהוא קשור באיזה אופן בכל אותו "סידור" בבית התינוקות. קבלת החלב מן האימהות המיניקות, המטפלות הזועפות וכל הסידורים, וכל הבית. הכל, הכל, מעליב ומעיק. הייתה מתכווצת, נאנקת, שותקת. רק עם התינוק הייתה יושבת בפתח הצריף, דחוקה 121 ומרוחקת. חנקה, ביטאה ביחסה לבית הילדים את העמדה השלילית כלפי הדרך החינוכית בכלל וההנקה המשותפת בפרט של הח ברה העין חרודית. למעשה היה בהנקה המשותפת עלבון כפול עבור האם שלא יכלה להיניק. לא רק שתינוקה היה מקבל חלב מאם אחרת, אלא כיוון שלא היניקה לא הייתה מגיעה לבית התינוקות כל ארבע שעות, כמו האימהות האחרות והייתה רואה את תינוקה רק בשעת המפגש בערב. המטפלת, אותה ראתה חנקה כזועפת, תוארה על ידי מלץ כאשה המסורה לעבודתה, אך חסרת רגישות כלפי האם העומדת מולה: עלי להודות כי לא חשבתי שכזה יהיה יחסה של חנקה. רגשנות כזאת, עצבנות- לא יאה לאם שלנו. היא גם מזיקה לה ולתינוק. אבל בייחוד אין היא הולמת את החברה שלנו...מסירת חלב מאם לאם- השיתוף בהנקה- הישג גדול הוא לנו וחנקה הייתה צריכה להבין זאת. לא להתרגש 122 כמו איזה יהודיה מעיירה קטנה. ניתן לראות כאן, בדומה לדבריה של בסביץ שהובאו לעיל, כי התחושה של חברי עין חרוד הייתה כי ההנקה המשותפת הינה ייחודית לדרך החיים הקולקטיבית, למרות שכאמור לא כך היה 123 במציאות. בעוד שהרצון להיניק גם אם הוא לא תמיד מתבצע, הוא רצון חזק ומשותף לנשים בכל מקום, העובדה שהמיניקות היו נתונות למרות המטפלת בבית הילדים היה ייחודי לקבוץ. עוד עולה מהתיאור היחס השלילי של החלוצים לגלותיות ובעיקר ליהודיה הגלותית. הנשים החלוצות ביקשו ללא ספק ליצור דמות של אם עברית חדשה, השונה מזו הגלותית. למרות שמהכתובים השונים נראה כי ההנקה נתפסה כדבר משמעותי וחשוב שאין לוותר עליו מבחינה בריאותית ולמען התפתחותו התקינה של הילד, נראה כי בשנים הראשונות הוגדרו שעות ההנקה בהנהלת החשבונות כשעות בטלה. למעשה בולט כאן היחס הקיבוצי הפרדוקסאלי לאימהות: גם חיונית ומוערכת, וגם נלקחת כמובנת מאליה. ליליה בסביץ סיפרה בספרה כי: בשנים הללו נהגו מנהלי החשבונות לרשום את שעות ההנקה של האימהות בסעיף "בטלה". חברתנו יהודית איידלמן נתעוררה לנהל מאבק 'פרטי' נגד סעיף זה עד ששכנעה את רושמי 121 מלץ, מעגלות, עמ' שם, עמ' ראוי להעיר כי הניסיון לנכס לחברה הקיבוצית הישגים וחידושים שלא היו בהכרח שלהם הינו דבר שניתן למצוא אותו לא פעם. כך למשל, בזמן "מרד החברות" אותו יזמו והובילו חברות עין חרוד ביוני 1436 )תרצ"ו(, במטרה להשתלב בשמירה ובהגנה על היישוב, טענו החברות כי תוצאות מאבקן הינו ייחודי ויוצא דופן, אולם באותו הזמן, בערים הגדולות, כבר היו נשים שהיו חלק מארגון "ההגנה" ואף מילאו תפקידי מפתח בארגון, דוגמת רחל ינאית בן צבי בירושלים ורוזה "האדומה" בחיפה. חברות הקיבוצים התעלמו לגמרי מעובדה זו וטענו כי העובדה שנשים ביישוב לקחו חלק בשמירה ובהגנה, התגייסו לפלמ"ח ולצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה במידה רבה בזכות מאבקן שלהן, כפי שיידון בהרחבה בפרק העוסק בבטחון, בהמשך המחקר. 65

84 העבודה לקבוע שעות אלה בסעיף מיוחד, שייקרא "אימהות". הדבר הונהג אחר כך בכל 124 המשקים. נראה כי דווקא החברה הראשונה שיצאה כנגד הרישום הפוגע הייתה אחת מרווקות עין חרוד, יהודית איידלמן, שהצליחה לשנות את אי הצדק חברתי, לא רק בעין חרוד כי אם בכל הקבוצות האחרות. ניתן לראות כאן את תפיסת חברות עין חרוד שחשו כי הן משפיעות על כל מערך ההתיישבות העובדת. ככל הנראה הדבר נבע גם מתפיסתן שלהן, כי זהו תפקידן ועליהן לעשות זאת וגם מתפיסת החברות בקיבוצים האחרים, כי נשות עין חרוד הינן דוגמא לחיקוי. במידה רבה היו חברות עין חרוד "הדגם האימהי" של נשות ההתיישבות, הן בדאגתן לחברות האחרות והן 125 בהיותן מודל עליו התבססו חברות ביישובים אחרים לקידום הישגים ולשינוי מגדרי. 9.9 תכנון המשפ חה והפלות יזומות: בראשית המאה העשרים סוגיית אמצעי המניעה ותכנון המשפחה העסיקה מדינות רבות ברחבי העולם. הגישה הסוציאליסטית- פמיניסטית ביקשה להעמיד את האישה במרכז ולסייע לה לשלוט על גופה ולתכנן את הילודה בעזרת הפצתם של אמצעי מניעה. בין הגורמים להעלאת הדיון היו בריאותן הלקויה של הנשים, הפלות טבעיות בשל הריונות תכופים וריבוי תופעת ילדים חולים ובעלי מוגבלויות שונות. על אף התנגדותם של רבים מקרב הממסד, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הפצת אמצעי מניעה הייתה תחת פיקוח חוקתי של מדינות כבריטניה, צרפת, גרמניה 126 ורוסיה הסובייטית. בכך ראו הנשים תנאי לשחרורם מחוקי הטבע. התפתחות אמצעי מניעה והחוקה במדינות שונות: היחס להפלות מלאכותיות כאמצעי מניעה היה שלילי מעיקרו ובמדינות ריבוניות כצרפת, 127 בריטניה, גרמניה וארץ ישראל, היו הללו אסורות לפי חוק. המחוקק המנדטורי אסר על ביצוע הפלות מלאכותיות ובשנת 1436, קבע כי כל אחד מן המשתתפים בעבירה ייענש. על מבצע ההפלה נקבע עונש של ארבע עשרה שנות מאסר ועל האשה נקבע עונש של שבע שנות מאסר. למספק 128 חמרים או מכשירים לשם הפלה נקבע עונש של שלוש שנות מאסר. יחד עם זאת, מנתונים סטטיסטיים עולה כי מכלל אמצעי המניעה היו ההפלות מרצון לאמצעי הנפוץ ביותר, בעיקר בשפל הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם. גם בחברה היהודית בארץ ישראל היו ההפלות מרצון נפוצות, ולא רק בקרב 'נערות במצוקה' אלא גם בקרב נשים נשואות ובעלות משפחה ומהשכבות 129 המבוססות כלכלית. 124 בסביץ, ולו רק, עמ' מפאת היקף מחקר זה לא יכולתי להיכנס בהרחבה לסוגיית זו. הדברים ראויים להיבחן במחקר אחר pp.,82-83.graves, Labour Women, בהקשר זה ראוי לציין כי ארה"ב התנגדה לאמצעי מניעה באופן מוחלט ורק בשנת 1465 עוגן בחוק האישור לשימוש באמצעי מניעה לזוגות נשואים. ב הורחבה הזכות אף לנשים לא נשואות. 127 יוצאת דופן בעניין זה היא רוסיה שכבר לאחר המהפכה, בשנת 1490 נחקק בה חוק שמתיר הפלות, אולם ב הושב האיסור מחדש. ראו: Alexander, Warshofsky-Lapidus, Women in Soviet Society, pp : Bloom, Troitskaya, The History of, pp רובינשטיין, אכיפת מוסר, עמ' מרגלית-שטרן, בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה', עמ'

85 יחס החברה היישובית והרפואה להפלות מלאכותיות: תפוצתן הנרחבת של ההפלות, הן בארץ והן בעולם, הפכו לסוגיה בעלת חשיבות רבה בשנות המנדט. מצד אחד העיקרון שהנחה את המצדדים בדבר היה זכותה הבלעדית של כל אישה להחליט על גופה שלה ועל קיום ההיריון, ומצד שני, הממסד הציוני שיווע ללגידול דמוגרפי. אחד הטיעונים המרכזיים כנגד ההפלה המלאכותית היה הסכנה הבריאותית הכרוכה בכך, אך בנוסף עוררו ההפלות מרצון גם שאלות מוסריות כגון האם הפלה היא רצח ומה ההבדל בין השניים? המבקרים טענו כי הפלות מלאכותיות אינן עוד ניתוח, אלא המתת יצור חי בשנת הוציאה לאור המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית את ספרם של דוד גורביץ, אהרון גרץ ורוברטו בקי, "העלייה, הישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסייה בארץ ישראל". חלק הארי של הספר הוקדש לדפוסי הנישואין והילודה ביישוב הארץ ישראלי ולמקומה של האשה היהודייה בו. המחברים הגיעו למסקנה כי לא עקרות ביולוגית ולא תמותה גדולה הם הגורמים לאוכלוסיה ההולכת וקטנה אלא מניעת ההיריון והפלות מלאכותיות הם שהביאו לכך. לדברי המחברים: "רק שינוי מהפכני בעמדת כל משפחה ומשפחה בישראל ובעמדת מוסדותינו, 130 תנועתנו וחברתנו המאורגנת ביחס לילודה יכול להציל את עמנו". 131 בין המתנגדות הנחרצות להפלה המלאכותית ראוי למנות את הד"ר מרים אהרונובה, שעלתה לארץ מברית המועצות בשנת 1494 ושהתה עם בעלה, הד"ר אהרונוב זמן קצר, ככל הנראה עד ראשית שנת 1430 בעין חרוד. אהרונובה האמינה שבכדי למנוע מהאישה את הסכנות בביצוע הפלה מלאכותית יש לאפשר לה, על מנת לרווח את הלידות ולשלוט על תדירות ההריונות, ליטול אמצעים מכניים וכימיים למניעת הריון. יחד עם זאת להפלות המלאכותיות היא התנגדה חד משמעית. היא הזהירה פעמים רבות בכתביה מפני הסכנות הכרוכות בהפלה ובהליך הניתוח 132 וטענה כי: "ההפלה המלאכותית הנעשית בחשאי מסכנת את בריאות האשה ואפילו את חייה". נראה כי נקודת המבט שלה הייתה רפואית גרידה. כרופאה היא הרגישה צורך להתריע מפני הסכנות הרבות האורבות לאשה. היא יצאה כנגד הנשים שהתייחסו להליך באדישות וכדבריה: "הן מביטות על ההפלה כעל מעשה רגיל. משל כאל עקירת שן חולה. הן אינן מאמינות בהשפעה 133 הרעה של ההפלה על הבריאות". למעשה נראה כי המניע העיקרי של אהרונובה להוקעת התופעה היה הצד הרפואי, אולם החוקרות שחלב סטולר-ליס ושפרה שורץ טענו כי יש לראות את התנגדותה להפלות גם בהקשר של האידיאולוגיה האאוגנית )השבחת הגזע( שרווחה בתקופה זו. אהרונובה ראתה בנשים העירוניות גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה, עמ' 991. ד"ר מרים מטליה )צודקוב( אהרונובה נולדה במוהילב שברוסיה בשנת היא החלה בלימודי רפואה בדורפאט שבאסטוניה, שם פגשה את בן זוגה לימים, אברהם אהרונוב. ב עלו בני הזוג ארצה, תחילה לעין חרוד ולאחר מכן לכרכור ומשם לתל אביב. החל משנת 1439 עבדה אהרונובה כגינקולוגית במרפאת קופת חולים ובתחנת הייעוץ לנשים הרות ובמקביל כתבה ספרים ומאמרים שהתפרסמו בביטאונים שונים דוגמת דבר הפועלת, לוח האם והילד ועוד בנושאי רפואת נשים. להרחבה על ד"ר אהרונובה ראו: סטולר-ליס ושוורץ, ההיגיינה של, עמ' -17 אהרונובה מרים, "תחנות העצה לנשים ותפקידן", לוח האם והילד, )1439(, עמ' 6-5. אהרונובה מרים, "מפרובלמת האמהות", דבר הפועלת, כרך א', גליון ) (, 9 עמ'

86 המשכילות את גרעין הרבייה הרצוי מנקודת ראות גזעית-אאוגנית ולפיכך בין טיעוניה ניתן למצוא 134 לצד אלו הרפואיים גם טיעונים מוסריים וחברתיים. יחס החברה הקיבוצית לתכנון המשפחה והפלות מלאכותיות: ייתכן כי השקפתה השלילית של הד"ר אהרונובה על הפלות מלאכותיות השפיעה במידה מסוימת גם על חברות עין חרוד. על אף העובדה שעיסוקה הגלוי של אהרונובה בנושאים אלו, החל בפועל רק לאחר מעברה לתל אביב בראשית שנות השלושים, ייתכן, אף על פי שאין מידע מסודר וכתוב על כך, כי בזמן שהותה בעין חרוד עוררה אהרונובה את נושא תכנון הילודה והפלות מלאכותיות בקרב נשות הקיבוץ, שכן כשנה לאחר מעברה של אהרונובה מעין חרוד, באפריל 1439, יזמו חברות עין חרוד, בהם ליליה בסביץ ומרים שלימוביץ ישיבה כללית של נשות גוש- ההתיישבותי שכלל את יחזקאל(. נוריס, הגוש יישובי עמק חרוד: עין חרוד, תל יוסף, בית אלפא ועין טבעון )כפר בישיבה דנו במגוון נושאים הקשורים להשתתפותן של החברות בעבודה ובחיים החברתיים והציבוריים ביישובן ואחת השאלות שעלו לדיון באספה הייתה הצורך בעזרה מאורגנת מצד קופת חולים בנוגע לשאלות הקשורות בתכנון הריון ומניעתו וביצוע הפלות מלאכותיות. אין בנמצא מידע מדויק מדוע התקיימה הישיבה דווקא בשנה זו ובתאריך זה. כאמור, ייתכן שעובדת עבודתה של אהרונובה במקום הייתה קשורה לכך, או שמא גידול הילודה בקרב נשות עין חרוד הוא 135 שהביא לכך. ייתכן שהחברות עצמן ביקשו להגביל את הילודה ולשלוט עליה, אולם בהקשר זה ראוי לציין כי בניגוד לקיבוצים אחרים, בהם התקבלו החלטות מפורשות על הגבלת ילודה, לעיתים לאחר 136 הולדת הילד הראשון או השני ולעיתים עוד לפניהם, זאת בשל המצב הכלכלי הקשה, בעין חרוד לא מצאתי דיונים קולקטיביים או אסיפות שהתייחסו לעניין זה, ומעבר לכך, נראה כי הייתה לחברות עין חרוד ערות לבעייתיות הדמוגרפית בהגבלת הילודה בהשפעה לטווח הרחוק על היישוב כולו. ליליה בסביץ טענה כי אין להתייחס בביטול להולדת ילדים. לדבריה: "האשה אינה יכולה להסתפק רק בילד אחד... זה גם רע מאד לילד עצמו. נדמה לי שיש צורך נפשי ואולי גם פיסי אצל 137 האשה לילד קטן, לתינוק". ככל הנראה פגישת החברות לא באה מצורך קיבוצי- חברתי אלא אישי לגמרי. ייתכן ששאלות אלו העסיקו זמן רב את החברות, אך לא נידונו בפומבי עד אז משתי סיבות עיקריות. הראשונה, כיוון 138 שהמסורת היהודית שללה הפלות מלאכותיות ובתודעתן של החלוצות זו נתפסה כמעשה אסור. 134 סטולר-ליס ושוורץ, 'ההיגיינה של, עמ' על המצב המשפחתי של נשות עין חרוד במחצית הראשונה של שנות השלושים הורחב בסעיף הדמוגרפי בפרק זה )לעיל(. 136 להרחבה על הגבלת הילודה בקיבוצים ראו: למדן, משתיקה לזעקה, עמ' בסביץ ליליה, "אשה, אם וילד", לוח האם והילד, 1439, עמ' במקורות היהודיים הקדומים, מקרא, משנה ותלמוד אין התייחסות מפורשת להפסקת הריון באופן יזום. ההתייחסות הראשונה להפלה מלאכותית מופיעה בספר הזוהר ולאחר מכן נדרשו לסוגיה פוסקים אחדים, חלקם מקלים ומוצאים סימוכין להיתר ביצוע הפלות, רובם אוסרים זאת באופן מוחלט. 68

87 השנייה קשורה לחוקה המנדטורית שאסרה כאמור הפלות מלאכותיות וביצוען, שלא על רקע 139 רפואי, והן נחשבו לעברה פלילית בתקופת המנדט, כך שלא ניתן היה לדון בהם בנוכחות רופא. את האספה פתחה יוזמת המפגש, ליליה בסביץ שטענה כי יש לשנות באופן רדיקלי את הימנעותם של הרופאים המקומיים מלהתייחס ולדון בשאלות אלו ובעיקר בשאלת אמצעי מניעה והפלות מלאכותיות. לטענתה: "אשה שיש לה ילד אחרי ילד זה דלדל אותה לגמרי והוציאה מהחיים נחוץ לדבר על זה באסיפת חברות ולעבד איזו עמדה". דבריה של בסביץ, הסותרים את דבריה שהובאו לעיל, אך מבחינת הסדר הכרונולוגי קודמים להם בשנתיים, מוכיחים כי אכן זהו הדיון הראשון שהתנהל בפומבי בנושא תכנון המשפחה בקיבוץ, ובתור שכזה ציפיותיה היו כי בתום המפגש יגובשו תובנות לפיהן תנהגנה החברות בקיבוצים. ייתכן שהסתירה בין הדברים נובעת מההחלטות שגובשו בעקבות אסיפת החברות, כפי שאראה בהמשך הדיון. הטיעונים שצידדו בהפלות מלאכותיות: העיקר שעליו עמדו החברות באספה המשותפת היה הצורך להכיר לא רק במצב המדיציני-רפואי של האשה המבקשת לעבור הפלה מלאכותית, כי אם גם במצב המשפחתי והסוציאלי שלה כרקע לאישור ביצוע ההפלה. החברות פנו בעניין זה גם למועצת הפועלות וביקשו מהן להכיר בצורך לדון בשאלות אלה בכובד ראש. הן גם הציעו להזמין את הד"ר אהרונובה להרצות בשאלה זו בפני 141 חברות ההתיישבות. לא מצאתי כי זו אכן קיימה שיחה בנושא, אך נראה כי כשנה ומספר חודשים לאחר ישיבת החברות הראשונה, ביולי 1433 יזמו בשנית, חברות עין חרוד בשיתוף עם מועצת הפועלות, פגישה משותפת של חברות העמק, שהוקדשה לשאלות ההיגיינה של האשה. אחת השאלות המרכזיות שנידונו באסיפה הייתה סוגיית ההפלה המלאכותית. בהקשר זה יש להעיר שהן ברחבי העולם המערבי והן בארץ, נידון הנושא ממחצית שנות השלושים באינטנסיביות רבה, מהפן הרפואי והמוסרי גם יחד. בהתאם לכך הוא גם העסיק את חברות ההתיישבות העובדת. מפגישת החברות התברר כי רופאי קופת החולים בארץ התנגדו נחרצות לביצוע הפלות 142 מלאכותיות וראו בביצוען חטא שלא יסלח. מהתיאורים עולה עוד כי על אף שאמצעי מניעה מסויימים היו מותרים בחוק המנדטורי, רופאי קופת חולים סירבו לעיתים להעניקם לחברה המבקשת זאת, כל שכן לאפשר לה לעבור הפלה מלאכותית במקרה של הריון בלתי רצוי. לדברי החברות, הרופאים טענו כי כיוון שברוב המקרים הסיבות להפלות אינן רפואיות, כלומר אין סכנה לבריאותו של העובר או לבריאות האם, הפסקת ההיריון באופן מלאכותי אינה רצויה. הרופאים סרבו נחרצות לדון בשיקולים אחרים הקשורים למצבה הסוציאלי או האישי של האם. 139 רובינשטיין, אכיפת מוסר, עמ' בסביץ ליליה, "ישיבה של ועדת חברות בגוש נוריס" )9.9.39(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק שם, שם. 142 ד"ר מאיר, "פגישת חברות בשאלות ההיגיינה של האשה" )יולי 1433(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 1. 69

88 ליליה בסביץ הדגישה בשיחה כי אין מדובר, כמו בארצות אחרות, צרפת למשל, בעקרות מרצון, אלא באשה הרוצה ילדים, אך גם מבקשת לשלוט בתכנון הילודה ולדאוג למרווחים בין ילד לילד. לדבריה, אלה דרישות הכרחיות מכל הבחינות, דהיינו מצבה הפיזי, הפסיכולוגי והחומרי של האשה. בדומה לכך טענה חברה בשם פוליה ברשימה שפורסמה בעיתון "דבר הפועלת" כי ל'ריגולציה של הלידה' יש יתרונות נוספים. הם מונעים מהאשה את תחושת ההשפלה לנוכח אי שליטתה על גופה ומאפשרים לה להיות שותפה ליצירה הלאומית-ציונית של ההתיישבות העובדת וכדבריה: "הרי מעריכות אנו באשה לא רק את היולדת, כי אם גם את העובדת, הלומדת, הלוקחת 143 חלק בחיים החברתיים, הלוחמת יד ביד עם הגבר בעד רעיונותינו". מהדברים עולה ההנחה שפעילות ציבורית תפגע באימהות. חשוב להדגיש כי החלוצות לא ביקשו להימנע מילודה באופן מוחלט. ההפך הוא הנכון. הן פסלו שימוש מתמשך באמצעי מניעה כחלק משגרת חיי האישות שלהן והאמהות נתפסה אצלן, כאמור לעיל, כאחד הערכים החשובים ביותר 144 של האשה בכלל ושל נשות ההתיישבות העובדת בפרט. בסביץ, שכל חייה בעין חרוד, חייתה את המתח הזה והייתה ערה לדילמות בחיי האשה בקבוצה, טענה באספת החברות שהתקיימה ביולי 1433 כי יש לאפשר את ההפלה המלאכותית לחברה המבקשת להשתלב במשק ואינה יכולה לעשות כן בגלל ילודה צפופה מדי, או לחברה העומדת בפני פרידה מבן זוגה ואינה מעוניינת לגדל את ילדם כאם חד הורית ועוד. היא הביעה התנגדות להבחנה שהייתה קיימת בקופת החולים בין מצב פיזי קשה שאפשר הפלה, לבין ההבחנה הסוציאלית שלא אפשרה זאת. בדבריה טענה כי יש צורך להתייחס באופן שווה להיבט הרפואי 145 והסוציאלי על מנת לקבוע את נחיצות ההפלה המלאכותית. חברות אחרות מעין חרוד העלו את הצורך שקופת חולים תמנה רופאה נודדת שתעבור בין נקודות ההתיישבות, תגבה את פעולותיו של הרופא המקומי ותייעץ באופן אינדיווידואלי לכל חברה שקשה לה להתייעץ ולשתף בנושאים אינטימיים אלה רופא- גבר, כל שכן עם רופא המקפיד 146 ומשמש כבא כוחו של החוק. ההחלטות שעלו מאסיפות החברות- מהפכה נשית: בסיום הפגישה בכפר יחזקאל ביולי 1433 הוחלט כי יוקצו שעות מסוימות במרפאות היישובים 147 לייעוץ בשאלות אלה וכן יקיימו הרצאות ושיחות בנושא. בחודשים שלאחר הפגישה נערכו מספר שיחות ובירורים בין רופאי העמק לרופאים בתל אביב, ד"ר מרקוזה, וד"ר פפנהיים, 143 פוליה, "בעקבות רשימה אחת". דבר הפועלת, כרך ב', גליון ) (, 5 עמ' שם, שם וכן ראו לעיל, הסעיף הדן בתפיסת האמהות בפרק זה. 145 בסביץ ליליה, "פגישת חברות בשאלות ההיגיינה של האשה" )יולי 1433(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15-91, מיכל 19, תיק 1, עמ' מרים, שפרה, "פגישת חברות בשאלות ההיגיינה של האשה", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה,15-91 מיכל,19 תיק,1 עמ' שם, שם. 148 ד"ר מכס מרקוזה, יליד 1177, ברלין סיים לימודי רפואה בהתמחות עור ומין בשנת היה ממניחי היסוד והאישים הבולטים בתנועה הסקסולוגית וממקימי "הברית להגנת האם" ו"החברה לטיפוח האוכלוסייה". בשנת 1433 )תרצ"ג( עם התחזקות המפלגה הנאצית עלה מרקוזה לארץ ולממרות קשיי השפה פתח קליניקה לייעוץ מיני ועבד בקופת חולים. מרבית מאמריו וכתביו נכתבו ופורסמו בגרמנית. 149 ד"ר מרטין פפנהיים עלה ארצה מוינה בראשית שנות השלושים. פפנהיים, בדומה לאהרונובה, היה חסיד של התורה האאוגנית שסברה כי "השבחת הגזע" תביא ליצירתה של חברה פרודוקטיבית ובריאה. הוא היה בין מקימי 71

89 בדו- ניתן והדיון אף עלה לבמה הציבורית באמצעות וויכוח שהתנהל מעל דפי הגליונות הראשונים של כתב העת "דבר הפועלת" שיצא לאור החל משנת 1439 ביוזמתה ובעריכתה של רחל כצנלסון- שז"ר. שיח השתתפו מספר חברות מתנועת הפועלות וכן הרופאה מרים אהרונובה שבאותה עת עבדה כגינקולוגית בקופת חולים ובתחנת הייעוץ לנשים הרות. מעל דפי העיתון הביעה אהרונובה 150 את התנגדותה הנחרצת להפלות מלאכותיות. בסיכום השיחות הוחלט כי: אין להגביל את האינדיקציה לשימוש באמצעי מניעה נגד ההיריון. יש להכיר כאן בכל האינדיקציות. אינדיקציה אורגנית )שיפור הגזע( במקרים של חשש, שהילד לא יהיה בריא, אינדיקציה כלכלית במקרים של מצב כלכלי קשה, אינדיקציה סוציאלית, אינדיקציה מדיצינית במקרה מחלה, ויש אפילו להכיר באינדיקציה סובייקטיבית, לאמור אם האשה אינה רוצה בילד מאיזו סיבה שהיא, על הרופא לתת לה את הטיפול הדרוש למניעת ההיריון... אין לו 151 הרשות לרופא לסרב לרצון החבר או החברה. למעשה ניתן לראות כאן שינוי של ממש בכל הנוגע לנכונותם של הרופאים לתת לנשים המעוניינות בכך אמצעי מניעה. הסיבות המובאות נוגעות למעשה בכל התחומים האפשריים ומרחיבים במידה ניכרת את השיקולים המאפשרים את מניעת ההיריון. יחד עם זאת ראוי לציין כי בסיכום נקבע כי למרות זאת על הרופאים והחובשות בכל תחנה של קופת חולים להסביר ולהדגיש לחברה את החשיבות של האמהות ואת תפקידו של הילד בחיי המשפחה ולנסות למנוע בייעוצם שימוש 152 מתמשך באמצעי מניעה. לשער ולומר כי יוזמתן של נשות עין חרוד היא שהביאה לשינוי משמעותי וממשי הן בהחלטות הנוגעות למניעת ילודה והן בהעלותן את הנושא למודעות ציבורית ולדיון פומבי. בשנת 1435 פעלה בעין חרוד, אחת מתוך שש התחנות ל'חיי מין ונישואין' שהקימה קופת חולים ברחבי הארץ )התחנות האחרות היו בתל אביב, חיפה, רחובות, גדרה ועפולה(, במטרה להציע הדרכה 153 וסיוע לגברים ולנשים. האם השיחות שיזמו החברות השפיעו לטווח ארוך על תכנון הילודה וביצוע ההפלות בח ברה ההתיישבותית בכלל ובעין חרוד בפרט? נראה כי השינוי העיקרי שהתרחש נגע לשימוש באמצעי מניעה אבל לא בנוגע לביצוע הפלות מלאכותיות. ביטוי לכך ניתן למצוא מספר שנים לאחר מכן ברשימה שכתבה אוה טבנקין, חברת עין חרוד בעילום שם. בשנת 1490 פורסמה בעיתון "דבר הפועלת" רשימה שכותרתה "לא זו הדרך", מאת חברת קיבוץ. לאחר מכן פורסמה זו גם בקובץ "חברות בקיבוץ" בחתימת א. הרשימה, המתארת שורה ארוכה של נשים המובאות לחדר ההתאוששות לאחר שעברו גרידה, ביקשה למעשה לשלול את ההפלות המלאכותיות כמוצא "תחנות העצה" שהוקמו בשנות השלושים במטרה להדריך זוגות לפני ואחרי נישואין למנוע הריונות בלתי רצויים במקרה של מחלות גנטיות ואחרות הנשקפות לעובר. בשנת 1435 הקים פפנהיים יחד עם ד"ר מרדכי ברכיהו סניף ארץ ישראלי של הליגה הבינלאומית להיגיינה רוחנית שפעלה במטרה למגר את העוני והתחלואה באמצעי מניעה דרסטיים על מנת ליצור את השבחת הגזע היהודי. להרחבה ראו: זלשיק, עד נפש. 150 ראו למשל: אהרונובה מרים, "מפרובלמת האמהות", דבר הפועלת, כרך א', גליון ) (, 9 עמ' 11: פוליה, "בעקבות רשימה אחת". דבר הפועלת, כרך ב', גליון ) (, 5 עמ' 199: ד"ר ברמן טובה, "שאלה ישובית", דבר הפועלת, כרך ג', גליון ) (, 5-9 עמ' 997 ועוד. 151 "פגישת חברות בשאלות ההיגיינה של האשה", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15-91, מיכל 19, תיק 1, עמ' שם, שם. 153 מרגלית-שטרן, בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה', עמ'

90 ראשון לאשה שאינה מעוניינת בהריון. טבנקין שיקפה ברשימתה את הויכוח שהעסיק את מרבית מדינות העולם בעת זו בדבר מניעת הריון, היינו בין הצורך לאפשר לכל אשה לעשות את הבחירה שלה בעצמה באשר היא בת חורין לבין הסכנה הגופנית הכרוכה בכך וכדבריה: "סכנת המוות 154 הכרוכה בכל ניתוח כזה...אולם אסור לשלול מן האשה את הברירה בהחלטה הגורלית הזאת". נראה כי בנוסף לחירות האשה שלצדה גם סכנת נפשות חשה טבנקין כי לעיתים קרובות לא התקבלה ההחלטה על הפסקת ההיריון בעיניים מפוכחות ומתוך עיון מעמיק אלא כתוצאה מלחץ חברתי- סביבתי להקטנת הילודה: הולך ונוצר בכל הארץ, ולבושתנו גם בציבורנו הפועלי וגם בכל הסתדרותנו בעיר ובכפר, כעין "בון-טון" חברתי של שיטת שני ילדים לכל היותר. ואל יגידו לי שהגורם העיקרי כאן הוא 155 המצב החמרי. דבריה של טבנקין משקפים את המציאות החברתית ואת המבוכה ששררה אז בציבור. מצד אחד דיברו על הצורך בהגברת הילודה כאמצעי להגדלת היישוב, ומצד שני היתה דעה קדומה שמשפחות גדולות רווחות רק בקרב אוכלוסיה פרימיטיבית. מדבריה נראה כי נשים בחרו לעבור הפלה מלאכותית כשבמרכז טענותיהן הגלויות עמדו אילוצים חומריים, שכן המצב הכלכלי באותה עת היה בכי רע. גם הד"ר מרים אהרונובה נתנה ביטוי להלך רוח זה בקובעה כי: עד כמה שחיי האם בארץ ישראל ידועים לי, יכולה אני לקבוע כי עיקר הפחד בפני האימהות בקרב העובדות בארץ נובע מחוסר הביטחון החומרי, מתוך אימה בפני השאלה: כיצד תזין, 156 תלביש ולחנך את ילדה, והיכן תשאירו בזמן עבודתה וכו'. אולם, בניגוד לאהרונובה שהבינה ללבן של האמהות העירוניות שהיו במצוקה כלכלית, טענה טבנקין כי התופעה, לפחות בהתיישבות השיתופית אינה נובעת מהיבט כלכלי אלא מהבנה חברתית חדשה וכדבריה הטענה כי ההפלה הינה כתוצאה ממצב סוציו- אקונומי נמוך: "לא אמת 157 הדבר! על כל פנים לא בהתיישבות הקבוצתית והקיבוצית". טבנקין חשה כי לא משנה מה היא הסיבה אשר הביאה את האשה לבצע הפלה מלאכותית. ברשימתה ביקשה להניא את חברותיה, בעיקר את אלו מקרב ההתיישבות העובדת שלא ללכת אחר המקובל, אלא לחשוב לעומק על השלכות מעשה ההפלה ועל הסכנות הנפשיות והפיזיות הכרוכות בו. היא אמנם הצהירה מפורשות שאין בידה פתרון אחר אך לטענתה: "אחת אני יודעת 158 וחשה בכל נימי ישותי: לא! לא חברות! לא זו הדרך". 9.3 מימוש האימהות מול מחוייבות קולקטיבית: כאמור, נושא האימהות בקיבוץ הינו אחד הנושאים הנחקרים בעשור האחרון בדיסציפלינות מדעיות שונות. אראלה למדן ורבקה לבקוביץ הראו במחקריהן כי בין שלושת הדורות הראשונים 154 חברת קיבוץ, "לא זו הדרך!", דבר הפועלת, שנה ז', גליון 1 )כ'א אדר ב' ת"ש (, עמ' 97: א., "לא זו הדרך!", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' שם, שם. 156 אהרונובה מרים, "הגנת האם", דבר הפועלת, שנה א', גליון )1439(, 1 עמ' חברת קיבוץ, "לא זו הדרך!", דבר הפועלת, שנה ז', גליון 1 )כ'א אדר ב' ת"ש (, עמ' 97: א., "לא זו הדרך!", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' שם, שם. 72

91 בקיבוץ היו קיימים הבדלים משמעותיים ביחס לאימהות ובתפיסתה. לטענתן, האימהות הראשונות, מקרב הדור הראשון, דור המייסדים, יצרו דמות של "אם אידיאולוגית", ולטענת לבקוביץ הן הרגישו משועבדות ליישמה. למדן כינתה זאת כ"אימהות משימתית", אם שלא דיברה על צרכיה ורגשותיה, אלא הקדישה את כל מהותה וכוחותיה לבניין הארץ ולמימוש ערכי הציונות 159 והלאום. כאשר נולדו הילדים הראשונים למשפחות דיין וברץ, הציעה מרים ברץ לדבורה דיין כי השתיים יערכו ביניהן תורנות בשמירה ובטיפול בילדים בכדי שתוכלנה להמשיך בעבודתן, אלא 160 שדיין סירבה וכל אחת מהן טיפלה בילדה באופן עצמאי. אולם, המתח שיצרו כי: האימהות בקבוצות הראשונות בין משפחה לחברה היה בלתי אפשרי גם עבורן. לדברי לבקוביץ הן בנו בתוכן שכבות של הדחקה והכחשות לרגשות ולרצונות שלהן ולא 161 ביטאו את עצמן בתחומים האישיים והרגשיים. חדווה חיות מגבעת ברנר סיפרה בראיון עימה היינו כל כך עסוקים באיך לבנות, איך לעבוד, הייתי כל כך גאה שהיו לי ימי עבודת חוץ, את לא יכולה לתאר לך. מי חשב בכלל על הילדה? היית בטוחה שאת צריכה לקום בשעה 03:30 ללכת לעבוד, והיית גאה. חזרת בערב, מי ראה אותה? כמה ראינו אותה? יהודה )האב( היה רואה אותה אולי פעם בשבוע בימים ההם... כל ההורים היו עסוקים... אנחנו הזנחנו את הילדים הייתה מטרה עליונה לבנות את המשק, לעבוד ולהרוויח. היבטים דומים ניתן למצוא אצל בנות הדור השני והשלישי שחוו על בשרן את הנתק מהוריהם ואת הלינה המשותפת. רבות מהן נותרו בתחושה של בלבול וחוסר שייכות כפי שהעידה ההיסטוריונית יערה בר-און: במצב המבלבל הזה לא היה ברור לילדים באיזו מידה ראוי להתקשר להורים, לדבוק או לא לדבוק, לבקש אהבה או לא. ההורים הצהירו בקול רם, אבל לא התכוונו; רצו, אבל לא יכלו; השתוקקו, אבל שתקו. הנפש יצאה - ונותרה כבולה. הילדים למדו לחיות עם הסתירה, וזה לא היה קל. לכאורה היו ההורים דמויות שוליות יחסית במוסד הקיבוצי-משפחתי. אולם בריק הרגשי שנוצר במשפחה הגדולה, ריק שממנו סבלו כולם, הורים כילדים, רחשו מבוכה ומבולקה, ערב רב של מעיינות זכים, סערות רגשיות ומערבולות נפש, רעידות אדמה והתפרצויות וולקניות. בבועות הריק הבלתי נראות האלו, שגרמו למה שמתארים בני קיבוץ רבים כ"שריר פנימי" או כ"מחסום בלב", חיו ההורים כדמויות ספק-מציאותיות ספק- 163 מיתיות, בעלות מרחב אדיר, אומנם תת קרקעי ומוסווה, לפעילות רגשית. לדברי יעל נאמן שגדלה בקיבוץ יחיעם בשנות השישים, ולאחרונה פרסמה את חוויותיה משנות ילדותה ברומן "היינו העתיד", חברת הילדים בקיבוץ הייתה מנותקת מחברת המבוגרים, כולל ההורים. נאמן תארה שכבר בגיל שלוש עשרה עברו ילדי הקיבוץ ללמוד במוסד חינוכי וכאשר חזרו 159 למדן, משתיקה לזעקה, עמ' 997. למדן הראתה כי אמהות הדור הראשון השתיקו את אימהותן הפרטית והאינטימית שלא היה לה לגיטימציה בחברה הקולקטיבית ולשם האידיאולוגיה היא הייתה מוכנה לוותר על הקשר הקרוב לילדיה הפרטיים. שם, עמ' סמדר, מרים ברץ, עמ' לבקוביץ, שני בתים, עמ' מובא אצל מרקוס-בן-צבי, פרספקטיבה מגדרית, עמ' בר-און, משפחה בקיבוץ, עמ'

92 במהלך השבוע לעבוד בקיבוצים, לעיתים אף לא נכנסו להגיד שלום להוריהם. מסיפורה עולה כי הקשר בין הילדים להוריהם היה רופף וגם בביקורי הילדים בחדרי הוריהם בשעה המוקצבת הם 164 היו יוצאים לשחק מחוץ לחדר ולא יושבים עם ההורים. גם מספרה של נורית לשם "שירת הדשא" עולות מסקנות דומות. לשם ראיינה נשים, בנות הדור השני בקיבוץ, שהעידו על תחושות נטישה וחוסר אונים. אחת מהן סיפרה: "אני כמעט לא זוכרת מפגש עם הורים שלי. כאילו גדלתי 165 בבית יתומים... לחוש כל הזמן "כן ולא", לחוש את החום על מנת לאבדו". ראוי לציין כי ודאי שלא היה דפוס אחיד בכל הנוגע לחוויות של קשרי הילדים עם הוריהם, אך ללא ספק חיי הקבוץ אפשרו מרחק רב בין ילדים להורים. בניגוד לאמהותיהן-היהודיות מן העיירה הגלותית, שהאימהות עמדה במוקד חייהן ולרוב כל עשייתן סבבה סביב גידול הילדים וחינוכם, האימהות החלוצות, חברות העלייה השנייה והשלישית, לא ראו באימהותן את כל הוויית קיומן והן ביקשו לשלבה עם ייעודן הלאומי והחברתי, כפי שהעידה אוה טבנקין: האינסטינקט הזה אינו ממלא את נפשנו על כל גדותיה, כאשר מילא את נפש אימותינו... עובדה היא הילד בלבד אינו מספק את תביעותינו למקומנו בחיים, את ציפיותינו מעצמנו... כל 166 אחת מאיתנו מוכרחה לצאת לדרכה בחיים והילד גם הוא לא יעכב בעדנו. נראה כי בקרב המייסדות, אמהות הדור הראשון, חוויית האימהות הייתה נתונה במתח מתמיד בין האימהות הפרטית והאינטימית, שלא זכתה להבנה ולגיבוי של הקולקטיב, לזו שהזדהתה באופן מוחלט עם האידיאולוגיה של הקבוצה, אף במחיר של הפיכת הילד לרכוש הכלל ולו 167 בהיבטים אישיים כגון בחירת שמו. על הקושי במיזוג האמהות הפרטית והרצון להיות עם הילד יחד עם האידיאולוגיה החברתית 168 והגשמתה, ניתן ללמוד מרשימתה של דבורה דיין, האם השנייה בדגניה: נמצאנו אנחנו- האמהות הראשונות- בבדידות גמורה ומיואשת. מי מאתנו לא עמדה חסרת אונים מול היצור הקטן המפרפר שהוא כולו שלך. כל כך תובע אותך, את כולך, ואת מוכנה להקריב לו כל קרבן, אולם להקדיש לו את כולך אין את יכולה כי עלייך להישאר עובדת, שומרת על מקומך בחברה. בודדות 169 וייסורינו. ומפוזרות היינו- אם פה ואם שם- עם ספקותינו המתח וההתלבטות בין היצר והרצון להיות חלוצה, פועלת ובין האינסטינקט הטבעי של האשה הכמהה לאימהות היו לדברי דיין נחלתן של האמהות בקבוצות הראשונות. חלקן הצליחו ליצור את דגם החלוצה והאם, כלומר האשה ששילבה בין עבודה יצרנית לבין האימהות. כך, מרים 164 נאמן, היינו העתיד. יש להעיר כי נאמן מתארת הוויה של קיבוץ השומר הצעיר שהיה קיצוני בהרבה מהאידיאולוגיה החינוכית של תנועת הקיבוץ המאוחד. 165 לשם, שירת הדשא, עמ' טבנקין אוה, "הילד והחינוך המשותף", בתוך: כצנלסון, דברי פועלות, עמ' למדן, משתיקה לזעקה, עמ' , 168 דבורה דיין נולדה בשנת 1141 ברוסיה ועלתה לארץ בשנת 1413, לקבוצת דגניה. מנישואיה לשמואל דיין נולדו משה דיין, לימים שר הבטחון, אביבה דיין וזוהר דיין שלחם בבריגדה היהודית. ב הייתה המשפחה בין מייסדי מושב העובדים הראשון- נהלל. הייתה פעילה בתנועת הפועלות ובשנות החמישים הדריכה במושבי עולים. נפטרה בשנת להרחבה ראו: דיין, באושר וביגון. 169 דיין דבורה, "אמהות בהתיישבות", דבר הפועלת שנה ה', גליון 9 )א' תמוז תרצ"ח (, עמ'

93 170 ברץ, האם הראשונה בדגניה, שאפה להקים משפחה מרובת ילדים וראתה באימהותה את מימוש הנשיות שלה, לצד עבודתה כרפתנית, בה ראתה את מימוש הציונות הסוציאליסטית 171 שלה. גם טובה שופמן, רפתנית, חברת עין חרוד, הצליחה לשלב בין אימהותה לעבודתה, על אף הקשיים, כפי שהעידה בסיפורה שפורסם בקובץ "חברות בקיבוץ": פרק מיוחד בחיי הרפתנית היא האמהות. המשכתי לעבוד ברפת גם בתקופת הריוני, עד החודש 172 השביעי... דעתי היא, כי החברה צריכה להמשיך בעבודתה גם בחדשי ההיריון האחרונים. שופמן, שראתה את ייעודה כאם עובדת, בחרה לחזור מיד אחרי הלידה לעבודתה ברפת למרות שהניקה. על מנת לשלב בין השניים היא שינתה את שעות ההנקה של ילדתה, עובדה שגרמה לדבריה למטפלות ולאמהות אחרות, אולי אלו שלא הצליחו להתמיד בעבודות הפיזיות בחקלאות ופנו לממש את האני- המשפחתי שלהן, להסתכל עליה בעין רעה. אולם לה עצמה היה חשוב מאד להתמיד בענף זה למרות הקשיים כפי שהעידה: "אודה, כי לא קל היה לי לעשות זאת, אבל לפני תמיד עמדה השאלה: האוכל לוותר על מקומי בענף, על עצמאותי? והרי ברירה אחרת לא הייתה. 173 אינני מתחרטת על כך". שופמן שהתמידה בעבודתה כרפתנית משך שנים רבות ואף הייתה בין מייסדות ארגון מגדלי הבקר בארץ, הינה אנטיתזה לדמותה הספרותית של חנקה גיבורת הרומן "מעגלות" שכתב חבר עין חרוד דוד מלץ. ברומן מתוארת חנקה הרפתנית לאחר לידתה הראשונה: חנקה, שגאה הייתה בזאת שכמעט לא חלתה בארץ, הזריזה, הערה בעבודתה, הגמישה, שהבחורים היו לוחשים לה מחמאות באוזניה, כי היא עובדת נפלא כמו בחור- חנקה דוכאה 174 עתה במאוד עם השינוי הזה שבא עליה. מלץ תיאר את אימהותה של חנקה כגורם מעכב, חונק, ואף מכשול להמשך דרכה כרפתנית זריזה ומצטיינת, עובדה שגרמה לה לתסכול עצמי ולדיכאון. אולם האם מבטא הרומן, שנכתב בעיניים גבריות, את תחושותיהן של החלוצות- האמהות בעין חרוד? האם אכן האמהות נתפסה אצלן כמכשול למימוש מעמדן כפועלות שוות זכויות, במיוחד עבור אלו העובדות כדברי מלץ "נפלא כמו בחור"? ומה מקומה של האבהות בתוך מערך ההורות והטיפול בילדים? הסוציולוגית סילביה פוגל- ביז'אוי טענה כי בהתאם לתורה הפסיכו-ביולוגית, האימהות נתפסה בקרב החברות והחברים כתכונה נשית טבעית, יצר או אינסטינקט, אשר מקנה אפשרות לכל אשה באשר היא להיות אם, ומדיר בכך את האב מתפקידי ההורות, בעיקר בגיל הרך. 'האימהות הטבעית', המקבילה בגרסתה היהודית-מסורתית ל 'אם היהודייה', הפכה את הקשר הפיזי והרגשי בין האם לילדה לצו מוסרי. על פי תפיסה זו על הנשים הוטלה אחריות כמעט מלאה לטיפול בילדים, הן משום שהאימהות נדרשו להיות קרובות לילדיהן עבור ההנקה שנתפסה כשיטת ההזנה הבלעדית 170 מרים ברץ נולדה באוקראינה בשנת 1114 )תר"ן(. גדלה בבית דתי- ציוני. עלתה ארצה בשנת 1406, בהיותה בת פחות משבע עשרה ועבדה ביפו, כפר סבא, פתח תקווה וחצר כנרת. עלתה עם ראשוני המתיישבים לאום-ג'וני והקימה את הרפת, בה עבדה במשך כארבעים שנה. נישאה ליוסף ברץ ולבני הזוג נולדו שבעה ילדים. נפטרה בשנת על החלוצה- האם מרים ברץ ראו: סיני, מרים ברץ. 172 שופמן טובה, "מפי רפתנית", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' שם, שם. 174 מלץ, מעגלות, עמ'

94 והן כיוון שהמטפלות היו רובן 175 ככולן נשים. האם כתוצאה מתפיסה זו העמיקה והתעצמה האפליה המגדרית בקיבוץ? נראה כי במידה רבה התשובה לכך היא חיובית. מחקרים מגדריים רבים הראו כי האימהות הייתה ועדיין הינה, הגורם המרכזי לחלוקת התפקידים בח ברה 176 ולמקומה של האשה בה. נראה כי כמו בתחומים אחרים, בהם חשו החלוצים כיוצריה של דרך חדשה, גם בתחום המשפחה, האימהות והטיפול בתינוק, הם הרגישו שסללו דרך חדשה וייחודית. זו החלה אמנם מתוך תחושה של מבוכה ובלבול אך הפכה עם הזמן לאידיאולוגיה פורצת דרך שבמרכזה עמדה שאלת שילוב של אימהות עם תרומה לח ברה ומימוש עצמי מעבר למרחב הביתי. 9.9 למי שייך הילד- להוריו או לקולקטיב? השאלה המרכזית שאמנם לא נידונה בפומבי אך היא שהעסיקה את החלוצים הצעירים הייתה למי שייך הילד, להוריו ומשפחתו או לקולקטיב? ההיסטוריונית יערה בר-און שגדלה בקיבוץ רביבים, השיבה על שאלה זאת באופן חד משמעי, שנים רבות לאחר מכן. לטענתה: אבא ואמא היו הקיבוץ, וילדיהם נולדו לקיבוץ, לדרך, לא לאמא שלהם. למשפחה ולקיבוץ הייתה בעלות רשמית על 'הבית' ועל 'הדרך'. 'הבית' הוא שנשא באחריות להמשך 'הדרך'. המשפחה החדשה לא הייתה התכלית אלא האמצעי להשגת המטרה- 177 הקולקטיבי האידיאולוגי. המשך הקיום מה שהיה ברור לילדי המייסדים לא נאמר אמנם מפורשות, אך השתקף מכל התנהלותם והחלטותיהם. עדינה, בתם של בני הזוג בלה וזאב דורסיני שעלו לעין חרוד עם חברי גדוד העבודה, הייתה התינוקת הראשונה שנולדה בעין חרוד, ועם היוולדה התעורר ויכוח בקרב חברי הקבוצה האם יש לקנות עבורה מיטה מהקופה הכללית. הגברים, כולל אבי הילדה, חשבו שמספיק להשתמש בארגז סוכר אותו הם ניקו וריפדו עבורה, אולם החברות החליטו כי יש לדרוש מהמזכירות מיטה ממש עבור התינוקת. רק לאחר זמן, כאשר נולדו עוד תינוקות, נבנו מיטות 178 עבורם. הנחת יסוד בחברות אוטופיות ובכללן הקיבוץ הייתה כי החינוך מוטל על הח ברה, והוא כלי המאפשר השתלבות צעירים בתוכה. החינוך הקיבוצי במקורו ראה את הקיבוץ כמעין הורה קולקטיבי, המקבל עליו את האחריות לחינוך הילדים במקום האם הביולוגית. מחובתו היה לחנך את דור ההמשך לתפקיד של חברות בקיבוץ שיתופי. התפיסה החינוכית הייתה כי את המשימה הזו לא ניתן להשאיר לאחריות המשפחה כיוון שזו נתפסה "כמפריעה" לגידולו של חבר קומונה נאמן ומכאן יצא הצורך להעביר את החינוך מהמשפחה למחנכי הקהילה. החשש היה כי ההורים הביולוגים והמשפחה "יהרסו" את החינוך הקיבוצי של דור הצברים החדש ויהווה גורם מעכב 175 פוגל-ביז'אוי, אימהות ומהפכה, עמ' 156: , הנ"ל, מרים ברץ, עמ' בשנות הארבעים של המאה העשרים הסבירה סימון דה בובואר כי נחיתותן של הנשים מקורה בכניעתן ל'חוק הטבע'- זה שדחפן להרות וללדת והפך אותן ל'אסירות הרחם', שפחות של גורל ביולוגי. גם לפי המשפטנית קתרין מקינון, נשים סובלות מהיעדר שוויון רק משום שהביולוגיה בשרירות חוקיה קצבה את מינן. ראו: מרגלית- שטרן, בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה', עמ' בר-און, המשפחה בקיבוץ, עמ' דורסיני, מגדות הדנייפר, עמ' 79: הנ"ל, "הילד הראשון", בתוך: ארז )עורך(, ספר העליה השלישית, עמ'

95 במשימה החינוכית שהייתה להקנות ערכי שיתוף ושוויון, דמוקרטיה, צדק חברתי ואחריות לאומית, לצד טיפוח מיומנויות של חיים שיתופיים, יכולות של שיפוט ערכי ומחויבות רגשית 179 לקיבוץ. רעיון הטיפול המשותף, שסבר כי הקבוצה כולה אחראית על חינוך ילדיה, היה כרוך ברעיון שחרור האשה מדפוסי החיים המסורתיים של ניהול הבית והמשפחה, בכדי שתוכל להשתלב בעבודות היצרניות ובחיים הציבוריים בקבוצה. היסודות לטיפול המשותף החלו בדגניה ובכנרת, הקבוצות 180 הראשונות שקמו בארץ ובתנועת "השומר". בדגניה התמודדה הקבוצה עם נושא הטיפול בילדים רק לאחר שנולדו ארבעה ילדים ובאספה הכללית של חברי הקבוצה נקבע כי: "הילד שייך להוריו, אך האחריות לטיפולו ולחינוכו חלה על הקבוצה כולה... כל הוצאות החינוך יחולו על 181 הקבוצה כולה". החל מקבלת ההחלטה של חברי קבוצת דגניה בספטמבר 1416, ילדי דגניה טופלו בשעות היום בבית אחד שהקבוצה ייחדה למטרה זו. בלילה היו לנים הילדים עם הוריהם. בעול הטיפול נשאו נשים בלבד, רווקות כאמהות. בקבוצת כנרת נהגו באופן דומה כפי שהעידה עטרה שטורמן: בכנרת היו ארבעה תינוקות, והתחלנו בטיפול משותף. נקבעתי למטפלת. הטיפול היה נהוג רק ביום, וללינת הלילה היו הילדים עוברים לחדרי ההורים. מכניסה הייתי לפנות ערב כל ילד 182 לחדר אמו וחבילת חיתולים איתו ללילה. גם בקבוצת "השומר" בתל עדש ולאחר מכן בכפר גלעדי, ביוזמתה של מניה שוחט, נהגו בדרך הטיפול המשותף, תחילה כהתארגנות ספונטנית בין אמהות שערכו ביניהן תורנות ולאחר מכן, כנראה החל משנת 1417 טופלו הילדים בשעות היום במשותף על ידי גננת שכירה ובלילה לנו בבית 183 הוריהם. המחנך יהודה רון- פולני, שהיה שותף בתרפ"ז להקמת חברת הילדים הראשונה בבית אלפא למרגלות הגלבוע, טען כי: שתי משתלות היו לו לטיפול המשותף בהתיישבות הקיבוצית: האחת- בחוג המתנחלים על חוף הכנרת )בקבוצות דגניה וכנרת(, והשנייה- בחוג ממשיכי רעיון הקולקטיב של סג'רה... נעשו 184 בשתיהן אותן התחלות לטיפול משותף... ומכאן התפשטו על פני הארץ כולה. נראה כי בעין חרוד, שחלק ניכר ממייסדיו היו, כדברי פולני, מיוצאי "חוג המתנחלים על חוף הכנרת" ומתנועת "השומר", אומץ רעיון הטיפול המשותף כפי שהתהווה בקבוצות קולקטיביות אלו. עוד נראה כי לחלוצי העלייה השנייה היה ברור כי ילדיהם ילונו בלינה משפחתית ולא בלינה משותפת, כפי שביקשו להנהיג חלוצי העלייה השלישית. עם זאת ראוי לציין כי בחינוך המשותף דרור, גידול מסגרות, עמ' 95-99: למדן, משתיקה לזעקה, עמ' על עקרונות הטיפול המשותף וראשית היווסדו נכתבו מספר מחקרים, ביניהם ראוי לציין את מחקריו של יובל דרור, הבולט שבהם: תולדות החינוך הקיבוצי. עוד ראו מחקריהם של פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים: קריץ, הגורמים בהתהוותו וכן עבודתה של סיני, יחסי מגדר, עמ' בוסל יוסף, פרוטוקול מאספה כללית )י' אלול תרע"ו (, בתוך: סיני, יחסי מגדר, עמ' שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, תש"ד, עמ' 14. יהודה רון-פולני, יליד רוסיה עלה לארץ בשנת 1406, בהיותו בן חמש עשרה. למד בסמינר "עזרה" בירושלים ולימד בגימנסיה הרצליה. נחשב לאיש חינוך דגול שהיה בין היתר, ממייסדי "חברת הילדים" של בית אלפא במחצית השנייה של שנות העשרים. בשנים לימד בבית הספר המשותף של עין חרוד- תל יוסף. לימים היה פולני חבר קיבוץ רמת יוחנן. נפטר בשנת להרחבה על פועלו החינוכי ראו: דרור, תולדות החינוך הקיבוצי, עמ' רון-פולני יהודה, פרובלמת החינוך החדש, עמ' 9. 77

96 היה מצוי פרדוקס אינהרנטי. העברת האחריות לילד לידי הקבוץ הייתה הפגיעה הראשונה בערכה של האימהות, דהיינו, של הנשים. עם זאת, היא הוצגה כעשייה לטובת הנשים. 3. הטיפול והחינוך המשותף בעין חרוד: חברתי נ., שאף היא באה הנה זה זמן לא רב ועמה בת קטנה, אמרה שהיא תשגיח גם על ילדתי ואני אוכל לצאת לעבודה. לאחר ימים מספר- נתחלף. אבל עוד לא עברו אותם הימים המעטים שקבענו והנה כבר שלוש אמהות יושבות ודנות על גורל ילדיהן: אני, נ., ועוד חברה, אם לילדים אחדים, שכל היום הייתה מטפלת בהם. ראינו צורך לקבוע מקום, בו יימצאו כל ילדינו יחד. חברים אחדים מן המחנה גם הם השתתפו בערות בדיון. ופונה חדר בבניין אבנים רעוע משרידי בתי הערבים. תוקן הבניין איך שהוא וה'מוסד' הוקם. כאילו יד נעלמת הייתה בדבר וגם מירושלים באה משפחה עם ילד רך כשלנו; עוד משפחה באה מכפר גלעדי ובמשך ימים מעטים 185 היה כבר מספר הילדים- שמונה. התהוות ושלבים ראשונים: מתיאורה של שרה יצקר, ממייסדות עין חרוד, נראה כי מלכתחילה, הקבוצה לא נתנה דעתה על שאלת האימהות בקבוצה. יוזמתן הפרטית של שתי אמהות התפתחה עד שבמהרה הפכה לטיפול בשמונה ילדים. למעשה, המידע על השלבים הראשונים של התהוות הטיפול המשותף בעין חרוד אינו שלם. כאמור, חלק ממייסדי עין חרוד כבר הגיעו למקום כמשפחות בעלות ילדים והיה צורך להחליט כיצד ובאיזה אופן הם יתחנכו. מתוך העדויות המעטות נראה כי כמו בתל עדש, ההתחלה של הטיפול המשותף הייתה ספונטנית. ראוי להדגיש כי מעדותן של שרה יצקר ועטרה שטורמן עולה כי יוזמת החינוך המשותף הייתה של הנשים-האימהות. רק בעקבות צעדן הראשון, נפנה הקיבוץ לבעיה. בסמוך להקמת המחנה, בספטמבר 1491, ייחדו המייסדים את אחת החושות הגדולות ביותר שנמצאו במקום לבית ילדים ובשנה הראשונה התחנכו בו כעשרה ילדים, מכל הגילאים, והטיפול בהם היה משותף, בתורנות 186 שנקבעה על ידי החברות. אולם כבר בקיץ הראשון, פחות משנה לאחר הייסוד, פשטה מחלת קדחת במחנה ובשל תנאי התברואה הקשים והחשש לשלומם של הילדים, החליטו החברים הקבוץ לקח אחריות להעביר את כל ילדי עין חרוד לעין טבעון, היא כפר יחזקאל, שם טופלו יחד עם ילדי תל יוסף, חפצי-בה ובית אלפא. על פי עדותה של שטורמן, נהגו האמהות לערוך סבב תורנות ביניהן, חלקן טיפלו בילדים בעין טבעון והאחרות עבדו בחקלאות. כלומר הקיבוץ לקח אחריות לפתרון הבעיה, אך הביצוע נשאר בידי הנשים. אלו שעבדו בחקלאות, בשדות של עין חרוד, למטה על יד המעיין, נהגו לעלות לבקר את ילדיהן בתום יום עבודתן, על אף הסכנות שבדרך 187 והעייפות הרבה שחשו בתום יום עבודה. ככל הנראה, סמוך לבואה של נטל'קה טבנקין, אחותו של יצחק, לעין חרוד בשנת תרפ"ג, החל להיווצר החינוך המשותף הממוסד במחנה. גם זו הפעם הייתה זו יוזמה נשית. נטל'קה, שעבדה כגננת עוד קודם לעלייתה ארצה, תחילה בגן ילדים בוורשה ליתומי מלחמה בתקופת מלחמת 185 יצקר שרה, "מתוך היריעה", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(,, חברות, עמ' שטורמן עטרה, "שנים בארץ", שם, עמ' שם, שם. 78

97 העולם הראשונה ולאחר מכן בלודז', החלה לרכז סביבה קבוצה בת שבעה ילדים והם שהיוו למעשה את המחזור הראשון של בית הספר בעין חרוד שקם לאחר הפילוג מאנשי גדוד העבודה של משק תל יוסף בנובמבר.1493 בשנת 1499 צ'נסטוחובה- "המורה", שגדלה בבית חסידי ועבדה עמה בוורשה ובלודז'. הצטרפה לנטל'קה טבנקין, חברתה שושנה מאמצע שנות העשרים היה החינוך המשותף בעין חרוד לממוסד וכלל בגיל הרך בית תינוקות, בית פעוטות, גנון וגן ילדים. הגננות הושפעו מתורת הגן של מחנכים כפרבל, מונטיסורי ודרקולי ופעלו בדגם "הלמידה מתוך עשייה" של דיואי. בית הספר פעל בשיטה אינטגרטיווית חלקית וינק את משנתו מבתי החינוך של יאנוש קורצ'אק. קבוצות הגיל נחלקו במשך השנים לשלוש שכבות: "שכבה צעירה" בה נכללו ילדים בגילאי שבע עד עשר, "שכבה בינונית", בה נכללו ילדים בגילאי אחת עשרה עד חמש עשרה, ו"שכבה בוגרת" בה נכללו ילדים בגילאי שש עשרה עד שמונה 188 עשרה. בראשית שנת 1495 הגיע מספר ילדי בית הספר בעין חרוד לאחד עשר, ב לתשעה עשר וב לעשרים ושמונה, מהם שישה ילדים ממשקים אחרים. הילדים חיו במבנה תואם לזה של חברת המבוגרים. הם עבדו בשירותים, פיתחו ענפים יצרניים עצמאיים כגן ירק ומשק חי וכן השתלבו בענפי המשק השונים. הם למדו מקצועות מגוונים שכללו תנ"ך, חשבון, טבע, חשבון, הסטוריה, מולדת ועוד והללו הותאמו לתוכנית הלימודים בשאר בתי הספר ברחבי היישוב 189 ובכללם אלו הקיבוציים. בשנת 1494 הוקם בית הספר המשותף של עין חרוד-תל יוסף ועד לשנת 1436 למדו הילדים עד כיתה י' )כולל(. לאחר מכן, בדומה להחלטות שנתקבלו בבתי ספר קיבוציים אחרים, דוגמת בית ירח בעמק הירדן והמוסד במשמר העמק, ובליווי המלצות הצוות החינוכי, הוחלט באסיפות הכלליות בעין חרוד כי הילדים ילמדו גם שנה נוספת - כיתה י'א. מתכונת 190 לימודים זו המשיכה עד אמצע שנות הארבעים ולאחר מכן התווספה גם כיתה י'ב. יחסן של האמהות לטיפול המשותף ולפרידה מהילדים: הטיפול והחינוך המשותף בקבוצה נועד לשתי מטרות ברורות. הראשונה, על מנת לאפשר לחלוצות האמהות להתמיד בעבודתן ובפעילותן הציבורית, והשנייה, בכדי לוודא שהדור הממשיך, עתיד החברה יקבל את השכלתו על יסודות החינוך העברי החדש. כאמור, התפיסה הייתה כי הילדים הינם באחריותו של הקולקטיב והייתה הסכמה כי הח ברה היא שאחראית על גידולם. בכך היה שינוי דרסטי ממה שהכירו החברות מבית משפחתן בגולה. במילים אחרות, לקחו מהנשים את האחריות היוקרה, והשאירו בידיהן את הביצוע, שכן בפועל הן היו האמונות על החינוך והטיפול בילדים. כיצד התייחסו החברות לרעיון הטיפול המשותף, במיוחד בבית התינוקות שהיחס אליו היה כאל ביתו של הילד )שכן החינוך בגילאי הגן ובית הספר היה מקובל על הכל(? נראה כי יחסן היה דרור, תולדות החינוך הקיבוצי, עמ' : 17-16, הנ"ל, גידול מסגרות, עמ' פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים, עמ' : , קריץ, הגורמים בהתהוותו, עמ' דרור, תולדות החינוך הקיבוצי, עמ'

98 אמביוולנטי וכלל נוסף לפן החיובי גם קשיים וחרדות. אוה טבנקין טענה כי: "כאידיאל של חינוך 191 יוכל הטיפול המשותף לתת לנו את הכוחות הדרושים לנו לנפתולינו הפנימיים". נראה כי האמהות, כמו גם בני זוגן, ראו בטיפול המשותף יתרון גדול, אולם לצד היחס החיובי לוותה את האמהות הצעירות הדאגה בדבר שאלת הקשר הרגשי בין האם לילדה בשיטת חינוך זו וכדברי אוה טבנקין: בית התינוקות המתנהל תחת פיקוחו של רופא, והמרכז בתוכו חבר עובדות אשר מסירותן כמעט תמיד שווה למסירותה של אם- בית תינוקות זה יצעד, והוא כבר צועד כיום בחלק הטיפול הפיזי, בצעדים בטוחים. הוא לא יגשש באפלה, ככל אם לעצמה, ולו גם אם משכילה ומוכשרה, אך מחוסרת נסיון לגבי ילדה הראשון. אך הספק האוכל הוא: איה הדרך בה נשיב לילד בבית התינוקות את אור עיניה של האם ואת בת הצחוק של אהבתה, אשר לקראתה נמשך 192 בצמאון כה רב גם הפעוט ביותר בין ילדינו, וכה מצפה לשעה המיועדת לבוא האם? כלומר, לצד היחס החיובי של האמהות לטיפול המשותף, עדיין התקשו אמהות רבות לעמוד בסבל הכרוך בפרידה מהילדים ומסירתם לבית התינוקות, גם כיוון שחששו כי הילדים יחסרו את אהבת האם וגם בגלל ההבנה כי הילד אינו רכוש פרטי שלהן בלבד אלא שייך לח ברה כולה. נראה כי מעל לכל עמד רצונן לתת ביטוי לאהבתן לילדיהן. לעניין זה התייחס הסופר שלמה רייכנשטיין ברומן "ראשית": הרבה בכי שפכה שושנה, כשנאלצה להינתק מתינוקה ולמסור אותו לידי המטפלת. אפס בכייה לא הועיל לביטול הגזירה. אף זה אחד מיסודות החברה החדשה על התל: לא למסור לאמהות את הטיפול בתינוקותיהן. הילדים עתיד החברה הם, והיא, החברה כולה, אחראית לטיפולם ולטיפוחם ועיצוב אופיים, כדי שיהיו משוחררים עוד מילדותם מכל אותן התכונות הנפסדות המציינות את העולם הישן... חברה חדשה קמה כאן, ועליה לשמור שמירה מעולה וקפדנית, שהחינוך והטיפול יהיו לפי שאיפותיה ומטרתה, בלי לשים לב לכל רגשנות סנטימנטאלית. 193 בודדים ניסו לערער. מתיאורו של רייכנשטיין עולה כי האידיאולוגיה והאמונה בצדקת הדרך, היו חזקות יותר מרצונו של הפרט, רגשותיו וצרכיו, והם שאמורים היו לאפשר לאם להתגבר על תסכוליה על אי מימוש מלא של אימהותה. גם טבנקין, שהייתה כאמור מהמצדדות בחינוך המשותף וראתה בו אידיאל נשגב, המאפשר בנייה ומימוש החיים החדשים בארץ, הבינה כי סביב הפרידה מהילד חשה האם כאב גדול מנשוא וכדבריה : כשהאם מוסרת את ילדה לידיים אחרות, ימים אחדים לאחר היוולדו... למן השעה הזאת מתחיל פרק של סבל וכאב שאין לעקור אותו משורש... גדול הכאב ולא מעטים אוצרות החיים 191 טבנקין אוה, "הילד והחינוך המשותף", בתוך: כצנלסון, דברי פועלות, עמ' טבנקין אוה, בתוך: צור, זבולון ופורת )עורכים, כאן על פני האדמה, עמ' רייכנשטיין, ראשית, עמ'

99 ההולכים לאיבוד אם מוותרים 194 להופעתם. על האושר הזה, על כל גילויי הכרת הילדים ברגע הראשון נראה כי הפרידה מהילדים ומסירתם לבית התינוקות הולידו לא רק תחושות של סבל וכאב אלא גם של היסוס וחרדה של האמהות, כמו גם של ילדיהן. גם למדן וגם לבקוביץ טענו במחקרן כי מרבית החברות חשו קושי פסיכולוגי עם מסירת ילדיהן לידי הטיפול המשותף והחרדה ליוותה 195 אותן באורח קבע. שרה יצקר, על אף שהייתה ממניחות היסוד ליצירת טיפול המשותף בעין חרוד העידה כי: לא קל היה לנו. המעבר מבית פרטי לחינוך המשותף בגיל רך מאד היה קשה גם לילדים וגם לאמהות... אי הבטחה של ההורים והמטפלות, גם הן- ברובן- אמהות, הגישושים והניסיונות 196 והפחד התמידי מפני טעות באיזה פרט חשוב- כאילו הורגשו גם על ידי הילדים. אולם, ניתן לומר כי למרות הדאגה לשלום הילדים ועל אף הקשיים שחשו חלק מהחברות נוכח הבעיות שהתעוררו לא פעם במערכת הטיפול המשותף, הן לא שללו את השיטה ולא חשו איום על מימוש אימהותן. תחושתן הייתה של שלמות עצמית ויצירה, כפי שהעידה טבנקין בשנת תש"ז: בחוץ רווחת דעה- דיבה שבחינוך המשותף מאבדת האם את הילד, שהילד אוהב רק את המטפל בו יום, יום, את המלביש ומאכיל אותו. מי שראה אצלנו את פגישת הילדים וההורים אחרי יום עבודה, את הפגישה החגיגית הזו, נוכח, כי יצרנו נכס של אהבה טהורה בין הילד 197 להורים... הילד רואה לפניו את האם המוסיפה שלמות ועומק לחייו. היחסים בין ההורים למטפלות: עבודת החינוך המשותף הייתה, למורת רוחן של החברות, ענף נשי כמעט "טהור", למעט מספר חברים, מורים ואנשי חינוך. למרות שנשות עין חרוד העלו לא פעם את סוגיית אי השתתפותם של הגברים בענף זה, לא חל שינוי של ממש ובמהלך השנים, כמו גם ביישובים אחרים של ההתיישבות העובדת וביישוב כולו, רוב רובם של העובדים בתחום החינוך היו חברות. המטפלות שעבדו בחינוך המשותף נמנו רובן ככולן על חברות עין חרוד. חברות שהיו אמהות לילדים, כמו גם רווקות, שובצו לעבודה במוסדות החינוך השונים החל מבית התינוקות, דרך גן הילדים וכלה בבית הספר. בהכללה ניתן לקבוע כי המטפלות שעבדו בבתי התינוקות היו ברובן חברות ללא הכשרה מעשית והן עשו את עבודתן תחילה מתוך אינטואיציה ולאחר מכן מתוך הניסיון שרכשו במהלך השנים. בגני הילדים ובבית הספר עבדו חברות ומורים שהיו בעלי נסיון וגישה חינוכית עמוקה ונחשבו לימים להוגי משנה חינוכית עמוקה ויסודית שרבים ינקו ממקורותיה. הצוות החינוכי שהיה אחראי על חברת הילדים בשעות אחר הצהריים, אחרי סיום הלימודים, היה גם הוא ברובו חסר הכשרה חינוכית מסודרת. 194 טבנקין אוה, "הילד והחינוך המשותף", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' למדן, משתיקה לזעקה, עמ' 61-54: 96-93, לבקוביץ, שני בתים, עמ' יצקר שרה, "מתוך היריעה", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(,, חברות, עמ' טבנקין אוה, "מכנרת לעין חרוד", לאחדות העבודה )7.1.97(, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה , מיכל 1, תיק 1. ראוי להעיר כי בדבריה של טבנקין ניתן לראות גם נימה אפולוגטית. בנוסף, היא מתייחסת בדבריה לילדים גדולים יותר. בהקשר זה ראוי להדגיש כי משפחת טבנקין כמעט ועזבה את עין חרוד על רקע ויכוח הלינה המשותפת עליו יידון בהרחבה בהמשך פרק זה. 81

100 מתוך העדויות הרבות של החברות עצמן, עולה כי רוב החברות שעבדו בטיפול המשותף לא עשו זאת מבחירה. הן "אולצו" לכך על ידי סידור העבודה ופעמים רבות הן אף הוצאו מענפי עבודה אחרים בהן עבדו, לטובת מילוי "התור" בענפי השירותים. מכיוון שרובן, כפי שעולה מדבריהן באסיפות כלליות ובכתביהן השונים לא בחרו מרצון את העבודה בבתי הילדים נוצרה תחלופה תכופה של המטפלות, עובדה שלא הייתה לטובתם של הילדים. למעשה, על אף שהילדים היוו את עתיד החברה, סווגה העבודה בחינוך המשותף כעבודה במוסדות השירותים. ראוי לציין כי פרדוקס זה קיים עד היום. טוענים שהחינוך הוא העתיד אך לא מתגמלים את המורים ולא מעריכים אותם. ענף הטיפול המשותף הושווה בהיררכיית העבודות עם התורנויות במטבח, במכבסה ובמחסן. באחת מאסיפות החברים טענה בלה ישפה כי אם ילמדו החברים בעין חרוד להתייחס לעבודה במוסדות הילדים כאל ענף יצרני ולא כאל ענף שמטרתו לתת שירות, הדבר 198 יקרב עובדות נוספות לענף כי אף אחד ואף אחת "לא רוצה לעבוד בענף לא מכניס". מדבריה של ישפה עולה הפרדוקס הנוסף: החברה הקיבוצית בקשה להיפטר מכסף, אבל היא העריכה את העובדים על פי הכנסותיהם ועל פי הענפים השונים בהם עבדו. חוסר רצונן של מרבית החברות לעבוד בטיפול המשותף, לצד חוסר מקצועיות וחוסר נסיון וכן התחלופה התכופה של רוב צוות העובדות גרמו לעיתים קרובות לחיכוכים ומשברים בין ההורים 199 למטפלות. בנוסף לעובדה כי מאווייהן של רוב החברות הייתה לעבוד בענפי השדה ולא במוסדות הטיפול, הבעיה העיקרית הייתה הקשר המשולש המחייב בין הורים- מטפלות- וילדים. תחושות ההורים לעיתים קרובות היו של תסכול ומרמור על כך שעובדות החינוך אינן ממלאות כראוי את צרכי ילדיהם. נראה כי המתח בין הרצון לגדל את הילדים ולהיות חלק מהותי ומקסימאלי בחייהם ובין עקרונות החינוך המשותף שהגבילו את שעות ההורות עם הילדים ממילא היו קשים על האמהות. העובדה כי בנוסף לכך על הילדים הופקד צוות עובדות ממורמר ונוקשה, הותיר את הנשים, אך גם את הגברים, האבות, בתחושה של אי השלמה וחוסר סיפוק. חברות רבות, לא השלימו עם התחושות שליוו אותן ועל מנת לנסות ולשפר את פני הדברים הן יזמו במאי 1493 פגישה בה נכחו נציגים של עשרים ושלושה קיבוצים. ראוי להדגיש שהפגישה הייתה ביוזמת הנשים שראו עצמן אחראיות לילדים. בפגישה שהתקיימה בדגניה, הוחלט על הצורך במיסוד תפקיד המטפלת. הקביעה הייתה כי יש צורך שבמוסדות החינוך יהיו עובדים קבועים בלבד, רצוי אמהות או חברות בעלות הכשרה 200 מיוחדת או נטייה ורצון לכך וכן נקבע כי יש להכשיר מספר חברות לתפקיד. בעין חרוד עצמו, לאורך המחצית השנייה של שנות העשרים ובשנות השלושים, נערכו מספר שיחות מהן עלו שני צרכים עיקריים: האחד, קיום קבוע ושוטף של שיחות משותפות בין צוות העובדים בבתי החינוך 201 וההורים על מנת לברר שאלות חינוכיות שונות שהעסיקו את שני הצדדים. השני, מינוי צוות 198 ישפה בלה, אספה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' על החיכוכים והמשברים, במיוחד בין האמהות הצעירות, בנות העלייה השלישית למטפלות מעיד גם אהרון ינאי. ראו: ינאי, תולדות - המעיין, עמ' דרור, תולדות החינוך הקיבוצי, עמ' ראו לדוגמא: סוניה, "הערה", מבפנים, גליון י'ט )ט'ז תמוז תרפ"ו(: טבנקין אוה, "הילד והחינוך המשותף", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' : אלברטון יונה, "גבולותיו של החינוך המשותף", שם, עמ'

101 כי: עובדות קבוע, מיומן ובעל תפיסה חינוכית שיתמיד בעבודה החינוכית מתוך רצון אמיתי ודאגה 202 כנה לילדים. אולם, למרות שהתקבלו החלטות ראויות, נראה כי הביצוע נתקל בקשיים לא מעטים. העמדת צוות עובד קבוע, מחנך, בבתי הילדים הייתה צורך חיוני, שכן רבים מהעובדים מאסו בעבודתם החינוכית ונמלטו ממנה. חברות מעטות בלבד כפרומקה אשד, נטלקה טבנקין, שושנה "המורה", רבקה רובין ועוד מספר חברות בעין חרוד היו חדורות שליחות חינוכית וראו בה את עבודת הקודש שלהן ואת משימתן העיקרית בחיים הקולקטיביים. בראשית שנות השלושים היה המחסור בצוות העובדות כה חמור עד כי חברת עין חרוד, יונה אלברטון-חרמוני שהגיעה לקיבוץ עם "חבורת העמק" טענה כי: "חרפה ובושה היא לנו שאחרי אחת עשרה שנים הגענו למצב 203 כזה". ראוי לציין כי גם העובדות המסורות ביותר, שניאותו להישאר בקביעות במוסדות החינוך התריעו בתנאינו קשה לעובדת להתמיד שנים במוסדות הילדים. ואם היא מתמידה, הריהי מגיעה לעייפות רבה, לחולשה גופנית, ואין כל ספק שההתמדה, שכולנו מטיפים לה ורוצים לשקוד 204 עליה,יוצאת בהפסד של מתיחות. כאמור, בראשית דרכו של הטיפול המשותף, התייחסו חברות רבות לרעיון באהדה ובחיוב. אולם, היות ובצוות היו מספר לא מבוטל של נשים חסרות כל הכשרה חינוכית אלו: בסיסית, התחלפה האופטימיות בתחושות של ייאוש וכעס. למרות הדיונים הרבים שנערכו בנושא זה כבר מראשית ייסודה של חברת הילדים בעין חרוד נראה כי סוגיה זו הוסיפה להיות בעייתית לאורך השנים. אוה טבנקין שהייתה מהדמויות המובילות וממעצבות החינוך המשותף בעין חרוד כתבה ביומנה באחד מערבי שנת 1491, בשובה מישיבה משותפת בין אמהות הקיבוץ לצוות העובדות על רגשות יצאתי משם כמעט שבורה. אין להן )למטפלות- הוספה שלי(( בטחון עצמי. מדכאים אותי יחסן להורים, לאימהות, תביעה לאמון מלא, חלילה לא להמרות את פיהן, כל צרות העין הזאת, ללא מעוף, ללא אופק של עניין משותף וקשר הדדי לכל מה שנוצר כאן, בלי דאגה ליצירת 205 יחסים חדשים בין החברים, ההורים והעובדות... אלי, כמה זה עגום! מדבריה של טבנקין ניתן להבין כי לא מעט מטפלות שעבדו בחינוך המשותף, לא היו בעלות גישה חינוכית כלפי הילדים וכלפי ההורים, דבר שגרם לא רק לעוגמת נפש כפולה של ההורים והמטפלות, אלא בוודאי פגע גם בילדים עצמם. גם הסופר דוד מלץ, בספרו "מעגלות" נתן ביטוי לכך בתארו את חנקה, גיבורת הרומן, כחברה שהרגישה זרות הן בקיבוץ והן בבית הילדים, שם ראו לדוגמא: מבפנים ל'ד, כרך ג' )ט'ז אייר תרפ"ח(, עמ' : לוין אמה, "הילד והקיבוץ", בתוך: בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' : אלברטון יונה, בסביץ ליליה, כרמי עבריה, טבנקין אוה ועוד, "אספת הורי בית הספר- טבת תרצ"ז", תוספת 110 ליומן עין חרוד 939 )י'ז שבט תרצ"ז (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: "ארגון ועדי הורים", אספה כללית ) (, שם, ארון מס' 11. אלברטון נחמה, "הגן הירוק", אספה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' 11. כרמי עבריה, "מחיינו" תוספת למבפנים, כרך ב', גליון 9 )ינואר- פברואר 1439(, עמ' 93. מתוך יומנה האישי של אוה טבנקין )1491(, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 1. 83

102 היה תינוקה. הקשר עם המטפלות היה כה קשה לה עד כי לעיתים בחרה לוותר על צורך מסוים עבור תינוקה בכדי שלא לפנות למטפלות. על פי מלץ: "גם זה הכאיב ללבה מאד. דקר לה וצרב 206 לה". מהשיחות הרבות שהתקיימו בנושא, התברר כי הצוות החינוכי, בעיקר זה שטיפל בגילאי בית הספר הרגיש כי הילדים אינם מקבלים די תשומת לב מהוריהם והם אינם ששים לבילוי שעות הפנאי שלהם עימם, במיוחד בשבת, אז הם מסתובבים ללא מעש ברחבי הקיבוץ. מכאן עולה גם השאלה האם החינוך המשותף גרם לניכור ההורים מילדיהם? בחלק מהמקרים התשובה על כך 207 חיובית, אך על זה לא נתנו את הדעת באותן השנים אלא מאוחר יותר. בחלק מהשיחות שנערכו, השתתפו גם הילדים הבוגרים של עין חרוד ואחד הפתרונות אותן הציעו החברות היה חיזוק הקשר ויצירת הרמוניה בין מורי בית הספר, עובדי בתי הילדים וההורים, על ידי בחירת ועדה 208 משותפת שתדון בדברים הנוגעים לחיי הילד בבית הילדים, בחדר ההורים ובבית הספר. בנוסף הוחלט כי ועדת החינוך תמנה בכל אחד ממוסדות החינוך, החל מהפעוטות וכלה בכל אחת מכיתות בית הספר ועדי הורים שעליהם יהיה לגלות יוזמה ופעילות, זאת על מנת שבעול החינוך 209 יישא הציבור כולו, והשיתוף הדרוש בין אנשי החינוך להורים ייתן את פריו. אווה טבנקין, כתבה ביומנה מספר פעמים על תחושות של מועקה, עייפות וספקות שמילאו אותה 210 בכל הנוגע לחינוכם של ילדיה ולקשר הרגשי עמם. עם זאת ראוי להדגיש כי תחושת האמונה בצדקת הדרך החינוכית הייתה ונשארה הקול הגלוי העיקרי של החברות בעין חרוד. בהתאם לכך, הן נהגו לא פעם, בעיקר במסיבות פרידה או סיום של אחד ממחזורי בית הספר, לדבר בשבחו של הטיפול המסור והחינוך הנעלה שקיבלו הילדים מהצוות החינוכי שפעל לדבריהן מתוך אהבה 211 ותחושה של שליחות. ראוי להעיר כי בדברים יש גם שכנוע עצמי, כיוון שהורים לא יכולים להודות שהם פוגעים בילדיהם. 9. סוגיית הלינה המשותפת: בראשית ייסודו של עין חרוד, בשנים , נהגו בעלי המשפחות כפי שהכירו מהקיבוצים מהם הגיעו, דגניה וכנרת, בלינה משפחתית. בשעות היום טופלו ילדי כל הגילאים במשותף בבית הילדים ובשעות הערב באו ההורים לקחתם וכל אחד )כולל התינוקות( לן בביתו. באותו הזמן לא פעלו בקבוצות וביישובים שונים באופן זהה בעניין זה וכל ח ברה אימצה את הנוהג המועדף עליה. בדגניה ובכנרת, כאמור, לא נהגו כלל בלינה משותפת והחינוך המשותף היה בשעות היום בלבד. מלץ, מעגלות, עמ' ראו ספרה של יעל נאמן "היינו העתיד" וכן סדרת התעודה "הקיבוץ" של מודי בר-און וענת זלצר ששודרה בקיץ אלברטון יונה, בסביץ ליליה, כרמי עבריה, טבנקין אוה ועוד, "אספת הורי בית הספר- טבת תרצ"ז", תוספת 110 ליומן עין חרוד 939 )י'ז שבט תרצ"ז (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: "ארגון ועדי הורים", אספה כללית ) (, שם, ארון מס' בסביץ ליליץ, נוימן שרה, ז'רנובסקי שולמית, אלברטון נחמה, "למה ועדי הורים?", צרור מכתבים )59( 114 )כ'ב 15, מיכל 1, תיק טבת תרצ"ו (, עמ' טבנקין אוה, "קטעים מיומנה האישי" )9.7.35(, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה ראו לדוגמא: טבנקין אוה, "לילדינו ולעצמנו" )דצמבר 1434(, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה , מיכל 1, תיק 1: בסביץ ליליה, "עם הצטרפות הבנים לחברתנו", צרור מכתבים, כרך ט', גליון י'ג )ג' אלול תש"ה (, עמ' : הנ"ל, "לילדינו- חברינו", דבר הפועלת שנה י'א, גליון 7-6 )י'א אלול תש"ה (, עמ' : טבנקין אוה, "ברכת אם", יומן עין חרוד ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס'

103 לעומתם, בכפר גלעדי לנו ילדי כל הגילאים במשותף, בעיקר בשל מצוקת הדיור הקשה וכאילוץ בטחוני, שהפך בהמשך לעיקרון חינוכי, כלומר מציאות שהכתיבה את האידיאה החינוכית. זאת על אף הסתייגות חברים בולטים כאלכסנדר זייד שתמך בלינה משפחתית. לדעת סמדר סיני, ההחלטה על מעבר משפחתו לתל חי נבעה מחוסר רצונו להשלים עם העובדה שילדיו לא ילונו 212 בחדרי המשפחה. ככלל ניתן לומר כי הלינה המשותפת בקיבוצים לא הייתה רק פתרון פרגמטי לאימהות או תוצאה של מצוקת דיור, אלא הצהרה על כך שביתם של הילדים הוא הקיבוץ ולא המעון המשפחתי. מדוע בעין חרוד נהגו דווקא בלינה המשפחתית ולא בלינה המשותפת? האם היה בכך אילוץ, בשל העובדה כי המציאות של מצוקת דיור קשה לא אפשרה לינה משותפת מחוסר מבנה מתאים, או שהייתה זו אידיאולוגיה שנבעה מתפיסת המשפחה ומההבנה שמקומם של הילדים הינו עם הוריהם? נראה כי שתי התשובות גם יחד נכונות בכל הנוגע לעין חרוד. למעשה, כבר בשנת 1499 החלו דיונים מעטים סביב נושא הלינה המשותפת במחנה עין חרוד- תל יוסף. ראוי לציין כי תחילתו של הויכוח הייתה במקביל לויכוח כלכלי נוקב על הקופה הכללית, דיון אשר הוביל בסופו של דבר לפילוג בין שני הקיבוצים, עין חרוד ותל יוסף. על אף שהפילוג נסב סביב עניין כלכלי גרידא, רוב התומכים ברעיון הלינה המשותפת, התרכזו בתל יוסף, בעוד רבים מאלו שתמכו בלינה המשפחתית, נשארו בעין חרוד. רוב חברי תל יוסף נמנו עם אנשי גדוד העבודה העלייה השלישית. הם היו צעירים, ורובם היו והיו מחלוצי ללא ילדים. הרקע רוסי-סוציאליסטי בו צמחו הוביל למחשבתם כי הלינה המשותפת נכונה ומתאימה יותר לחברה הקולקטיבית, אך בשל העובדה כי פחות משנה לאחר מכן התפצלו עין חרוד ותל יוסף לשני משקים נפרדים הופסק הויכוח שהתנהל בקול ענות חלושה ולא היה לו המשך. בשנת 1499, כשנה אחר הפילוג של עין חרוד ותל יוסף ואיחודם של חברי עין חרוד עם "חבורת העמק", שהיו צעירים שעלו ארצה בשנות העלייה השלישית התעורר מחדש הויכוח על אופן הלינה הרצוי. הויכוח נמשך כארבע שנים במהלכם הוחלט כי הילדים עד גיל שש ילונו בלינה משותפת בבית הילדים ומגיל שש, עם המעבר לבית הספר, ילונו בחדרי ההורים. במהלך שנים אלו נוספו צריפי מגורים למחנה והחלו להיבנות יחידות הדיור בנקודת הקבע בגבעת קומי. הטריגר שעורר את הדיון מלכתחילה היה הצטרפותם של שישה ילדי חוץ לחברת הילדים של עין חרוד. השישה היו למעשה אחיהם של חברים מעין חרוד. מכיוון שפיזית, לא היה עבורם מקום בבתי אחיהם, הוחלט להנהיג עבורם לינה משותפת. מאילוצים ומסיבות שונות הצטרפו אליהם גם ילדים אחרים מעין חרוד וכך במהלך שנת 1499, לצד לינה משפחתית התפתחה לינה משותפת, בעיקר לפי התנאים ורצון החברים. בשלב זה לנו גם התינוקות וגם הילדים בחדרי הוריהם ולא בלינה משותפת. אולם, צורה לא אחידה זו לא תאמה את ערכי השיתוף והיחד עליהם הושתתה הקבוצה ובמהרה התפתח ויכוח סוער, שהיה ללא ספק אחד הנוקבים ביותר שהתקיימו בעין חרוד בשנות המחקר. טיעוני המצדדים והמתנגדים תועדו בהרחבה בעיתון הקיבוצי "מבפנים". שורה של אסיפות, בהם השתתפו גם אישים מקבוצות אחרות, התקיימו בעין חרוד בשנת 1499, ובהם ניתן לחוש את הפער בין אנשי העלייה השנייה שהיו כבר הורים ותיקים, לבין אנשי העלייה השלישית, 212 סיני, יחסי מגדר, עמ'

104 שברובם היו הורים לפעוטות. לדעת ראובן פורת, שחקר את החינוך הקיבוצי בשנות העלייה השנייה, השלישית והרביעית, עמדת הוותיקים, שהעדיפו בדרך כלל את הלינה הפרטית, הייתה 213 פרגמאטית, מבוססת על שיקולים חינוכיים טהורים, ופתוחה לבחינה מעמיקה של הבעיה. השאלה שעמדה במרכז הויכוח הייתה האם יש להעדיף את הלינה המשפחתית בחדרי ההורים או שאין לאפשר שום אינדבידואליזציה בחינוך הילדים ועליהם ללון במשותף כחלק מן האידיאה החינוכית-הקולקטיבית. אולם, מעבר לאידיאולוגיה, לשאלה זו הייתה משמעות מגדרית עמוקה והיא טמנה בחובה בראש ובראשונה את תפיסת האשה המשפחה בתוך חיי הקבוצה ואת מקומם של ההורים בחינוך ילדיהם. והאימהות, את סוגיית מקומה של מדוע דווקא בעין חרוד הייתה משמעותית כל כך שאלת הלינה? נראה כי בקרב חברות עין חרוד טמן הדיון בחובו את השוני בהשקפת העולם בין חלוצות העלייה השנייה לחלוצות העלייה השלישית. מיקי קריץ שחקר את הגורמים להתהוותו של החינוך המשותף טען כי אנשי העלייה השנייה נטו לחייב את הלינה הפרטית בגלל קשיי קליטתם בארץ, החיים בקבוצות הקטנות והאינטימיות, גילם המבוגר יחסית והעובדה שכבר היו הורים לילדים. הם ראו צורך בטיפוח התא המשפחתי ואת הבסיס לחינוך הם תלו בקשר החזק בין ההורים לילדיהם. לעומתם, אנשי העלייה השלישית שהגיעו לעין חרוד הביאו עימם מטען אידיאי חינוכי אותו ינקו מתנועות הנוער הסוציאליסטיות בגולה. הם היו רווקים צעירים וחדשים בארץ, חדורי להט אידיאולוגי והם סברו כי ללא הלינה המשותפת מממשים החלוצים רק את הקליפה של האידיאה והמשנה החינוכית של הטיפול המשותף, ללא התוך שבה ולהם היה ברור כי על הילדים ללון בלינה המשותפת כחלק 214 מהחינוך העברי החדש. אולם, מעבר למשמעות ותפיסת המשפחה בדיון, היה בו לדעתי גם פן פרקטי- אישי ומקצועי. בפן האישי, כאמהות עובדות, שביקשו לקחת חלק שווה לצד הגברים בעבודה ובפעילות הציבורית בקיבוץ, אמור היה הטיפול המשותף לאפשר לחברות אכן להשתלב באופן זהה לגברים בתחומים אלה, ובפן המקצועי, כעובדות בשדה החינוך היה הדיון משמעותי מבחינת הפן המעשי של מקום הטיפול המשותף מול האחריות ההורית לגידול הילדים. על מידת המימוש של תקווה זו יידון בהרחבה בפרק הבא העוסק בעבודת החברות. הטיעונים נגד הלינה המשותפת: בין הטענות שהשמיעו אלו שצידדו בלינה המשפחתית ניתן למנות את שרה יצקר שטענה כי: התבדלנו לחדרינו הפרטיים מתוך צימאון לפינה פרטית שהייתה חסרה לנו... צריך להשתדל שצימאון זה לפינה הפרטית, לאמא, לאבא, לא יהיה קיים בין הילדים... יש לילדים, אפילו לקטנים, צורך להימצא שעה מסוימת לא ברעש, לאו דווקא בחברה. יותר מדי 'חברה' גם כן 215 מזיק. יצקר, שבראשית ימיה בארץ חוותה את טעם הקומונה של צבי ש"ץ במגדל ואת הא-משפחתיות בה האמינו תחילה מקצת החברים, חלוצי העלייה השנייה, הגיעה כפי שהיא מתארת, למסקנה כי פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים, עמ' קריץ, הגורמים בהתהוותו, עמ' יצקר שרה, "הלינה המשותפת",מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(, עמ' : , הנ"ל, "על הלינה המשותפת" )כ'א סיון תרפ"ד(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

105 הצורך בקיום חיים פרטיים הינו חיוני לכל אדם, כולל ילדים. לדעתה האינטנסיביים של הילדים, גם הקבוצה, יש בדבריה אמירה לפיה הקולקטיב אינו חזות הכל. בחיים הקבוצתיים הם צריכים פינה פרטית. על אף שיצקר האמינה מאד בחיי בן זוגה של יצקר, המורה שמואל סבוראי, יליד רוסיה, שעלה לארץ בצעירותו ולמד בגימנסיה הרצליה, צידד גם הוא בלינה המשפחתית וטען כי: "אין לחשוב שאחדות החינוך מחייבת את הוצאת הילד מרשות ההורים לחלוטין, דבר שאינו טבעי ושום צורה חברתית לא תעמוד בניסיון 216 הזה". ברגישותו הרבה חשב סבוראי כי אין להחליט בדבר סוגיה כה משמעותית באופן חד משמעי והוא הציע להמשיך את הנוהג שהתקבע בעין חרוד באותה שנה לפיו: "הדבר יימסר לרשותו של כל אחד 217 ואחד". גם חיותה בוסל, חברת דגניה שהשתתפה בדיון כאורחת צידדה בלינת הילדים בחדרי ההורים באומרה: "עשינו משאלה זו מפלצת, ופוחדים מפניה...במה החינוך הפרטי מזיק לחברה?... פגישת 218 הילד עם ההורים בערב היא טובה... רגעי פגישה כאלה הם מלאי שקט ושופעי עניין ותוכן". דבריה של חיותה, שצידדו בהשפעה החיובית שיש בלינה המשפחתית על הילדים, ממשיכים במידה רבה ומהווים חיזוק לטיעונים שהשמיעה שרה יצקר בדיון. הרעיון שהפרט הוא אינדיבידואל שאמנם חי עם ולמען הקולקטיב, אך לצד זה הוא גם בעל צרכים אישיים, זוגיים ומשפחתיים שאינם סותרים את הקולקטיב ואינם משפיעים עליו לרעה. הטיעונים בעד לינה בבית ילדים: מנגד, בעיקר צעירי וצעירות העלייה השלישית שקיבלו את חינוכם האידיאי בתנועות הנוער בגולה, צידדו בלינה המשותפת כחלק בלתי נפרד מיסודות החינוך המשותף כפי שהתבטאה הילדה גרדנאואר, מצעירות העלייה השלישית בעין חרוד: "אם חינוך משותף, הרי צריך שהילדים יהיו מצורפים לחברה וחינוכם ישא אופי שלם ואחדותי, ולא תבוא הדיס-הרמוניה מהשפעת הלינה 219 הפרטית וכל הקשור בה". למעשה, ניתן לראות כאן באופן ברור ומובהק את התפיסה האידיאולוגית השונה בין אנשי העליות. בעוד חברות העלייה השנייה ראו בקולקטיב ובפרט שני גורמים נפרדים המשלימים אחד את השני חברי העלייה השלישית ראו את הקולקטיב מעל הכל, ובכלל זה מעל המשפחה. הם 216 סבוראי שמואל, "הלינה המשותפת",מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(, עמ' : הנ"ל "על הלינה המשותפת" )כ'א סיון תרפ"ד(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' שם, שם. 218 בוסל חיותה, מובא אצל: קריץ, הגורמים בהתהוותו, עמ' 176: דרור, תולדות החינוך הקיבוצי, עמ' גרדנאואר הילדה, "הלינה המשותפת",מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(, עמ' 139: הנ"ל, "על הלינה המשותפת" )כ'א סיון תרפ"ד(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

106 220 התבססו על תיאוריות בנידון שרווחו ברוסיה וכן ינקו מהתיאוריה של זיגפריד ברנפלד, שעל פי 221 האוטופיה הציונית שלו הנוער הצעיר בארץ הוא שיממש את קידום היישוב היהודי בו. חלק מהמצדדים בלינה בבית הילדים אף הביא טיעונים שלא היו קשורים לפדגוגיה חינוכית אלא לתפיסות חברתיות. שלמה רוזנברג טען כי: חברתנו היא מהפכנית. איננו צריכים שההורים יאצילו על ילדיהם. יהיו הילדים כמו שהם. יהיו חופשיים ויחיו על יסוד הספקה עצמית. עם קטן החי את חייו בכוחותיו...בית ההורים הוא פסול בעיני בתור כח מחנך ואין למסור את רגעי ההתרשמות לידי ההורים הרוצים להיות 222 דווקא המכריעים בניגוד למוסד. אמירתו של רוזנברג מביאה חיזוק לדברים שטענה גרדנאואר לפניו. יש כאן הצגה ברורה של חלוצי העלייה השלישית לאופן יחסם למשפחה וכיצד הם רואים אותה. נראה כי מעל תפיסתם כי הקולקטיב הוא מעל הכל, הם רואים במשפחה גורם מעכב ואף מפריע או הורס את ערכי השיתוף ואת העמדה האידיאית-חינוכית אותה ביקשו להעביר לילדיהם, בני הדור השני. גישה זו מזכירה את התבטאותם של חברי העלייה השנייה העובדת בראשית בואם לארץ, טרם נישאו והקימו משפחות. העובדה כי הם עצמם "עידנו" לאחר זמן את תפיסת המשפחה, מוכיחה בעיני כי ההבדלים שבאו לידי ביטוי בויכוח, ראיית הפרט מול הקולקטיב, מקורם בראש ובראשונה במצבם המשפחתי של הנוכחים. צעירי העלייה השנייה היו כאמור כבר בעלי משפחות וילדיהם היו בוגרים, לעומת צעירי העלייה השלישית, שהיו צעירים יותר, בעלי המשפחות מועטים וילדיהם היו עדיין פעוטות. היו בהם מעבר לשוני בתפיסה המשפחתית של החלוצים, בדיון באים לידי ביטוי גם ההבדלים המגדריים המבליטים את השוני בין חלוצות העלייה השנייה והשלישית בכל הנוגע לשאלת תפיסת הנשים את המשפחה. היו חברות שהתנגדו ללינה המשפחתית מתוך החשש כי הדבר יפגע ביעילותן בעבודה. החשש המרכזי היה כי הצורך לקחת את הילדים בבוקר מחדר המשפחה למוסדות החינוך יגזול זמן יקר ויעכב את זמן ראשית העבודה. בת ציון פלצנבוים מנשות העלייה השלישית ששהתה בעין חרוד זמן קצר בלבד טענה כי: "הבאת הילדים מחדר ההורים לבית הילדים והטיפול 223 בכך יגזלו מאתנו הרבה זמן ולא נוכל להיות אחראיות בעבודה". מהדברים נראה כי אין שינוי מגדרי מהותי בקרב חלוצי העלייה השלישית. בדומה לחבריה, חשה פלצנבאום כי העבודה, שנעשתה למען הקולקטיב נתפסה כחשובה יותר מהמשפחה הפרטית. 220 זיגפריד ברנפלד נולד בלבוב ב הוא למד פדגוגיה ופסיכולוגיה בוינה והיה מבאי ביתו של זיגמונד פרויד. על פי השמועות ניהל קשרי אהבה עם בתו של פרויד, אננה. ייסד בוינה חוג עיוני "אנפאנג" שבו עסקו בהתוויית תנועה לתרבות נעורים. 221 ברנפלד היה חבר בחוג "ירובעל" שפעל בוינה בשנות מלחמת העולם הראשונה וראה בנוער היהודי את החומר האנושי שיפעל למען מימוש התקווה הציונית בארץ ישראל. להרחבה ראו: מינץ, רק לא סמלים, עמ' רוזנברג שלמה, "הלינה המשותפת",מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(, עמ' 135: הנ"ל, "על הלינה המשותפת" )כ'א סיון תרפ"ד(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' פלצנבוים בת ציון, "הלינה המשותפת",מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(, עמ' 139: הנ"ל, "על הלינה המשותפת" )כ'א סיון תרפ"ד(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

107 בקיצוניות רבה יותר טען החבר דוד שמחוני כי: "אינני מתאר לעצמי את צורת משקינו אם רוב צעירותינו תהיינה לאמהות שלא תוכלנה לעבוד כראוי מסיבת התעסקותן בילדיהן בביתן 224 הפרטי". התבטאותו החריפה של שמחוני הבליטה ביתר שאת את תפיסתם של חברי העלייה השלישית בכל הנוגע למשפחה. על אף שבין כל החברים והחברות הייתה הסכמה כי הילדים ישהו ויחונכו בשעות היום במשותף, בבית הילדים, הוא בחר להציג את הסוגיה כפגיעה מהותית בכישורי העבודה של החברות וביכולתן להתמסר אליה. עוד קודם לכן נתן יצחק טבנקין תשובה להלך רוח זה. טבנקין, שמילא כבר מן הימים הראשונים תפקיד מיוחד בגיבוש דרכו החינוכית של עין חרוד ועיצוב מוסדות החינוך בו סבר כי: אם באות תקופות המחייבות את האשה לוותר על חלק מעבודתה במשק, למען חובותיה לילד, יינתן לה החופש הזה. הפנאי של האם שייך לילד, ולא צריך להבדיל את הילדים מעל 225 האמהות. דבריו של טבנקין הינם אנטיתזה מוחלטת לדברים שהשמיעו שמחוני והאחרים בדיון. טבנקין שראה בקבוצה יסוד חזק, מהותי ומשפיע, עדיין סבר כי ייעוד האשה מעל לכל הינה אמהות. מבנה הבית כטיעון בעד הלינה המשותפת: בשנות הייסוד ) ( של עין חרוד, ליד המעיין, ממילא לא ניתן היה לשנות את הסדרי הלינה כיוון שכולם, בעלי משפחות, זוגות ורווקים התגוררו באוהלים ולעיתים קרובות בעקבות מצוקה של מקום אף היו לנים רווקים עם זוגות באוהל אחד. מספר גדול של חברים היה מחוסר דיור קבוע והצפיפות באוהלים הייתה גדולה ביותר. במהלך שנת תרפ"ה נבנו שישה צריפים מוארכים שהיו מופרדים בתוכם על ידי מחיצות בד דקות ובתוך כל יחידה שכללה חלל אחד גרה משפחה ללא הפרדה בין ההורים לילדיהם. באותה שנה היו במחנה עין חרוד עשרים אוהלים, עשרה מהם במצב טוב ובינוני ועשרה קרועים לגמרי. באוהלים אלה התגוררו שמונים איש, לרוב רווקים ורווקות וצעירים יותר, ובצריפי הקבע התגוררו כמאה ושמונים חברים, רובם זוגות עם 226 ילדים. אחד הנימוקים שנשמעו בויכוח על לינת הילדים היה נימוק פרגמאטי בהחלט אותו הביאה ד"ר 227 גיטל דורפמן, רופאת הילדים של עין חרוד, מספר שנים לאחר הויכוח הסוער של שנת דורפמן, שקיבלה את הכשרתה הרפואית בגרמניה הייתה אחראית על הטיפול בילדים חולים וכן 228 היה עליה לפקח על בתי התינוקות ובתי הילדים ולהנחות את המטפלות בהתאם לצורך. היא ראתה בחיוב את הלינה בבית הילדים כיוון שלדעתה, בנסיבות התנאים הפיזיים של בית 224 "על הלינה 135: הנ"ל, שמחוני דוד, "הלינה המשותפת",מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(, עמ' המשותפת" )כ'א סיון תרפ"ד(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' טבנקין יצחק, מבפנים, כרך א', גליון ח' )א' תמוז תרפ"ד(. 226 מתוך נתונים שמסר עין חרוד למזכירות הקיבוץ המאוחד בשנת תרפ"ה, בתוך: ארכיון עח"מ, חטיבת בניין, מיכל,5.3 תיק ד"ר גיטל דורפמן, ילידת 1111, אוקראינה, למדה רפואה באוניברסיטת ג'נבה. עלתה ארצה ב ועבדה כרופאת ילדים בעין חרוד ובבית החולים ולאחר מכן בירושלים. נפטרה בשנת 1435 )תרצ"ה(. ראו: לוי, פרקים בתולדות הרפואה, עמ' , 228 דניאל, בית החולים בעמק, עמ'

108 המשפחה, שהיה באותה עת מורכב מחדר אחד בלבד, לא בריא היה לילד ללון עם הוריו בכדי שלא יהיה בעל כורחו עד ראיה לקרבה האינטימית בין הוריו וכדבריה: "פעולת הדבר הלא מובן הזה עליו מזיקה מאד... מופיעות אצלו התקפות של פחד... יכולה להתפתח גם עצבנות אמיתית, 229 המטביעה את חותמה על כל חיי הנפש של האדם בעתיד". על דבריה של הרופאה הגיבה אוה טבנקין שטענה כי מלכתחילה נעשתה טעות בתכנון הבנייה וכי אם היו בונים לכל משפחה בעלת ילדים שני חדרים קטנים, במקום חלל אחד, היה ניתן להתיר את 230 כל "הסבך" הזה. הכרעת הויכוח בסוגיית הלינה המשותפת: הויכוח על הלינה המשותפת יצר מתחים גדולים בעין חרוד והם גרמו למשפחות בולטות כמשפחת טבנקין, ממייסדי עין חרוד, לשקול את המשך חייהם בקיבוץ. גם יצחק וגם אוה ראו בלינה המשותפת פגיעה במשפחה ונזק חינוכי לילדים. בני הזוג היו שלמים עם עקרונותיו של הטיפול המשותף בשעות היום, אך ללינה המשותפת בבית הילדים הם לא ראו הצדקה וטענו כי זו פוגעת בילדים ובהורים שלא לצורך וכדבריה של אוה טבנקין: "זאת תהיה התרחקות בלתי מוצדקת. אחרת לגמרי היא הפרידה מהילד בבוקר, לאור השמש, כשהילד משתוקק לרוץ אל חבריו, לאכול, 231 להשתעשע, לטייל ולעבוד עמם יחד". טענותיה של טבנקין היו בעיקר כנגד הניסיון לנתק את הילד ממשפחתו, דבר שאינו רצוי לא לילד ולא להוריו. בדבריה ובדברי אחרות שהתנגדו ללינה המשותפת ניתן היה למצוא את הערכת האמהות כתפקיד מרכזי בחייה של האשה. רבות מחברותיה של אוה טבנקין וממכרותיה העידו לאחר מותה כי האמהות הייתה המרכיב החשוב והחיוני ביותר בחייה. רחל כצנלסון שז"ר, שותפתה עוד מימי העלייה השנייה טענה כי "אין להזכיר את אוה מבלי להזכיר את האמהות". היא כינתה אותה "אם-אמן, כי יחסה לילד היה כיחס אמן היוצר יצירות מושלמות, הגאה עליהן 232 והחרד להן, ליופיין, לחשיבותן, לגורלן והממשיך לטפל בהן ולשכללן כל ימי חייו". חברתה 233 כסניה מנען העידה כי: "גדולה ועמוקה הייתה אמהותה של אוה" ועוד. לעומת זאת נעדרו מדברי חברות עין חרוד לחלוטין הצדדים החיוביים בלינה המשותפת, שאפשרו השתלבות חברתית ופוליטית בכל תחומי החיים המשותפים בקבוצה, שהצריכו את פניותן של החברות בשעות הערב, כגון אסיפות, ועדות, פעילויות תרבותיות ועוד. טבנקין, שהייתה נחושה מאד כנגד הלינה המשותפת, פעלה רבות בעין חרוד בתחום זה ואף הייתה נכונה להקריב את מעמדה האיתן בח ברה לשם כך. בעוד מרבית חברותיה, בנות העלייה השנייה נכנעו לצו החברתי מתוך רעיון הקולקטיב המחייב, אוה סירבה להיכנע ונראה כי פעילותה יצרה 234 ניכור כלפיה ואף בן זוגה יצחק טבנקין שצידד בדעתה, נקלע לויכוח. זמן מסוים אף נראה היה 229 ד"ר דורפמן, "לשאלת הלינה המשותפת", מבפנים מ'ב, כרך ג' )י'ז אב תרפ"ט (, עמ' טבנקין אוה, "בית הילדים וחדר ההורים", בתוך: בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' שם, עמ' כצנלסון-שז"ר רחל, בתוך: "טבנקין אוה- שלושים למותה", דבר הפועלת, שנה י'ג, מספר 1-7 )ט'ז אלול תש"ז-,) עמ' כסניה, שם, שם. 234 כנרי, טבנקין, עמ' כנרי מביא מפנקסיו של טבנקין ציטוטים המעידים על המצוקה שבה שרויים שניהם ובייחוד אוה עקב הויכוח הקשה. היחס הנורא גרם לו להרהר אם כדאי למשפחה להישאר בעין חרוד. 91

109 כי משפחת טבנקין לא תישאר בעין חרוד בשל סוגיה זו שהייתה עקרונית מאד עבורם. תחילה 235 לקחו שנת חופש ועברו לירושלים ואחר כך נסעו בשליחות החלוץ לפולין. בשובם, כבר הוכרעה סוגיית לינת הילדים בעין חרוד לשביעות רצונם והיה ברור לאוה כי המשפחה תחזור לעין חרוד 236 וכך היה. במהלך שנת 1495 הגיעו חברי הקבוצה לפשרה שהייתה מקובלת אף על מתנגדי הלינה המשותפת ובראשם משפחת טבנקין. חברי עין חרוד החליטו כאמור, כי עד גיל בית הספר ילונו הילדים בבתי הילדים ומגיל שש יעברו לחדר ההורים. בשובם של משפחת טבנקין מהשליחות היו שני הילדים הבוגרים של המשפחה, משה ויוסף מעל גיל שש. במידה רבה נראה כי נוהג זה הושג כיוון שבאותה עת ילדי חלוצי העלייה השנייה, הוותיקים של עין חרוד, כבר היו מעל גיל שש והפעוטים שנכנסו ללינה משותפת היו לרוב בנים של אנשי העלייה השלישית, הצעירים יותר. לדעת ראובן פורת הסדר זה לא היה פרי שיקולים חינוכיים טהורים, שכן דווקא הילדים הקטנים זקוקים לנוכחותם של הוריהם יותר מהגדולים. הוא נוצר כסינתזה של הבדלי הגישות של בני העליות השונות וכן 237 ממציאות החיים במחנה. על כל פנים, סידור זה נהג בעין חרוד ממחצית שנות העשרים ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, אז בוטלה לגמרי הלינה המשותפת. לסיכום, ניתן לומר כי במידה רבה הויכוח על הלינה המשותפת והפתרון מעידים על שהושג התפיסה המורכבת של חשיבות המשפחה בקיבוץ. ניתן לומר כי במידה מסויימת ערכו של הקיבוץ גבר על ערכה של המשפחה שכן דווקא בתקופה שנראה היה כאילו דפוסי המשפחה הגרעינית נתעצבו, והובן והושג המיזוג העדין בין המשפחה הפרטית למשפחה הקיבוצית הגדולה, החלו להתערער הדפוסים השמרניים שנהגו בעין חרוד בשנות העשרים. מראשית שנות השלושים, הלך ונוצר טיפוס חדש של אימהות, השונה מהטיפוס האידיאולוגי של שנות העשרים. הזן האימהי החדש, שכלל לעיתים את אותן אימהות של שנות העשרים, בלידותיהן הבאות, העמיד בסדר העדיפויות הראשון את הילד ורק אחר כך את הקבוצה, כפי שהעידה חברת עין חרוד שושנה חץ, ילידת רוסיה שהגיעה לעין חרוד בשנת 1491: בעומק נפשי השתוקקתי מזמן לאימהות...ועתה אני יודעת שהרבה מאד בחיי מלא ילדי אהבתי שמורה לילדי, לעבודה ולתנועה- להם אני קודש. דבריה של חץ הינם גילוי נדיר שלא נמצא דומה לו בכתביהן של נשים אחרות. הוא מדגיש את התהליך אותו עברו חברות למן שנות הייסוד ועד לביסוס הח ברה והחב רה הקיבוצית. בראשית, הלהט האידיאולוגי היה בשיאו וחברות רבות העמידו את טובת הקולקטיב לפני מימוש האני- הפרטי שלהן שכלל חיי זוגיות ואמהות. הכלל היה העיקר והעבודה קדמה לפרט, שויתר על צרכיו 239 למען המטרות הגדולות של בניין הארץ והקמת הקיבוץ. עם התבססות הקיבוץ או כיוון שרבות על פי כנרי בפולין כבר עמדה מתיחות ביחסיהם של אוה ויצחק והוא רמז למקורבים לו כי חייו המשותפים עימה הולכים ומתפוגגים. במקביל החלו להתפתח יחסיו עם חומה חיות, לימים חברת יגור. להרחבה ראו אצל כנרי, טבנקין, עמ' שם, עמ' פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים, עמ' חץ שושנה )1437?(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15-91, מיכל 99, תיק ביטוי לכך ניתן למצוא גם בעדויות המובאות בספרה של למדן, המתייחסות לנשים בקיבוצי השומר הצעיר. להרחבה ראו: למדן, משתיקה לזעקה, עמ'

110 לא הצליחו להשתלב בעשייה הציבורית- חברתית ובעבודה כפי שביקשו, שינו החברות את סדר עדיפויותיהן והעמידו את האמהות כקודמת לעבודה ולתנועה. יחד עם זאת, לצד מיסודם של חיי המשפחה בעין חרוד, עדיין נותרה בעינה המבוכה האידיאולוגית כלפיה. ד. קשיי הזוגיות במסגרת הקולקטיב והתערערותו של התא המשפחתי: 8. הקושי בחיים זוגיים במסגרת הקולקטיב - "שלישי": 240 "אל נא תקום אשה המבינה לבעל שהוא פונה ממנה" בשנים , בעקבות עליית השלטון הנאצי התגברה העלייה לארץ, ובמיוחד עלייתם של יהודי גרמניה. במועצת הקיבוץ המאוחד העשירית שהתקיימה ביגור ביולי 1433, הוחלט על נכונות התנועה לקלוט עולים שאינם בוגרי התנועה, כולל כאלה שלא עברו כל הכשרה קודמת לקראת חיי 241 קיבוץ. הנכונות לקלוט עולים נתקל בקושי חמור העדר מגורים. בכל הקיבוצים שררה צפיפות גדולה ומצוקת הדיור הייתה קשה במיוחד. עין חרוד, שראה עצמו כגוף התיישבותי קולט עלייה, קיבל חברים רבים חדשים, ומפאת המחסור במקומות דיור הוכנס דייר שלישי לתוך חדר זוג או משפחה. ראוי לציין כי ההחלטה על הכנסת דייר נוסף לחדר בני הזוג לא ביקשה לשנות את תפיסת המשפחה כפי שהתעצבה בשנות העשרים, שגם אז הלינו זוגות עם בודדים, אלא באה לענות על צורך פיזי בלבד. תופעה זו כונתה בשם ה"פרימוס", כלי בישול בעל שלוש רגליים, שסימל את הכנסת ה"שלישי" לחדר השינה. כאמור, תופעה זו לא הייתה חדשה לגמרי וניתן למצוא אותה גם בשנות ייסודו של עין חרוד, בעיקר בשנים , עת היו תנאי המגורים קשים ביותר. זאב ובלה דורסיני העידו כי למרות היותם בני זוג נשואים כבר בראשית שנות 242 העשרים התגוררו יחד עמם באוהל עוד שני רווקים. גם שיינדל ויצחק לוז שהיו בני זוג, התגוררו באוהל עם עוד שתי רווקות. יותר מכך, באחד מלילות החורף הסוערים, התמוטט האוהל שלהם וכפי שסיפרה שיינדל: "עמדה השאלה- איפה ישכנו אותנו? אותי הכניסו כ'פרימוס' 243 למשפחה אחת, את יצחק- למשפחה אחרת. וכך חיינו במשך כמה חודשים". אין ספק כי על אף שהמגורים המשותפים הוצגו כנימוק כלכלי, ניתן לראות כאן ביטוי לזלזול בחשיבות יחסים אינטימיים, המלמדת על תפיסת המשפחה בעין חרוד בשנות העשרים ובשנות השלושים. בראשית שנות השלושים, לאחר המעבר לנקודת הקבע וריבוי העולים חזרה מצוקת הדיור להוות קושי ראשון במעלה והוחלט כאמור, על הכנסת דייר נוסף לחדרי משפחות. הנרי ניר ציין במחקרו כי בסוף 1439, היו לשמונים מתוך שבע מאות ושמונים הזוגות בתנועת "הקיבוץ המאוחד" דייר 244 שלישי בחדרם. לעיתים מדובר היה באוהל ולעיתים בצריף גדול שלא היו בו מחיצות בין חדרי 240 ציטוט מתוך דבריה של חברת עין חרוד, טבנקין- סטרשבסקי אוה, "מתוך אגרות ופנקסים", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד , עמ' על קליטת העלייה בעין חרוד בשנים אלו יידון בהמשך המחקר. על קליטתם של עולי גרמניה בקיבוצים ראו: דומקה, בורגנים בחברה שיתופית, עמ' 16-56: גלבר, מולדת חדשה, עמ' , 242 דורסיני בלה, "הבת הראשונה", בתוך: זרבבל וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' לוז שיינדל, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 244 ניר, רק שביל, עמ'

111 המגורים והוא שימש כדירה משותפת למספר זוגות ורווקים, כשרק סדין או מחיצת בד מפרידה ביניהם. למרות שתופעת השלישי גרמה למועקה גדולה, ולמעשה הייתה בה קריאת תגר על תפיסת הזוגיות, כמעט ולא מצאתי עדויות בנות הזמן לקושי הרגשי והנפשי של החברים והחברות, בהכנסת שותף שלישי לתוך חייהם האינטימיים, הן בכתבים הפרטיים והן מעל הבימה הציבורית, דהיינו בביטאונים השונים בני הזמן. ייתכן שזו חסרה כיוון שלמעשה, לא היה בכך משום חידוש. בהתאם לכך, תרעומת על הנוהג נתפסה כחתרנות נגד טובת הלאום והח ברה ונגדה את תפיסות הקולקטיב על מקומו ומצוקותיו של הפרט מול המשימתיות שלקחה על עצמה התנועה. האידיאולוגיה שקדמה לאני- הפרטי שללה כל גילוי, ולו אינטימי בחדרי חדרים, שנגד את התפיסה הקיבוצית ועל כן, גם אם הרגישו רבים מועקה ומצוקה, הם לא העזו לדבר על כך בגלוי. הראשונה שהעזה לפרסם בפומבי את הסתייגותה מנוהג זה הייתה חברת עין חרוד ליליה בסביץ. מדובר בכתבה בשם "שלישי" שפורסמה בעיתון הקיבוצי "מבפנים" בשנת אולם, אפילו היא, שנחשבה לאדם פתוח, אשה שלא חששה להעלות שאלות אינטימיות לדיון ציבורי, התקשתה לעמוד בגלוי נוכח הפוריטניות של הח ברה וחתמה בשם רחל. רק כעבור חמישים שנה, בשנת 1411, 245 חשפה את בעלותה על הדברים. הרשימה, המנוסחת בכשרון רב, מבטאת מצוקת אישה שנגזלו ממנה חייה האינטימיים בגלל גזירת מגורים משותפים של בני הזוג עם אדם נוסף )שכונה כאמור "פרימוס" או ה"שלישי"(. היא ביקשה לבטא את כאבה ומצוקתה של אישה צעירה ואוהבת הצמאה למפגש עם בעלה וקיוותה להשפיע באמצעות רשימתה על מקבלי ההחלטות. ואכן הרשימה עוררה הדים רבים בשעת 246 פרסומה ואף לאחר מכן היא הובאה במקומות שונים. נראה כי רבים הזדהו עמה וחשו שאותה רחל הייתה להם לפה. הפתיחות והנועזות בה נוסחו הדברים גרם לזעזוע. לדברי תמר שכטר התפרשה כתיבתה על ידי מנהיגי היישוב והתנועה הקיבוצית כמסווה לטענה פוליטית חברתית- כמחאה נגד מוסדות הקיבוץ ומוסדות היישוב על אי הקצאת משאבים לבניית מגורים, ובמילים אחרות על תפיסת המשפחה. היו אף שסברו שהרשימה נכתבה על ידי גבר, שהרי אישה לא כותבת 247 כך. בתיאוריה, מרבה ליליה לתאר את הכמיהה הפיזית והנפשית העמוקה לבן זוגה, כמיהה אותה היא אינה מצליחה לממש בשל השלישית, שותפתן לחדר: אנו גרים בחדר שלושה: אני, הוא- החבר שלי- והיא, שכנתי, "שלישי" במשפחה. רק מחיצת בד דקה חוצה בינינו ובינה. כבר שנתיים אנו גרים כך. ואני עוד לא התרגלתי לכך ולא אתרגל לעולם. שש שנים עברו מאז התקשרנו, ואני אוהבת אותו כמו קודם. כן כמו קודם, ואולי אף יותר. האהבה התעמקה, הילד קושר, הידק יותר את קשרי הגוף והנפש. גם עתה אני כמהה עוד, כבשנה הראשונה של חיינו המשותפים, לרגע זה שבייחודינו, המקרב והמרחיק כאחד. 245 בסביץ, ולו רק, עמ' 36-39; הנ"ל, במירוץ, עמ' ראה לדוגמא בתוך: רחל, "שלישי", בתוך: בסביץ ובת רחל יוכבד )כינוס החומר(, חברות, עמ' -363: 360 גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' שכטר תמר, "היינו חבר מצילות" מאבקה של ליליה בסביץ למען חברות הקיבוץ", הרצאה ביום עיון לכבוד פרופ' מרגלית שילה )ינואר 9010(, עמ' 6. 93

112 ואולי אני כה מצפה לו, כי אין הוא ניתן לי בקלות. מחיצת בד זו הן תמיד מזכירה לי שמישהו 248 נמצא על ידינו ועד הוא לחיי הנפש שלי. ליליה, הכמהה למפגש אינטימי עם בן זוגה, מתארת את לילות הייסורים אותם היא עוברת במשך שנתיים שלמות, במחיצת השלישית: אני חיה במועקה תמידית, לבי מתכווץ בקרבי. הכבלים מענים אותי. יש שאינני נרדמת בלילה. אני שוכבת ערה ומתוחה שעות רצופות. נדמה לי שאני חדלה לנשום: אני כולי הקשבה לנשימתה של השכנה. בחצות הלילה, כשאני נוכחת שהיא, השכנה, ישנה, אני מתקרבת על בהונות רגלי אל מיטתו. חרש מנשקת אני את עיניו. הוא מתעורר נפחד מהמגע הפתאומי בדמי הליל...אני כולי תפילה חרישית פן תתעורר היא. אז- הן עולם ומלואו אבודים לי. אני מפחדת לזוז, חרדה ויראה ללחוש באוזנו את המלים ששמרתי, שטיפחתי בשבילו כל כך הרבה זמן... יש וברגע הקרבה הגדולה ביותר אני מרגישה שהיא מתהפכת שם במיטתה )ואולי רק נדמה לי?(, ובן רגע פג החלום ואני מתפכחת... בשעה דוויה זו, נדמה לי כאילו מישהו סוחב בחוצות 249 את גופי לראווה!... ודמעה כבדה ומרה- מרה מתגלגלת מפני על כתפו. וצורב העלבון. תחושת המחנק התמידית, המלווה את ליליה אינה מוצאת פורקן, אף לא אצל אהוב נפשה, האדם הקרוב לה ביותר, ולו מפני החשש שלשיחה הגלויה אליה היא משתוקקת, תהיה עדה גם שותפתן לחדר: אני רוצה לספר רק לו, רק לו, כי הוא יבין אותי, הוא יקשיב לדברי והמלה נשארת תקועה בגרוני. הן גם 'היא' תשמע את השיחה הזאת. ואני נאלמת. ימים, שבועות, חודשים אני שותקת. וכה רבות השיחות שדוכאו, שלא הגיעו לכלל ביטוי... חדלתי להביט ישר בפני האנשים, פן יקראו ויגלו בעיני את העצב הנסתר...ומענה ההרגשה, אין ממנה מפלט: אם יבוא יום )האם יבוא בזמן מן הזמנים?( ונוכל לחיות יחד, רק שנינו- הקרע הזה שנוצר יישאר בעינו 250. לעולמים בסיום המאמר, התייחסה הכותבת לסוגיית הימצאותה בין שני קטבים- ההכרח הציבורי: הציוני- לאומי-קיבוצי ובין המחיר האישי אותו היא משלמת כאני-הפרטי והזוגי: האם אאשים בזה את הקיבוץ? האם לא הוכרח הקיבוץ לקלוט את העלייה בתנאים בלתי אנושיים אלה, ללא כל עזרה? התרגלנו לזאת, הרגלנו גם אחרים לכך ובכל זאת- האם הייתה רשות לעבור את הגבול הזה? רבים ההרהורים, ובנפש- צעקת מחאה: 'מה עשו לי! האם אשלים?' מצוות קליטת עלייה, המצווה הקדושה ביותר בארץ ישראל, מלווה בחילול אהבתי. 251 כן אין מילה אחרת: חילול. האומנם דרוש ממני הקורבן הגדול הזה? האומנם?! ראוי לציין כי בשעה שכתבה בסביץ את רשימתה היא הייתה נתונה במצב זוגי קשה ממילא. יחסיה עם בן זוגה, ראובן ויניה כהן היו מעורערים והקרע עמו החל עוד לפני כן על רקע של חוסר נאמנות מצידו, אך למרות זאת היא בחרה לסלוח לו ולקבלו כפי שהוא, מתוך המחשבה כי רחל, "שלישי", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' שם, עמ' שם, עמ' שם, עמ'

113 אהבתם איתנה מספיק ותצלח את יחסיו עם נשים אחרות. אולם, כפי הנראה, לאישה, ויניה כהן, לא היה רצון לשמר על הקשרים המשפחתיים עמה בלבד ואולי היחס שלו למשפחה תאם את היחס של הקבוץ שיזם את הפתרון של השלישי. על כל פנים, כבר בעת שכתבה את הרשימה היא חשה בקרע שהלך ונוצר בחייהם הזוגיים. פחות משנתיים לאחר מכן, נקשר ויניה לאשה אחרת, הקים משפחה חדשה וחי עימה בעין חרוד. מובן כי הפרידה של בני הזוג לא הייתה רק בעקבות חוסר האינטימיות שחוו בשל הכנסת שותפה שלישית לחדרם. חברו לכך גם גורמים אחרים, ואין לדעת מה היה הזרז לפירוק הסופי של הקשרים הזוגיים והאינטימיים ביניהם. אולם, ראוי להדגיש כי לא רק עבור בסביץ היה בתופעת השלישי קושי נפשי ורגשי, אלא אף לבני זוג אחרים, בעין חרוד ובקיבוצים אחרים היה בהכנסת שותף זר לחדר המשפחה משבר גדול וברשימתה, בהתאם לתפיסתה החברתית-ציבורית, ביקשה ליליה להיות להם לפה. לטענתה, במהלך ביקוריה בקיבוצים העלו בפניה החברות את הסבל שגרם להן ולבני זוגם תופעת השלישי, כמו גם לינת שתי 252 משפחות בחדר אחד. הדברים עולים בקנה אחד עם מחקרה של אורנה מרקוס שטענה כי חברות קיבוצים שראיינה לצורך מחקרה העידו, גם כעבור עשרות שנים, על המצוקה הנפשית האיומה שחשו בשל העובדה שלא יכלו לממש את האינטימיות והמיניות בזוגיות וטענו כי התופעה 253 הביאה למתחים, חיכוכים ואף להתפרקות משפחות. כיצד התייחסו חברות עין חרוד אחרות לתופעת "הפרימוס"? בפרוטוקול אסיפת חברים משנת תרצ"ה דיברו מספר נשים על חוסר שביעות רצונן מן המצב הקיים: אוה טבנקין טענה כי: 'אצלנו 254 נקבע חדר לשני אנשים, בו בזמן שכיום גרות 6-5 נפשות בחדר עם מרפסת". רעיה קרפובסקי, מחלוצות העלייה השלישית שהגיעה לעין חרוד עם "חבורת העמק" שאלה "מדוע חמש לאחר עשרה שנות עבודה וסבל, אי אפשר שלא תהיה לי פינה לעצמי?". גם בעיני רווקות עין חרוד לא התקבל העניין באהדה יתרה. בלה פנינית אף היא מחלוצות העלייה השלישית ומחברות "חבורת העמק" אמרה כי: "המחסור בחדרים קטנים לבודדים נהפך לשאלה אם לחיות פה או ללכת 255 מכאן". נראה מהדברים כי הקבוץ התעלם במודע מצורכי החברים לפרטיות. נראה כי עבור רוב חברות עין חרוד, בודדות כבעלות משפחה, היה קשה להסכין עם העובדה שגם את פינתן הפרטית והאישית עליהן להקריב למען הכלל. בהקשר זה ראוי להדגיש כי לא מצאתי בכלל כתיבה גברית של חברי קיבוצים, השוללת את התופעה ומחצינה את הקושי הזוגי הכרוך בה. ייתכן שהגברים, כמו הנשים, חשו מצוקה בשל נוכחות שותף שלישי בחדרם אך נאמנותם לקולקטיב ולמשימה ההתיישבותית לא אפשרה להם לבטא באופן גלוי את מה שחבוי היה בלבם פנימה בסביץ ליליה, "זכות ראשונים" )ללא תאריך(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 5, תיק כך למשל מביאה מרקוס את ציפקה אפרת מקיבוץ עין השופט שאמרה על השלישי: "זה היה נורא. כל כך נכספנו אחד לשני ופחדנו לגעת אחד בשני בגללה. זה היה ויתור על החלק הכי אינטימי בזוגיות. לי היה קרבן נוראי, קרבן גדול מאד". מרקוס מביאה גם דו"חות מקיבוץ מענית של השומר הצעיר מתש"ה לפיהם התופעה עדיין הייתה קיימת והיא הייתה אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות משפחות. באותה שנה גם בקיבוץ מעברות ובמרחביה צוין כי רוב הפרידות היו בגלל השלישי. להרחבה ראו: מרקוס-בן-צבי, פרספקטיבה מגדרית, עמ' טבנקין אוה, "פרוטוקול אסיפת חברים )תרצ"ה- ללא תאריך מדויק(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. הדברים מובאים אצל ינאי, תולדות - פרשת דרכים, עמ'

114 לצד הקושי העצום העולה מתוך דברי בסביץ וחברות קיבוצים אחרות, ניתן ללמוד עד כמה הפרט, כולל בסביץ עצמה, ראה עצמו מחויב למשימה הלאומית הקולקטיבית. ראוי לציין כי עשור לאחר מכן, כאשר החלו להגיע ארצה פליטי מלחמת העולם השנייה הייתה ליליה בסביץ, זו שחשפה את מצוקתה לעיני כל, הראשונה, אשר קראה לכל חבר לארח בביתו משפחות פליטים וילדים ואף 256 לפנות את חדרו לשם כך. בסביץ אמנם חיה אז ללא בן זוג אך מבנה הבתים היה זהה לאלו של שנות השלושים. כאמור, הרשימה "שלישי" עוררה הדים רבים עם הופעתה. לעומת הגברים, חברי הקיבוצים, שכאמור לא השמיעו בפומבי אי שביעות רצונם מהתופעה, היו מספר גברים עירוניים שהגיבו על 257 הרשימה. משה ביילינסון, שהיה באותו הזמן עורך העיתון "דבר", זועזע ממנה וכתב בתגובה את מאמרו נקמת "השלישי" בה ביקש למעשה לערער על תפיסת המשפחה שרווחה אז בקיבוץ. לטענתו תופעת הפרימוס המערערת את תפיסת המשפחה היא שורש הרע שיביא בסופו של דבר להתפוררות ההתיישבות העובדת ובעקבותיו לחורבן יישובי, וכדבריו: זהו שורש הרע שהוא כרגע ולגבינו העיקר, ולעקירתו צריך להיות מכוון מאמצנו הקיבוצי- לא מאמץ פועלי המושבה ולא מאמץ התנועה הקיבוצית אלא המאמץ של כלל הציונות, של כלל 258 היישוב, של כלל הפועלים. נראה כי ביילינסון העיר ברשימתו לא רק על העובדה כי עול קליטת העולים היה מופנה ברובו כלפי ההתיישבות העובדת ולא כלפי ההתיישבות העירונית, אלא הוא יצא כנגד הדיסוננס הקיבוצי בין הפרטי ללאומי ובין האינטימי לציבורי. חוקר התנועה הקיבוצית הנרי ניר טען כי בהתאם לחזונו של ביילינסון, שילמה התנועה הקיבוצית את מחיר הפרימוס בעזיבה גדולה של חברי הקיבוצים. ניתן לומר כי הפרימוס היה "קצה הקרחון" ולמעשה ביטא את יחס הקולקטיב למשפחה. בשנים הגיע מספר עוזבי הקיבוצים בכל אחת מהתנועות, לכדי ארבעים 259 אחוז ממספר הנקלטים בקיבוצי ההכשרה. גם בעין חרוד היו תמורות חברתיות שבאו לידי ביטוי בעזיבות, אולם בין העוזבים לא נמצאו חברים מדור המייסדים, אלא עולים חדשים בלבד, שממילא היו במעמד של חברים זמניים ובתום תקופת קליטה קצרה החליטו מיוזמתם או בשל אי קבלתם כחברים לקיבוץ לעזוב את המקום. 9. היחס לניאוף ובגידות: האם להפחתת ערך המשפחה היתה גם השפעה על ערעור הנאמנות הזוגית? את המושג הנאמנות הזוגית ניתן לחלק לשני מונחים עיקריים: בגידה הוא מונח המתייחס לחוסר נאמנות מינית של 256 ראו מאמרה של ליליה בסביץ, "צו הקליטה" שפורסם בגרסאות שונות בשנת 1499 וכן בסעיף העוסק בקליטת עלייה בשנים בהמשך עבודה זו. 257 משה ביילינסון נולד בשנת 1114 ברוסיה, הוסמך כרופא ולאחר הצטרפותו לתנועה הציונית, עלה ארצה ב והתגורר בפתח תקוה. ב- 1495, עם ייסודו של העיתון "דבר" מונה על ידי ברל כצנלסון כחבר מערכת וכתב מאמרים רבים. היה מיוזמי הקמת "בית החולים למושבות יהודה והשרון" )לימים ביילינסון וכיום מרכז רפואי רבין( ושימש כיושב ראש הוועד המפקח של קופת חולים. נפטר בכסלו תרצ"ז )1437(. להרחבה ראו: בילינסון, פרקי בילינסון. 258 ביילינסון משה, "נקמת השלישי", דבר ) (, בתוך: הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד , עמ' ניר, רק שביל, עמ' 190. להרחבה על השלכותיה של תופעת השלישי ראו: כפכפי, אמת או אמונה, עמ'

115 אחד מבני הזוג גם לפני נישואין פורמאליים. ניאוף הינו מונח המתייחס לקיום יחסים מיניים של אחד מבני זוג הנשואים באופן פורמאלי עם אדם אחר, מחוץ למסגרת הנישואין. מבחינה התפיסה המוסרית הקיימת ברוב התרבויות, עצם קיום יחסי מין עם פרטנר אחר, שאינו 260 בן הזוג הקבוע, בלא ידיעתו של בן הזוג הקבוע או בלא הסכמתו המפורשת נחשב לבגידה. בנצרות מוגדר הניאוף כקיום יחסי מין של אדם נשוי עם אדם אחר שאינו בן זוגו החוקי ובאסלאם נחשב הניאוף לחטא חמור, והוא כולל יחסי מין מחוץ לנישואים, כמו גם קיום יחסי מין לפני הנישואים. על פי ההלכה היהודית, הניאוף נחשב לעבירה חמורה בשל היותו הדיבר השביעי בעשרת הדברות שניתנו למשה בהר סיני. האיסור על ניאוף מוגדר רק כקיום יחסים מיניים עם אשת איש. אדם נשוי שקיים יחסי מין עם אשה פנויה, אינו נחשב לנואף וילד שנולד ממערכת יחסים כזאת אינו נחשב לממזר. לעומת זאת, אשה נשואה שיולדת ילד למי שאינו בעלה, פנוי או 261 נשוי, יולדת ממזר. בחברה המסורתית-יהודית נחשב הניאוף בהתאם לתפיסה היהודית כחטא, אולם העיסוק הרב שניתן למצוא בנושא זה בספרות השו"ת ובספרי הלכה שונים מוכיח כי התופעה הייתה קיימת במציאות הריאלית ולא בדיון תיאורטי בלבד, ועל חכמי ההלכה היה לפסוק בכל מקרה לגופו, על 262 סמך הראיות, מה דין הנואף או הנואפת. בשונה מהתפיסה המסורתית, המחוקק המנדטורי לא התייחס לניאוף כאל עבירה והוא קבע כי המגע המיני בין גבר ואישה בגירה, בהסכמתה של זו ובצנעה, מותרים, אך הוא אסר על יחסים 263 מיניים אחרים שלא בהסכמה ולא בדרך הטבע. הסוציולוגית יונינה טלמון-גרבר טענה כי גם בקיבוץ, בדומה לחברה היהודית-המסורתית, 264 התייחסו לניאוף כאל יחסים ההורסים את התא המשפחתי ויש להימנע מהם ככל האפשר. סמדר סיני הראתה במחקרה כי בעיני החברה השומרית, הניאוף היה מעשה בלתי נסלח, במיוחד 265 כאשר הוא הוביל לפרידות ולקשרי נישואין עם בני זוג אחרים. נראה כי בעין חרוד רובם המוחלט של הזוגות אכן שמרו על משפחתיות יציבה לאורך שנים, אך במחצית הראשונה של שנות השלושים נאפו כמעט בגלוי שישה גברים כולם מעמודי התווך של הקיבוץ וממוביליו. על פי החוקר חן נרדי אנשי ציבור רבים מתוודים כי קיימו יחסים מיניים עם 266 בנות זוג שאינן נשותיהן הקבועות. התופעה הפכה לנורמטיבית והחברה הסתגלה אליה. למרות שבעין חרוד יחס הח ברה הסובבת לנואפים היה שלילי מעיקרו וניתן לראות כי בדומה לקבוצות אחרות, משקעים תרבותיים עמוקים של יחס היהדות לניאוף המשיכו לעצב את החברה החלוצית החדשה, מעטים הגילויים הפומביים המגנים את הניאוף. האם הסיבה לכך נעוצה בעובדה 260 נרדי, מים גנובים, עמ' ראוי להעיר כי אמנם רש"י פירש את הביטוי "לא תנאף" על פי פשט הפסוקים וטען כי האיסור מיוחד לקיום יחסי מין עם אשת איש, אך אבן עזרא, ספורנו וחזקוני חלקו עליו ופירשו כי זהו איסור כללי על יחסי מין בין מי שאינם נשואים זה לזה, שאחד מביטוייו הוא קיום יחסים עם אשת איש. 262 הכהן אביעד, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות: 'לברית הבט ואל תפן ליצר", פרשת ואתחנן, גליון 19, אתר דעת, תשס"ב. 263 רובינשטיין, אכיפת מוסר, עמ' טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ' סיני, יחסי מגדר, עמ' נרדי, מים גנובים, עמ'

116 שהבוגדים היו מקבוצת המשפיעים והמובילים ולא היה נוח להוקיע את התנהגותם ומעשיהם בגלוי? ייתכן מאד שכן אך יחד עם זאת ניתן לומר כי ניתן למצוא הבדלים מגדריים מהותיים ביחס הגלוי לניאוף בעין חרוד. בעוד הח ברה הגברית כמעט ולא התייחסה לתופעה באופן ביקורתי בפומבי, הרי שהחברות, אמנם מעטות שבהם, כן הוקיעו את התופעה וביקשו שלא לקבלה. עם זאת ראוי לציין כי גם בח ברה הנשית, כמעט ולא כתבו באופן גלוי על בגידות בני זוג נשואים זה בזו ואת הביקורת שהייתה כלפי הנואפים ניתן למצוא לרוב רק בין השיטין ובכתבים אישיים. יוצא דופן בהקשר זה הוא סיפורה של חברת עין חרוד נחמה אברונין שמעשה הניאוף שלה הוביל להתאבדותה. סיפורה של נחמה אברונין- פרשיית אהבים שהובילה להתאבדות: נחמה אברונין הייתה בת למשפחת עולים מן העלייה השנייה. הוריה שהגיעו מרוסיה היו שותפים לאתוס העברי, שצמח אז. בנערותה הייתה נחמה שותפה במספר חבורות שהתארגנו והתפרקו תוך 267 זמן קצר. היא הייתה נערה נאה ובהופעתה היה משהו כובש ומיוחד. זמן מסוים הייתה בקשר מכתבים רומנטי עם הסופר צבי שץ. בבגרותה נקשרה נחמה לאיש השומר מיבנאל, אריה אברמסון שהיה מראשוני הרועים ולשניים נולדה במאי 1491 בת משותפת שנקראה בשם גליליה. כעבור שלושה חודשים הצטרפה המשפחה למחנה עין חרוד ובעוד נחמה נשארת עם בתה במחנה ליד המעיין המשיך אריה בנדודיו עם עדר הצאן של הקיבוץ. במהרה נשבתה נחמה, שהייתה צעירה וסוערת בקסמו של אהרון רוזין, רווק צעיר בעל שמחת חיים שהשתייך לחבורת הקרימאים של גדוד העבודה. כשהרתה נחמה, לא ידעה מי אבי הוולד שברחמה. היא נקלעה למצוקה איומה ולבדידות. בעלה אריה לא ענה למכתבי אהבתה ותחינתה, אל הוריה המסורתיים לא יכלה לפנות לעזרה וגם אהובה אהרון רוזין, התרחק ממנה. בחודשי חייה האחרונים, חודשי הקיץ של שנת 1491, כשמצוקתה הנפשית הייתה גדולה, כתבה נחמה יומן בפנקס קטן. הפנקס התגלה כעבור שבעים וחמש שנה על ידי בתה גליליה, נערך על ידי רחל סבוראי וגילת גופר ופורסם בשנת ביומן ניתן לראות כיצד כתב ידה היפה והמסודר, משתנה ככל שגדלה סערת רוחה, לכתב גדול ובלתי קריא כמעט. מדבריה נראה כי היא חשה שאין בידיה מוצא אחר מלבד לשים קץ לחייה. היא נפרדה מבעלה אריה אברמסון במלים: "אני אוהבת אותך ופשוט לא יודעת להסתדר. 268 היה שלום. אני כולי שלך ארי שלי". ב נמצאו אהרון רוזין ונחמה אברונין ללא רוח חיים בחדרה של נחמה. שלמה לביא מהוגי רעיון הקבוצה הגדולה וממייסדי עין חרוד כתב על המקרה: ויהי בבוקר בהיר אחד )בלי מליצה( שמעו העובדים בחצר יריה משולשת- אחת שתיים שלוש. רצו השומרים אחר קול היריות, באו לאחד החדרים אשר בבניינים הארוכים וראו לפניהם מחזה זוועה: המאהב השני רבוץ בשלולית דם בלי כל רוח חיים, והצעירה מפרפרת פרפורים 269 אחרונים ובידה אקדח". 267 צור, יומנה של, הקדמה לספר. 268 שם, עמ' 111: צור, אביב מוקדם, עמ' לביא, מגילתי, עמ'

117 הגרסאות לנסיבות המוות נעו בכמה מישורים. היו שטענו כי אברמסון בקנאתו ירה בשניים 270 ונמלט. היו שטענו כי נחמה רצחה את רוזין והתאבדה והיו שחשבו כי שניהם התאבדו מבחירה. כיצד התייחסו חברי עין חרוד למעשה? רק מעטים דיברו על כך בגלוי וכמעט ולא מצאתי עדויות המתייחסות לכך, למרות שיש להניח כי מוות של שני חברים בנסיבות כמעט מסתוריות עורר עניין רב כפי שהעיד שלמה לביא: דכאון וכעס השתררו במחנה. ויותר מדיכאון וכעס שימש המקרה עניין לענות בו: קמו מלמדי 271 זכות, נדים, מרשיעים: הרוב נטה להרשיע. לא ברור באופן מוחלט מדבריו של לביא סביב מה התנהל הדיון לאחר המוות, האם על הצדקת או הרשעת מעשה הניאוף או שמא על ההתאבדות עצמה? שתי התשובות סבירות וייתכן שהוויכוח שהתנהל הקיף את שתי השאלות גם יחד. בשל ריבוי מקרי ההתאבדות בקרב צעירי העלייה השנייה והשלישית, שאלת הצדקת התאבדות או שלילתה העסיקה לא פעם את חברי עין חרוד, 272 כמו גם יישובים אחרים. גם חברים אחרים בהתיישבות העובדת הרגישו מבוכה מהתאבדותם של השניים. יוסף מלמוד מכפר גלעדי כתב כי: המאורע הטראגי הזה גרם למבוכה רבה. היינו כולנו צעירים והנה שניים מאיתנו הלכו בדרך כה טראגית. התחילו להישמע ספקות האם דרך החיים המקובלת בתאים משפחתיים מתאימה 273 בכלל לקומונה... דרך הקומונה הייתה היסוד, כל היתר היה צריך להתאים אליה. מדבריו של מלמוד עולה כי הקולקטיב היה מעל לכל. ככל הנראה, נחמה אברונין בחרה בהתאבדות כמוצא אחרון. מה גרם לה לבחור במוות ולא בחיים? ייתכן כי הסכנה בלידת ילד שדינו ממזר הרתיעה אותה וייתכן כי התפיסה השמרנית של המשפחה בעין חרוד לא הותירה לה ברירות אחרות. על כל פנים נראה כי מעשה הניאוף של אברונין עורר כעס ודחייה בקרב חברי המחנה. הם לא קיבלו את המעשה ולא הזדהו עמו וייתכן גם כי המחשבה על כך שהייתה רוצחת הביאה אותם להוקיע באופן פומבי את המעשה ולהעלות את בגידתה לרמה הציבורית. אולם, יש לשאול האם אי הקבלה של מעשה הניאוף של אברונין היה כיוון שמדובר באשה? האם יחס הח ברה, הן הנשית והן הגברית, לבגידתם של גברים בעלי בנות זוג היה סלחני יותר מהיחס לנשים שבגדו? נראה כי התשובה לכך חיובית. מחקרים שונים מבחינים בין בגידות גברים נשואים לבגידות של נשים נשואות. קיום קשר מיני מחוץ לנישואין אצל נשים מזעזע את המערכת כולה 270 השערה זו הועלתה עקב בריחתו של אברמסון מהארץ מיד לאחר הרצח. הוא שהה בארגנטינה כשבע שנים וכאשר חזר לא אפשרו לו הוריה של נחמה להתראות עם הבת גליליה. גם השלטונות הבריטיים חשדו בו שרצח את השניים ונמלט. להרחבה ראו: אברונין-אברמסון נחמק'ה, יומנה של, עמ' , 271 שם, עמ' ראוי לציין כי אי הקבלה של מעשה ההתאבדות היה בולט על רקע המספר הגבוה של המתאבדים בתקופת העלייה השנייה ובעיקר העלייה השלישית. החוקר גור אלרואי אפיין את גיל המתאבדים מ- 16 ל- 99 ואת אזור העמקים כאזור בעל שיעור המתאבדים הגבוה ביותר. את הסיבות למעשי ההתאבדות הרבים הוא תולה בגורמים כגון החלום ושברו, המציאות הארצישראלית הקשה, המתחים בין היחיד לקבוצה וקשיים אובייקטיביים, בעיקר מיניים של גיל ההתבגרות. עוד על תופעת ההתאבדויות ראו: אלרואי, חלוצים אובדי דרך, עמ' על התאבדויות אחרות בעין חרוד ויחס החברה אליהם ראו: קמינסקי, דפוסי קבורה ואבל, עמ' מתוך מכתב של יוסף מלמוד, חבר כפר גלעדי, בתוך: בן ארי, בית העלמין הראשון. 99

118 בעוד הגברים שומרים על "אש קטנה", ולמעשה מה שמותר לגברים בתחום המיני, אסור באופן 274 מוחלט לנשים. בגידה )או קנאות?( שהובילה לרצח- סיפורה של חנה בלוך: חנה בלוך, חברת עין חרוד, אמנם לא נישאה בטקס פורמאלי, אך קשרה את חייה עם יעקב סלוצ'נסקי, איש השומר, ולאחר שנכנסה להריון ממנו היה ברור לה כי חייהם הינם כשל בני זוג מונוגאמיים. בלוך התייחסה להריונה כאל הדבר המעגן ונותן תוקף ליחסיה, אך נראה כי בן זוגה לא חש כמוה. ב- 1499, ילדה חנה את בתה הבכורה תמר כאשר בן זוגה בא ונעלם לסירוגין. בכאבה 275 כתבה: "היחס ההפקרי הזה הדהים אותי". אך למרות שלא ראתה בהתנהגותו את הנורמטיביות של חיים זוגיים לא נראה כאילו יצאה נגדו בגלוי או התעמתה איתו על התנהגותו ויחסו אליה. היא המשיכה לראות בו כבן זוגה וכמו שקרה לא פעם, היא אף הרתה לו בשנית כשלוש שנים לאחר לידת הבת הראשונה. בהקשר זה ראוי לתאר את המשך הסיפור כפי שעולה מיומנה של חנה ומראיון שהעניקה לעיתונאי יגאל סרנה בשנת ב ילדה בלוך את בתה השנייה עמליה ובן זוגה שחשד בה לאורך כל ההיריון כי היא אינה ממנו, אלא מהרוקח ליאון )אריה( אנדרמן, שעבד בבית החולים "העמק" לצדה של בלוך, הגיע באוקטובר 1497 לצריפו של אנדרמן בכדי לברר אם יש ביניהם רומן. על פי עדותה של בלוך, בחמתו, רצח יעקב את הרוקח, ואחר נכנס לחדרה של חנה וירה שלוש יריות לכיוון המקום, שבו חשב שנח ראשה. לאחר מכן הוא הרים את האקדח, ירה בעצמו ונפצע קלות. יעקב הודיע כי את הירי ביצע בשגגה ונאסר על ידי הבריטים שישבו במשטרת בית שאן. בלוך העידה כי עוד באותו הלילה הגיע אליה שאול אביגור-מאירוב, איש ההגנה וביקש ממנה להעיד כי הכדור נפלט בשוגג מאקדחו של יעקב. סלוצ'ינסקי ישב במאסר ולאחר שמונה 276 חודשי מאסר שוחרר. כאשר חזר לעין חרוד לאחר שחרורו מהמעצר, סילקו אותו החברים והטילו עליו חרם. חנה אינה מתארת כלל ביומנה את רגשותיה נוכח החרם והסילוק ולא ברור אם החלטה זו הייתה מקובלת עליה למרות שהייתה זו החלטה שהשפיעה על כל עתידה ועתיד בנותיה. מיומנה עולה כי היא לא האשימה אותו בגלוי ברצח אך גם לא טיהרה את שמו. לאחר זמן קשרה קשרים זוגיים עם זליג 277 ריבקינד, שאשתו שושנה אוליצקי איבדה עצמה לדעת. נראה כי בעוד ליעקב עצמו לא הייתה כל בעיה לנהוג בהפקרות ובחוסר נאמנות כלפי חברתו ובתו, לה היה אסור לפרוץ את גדר המשפחה השמרנית. האם אהבתה אליו היא שהובילה להתנהגותה הפסיבית והסלחנית או שמא התפיסה שבגידת גברים הינה מותרת בעוד שזו של נשים אסורה מכל וכל? ויתרה מזאת, האם ייתכן שהמחשבה הרווחת הייתה כי בת הזוג היא האשמה בניאוף בן זוגה? לא ניתן להשיב על כך באופן חד משמעי אולם נראה כי בהחלט הייתה ועודנה ישנה איזו נרדי, מים גנובים, עמ' 151. בלוך חנה, "מחברותי"- יומן אישי, ארכיון עח"א, תיקים אישיים. סרנה יגאל, "רצח בעין חרוד", ידיעות אחרונות ) (, עמ' בלוך חנה, "מחברותי"- יומן אישי, ארכיון עח"א, תיקים אישיים. 111

119 סלחנות ועדנה חברתית כללית כלפי גברים שלא נאמנים לבנות זוגם ואת זה ביקשו נשים שבעצמן חוו חוסר נאמנות בחייהן הזוגיים לשנות. היחס לבגידה וניאוף- היבט מגדרי: מתוך מחקרים שנעשו ביחס לבגידות בני זוג עולה כי אחוז הנשים הבוגדות נמוך בחצי מאחוז הגברים הבוגדים. קינסי בדק בשנת 1491 ובשנת 1453 בגידות בני זוג ומצא כי בעוד בקרב הגברים 278 הנשואים 50% קיימו מערכת זוגית מחוץ לנישואיהם, אצל הנשים נאפו 96%. ניתן לראות תמונה דומה לזו בעין חרוד. נראה כי בקרב החברות, לא רק שמספר הנשים שנאפו בבני זוגן היה נמוך, אלא הייתה מעין השלמה נשית עם בגידות של בני זוג ואף הלקאה עצמית, כמעט האשמה על התופעה. אוה טבנקין יצאה דווקא כנגד הנשים באומרה: אל נא תקום האשה המבינה לבעל שהוא פונה ממנה. צחוק מחלחל לשמע המלים: 'מה לעשות? כזה הוא מטבעו... הן אני בת חורין ללכת בדרכו, אלא שאינני רוצה'. רוח של עבדות דורות נושבת מהדברים הללו, רוח השלמה עם המציאות... את מעילת הגבר באישה רואים כחרפה לאישה. כך הדבר בעיני הנשים עצמן. בשקר הזה, שהשתרש בנשמתנו, עלינו להילחם, כי 279 משפיל הוא את ערכנו האנושי. טבנקין מבחינה ברורות בין התפיסה המגדרית השונה, היינו לגברים יש גושפנקה לבגוד ולנשים לא רק שאין, אלא הן מקבלות את הניאוף כדבר מובן ורואות עצמן אשמות בו. אין ספק שבתשתית התפיסה הזו עמד הדין הדתי אשר תואם את התפיסה הפטריארכאלית מקדמא דנא. בדבריה היא קוראת לשינוי נשי שיפעל ויוביל לשינוי המוסכמות החברתיות הנבערות שנפוצו בח ברה. מה גרם לטבנקין לכתוב דווקא אז את מאמרה? ייתכן כי העיתוי נבע ממקור של כאב וכעס אישי שכן יחסיה עם בן זוגה היו מעורערים וככל הנראה כשנה לפני כן, ב החל יצחק 280 טבנקין לקשור קשרים אינטימיים עם חומה חיות, לימים בת זוגו וחברת יגור. אולם ייתכן כי הייתה לה תחושה כללית שדפוסי המשפחה השמרניים בעין חרוד החלו מתערערים והיא חשה צורך להתריע על כך. חיזוק לכך ניתן למצוא במאמר נוסף שנכתב מספר שנים לאחר מכן, ב- 1439, ודן ביחסי גברים בעלי מעמד בחברה עם נערות צעירות מהם, המוקסמות מכוחם והולכות שבי אחריהם. את הרשימה כתבה ליליה בסביץ ששלחה אותה לביטאון הקיבוצי "מבפנים", אך נראה כי העורך יוסקוביץ' סירב לפרסמה, על אף שמכתב תשובתו לא השתמר )להלן(. גם כאן, כמו במקרה של טבנקין הייתה ברשימה נקודת מבט אישית ומיוסרת. נראה כי היא ביטאה את יחסיה המעורערים של בסביץ עם בעלה ויניה )ראובן( כהן שלא שמר על נאמנותו לה והתרועע עם נשים אחרות הן בעין חרוד והן מחוץ לו. אחד המקרים האלו היו יחסים קצרים שפיתח כהן עם חברת עין חרוד שולמית ז'רנובסקי בעת שהיה עדיין בן זוגה של בסביץ. כאשר נודע לליליה על הרומן היא כתבה מספר מכתבים לז'רנובסקי בהם שיתפה אותה לא רק בתחושותיה הקשות נוכח הבגידה, אלא גם בתובנות הנוגעות לטיבו ולמהותו של כהן: "מתמיד הרגשתי שביחסיו עם נשים 278 מובא אצל נרדי, מים גנובים, עמ' טבנקין אוה, "מתוך אגרות ופנקסים", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' ראוי לציין כי טבנקין מיעט להתבטא בפומבי או בכתב על יחסיו עם חומה ועל התפוררות נישואיו לאוה. בסוף 1430 )תר"ץ( הוא יצא לשליחות בפולין לבדו ובשובו נפרד מאוה אך המשיך לגור בדירתם המשותפת. להרחבה ראו: כנרי, טבנקין, עמ' , , 111

120 חסרה לו באופן עמוק מאד הכרת האישיות של האשה בכלל ושל אותה האישה בפרט. זה לא 281 קיים". נראה כי על אף שבסביץ שבה וטענה כי לא תהיה מסוגלת לחיות עם אדם אהוב שבגד בה, היא ידעה כי בעלה מפעם לפעם מקיים קשרים רומנטיים עם נשים אחרות והיא אף לא דרשה ממנו שיפסיק כפי שכתבה: והנה לאחר מקרה אחד, כאשר התגלה השקר, היה ברור- בינינו נגמר הכל... אמר שיפסיק. לא דרשתי זאת אף פעם... לא האמנתי שזה אפשרי. כי מה הערובה, מדוע מעכשיו יפסיק? מה 282 קרה? על אף הקשיים בקבלת בן זוגה על כל מגרעותיו ועל אף ראותה את עצמה כאשה חזקה ומובילה בחרה בסביץ, כמו גם נשים רבות אחרות, לסלוח לו ולקבל אותו כפי שהוא וכך גם את חייה הזוגיים שלה: אף פעם לא חשבתי שלי יותר רע מאשר לכן. אף פעם. להיפך. אני יודעת שלי יותר טוב. לי ישנם ילדים מאיש אהוב, לי ישנם ילדים ממנו, זהו יסוד חזק מאד לקשר, הרבה יותר חזק מאשר הפגישות הקצרות אתכן ביום או בלילה במסתרים... אני חיה אתו מתי שאני רוצה, לא 283 רק מתי שהוא רוצה. אתן חיות אתו מתי שהוא רוצה בזאת. נראה כי בדומה למה שטענה טבנקין ברשימתה בסביץ נמנתה עם אותם נשים המבינות וסולחות לגבר הנואף. היא כמעט ולא תולה את האשמה בבן זוגה ומתרצת את התנהגותו כדפוס של חולשה הקיים באישיותו ומהותו של הגבר. את טענותיה היא מפנה דווקא כנגד הנשים המוכנות לקשור קשרים עם אדם בעל משפחה. היא שואלת, ספק את עצמה, ספק את חברתה: "אני לא פעם חושבת, היתואר? בחברה שלנו שתמצאנה נשים שתקבלנה את הקשרים הללו, בתנאים כאלה, 284 בשקר ביחס לאשה השנייה. היתואר?". למעשה, בסביץ שכל ימיה בעין חרוד ביקשה לשנות את מעמדה ותפיסתה של האשה בח ברה, שבויה בעצמה באותן מוסכמות שהוכתבו ממבט עיניים גבריות- הדברים מנקודת מבט גברית מעיקרה, בניגוד לז'רנובסקי שתלתה את האשם הניאוף בגבר עצמו כפי שכתבה באחד ממכתביה לבסביץ: מסורתיות. היא רואה את העיקרי ביחסי אני בזה לאיש הזה ובזה לחייו, חיי המשפחה שלו וחיים מחוץ למשפחה שלו. ידעתי שהוא אינו מעיז להיות גלוי איתך ועוד יותר גרוע כי ידעתי שהוא אינו חושב את זה לנחוץ!... אני אף פעם לא השלמתי עם חיינו אלה ותמיד הייתי אני הדורשת והתובעת גמר הקשרים... המוסר שלו 285 היה משוריין היטב!!! מכתב מליליה בסביץ לשולמית ז'רנובסקי )שנות השלושים- ללא תאריך מדויק(, ארכיון עח"מ. שם, שם. 283 שם, שם. 284 שם, שם. 285 מכתב משולמית ז'רנובסקי לליליה בסביץ )שנות השלושים- ללא תאריך מדויק(, באדיבות הארכיונאית אילנה ברקוביץ, ארכיון עח"מ. 112

121 ז'רנובסקי מבחינה כאן בהבדלים המוסריים הקיימים בין המינים ונראה כי יש כאן עניין תרבותי עמוק ביותר. ייתכן שמכאן ניתן ללמוד מה היה הגורם המרכזי שהוביל להבדל המגדרי בתפיסת הניאוף. בעוד החברה הגברית ההינה לראות בכך מעשה מותר, אף כי לא הכרחי ולא מקובל, את הנשים הטריד המצפון המוסרי שראה בכך מעשה אסור הנוגד את מוסד המשפחה. חיזוק לכך ניתן למצוא ברומן "מעגלות" של דוד מלץ, בו תואר שמואל גרוסמן, הרווק ההולל הטוען כנגד צביעותה של החברה: מה יש? מה ככה נזדעזעתם? מה אתם שומרים כל כך על העובש שלכם? חיי משפחה... אני ובעלי, בעלי ואני. דבוקים. אין להפריד... רכוש פרט. שבים לחדר. מפהקים. שקר. שקר. הכל 286 שקר. לא יזיק קצת רוח פרצים. לא יזיק לכם. אל תרעדו כל כך על היסודות שלכם. נראה כי מלץ מפנה בפיו של הולצמן, את טענותיו על המוסר המשפחתי כלפי הנשים בלבד. בעיניו הן שהובילו "לשקר" הזה והן שצריכות לשנות את נקודת מבטן. ראוי להעיר כי מלץ עצמו קשר קשרים אינטימיים עם נערה צעירה מעין חרוד, עת היה נשוי והוא לא היה היחיד שנהג כך. כאמור גם יצחק טבנקין וראובן ויניה כהן נאפו בבנות זוגן. כך גם נחום בנארי שניהל רומן עם יהודית מנש, בת זוגו של מלץ ועזב לאחר מכן את אשתו סוניה שלא הצליחה להתגבר על כאבה האישי והסתגרה במשך תקופה ארוכה. גם מנהל ענף המשתלה דוד צירקין נאף בבת זוגו שרה נוימן עם נערה צעירה שהגיעה לעין חרוד. פרשה נוספת שהתרחשה במחצית שנות השלושים הייתה התקשרותם של לובה לויטה ממייסדי עין חרוד, וגאולה מחנימית, מבנות עין חרוד שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. גאולה, שראתה בלויטה מעין מדריך בוגר, התייעצה עימו בקשר לעתידה המקצועי וכך נוצרו הקשרים האינטימיים ביניהם, שהיו למורת רוחם של רבים מחברי וחברות עין חרוד. לויטה, שהיה נשוי לחנה ארסט, קשר קשרים נוספים עם נשים אחרות בעין חרוד ומחוץ לו, ומאחת מהן, שולמית ז'רנובסקי, אף נולד לו ילד בו סירב להכיר, מעשה שלא התקבל באהדה בעין חרוד. מכתביה האישיים שכתבה מחנימית ללויטה, מצויים בתיקה האישי בארכיון עין חרוד, אך הם אסורים לקריאה. אחת מחברות עין חרוד, המקורבת למשפחה סיפרה לי בראיון עמה, כי הם מלאים בכמיהה של גאולה ללויטה ובקבלתה אותו למרות מעידותיו 287 הרבות. מכאן יוצא כי על אף ההצהרות הקיבוציות בדבר ח ברה אמיתית, ישרה ושיוויונית, יחסי בני אדם, וכמובן גם יחסים זוגיים, לא היו שונים בקבוץ לעומת כל מקום אחר ויצרי אנוש זהים למעשה בכל מקום. ייתכן כי בקיבוץ הגברים בזו עוד יותר למוסכמות והתירו עוד יותר את הרסן. זאת ועוד, פירוד לא לווה בשאלות של ממון ולרוב גם לא בגט, שכן כאמור, רבים לא נישאו בטקס דתי ועל כן היה יותר קל לבצע אותו. 286 מלץ, מעגלות, עמ' ראיון עם אורית וולד, בת עין חרוד )1.3.11(, ירושלים. 113

122 3. התערערות התא המשפחתי- פרידות: ערבוב החיים הציבוריים עם הנושאים האינטימיים ביותר בחיי הפרט לא היו פשוטים. בחברה 288 העין חרודית נפרדו בשנות המחקר שמונה זוגות, כולם ממייסדי הקיבוץ ומעמודי התווך שלו. שלוש נשים מתוכם )חנה בלוך, רבקה מחנימי ויהודית מנש( פיתחו מערכת זוגית חדשה וחיו בעין חרוד. חמש האחרות: אוה טבנקין, ליליה בסביץ, חנה ארסט, שרה נוימן וסוניה בנארי נשארו בקבוץ ללא בן זוג. כל הנשים הפרודות היו אימהות לילדים. הסיבות לפרידות בני זוג בעין חרוד: נשאלת השאלה מה היו הגורמים המרכזיים לפרידות בין בני הזוג בקיבוצים בכלל ובעין חרוד 289 בפרט והאם יש קשר בין גורמים אלו לחיים בקבוץ בכלל ובעין חרוד בפרט? החוקרת תמי רזי קשרה את אחוז הגירושין הגבוה ביישוב לתהליך ההגירה ולמצוקה הכלכלית, שהביא לטענתה 290 להתערערות נפשית של משפחות רבות. אולם האם מסקנתה של רזי תואמת גם את המצב בעין חרוד? נראה לי כי התשובה על כך שלילית. בדומה לסיבת ההפלות המלאכותיות בחברה העירונית, שבחלקם הגדול בוצעו על רקע כלכלי קשה, גורם זה אינו בעל משמעות חזקה ודומיננטית בחברה הקיבוצית כמו בעיר. אולי דוקא בקבוץ הלחץ החברתי היה חזק אף יותר. החברים חשו אחריות לא רק לבני משפחתם אלא לכל בני הקבוץ. גם ליליה בסביץ העידה כי בשונה מהח ברה העירונית, בה נשארה האשה ללא תמיכה כלכלית לאחר הפרידה מבן זוגה, הרי 291 שבקיבוץ המצב החומרי לא היווה מכשול לאשה. נראה לי כי העובדה שכל הפרידות בעין חרוד, למעט הפרידה של בני הזוג מחנימי שהייתה על רקע אי השתלבותו של בן זוגה בקיבוץ, היו על רקע ניאוף של בן הזוג. ניתן להניח כי זו הייתה הסיבה המרכזית לפירוק התא המשפחתי. הנחה זו תואמת את המצב המחקרי בנושא גירושין. 292 מטפלים וחוקרים רבים סבורים כי ברקע של רוב הגירושין נמצאת בגידה. יחד עם זאת ראוי לציין כי אין אחידות בכל המקרים מי יזם את הפירוד, הגבר או האשה. נראה כי בקרב מספר חברים בעין חרוד, בעיקר פעילי הציבור בו, ומטבע הדברים גם המשפיעים בו. התקבע פן של זלזול בצו המוסרי- המשפחתי שנהג אז בקיבוץ ולמרות שהתנהגותם לא הייתה מקובלת, זו לא גונתה כאמור, באופן גלוי. בהקשר זה ראוי לציין את אחת הפרשות הקיצוניות, שביטאו את קו ההתנהלות של קבוצת המשפיעים. אחת מחברות עין חרוד הרווקות, שולמית ז'רנובסקי, מפעילות הקיבוץ שהגיעה לעין חרוד ב הרתה כעשר שנים לאחר בואה לקיבוץ לאחד מעמודי התווך שלו, לובה לויטה לאחר שנקשרו ביניהם קשרים ארעיים. ז'רנובסקי בחרה שלא להפיל את הוולד וילדה את בנה צופר בראשית 1431, מבלי שהודתה במפורש כי לויטה הוא אבי הילד, למרות 288 נראה שמספר זה היה גבוה באופן יחסי לתנועה הקיבוצית שכן הנרי ניר ציין במחקרו כי במשך שנות השלושים והארבעים תופעת הגירושים בקיבוצים הייתה מועטה. ראו: ניר, רק שביל, עמ' אורנה מרקוס בן-צבי, שחקרה את החוויות המגדריות של נשים בקיבוצים בשנות השלושים והארבעים, ציינה במחקרה מספר סיבות שנבעו מאופי החיים בקיבוץ, אותן ניתן למנות לדעתה כגורמים שהביאו לפירוד משפחות, הבולטים בהם: בעיית הפרימוס- "השלישי", שמנעה אינטימיות בין בני זוג; מתחים וקונפליקטים בין ההשקעה הרגשית של הפרט בתא הציבורי לבין ההשקעה שלו בפעילות הציבורית בקיבוץ; זוגות שמלכתחילה היו מחוסרי בסיס איתן; היעדר תנאים פיזיים מתאימים לזוגות וכן שתיקת החברים נוכח פריצות מינית- מוסרית של חבריהם לדרך. להרחבה ראו: מרקוס-בן-צבי, פרספקטיבה מגדרית, עמ' רזי, ילדי ההפקר, עמ' , 291 בסביץ ליליה, "החברה במשק הקיבוצי", מבפנים ) ( 59 עמ' נרדי, מים גנובים, עמ'

123 293 שעובדה זו הייתה ידועה לכל חברי המשק ועל פי עדותן של חברות רבות הוא אף דמה לו מאד. לויטה סירב להכיר בילד, מעשה שעורר התנגדות וכעס אצל רוב חברי עין חרוד אך אף אחד לא העז לצאת כנגדו בגלוי. יוצאות דופן בעניין זה היו אוה טבנקין וליליה בסביץ, שאכזבתן הייתה כפולה דווקא משום שהאמינו כי הח ברה העין חרודית היא אליטיסטית, אך גם הן בחרו להסתייג ממעשיו של לויטה ברמיזות, ברשימות ובמכתבים שכתבו ולא באופן מפורש וגלוי כנגדו. אוה טבנקין התייחסה לנושא וטענה כי מצב כזה בו מתנער חבר ממחויבותו כאב: "מנמיך את קומת חיינו כחברה... למרות ההכרה העצמית הגאה של החב רה, לא לגלות את שם האב, בשבילינו, 294 לחברה כולה- זה לא יתואר". ניתן לראות כי בפרשה זו באה לידי ביטוי צביעותה של החברה. כדי לא להשחיר את מנהיגי הקבוץ הם העדיפו לטשטש את פרשת הבגידות והניאוף. החברה הקיבוצית חיפתה במידה רבה על מעשי חבריה. לויטה התנער ממעשיו וביקש למחוק אותם באמצעות אי הכרה בילדו ויתרה מזו, מתוך השקפה כי האחריות לחיי המשפחה מוטלת על האשה. התמונה שעולה מכאן היא שלא רק שנשים לא נאפו בבני זוגן מתוך תפיסה מוסרית- מסורתית של המשפחה אלא הן גם גיבו במידה רבה את התנהגותם של הגברים. גם ליליה בסביץ רמזה בהרצאתה "החברה במשק הקיבוצי" על המקרה וספק שאלה: "האם 295 מותר שיהיה בתוכנו ילד, שאביו אינו מכיר בו, אם כי מבחינת הפרנסה הכל בסדר? במכתב אישי שכתבה בסביץ לז'רנובסקי התייחסה בכאב גדול ובבושה לפרשה: אנחנו כולנו, הח ברה כולה וכל אחד מאיתנו אשמים בפנייך שיכול היה לקרות אצלנו מקרה כזה- אי הכרת ילד בתוכנו. מה שיותר אני חיה- אני יותר ויותר מתביישת בזאת. כאשר אני נזכרת, אני פשוט מתאדמת עד שורשי השערות. איך שתקנו? איך נתנו שזה יהיה? והאיש 296 'מקובל' בתוכנו 'מחנך' המונים ונוער... היתואר? החברה לא התערבה, לא תבעה. יצוין כי גם ליליה עצמה שתקה כאשר הדבר נגע במשפחתה שלה אך מעבר לכך שתיקת הח ברה בכלל והחברות בפרט מביאה לידי ביטוי את התפיסה המגדרית כפי שנתקבעה בעין חרוד והובאה לעיל בדיון על ניאוף. במלים אחרות, לגבר מותר ויש גיבוי לבגוד בבת זוגו בעוד שהנשים לא רק שלא נוהגות כך אלא על אף כאבן הן שותקות ואף מקבלות את מעשיו, לפחות ברובד הגלוי. אולם נראה כי ברובד הנסתר הדברים היו מורכבים הרבה יותר. החברות אמנם שתקו, אך הן חשו בסבל רב. ז'רנובסקי העידה באחד ממכתביה לליליה בסביץ כי זמן מה לאחר הלידה היא נקלעה למצוקה קשה: לעתים קרובות אני מרגישה שאין לי כח לשאת את החיים ונחוץ כוחות בלתי אנושיים בכדי להתגבר ולהמשיך, בשביל שוב לסבול... איך אחיה ואמשיך?... כך לי לחיות במקום כמו עין הדברים נאמרו בראיון שערכתי עם אילנה ברקוביץ וחנה לויטה בקיבוץ עין חרוד מאוחד בתאריך טבנקין אוה, "לקראת ועידת הפועלות", מבפנים )1431(, 59 עמ' 93. בסביץ ליליה, "החברה במשק הקבוצי", מבפנים ) ( 59 עמ' 7. מכתב מליליה בסביץ לשולמית ז'רנובסקי )שנות השלושים- ללא תאריך מדויק(, ארכיון עח"מ. 115

124 חרוד- בלתי אפשרי... אני החלטתי, אולי זה יהיה מוזר בעינייך- 297 מוכרחה לשנות את אורח חיי לגמרי. להחליף את המקום... אני נראה כי החיים בקבוצה הסגורה עין חרוד, החריפו ככל הנראה את הפרשה: הגבר המשיך לחיות במקום וכל בני החבורה ידעו מה הסוד והתנהגו כאילו לא היה ולא נברא. בתחושות קשות של חוסר מוצא בחרה ז'רנובסקי לצאת בשליחות התנועה לפולין, שם שהתה שנתיים, בעוד בנה צופר נמצא לסירוגין אצל הוריה ואיתה כאשר הדבר התאפשר. לאחר מכן חזרה לעין חרוד בכוחות מחודשים, אותם העניקה לה תחושת החשיבות של שליחותה לפולין ותרומתה הרבה 298 לקיבוצי ההכשרה שם בתחום ההיגיינה, התזונה והרפואה. שם כנראה גם השלימה עם הדברים שאירעו כפי שכתבה: "אינני זקוקה לו. אני רציתי בילד!... אף פעם לא הצטערתי ולא התחרטתי במלוא הכרתי רציתי בילד וברגע שנודע לי שאהיה לאם הרגשתי ניצחון ושמחה". סיפורה של ז'רנובסקי, רווקה חד הורית שגידלה ילד מחוץ לנישואין הינו יוצא דופן. רוברטו בקי 300 הראה במחקרו הסטטיסטי כי תופעת לידות מחוץ לנישואין הייתה נדירה מאד ואף אפסית. 301 בהקשר זה ראוי להזכיר את סיפורה של רווקה נוספת, גאולה שרתוק, חברת קיבוץ גבעת ברנר, שבחרה בדומה לז'רנובסקי להרות ולגדל ילד מחוץ לנישואין. על אף שהכירה את יחס הח ברה לאמהו ת שאינן נשואות ולמרות גילה )34(, נחישותה להיות אם הובילוה להחלטתה. עבורה התינוק היה משאת נפש כפי שכתבה: אני רוצה להרות וללדת ולגדל ילד. זוהי התפילה כולה, ואם יתאכזר לי הגורל ותפילתי זו לא תקום, אבעט ואמרוד בגורל אפל זה. אני מוכנה לכל. אני מוכנה להציץ כל ימי חיי מאחורי 302 גדר, אך עם תינוק על זרועי. משמע, הכמיהה לאימהות, בקרב רווקות כנשואות, הובילה לעיתים להחלטות יוצאות דופן, אך גם לאושר ותחושה של שלמות והגשמה. יתכן שדוקא בחברה הקיבוצית שבה היה ביטחון כלכלי הייתה זו אפשרות ריאלית. 297 מכתב משולמית ז'רנובסקי לליליה בסביץ )שנות השלושים- ללא תאריך מדויק(, באדיבות הארכיונאית אילנה ברקוביץ, ארכיון עח"מ. 298 על פעילותה של שולמית ז'רנובסקי כשליחה בפולין ראו בהמשך, בפרק העוסק בשליחות חברות עין חרוד לגולה. 299 מכתב משולמית ז'רנובסקי לליליה בסביץ )שנות השלושים- ללא תאריך מדויק(, באדיבות הארכיונאית אילנה ברקוביץ, ארכיון עח"מ. 300 ראו: גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה, עמ' , 301 גאולה שרתוק נולדה בשנת 1400 בעין סיניה שבשומרון להוריה פניה ויעקב שרתוק. הייתה אחותם הקטנה של משה שרת, עדה, רבקה ויהודה. למדה בגימנסיה הרצליה ובזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה עם משפחתה בגליל. למדה מוזיקה בגרמניה והייתה חברת קיבוץ גבעת ברנר מ הייתה בין המובילות לשיתוף החברות בהגנת המקום. נפטרה לאחר לידת בנה בשנת צור, יהודה שרת, עמ' גאולה מימשה את שאיפתה, הרתה וילדה, אך שבוע לאחר לידת בנה נפטרה כתוצאה מסיבוך. רחל כצנלסון שז"ר, שלא הכירה את גאולה באופן אישי, אך הזדעזעה מהמקרה הטרגי, ראתה בגאולה סמל האימה ות ולכן הרשתה לעצמה להפקיע את המקרה מפרטיותו והעבירה אותו לתחום הציבור כדי להנחיל את משמעותו. בהספד שנשאה על קברה בגבעת ברנר הדגישה את גדלות המעשה. כצנלסון תיארה אותה כחלוצה שהוענקו לה כוחות בראשית והיא נעה במסלול שטרם נכבש לפניה. מוסכמות החברה הגבילוה ולא נתנו פתרון לשאיפותיה, וגם דמויות שיכלו להיות דגם לחיקוי לא היו. דברי ההספד הופיעו ב 'דבר הפועלת' וכעבור שנים כללה אותם )בשינויים( בחוברת 'שליווני ואינן', שבה כינסה את כתיבתה לזכר נשים שהיו קשורות בחייה. ראו: כצנלסון, שליווני ואינן, עמ'

125 השפעת הפרידה על בני הזוג- מבט מגדרי: כל חמש הנשים הנבגדות שכאמור לא נישאו בשנית, ראו את בני זוגן שנקשרו וחיו עם נשים אחרות בעין חרוד. לובה לויטה וחנה ארסט שנפרדו, בחרו להישאר כל אחד בעין חרוד בנפרד, אך בעוד הוא נקשר למספר בנות זוג, כולל נישואיו לבת המשק הצעירה ממנו בשנים רבות, גאולה מחנימית, נותרה ארסט בגפה. אוה טבנקין נשארה בעין חרוד בעוד יצחק בא והולך לסירוגין בשל קשריו עם חומה חיות חברת יגור. ליליה בסביץ אפשרה לבן זוגה ראובן כהן להישאר בקיבוץ עם בת זוגו החדשה ברוריה. שרה נוימן נשארה בעין חרוד עם ארבע בנותיה ובן זוגה צירקין גר במקום עם אשתו החדשה מילכה. אצל בני הזוג נחום וסוניה בנארי היה המצב מורכב יותר. נחום שניהל רומן עם יהודית מנש, אשתו של דוד מלץ עזב למענה את משפחתו. השניים נשארו בתחילה בקיבוץ, אך סוניה הודיעה חד משמעית שאחת הסיבות בשלהן הסכימה לפרידה הייתה ההבטחה כי בני הזוג מנש-בנארי יעזבו את המקום. לאחר שלא עמדו בדבריהם דרשה סוניה כי יעזבו את המקום ולבסוף הושגה פשרה לפיה יעזבו לתקופה של שנה ולאחר מכן ידונו בסוגיה שנית. לבסוף החליטו בני הזוג שלא לחזור לעין חרוד. כאן בא לידי ביטוי הקושי וגם היתרון שבחיים בקבוץ. לנפרדים לא היו כלל בעיות כלכליות. מצד שני מהן הסיבות להבדל המגדרי בין שני המינים הקרבה של הפרוד הייתה מעיקה במיוחד. ביחס לנישואים שניים לאחר גירושין? נראה כי בראש ובראשונה חשו הנשים כי לא תוכלנה לחוות אהבה נוספת. ליליה בסביץ העידה כי בחירתה להישאר ללא בן זוג הייתה מלווה בקושי רב כיוון שלדבריה: הייתי אשה שאיבדה אדם אהוב עליה, אשה שידעה שלעולם לא תקים לה משפחה שנייה )באשר אשה כמוני אוהבת רק פעם אחת בחיים(, אשה שידעה שלא תלד עוד ילדים- ופסק דין 303 זה היה חמור ביותר לדידי. עבור בסביץ הפרידה וכל הפרשה שנלוותה אליה לוותה בקושי נפשי עצום והיא, שהייתה פעילה מאד בכל תחומי החיים בקיבוץ, מצאה עצמה חיה חיים כפולים. בחיים הציבוריים המשיכה לפעול אך בחייה הפרטיים חשה ייאוש ותסכול עמוקים. ייתכן שמצוקתה גם התגברה בשל התנפצות החזון שכה האמינה בו, שהחברה הקיבוצית היא החברה המושלמת. היא שכבה שעות רצופות ערה במיטתה, מלאת יגון, בוכה בכי ממושך, ללא נחמה וללא מוצא. במכתב גלוי לחברתה הטובה יוכבד בת רחל, ששהתה באותה עת בשליחות בגרמניה כתבה: אני מתאמצת כל בוקר לקום לחיים, לעבודה. אני פשוט נשרפת. באופן פיזי ממש לא יישאר ממני עוד מעט כלום מהמתיחות הזו, מההתאמצות הנפשית הזו... כל כך רע לי... אין רצון 304 לחיות, לגמרי... אני רוצה לצעוק, לצעוק בלי מעצורים, ואני שותקת ובוכה במסתרים. ייתכן שהמועקה של בסביץ התגברה גם לנוכח החיים בעין חרוד שמנעו ממנה לפגוש בן זוג חדש, על אף שבסביץ עצמה העידה כי לא רצתה בכך )לעיל(. בדומה לבסביץ, גם אוה שכאבה מאד את מחיר הפרידה מבן זוגה החזק והמוערך, יצחק טבנקין, בחרה שלא לקשור את חייה עם בן זוג 303 בסביץ, במירוץ, עמ' מכתבים מליליה בסביץ ליוכבד בת רחל )ספטמבר מיכל 1, תיק (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15,, 117

126 אחר ואת כל כוחותיה הקדישה לילדיה שהיו מהות קיומה, אך הקושי הנפשי שחשה היה עצום. ביומנה כתבה: אלי, אי שביעות הרצון הפנימית, התמידית שלי מעצמי. כמה אני עייפה כבר, כמה עייפה... בדידות נוראה. היא מגיעה לפעמים למועקה ממש, למרות שאני מתעסקת בהרבה דברים, בחינוך ובהגנה, ובאמת ערה לכל השאלות, גם היומיומיות במשק, וגם השאלות העיקריות 305 בקיבוץ, בארץ ובתנועה... הניגוד הזה התמידי, מענה אותי, לא נותן מנוחה אף רגע. להשערתי הפגיעה שחשו הנשים בעקבות בגידת בן הזוג הייתה כל כך חזקה, עד שלא העלו בדעתן לנסות לקשור את חייהן עם גבר נוסף. השערה זו תואמת במידה רבה מחקרים העוסקים בתחושות של בני זוג שנבגדו, המתארים מצב של חוסר אמון עצמי ואישי, חוסר אמון באנשים 306 בכלל ובבני המין השני בפרט וכן פגיעה בתחושת ההשתייכות. יתירה מזאת, ניתן לומר כי אולי כאן הרגישו החברות בגידה כפולה גם בן הזוג וגם החברה הקיבוצית שלא גינתה את המעשה. השפעת הפרידה על ילדי בני הזוג: נשאלת השאלה האם החיים הקיבוציים הקלו על רגשות הילדים שביתם התפרק? בדומה לח ברות אחרות ולמגזרים אחרים, הקושי הגדול ביותר הקשור בפרידת בני זוג היה מקומם של הילדים כתוצאה מפירוק התא המשפחתי. מחקרים רבים שנערכו החל מראשית שנות השבעים, הראו כי ילדים מושפעים מאד מגירושי הוריהם וההלם הנורא שהם מרגישים משליך גם על הטווח 307 הרחוק. כיוון שאין גיל מועדף או טוב לגירושי הורים ואין דרך טובה לבשר לילדים על הגירושין הקרבים נראה כי, כמקובל בתקופה, כך גם בעין חרוד, הזוגות הפרודים הסתירו באופן מוחלט את עובדת הפרידה מילדיהם. קשה לקבוע בוודאות מה הייתה משמעות ההסתרה? האם יחס הבושה לפרידה או שמא הכרה בכך שעשו מעשה לא ראוי? ייתכן גם כי אי היכולת להתמודד עם הילדים הביאה אותם לכך וזו התאפשרה במידה רבה בעזרת מסגרת החינוך המשותף שהילדים שהו במוסדותיו רוב שעות היום, ומתחת לגיל שש אף בלילה. ניתן לומר כי הסתרת הגירושין הייתה מסכת נוספת בהסתרת כל מה שהיה שלילי בחיי הקיבוץ. נראה כי המסגרת המשפחתית היציבה לכאורה, כפי שהתפתחה בעין חרוד, לצד החשיפה ברבים של כל תו ותו בחיים האישיים והמתח שהדברים לא יגיעו לאוזני הילדים גרמו לכך שבראשית פירודם של ליליה בסביץ וויניה )ראובן( כהן היה האב מגיע בכל יום מוקדם בבוקר לחדר המשפחה בכדי שהילדים לא ידעו שהוא לא לן שם. גם לאחר מכן, מצאה עצמה בסביץ, למרות ההתנגדות הראשונית שלה, מבקשת מחברי עין חרוד לקבל את אהובתו החדשה של בן זוגה 308 לשעבר כחברה בקיבוץ "כדי לא לייתם באופן מלאכותי את הילדים מאחד ההורים". היא 305 אוה טבנקין, "קטע מיומן", בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק נרדי, מים גנובים, עמ' דורית אבידן-אדלר, אם חד הורית שהתגרשה זמן קצר לאחר נישואיה ערכה מחקר שבו ראיינה קבוצת ילדים בגילאים שונים אשר הוריהם התגרשו. מתוך מחקרה עולה כי השפעת הגירושין על ילדים ניכרת בתחומים רבים כגון השמנה, ירידה בתפקוד הלימודי והחברתי, התנהגות, מצב נפשי ויחסים מעורערים עם הוריהם. להרחבה ראו: אלדר-אבידן דורית, בשם הילדים, עמ' 15: קרמנץ, איך מרגישים, עמ' , 308 בסביץ ליליה, פרוטוקול מאסיפת חברים ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס'

127 מחלה על כבודה למען האבהות של ילדיה והייתה מוכנה לבחור בדרך הקשה ביותר ובהקשר זה 309 ביקשה גם מהחברים "ללוות את הפרשה הזו בשתיקה". ויתכן שבכך ביקשה להדגיש ולומר כי המסגרת הקיבוצית מעל לכל. כיצד השפיעה הפרידה של ההורים בעין חרוד על ילדיהם? נראה כי דווקא ההסתרה והיעדר שיחות גלויות עם הילדים הולידו אצלם יחס מורכב יותר לעובדת הפרידה בין הוריהם. במכתב שכתבה ליליה בסביץ ליוכבד בת רחל כתבה לה כי בנם של יצחק ואוה, משה טבנקין, העיד כי: 310 "כל עולמו, כל השקפת חייו, הם על רקע הפירוד בין אוה וטבנקין". על אף שלא ברור מהכתוב האם טבנקין התכוון כאן להשפעה שלילית או אולי לצמיחה וחוסן נפשי, בתגובה לדבריו טענה ליליה כי הוא הרגיש כך כיוון שכבר היה גדול יחסית )כבן שלוש עשרה( בעת שהוריו נפרדו ולא היה צריך להסתיר ממנו את האירועים, אך מנגד לבסביץ עצמה היה ברור שהילדים שלה צעירים מאד ואינם צריכים להיות מעורבים בחייהם המיניים והזוגיים של הוריהם ואסור לשתף אותם בידיעה על פירודם וכך התעקשה, למרות שכל הסובבים לה התנגדו לכך. מעצמה. ייתכן כי בהכחשת הפרידה לפני ילדיה היא גם הכחישה אותם במידה מסויימת כל המחקרים העוסקים בילדים להורים גרושים בדעה כי בשום אופן אין להסתיר מהילדים את עובדת פרידת הוריהם. בלאו הכי הילד הניצב בפני גירושי הוריו ובפני פירוד המשפחה, חש עצמו בשבר המטה את מסלול חיי המשפחה וחושף אותו לקשיים בלתי צפויים. הוא רואה עצמו יחידי בבעיה וכל עולמו המשפחתי, בטחונו הרגשי ואמונו בהוריו מתערערים. פעמים סבורים הילדים כאילו הגירושין תלויים בהם ובמעשיהם, ובחשיבה לא רציונאלית הם 311 מפתחים רגשות אשמה, הדחקה ופגיעות, אך יחד עם זאת יש כאלו המפתחים חוסן נפשי. גם על עמליה ויאיר בנארי, ילדיהם של סוניה ונחום בנארי השפיעה פרידת הוריהם באופן משמעותי. בניגוד לבסביץ, אמם התנגדה בכל תוקף שנחום ואשתו החדשה יהודית מנש יישארו בעין חרוד. היא הביאה את התנגדותה בפני החברים וועדה מיוחדת בדקה את העניין. חשוב לציין כי עירוב חברי בקיבוץ בעניין האישי-משפחתי מוכיח שוב את התפיסה לפיה הקיבוץ מעל לכל. סוניה בנארי טענה בפני ועדת הבירורים שיזמה כי אם יישאר יאיר בעין חרוד, תעזוב היא את המקום או תישאר ספונה בחדרה בלי לצאת ממנו כלל. לבסוף הושגה פשרה לפיה יעזוב בנארי את עין חרוד לתקופה של שנה ולאחר מכן יידון העניין בשנית. על פי עדות ילדיה, גם המרחק מאביהם וגם עצם העובדה שאמם הייתה שרויה בדיכאון ולא התאוששה מהפרידה, הסתגרה בעצמה ולא 312 רצתה לראות איש משך תקופה ארוכה השפיעה עליהם מאד. 309 שם, שם. 310 מכתב מליליה בסביץ ליוכבד בת רחל ) (, בתוך: בסביץ ליליץ, ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק וינברגר, ילדי מחלוקת, עמ' 15-19: אלדר-אבידן, בשם הילדים, עמ' בנארי-דובנוב סוניה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 119

128 ה. חיים ללא זוגיות - רווקות ואלמנות: 8. רווקות עין חרוד: 313 איני יכולה יותר להיות ערירה בלב החיים הפרים ורבים סביבי" בעין חרוד חיו בשנים הנחקרות כשש עשרה רווקות שנותרו בסטאטוס זה עד למותן. הן היוו כ- 16% מכלל נשות עין חרוד וכמה מביניהן נמנו עם הדמויות המרכזיות של הקבוצה. ואלו הן: בתיה ברנר, שנמנתה עם מייסדות הקבוצה ונחשבה לאחת ממומחיות ענף הלול בארץ, שולמית ז'רנובסקי, שהייתה ממובילות "מרד החברות" ומפעילות ההגנה בעין חרוד, רחל קרבצוב, שהתגייסה לחיל העזר של הצבא הבריטי )ל- )A.T.S בזמן מלחמת העולם השנייה, רחל רוזנפלד, מהרפתניות הראשונות של עין חרוד, יהודית איידלמן, שנמנתה עם הפעילות החברתיות והציבוריות של הקיבוץ, סוניה ארגמן, שהתמידה בעבודת הכרם שנים רבות, בלה פנינית, שיצאה לאחר מלחמת העולם השנייה למחנות העקורים באוסטריה, נטלקה טבנקין וחברתה שושנה "המורה", שהיו ממעצבות החינוך המשותף בעין חרוד ומורות דרך לחברה הקיבוצית והיישובית, שושנה מירון, שפיתחה את נושא תזונת הילדים בקיבוץ, צפורה זמש, שגידלה את בן אחותה ואימצה ילדה יתומה ניצולת שואה, חווקה ולצ'ר, שהתמידה בעבודת המכוורת שנים רבות, צביה וולוז'ינסקי, שחברותיה העידו כי יחסה לעבודה היה כאל דבר קדוש וחריצותה הייתה לשם דבר בעין חרוד, מרים שלימוביץ-שלו ויהודית זיידנברג, שבלטו בפעילותן החברתית והתרבותית 314 ואוטיה בסביץ, אחותה של ליליה בסביץ. גם בקיבוצים אחרים ניתן למנות דמויות נשיות בולטות שנשארו ברווקותן. גאולה שרתוק, חברת 315 קיבוץ גבעת ברנר, ובת שבע חייקין, מקבוצת יגור. כרוב הרווקות הן לא חשפו את סיבת רווקותן ואין תשובה ברורה מדוע לא נישאו. חייקין נחשבה לאדם סגור ומכונס ולא אפשרה אף לחבריה הקרובים ביותר לחדור לחייה הפרטיים. על פי עדויות שונות, לאחר שחלתה ב ונסעה לבית החולים בירושלים בו נפטרה, היא שרפה את עזבונה הפרטי שכלל מכתבים, שירים 316 שכתבה ואף וידויי אהבה. תופעה זו מזכירה במידה רבה את סיפורה של בתיה ברנר, אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, מרווקות עין חרוד. בכתביה לא ניתן למצוא ולו רמז דק מה הייתה הסיבה לרווקותה. גם עליה, כעל בת שבע חייקין, העידה יוכבד בת רחל, כי על אף שרשמה לעצמה 317 דברים שנגעו ללבה ולמחשבתה, הללו לא נמצאו בעזבונה, מתוך בקורת עצמית חריפה. הסיבות המשוערות לתופעת הרווקות: מדוע היו שישה עשר אחוז רווקות בעין חרוד? אין בידי תשובה אחידה על כך, כזו שתכלול את כל הנשים הרווקות בכפיפה אחת. כל מקרה לגופו. עיקר התשובות המוצעות כאן נכונות לא רק לגבי 313 ציטוט מתוך מכתבה של גאולה שרתוק לחברתה שרה, בתוך: שרתוק גאולה, ארכיון גבעת ברנר, תיקים אישיים. 314 להרחבה על תולדות חייהן ופועלן של אלו ראו נספח מספר בת שבע חייקין נולדה ב באוקראינה. למדה באוניברסיטה בפקולטה למדעי הטבע וסיימה אותה בהצלחה. בשנת 1493 נאסרה בת שבע במוסקבה בשל פעילותה הציונית. היא ישבה חודשים אחדים בחורף קשה בבית הסוהר ונידונה לגירוש. בסוף 1493 הצליחו אנשים ממרכז התנועה, להחליף את הגירוש בשילוח לארץ ישראל. בארץ פעלה בת שבע בתחומים רבים. בשנת 1491 השתקעה בקיבוץ יגור. בקיבוץ יצרה חוגי לימוד, ומונתה כמרכזת של ועדת החינוך של הקיבוץ. מאוחר יותר, נמנתה בין מפקדות ההגנה. ב נפטרה ממחלה. 316 אבן שושן )המביא לדפוס(, בת שבע חיקין, עמ' בת- רחל, בנתיב שהלכתי, עמ'

129 נשות עין חרוד, אלא אף לגבי נשים אחרות ביישוב בכלל ובהתיישבות העובדת בפרט. כמו כן, ברובן הן משוערות ובגדר שמועות שעברו מדור לדור ואינן עובדות ברורות וגלויות. נראה לי כי ניתן לומר שיש כאן שילוב של אידיאולוגיה חברתית עם מניעים אישיים. לאורך שנות העשרים, החלוקה בין החברה הרווקית למשפחות בעין חרוד עמדה על כשני שליש רווקים ושליש נשואים )ראה הסקירה הסטטיסטית בפרק המבוא(. הווי אומר כי רוב החברים עדיין לא חיו במסגרת זוגית או משפחתית והרווקות הייתה תופעה מצויה שהחלה בשנות העלייה השנייה והמשיכה בשנות העלייה השלישית. ייתכן כי לנוכח התפיסה שהקבוצה היא המשפחה החדשה, הייתה בראשית הדרך אשליה שחיי משפחה אינם חיוניים כדי להתגבר על חרדת הבדידות. בשנים אלו 318 היו החברות נאמנות בצורה מוחלטת למימוש הרעיון הלאומי וזה קדם לדאגתן האישית. גם התנאים הפיזיים הקשו על יצירת חיי זוגיות ומשפחה בקרב העולים. לדעת מרגלית שילה, בחרו נשים רבות, בעיקר מקרב העלייה השנייה לדחות את מימוש חייהן הפרטיים, את החיים עם בן זוג והבאת ילדים בעקבותיה, במטרה להגשים את חיי החלוציות, בעבודה יצרנית, בהתיישבות ובחיי קולקטיב. הן שאפו לנתץ את כל המוסכמות ולממש את החזון הלאומי שלשמו עלו לארץ. כיוון שברור היה להן שהאימהות תמנע מהם את יישום ומימוש האידיאל שלהן להיות פועלות עבריות- 319 חלוצות בארץ ישראל הן בחרו להישאר ברווקותן. יתכן גם שהחיים החדשים בארץ כל כך מילאו אותן, שהן לא חשו בצורך לשנותם ולהתמודד עם הדילמה: מחוייבות לחזון אל מול מחוייבות למשפחה. עם זאת חשוב להדגיש כי רבות מהן, כרחל כצנלסון ורחל ינאית בן צבי היו אז צעירות יחסית, בשנות העשרים של חייהן, והן לא נשארו בסטאטוס זה אלא נישאו מאוחר יותר. תמונה זו הולמת גם את תמונת המצב בעין חרוד. בשנות השלושים והארבעים התהפכה תמונת המצב של שנות העשרים. המשפחה הפכה להיות ממוסדת והתא המשפחתי הפך לחלק מן ההוויה הקיבוצית. בשנים אלו כשני שליש מהנשים היו נשואות ובעלות שני ילדים בממוצע וכשליש חיו ללא זוגיות. יחד עם זאת 16% מנשות עין חרוד היו רווקות שלא שינו סטאטוס זה עד למותן. במידה רבה הן היו לחלק מן הנוף העין-חרודי והתגוררו בשכנות אחת לשנייה, באזור המכונה "שכונת 320 הרווקות". ייתכן שכאשר היו חברות עין חרוד הרווקות מוכנות להינשא ולהקים משפחה הן כבר "אחרו את הרכבת", היינו לא היו בקיבוץ גברים פנויים ובגלל אידיאולוגיה החזון" הן בחרו לא לעזוב את עין חרוד על מנת לחפש את מזלן במקומות אחרים. "חתונתן עם כסיבה אחרת לרווקות ניתן לייחס אהבה נכזבת או מותו של חבר בנסיבות טרגיות. נטלקה טבנקין הייתה חברתו של יוסף זלצמן, חבר דגניה שנרצח. יהודית איידלמן כנראה חוותה אהבה נכזבת ואף ניסתה לאבד עצמה לדעת בשכבה על פסי רכבת. על האחרות לא הצלחתי למצוא מידע מדויק ומעמיק הנוגע והמתייחס באופן גלוי לרווקותן או לסיבות לכך דוד ביאל טוען בהקשר זה כי החלוצים העתיקו את התשוקה המינית לשירות האומה והפרישות הייתה מתוך אמונה כי קשרים רומנטיים מהווים בגידה באידיאל הלאומי. להרחבה ראו: ביאל דוד, ארוס והיהודים, עמ' -959 שילה, חוות הפועלות, עמ' מידע זה ניתן לי בראיון שערכתי עם אורית וולד, בת עין חרוד, בתאריך , ירושלים. 111

130 קשיי הרווקות בחברה קיבוצית-משפחתית: רווקים ורווקות שחיו בקיבוץ, לא הביעו בדרך כלל בפומבי את קשייהם ובדידותם ואף בכתביהן האישיים של הרווקות לא מצאתי ביטוי לתחושות של אי סיפוק עצמי הנקשרות עם רווקותן. אי לכך מתבקש לשאול האם רווקות נתפסה כסטאטוס חברתי השייך לשוליים של עין חרוד? מה היה מערך היחסים בין הרווקות למשפחות בקיבוץ? האם חשו בעלי המשפחות בעין חרוד כי עליהם להתייחס באופן מיוחד לרווקות? קשה לענות על שאלות אלו בתשובות חד משמעית. בשנת 1493 התפרסמה בביטאון הקיבוצי "צרור מכתבים" רשימה שנכתבה על ידי חברה בעילום שם ובה היא מביעה מורת רוח מכך שאין דנים בשאלות המשפחה והרווקים בקיבוץ באופן גלוי: ברוב יישובי הקיבוץ, בעיקר בוותיקים, יש רווקים ורווקות אשר קטנים והולכים להם הסיכויים להקים משפחות. לפעמים גורמים הרווקים קשיים לחברה. הם הופכים לסוג חברים מיוחד, ויש אליהם יחס כאילו החברה חייבת להם איזה פיצוי. מחוג זה באים הבודדים 321 והמתבודדים, חברים עצבניים ובעלי 'מצב רוח' וכל זה הוא למעמסה על החברה. מתוך הדברים עולה תמונת מצב של חבורה נבדלת ונרגנת החיה בשולי החברה הקיבוצית. ייתכן כי קבוצה זו נתפסה כחושבת כי כיוון שהם, בניגוד לחבריהם לדרך, הקריבו את הרצון להינשא ואת מימוש חיי המשפחה לטובת הקיבוץ, יש להתייחס אליהם באופן מיוחד, והחברה חייבת להם פיצוי על רווקותם האידיאולוגית. למעשה, בכך מטילים הרווקים את "אשמת" רווקותם על הקולקטיב, או על נאנמנות לרעיון. ייתכן גם שבהתנהגותם ניתן לראות איזו תחושה של עליונות שלהם על חבריהם הנשואים. רמז נוסף לתחושות מרירות של הרווקות בתוך החברה המשפחתית שנוצרה בקיבוץ ניתן למצוא בסיפור "חתונה" שנכתב על ידי בת עין חרוד איה סבוראי, שהתגייסה לפלמ"ח ולימים יזמה את הוצאת הספרים "ספרי לי ספרי לי" ו"לוחמות במלחמת תש"ח", המביאים את סיפורן של הלוחמות. סיפורה "חתונה" התפרסם בביטאון הקיבוצי "מבפנים": חנה באה עם חבורת הבנותה הקטנה, הראשונה, לכאן, עוד ביום העלייה. אשה, אשה נישאה והביאה עמה את חלום לבבה, יחד רקמו ונרקמו כאן במסכת החיים המתהווית, ואחת אחת 322 עלו לזבול חיי משפחה. קטנה חבורת הבנות ורבתה המרירות בשיחן. סיפורה של גוזס סבוראי מתאר מציאות חיים של ח ברה שהפכה ברבות השנים מרווקית למשפחתית. רוב החברות שהגיעו למקום נישאו במהלך השנים, אך בכל זאת נותרה חבורת רווקות שעל פי הטקסט היו מרירות וחסרות שביעות רצון. האם ביטאה איה בסיפורה את הלכי הדברים כפי שראתה אותם בתור ילדה בקיבוץ? קשה לומר. נראה לי כי במציאות לא נראו כך פני הדברים בעין חרוד. אמנם, היו בוודאי יוצאות הדופן שחשו בודדות אך רוב הרווקות היו מעורבות מאד בכל החיים החברותיים והציבוריים במשק. רובן ככולן לקחו חלק פעיל בסידור העבודה, בישיבות החברים ובוועדות שונות והתמסרו לכך יותר מחברות רבות אחרות שהיו נשואות. על יהודית איידלמן העידה יוכבד בת רחל כי: חברה, "דברים שעוברים עליהם בשתיקה", צרור מכתבים )906(, 191 כרך ז' )ו' אב תש"ג (, עמ' 915. סבוראי איה, "בחתונה", מבפנים כרך ט'ז, חוברת ד' )תמוז תשי"ג- יולי 1453(, עמ'

131 בכל מוצאי שבת, בלילות סגריר, בחורף ובלילות קיץ מחניקים הייתה הולכת עם מקלה בידה לאסיפות הכלליות. הייתה בה הרגשת שותפות עמוקה והזדהות מלאה עם החברה שבה חייתה 323 את חייה. ניתן לומר כי חבורת הרווקות התבלטה בתחומי עבודתן ובהתמדתן בהם, בצאתן לשליחות ה"חלוץ", בגיוסן לאט"ס במהלך מלחמת העולם השנייה ועוד. ניתן לשער כי דווקא בשל רווקותן הן התפנו יותר לעיסוק בצרכי ציבור מנשואות, אם כי יש לדעתי להיזהר ממסקנה כזו כיוון שהקיבוץ, במתכונתו הקולקטיבית שכללה את החינוך המשותף, איפשר גם לאימהות ולנשואות להתפנות לפעילות ציבורית ולא מעטות הנשים בעלות משפחה, דוגמת ליליה בסביץ ויוכבד בת רחל, שהיו פעילות לא פחות מהרווקות בעין חרוד. ראוי לציין כי רווקות רבות, על אף שלא היו בעלות משפחה בעצמן, חשו הזדהות עם חברותיהן ולא ניתקו עצמן אף מתחומים שנחשבו למשפחתיים. עיסוקן של חברות כנטלקה טבנקין ושושנה "המורה" בחינוך ילדים, על אף שלא היו אימהות לילדים משלהן, ויהודית איידלמן שהובילה שינוי משמעותי בתחום אימהי כהנקה )לעיל( מוכיח זאת. ייתכן כי דווקא העיסוק בתחומים אלה היה לדידן "הפיצוי על ההיעדר", היינו על אף רווקותן ועל אף שלא היו להן ילדים משלהן, הן בחרו להיות מעורבות בתחומים אימהיים- משפחתיים. אך מעבר לכך, יש כאן משוםהוכחה על יחסים טובים והדדיים בין החברות הרווקות לבין אלו המעוגנות בחיי משפחה. גם העובדה שחבורת הרווקות גרו יחד, בשכנות אחת לשנייה, וודאי הייתה בה משום נחמה וטשטוש של הבדידות בחיים ללא משפחה. נשאלת השאלה האם הרווקות הייתה ונחוותה אחרת בהתיישבות השיתופית בכלל ובעין חרוד בפרט, מאשר בחברה העירונית? על פי האמור, נראה כי התשובה לכך חיובית. הקיבוץ שראה עצמו כמשפחה, היווה במידה רבה עבור הנשים שחיו ללא זוגיות, בהן הרווקות, תחליף למשפחה הפרטית. רגש האחריות שחש הקיבוץ כקולקטיב כלפי אלה שחיו בקרבו, ובכללם קבוצת הרווקות היה ייחודי לו. אמנם לעיתים לווה רגש זה בטרוניות ובחוסר שביעות רצון, אך העובדה כי הרווקות היו פעילות לא פחות )ולעיתים אף יותר( מהנשים הנשואות וחיו במעין חבורה תומכת משלהן, מעידה כי הן לא חשו נבדלות מכלל החברים ובכך חיי הקיבוץ הקלו ואף "פיצו" במידה רבה על היעדר משפחה פרטית משלהן. 9. אלמנות בחברה הקיבוצית: 324 אלמנה- אישה שבעלה מת, נתפסה בח ברה המסורתית כמי שחייה נסתיימו. חיי האשה נתפסו למעשה כחיי הבעל ולכן כשחייו שלו מסתיימים, מסתיימים גם שלה. אבלה המתמשך של האישה 325 ניכר במלבושיה השחורים, סממן אבל שחצה גבולות ומגזרים. כיוון שבחברה המסורתית זהותה של האשה היא זהות בעלה )היא אשתו(, ומעמדה החברתי והכלכלי שלה היה קשור בבעלה, עם מותו נסתיימו במידה רבה גם חייה שלה. האלמנות הפכה להיות הזהות העיקרית של 323 בת- רחל, בנתיב שהלכתי, עמ' על פי הגדרת: אבן שושן, "אלמנה", בתוך: מלון אבן שושן, עמ' יוצאת דופן בעניין זה הינה הודו, בה לנהגו האלמנות ללבוש בגדים לבנים כיוון שהצבע הלבן נחשב כצבע של אבלות. 113

132 האישה בעיני עצמה, כמו גם בעיני הח ברה שסבבה אותה. החוקרת פיליס סילברמן טענה כי נשים 326 אלמנות תפסו את עצמן כפגומות ובעלות אות קלון בשל אלמנותן. בח ברה היהודית-מסורתית הייתה דאגה מיוחדת לאלמנות, בעיקר לאלמנות העניות. כבר התורה ציוותה על מעשרות מיוחדים לאלמנות, כמו גם ליתומים ולגרים והחברה נדרשה לדאוג לכל 327 מחסורן. כיצד נתפסו האלמנות ביישוב העברי בארץ? נראה כי בדומה לחברה המסורתית, רבות מהאלמנות נשארו באלמנותן ולא נישאו בשנית. החוקרת סמדר סיני הצביעה על כך שבתקופת העלייה הראשונה הוכיחו האלמנות יכולת לחיי הישרדות, עצמאות כלכלית, יוזמה אישית ודבקות 328 לקרקע. עם כל הקשיים, הן בחרו להישאר באלמנותן כדרך להנציח את זכרו של הבעל המת. 329 החוקרת מרגלית שילה הראתה כי את ספרי האוטוביוגרפיה שכתבו איטה ילין ויהודית 330 הררי, 331 מתוך תפיסה כי יש בהן תרומה ציבורית, הן סיימו עם מות בעליהן. למעשה גישה זו רווחה גם לאחר מכן, בקרב אלמנות העלייה השנייה והשלישית. קשיי החיים של החלוצים גבו לא מעט קורבנות. היו גברים שנרצחו, איבדו עצמם לדעת, נפטרו ממחלות, מתו בתאונות עבודה או בנסיבות שונות כגון טביעה וכד'. החלוצים הצעירים חשו הזדהות מוחלטת עם האלמנה והאבל הולאם מאבלה הפרטי לאבל קולקטיבי כללי של החברים. כך לדוגמא לאחר מותו בשל יוסף בוסל מדגניה, אשר טבע בירדן ביולי 1414, התאבלה קבוצת דגניה, כמו גם 332 אלמנתו, חיותה, זמן ממושך והיא נשארה באלמנותה עד מותה. גם נשות "השומר" שהתאלמנו לא נישאו בשנית. הן מיהרו לחזור לחיי העבודה והשגרה והתנועה העניקה להן תמיכה כלכלית 333 וחברתית. בנוסף הן התגוררו בשכנות, עובדה שסייעה להן לתמוך ולסייע זו לזו. ייתכן שמכיוון שבחברה הקולקטיבית בתמיכה חברתית אישית. היתה ממילא תמיכה כלכלית, התפנו אולי, לחשוב יותר על הצורך כאמור, בחברה הקיבוצית כמו בחברה בכלל, האלמנות לא הייתה תופעה יוצאת דופן. בעין חרוד חיו בשנות המחקר עשר אלמנות, כ- 10% מכלל הנשים. שלוש מתוכן הגיעו לעין חרוד כאלמנות שהיו קשורות לעין חרוד עוד לפני כן, אם בקשרים משפחתיים אם בקשר עם חברים שהיו עימם במסגרות אחרות עוד לפני כן. רבקה יצקר- ש"ץ, שהייתה בת עשרים ושמונה כאשר בעלה, הסופר צבי ש"ץ, נרצח ביפו במאורעות מאי חיה שרה חנקין, אלמנתו של השומר יחזקאל חנקין, Silverman, Widow-to-Widow, p. 31. ראו בדברים כ'ו, י'ב: "כי תכלה לעשר... ונתת... לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשערך". גם החוקרת מרגלית שילה הראתה שבקרב החברה המסורתית של היישוב הישן בירושלים במשך המאה התשע עשרה הייתה דאגה מיוחדת לאלמנות העניות והן נתמכו על ידי הציבור. ראו: שילה, נסיכה או שבויה, עמ' , 328 סיני, יחסי מגדר, עמ' איטה ילין לבית פינס נולדה בשנת ברוסיה. היא עלתה ארצה עם בני משפחתה זמן קצר לפני העלייה הראשונה. המשפחה התגוררה בירושלים וסביבתם ראתה בהם נטע זר על אף ייחוסם הדתי והכלכלי. היא נישאה לדוד ילין, בן למשפחה ידועה מירושלים. נפטרה בשנת יהודית הררי לבית אייזנברג ילידת 1115, הגיעה לארץ בהיותה בת שלוש. היא התגוררה עם משפחתה ברחובות ולאחר נישואיה בתל אביב יפו. היא הייתה מורה וסופרת. נפטרה בשנת התופעה עוררה את שילה לשאול האם הייתה בכך אמירה סמויה של הכותבות כי עם מות בעליהם סר הטעם לחייהן או שמא הייתה כאן אמירה כי הזירה המרכזית שייכת לגברים. ראו: שילה, פרטי כציבורי, עמ' סמדר סיני מצביעה על כך שאבלה של הקבוצה נמשך כמחצית השנה, עד לחתונתם של תנחום וחיה תנפילוב בשבט תר"פ ואילו אבלה של חיותה בוסל נמשך כשנתיים וכלל מלבושים שחורים והסתגרות בבית. להרחבה ראו: סיני, יחסי מגדר עמ' שם, עמ'

133 התאלמנה כתוצאה ממות בעלה בקדחת צהובה ב- 1416, אולם למרות שנפטר ממחלה התייחסו למותו כאל מוות של איש "השומר" שהקריב נפשו למען הארץ. היא הייתה בת שלושים וארבע במותו ולעין חרוד הגיעה יחד שלושת ילדיהם. בתיה שיין, שבעלה אליעזר נפטר ממחלה הגיעה לעין חרוד עם בנה יחידה נחמיה שאליו הייתה קשורה מאד. הוא נהרג בפעולת ליל הגשרים, באכזיב, בשנת 96 ומותו השפיע קשה על אמו. בראשית שנות השלושים התאלמנו שפרה חייקין מחברות גדוד העבודה שהגיעה לעין חרוד בייסודו ושושנה לבנון, שהגיעה לעין חרוד עם בן זוגה השחקן הלל לבנון. בעליהן של שפרה ושושנה לקו בהרעלת דם ונפטרו. עטרה שטורמן התאלמנה בשנת 1431, כאשר חיים, איש "השומר" ומעמודי התווך של עין חרוד, עלה על מוקש באדמות עמק בית שאן, בנוסעו לבדוק אפשרויות של נקודות התיישבות יהודיות חדשות. בראשית שנות הארבעים התאלמנו מינה עממי מבנות "חבורת העמק" וחנה אגמון, שהתגייסה לאחר מכן לחיל העזר של הצבא הבריטי, לאחר שבעלה שלה וכן בעלה של עממי נהרגו במהלך שירותם בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה. פייגה ליפשיץ שעבדה עם יאנוש קורצ'אק בבית היתומים שלו בוורשה ושרה מיכאלי שהגיעה לעין חרוד בשנת 1495, איבדו את בעליהן כתוצאה ממחלות שונות. בדומה לאלמנות רבות אחרות בחברה החלוצית כולן נשארו באלמנותן ולא נישאו בשנית. כמו כן הן מיעטו לחשוף את רגשותיהן ומחשבותיהן וכמעט שלא ניתן למצוא ביטויים המתייחסים לאלמנותן. מכאן יוצא כי הן לא ביקשו לראות עצמן כחבורה נבדלת מן הכלל, הזקוקה לתשומת לב מיוחדת או ליחס שונה ואחר, אלא כחלק בלתי אינטגראלי מכלל הח ברה בעין חרוד. חמש מתוך עשר האלמנות, שחיו בעין חרוד איבדו את בעליהן במוות על מזבח המולדת. מוות בנסיבות אלו נתפס בחברה החלוצית ובחברה היישובית בכלל כמוות המקודש והנעלה ביותר. חמש האלמנות הנוספות. מיכאלי וליפשיץ נפטרו ממחלות. כל האלמנות כאמור, לא נישאו בשנית ונשארו באלמנותן עד מותן. לכולן היו ילדים ראוי לציין כי לצד אלמנות עין חרוד חיו בו גם כשלושה אלמנים. בשונה מהסטאטוס הנשי הקבוע, דהיינו אלמנות שלא נישאו בשנית ונשארו באלמנותן, מצאתי כי מתוך ששת הגברים שהתאלמנו בעין חרוד לאורך שנות המחקר רק שניים או שלושה נשארו למעשה בסטאטוס זה ולא נישאו בשנית. ללא ספק "האיוב" של עין חרוד היה שלמה לביא- לבקוביץ, מהוגי רעיון "הקבוצה הגדולה" וממייסדי עין חרוד )לעיל(. בעין חרוד הכיר את רחל זיסלה לביא, ליטאית שהגיעה לעין חרוד עם גדוד העבודה והייתה דמות נעימה שהייתה אהובה על כל החברים. בין השניים התפתחה אהבה גדולה, הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת,1431 בהיותה בת שלושים ושלוש נפטרה רחל ממחלה. לביא לא נישא בשנית ובמלחמת השחרור נהרגו שני בניו, ירובעל והלל 334 בקרבות על הגלבוע. לעומת לביא שנותר באלמנותו, אחרים כן יצרו קשרים חדשים. זלמן ריבקינד, שאשתו שושנה איבדה עצמה לדעת ב- 1491, נקשר לאחות חנה בלוך, שכאמור לא נישאה באופן פורמאלי לבן זוגה יעקב אשר גורש מעין חרוד לאחר שרצח בקנאתו אדם שחשד שהיה מאהב שלה. גם בן זוגה של רעיה קרפובסקי יצר קשרים חדשים לאחר מותה של אשתו ב זיסלה- לביא רחל, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: לביא- לבקוביץ שלמה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 115

134 הגורמים להימנעות האלמנות מנישואין שניים: מדוע נמנעו נשות עין חרוד מנישואים שניים? ניתן לציין מספר השערות העונות על שאלה זו. ראשית, עצם העובדה כי הקיבוץ לקח אחריות כלכלית וחינוכית על הטיפול במשפחה שנשארה הקלה על האלמנות הן בפן החומרי- הלאה. שנית, נראה כי הח ברה כלכלי והן בפן הנפשי שכלל את עול הטיפול בילדים וכן בעין חרוד הייתה שמרנית באופן בו התייחסה לאלמנה, כאל מצבה חיה של בעלה, ולא ראתה בעין יפה נישואי אלמנה וזו היוותה גורם משמעותי בבחירתן של החברות האלמנות שלא להינשא בשנית. רבקה יצקר ש"ץ סיפרה כי: "בעין חרוד לא רק שלא היו 335 מסתכלים עלי בעין יפה אם חייכתי לבחורים, אפילו לאשכול ענבים אסור היה לי לחייך". במיוחד בולטת העובדה על רקע סיבת המוות של הבעלים. האידיאליזציה של הנופלים על מזבח המולדת והמקום המרכזי שניתן להם בעין חרוד, לא אפשר לדעתי נישואים שניים של האלמנות, 336 כיוון שבכך היו נחשבות כמחללות את זכרם הקדוש של המתים. שלישית, ייתכן כי גם לקולם של הילדים ניתן משקל משמעותי להימנעות מנישואים. כך למשל לאחר התאבדותה של נחמה אברונין )לעיל(, ביקש אלמנה, אריה אברמסון, להקים עם רבקה יצקר- ש"ץ משפחה אך היא סירבה בשל העובדה כי בתה התנגדה לקשר בין השניים. יתכן שהבת הושפעה מיחסה המסתייג של החברה או שמא, כרוב היתומים לא הייתה מעוניינת בהורה חורג ובתדמית השלילית של נישואין שניים. אך מעבר לכך, נראה כי ההבדלים הקיימים בין המינים ביחס לנישואין שניים ביטאו איזו מוסכמה שמרנית של הקבוצה, אמנם שקטה ובלתי נשמעת, אך קיימת, לפיה בניגוד לגברים, נשים "יכולות" ואולי אפילו "צריכות" להישאר לבדן. ו. במקום סיכום - האם היחס לגילויי מיניות בקרב הנוער אספקלריה לתפיסת המשפחה בעין חרוד? הוא חטאנו קשה לנוער שלנו שלא הורינו לו איך עליו לחיות בתור איש ואישה... לא שימשנו לו לדוגמא חיה!!... הבחור המבוגר מחפש את קרבתה של החברה הצעירה, הרעננה. ה"ירידה" בשבילה מתחילה מכאן. אותו הבחור ניגש לנערה כמו לאובייקט. היא לא יכולה להיות, ולא תהיה אף פעם ביחסים הללו, נושא עצמי... לא יכול להיות שום שוויון ביניהם... כאן ישנו 337 פשוט ניצול... היא )הנערה( מקבלת את יחסו ואינה קובעת אותו. רשימה זו נכתבה על ידי ליליה בסביץ בשנת 1439, עבור העיתון הקיבוצי "מבפנים", אולם כאמור, העורך דאז זאב יוסיפון )יוסקוביץ'(, סירב לפרסמה. ברשימה מפנה בסביץ את התסכול שלה על שבעלה עזב אותה למען אשה אחרת ואת טענותיה ליחסים המיניים הפתוחים בין גברים לנשים ונערות, דווקא לבחורות שאינן דוחות את הבחור המבוגר הניגש אליהן. ההתנהגות המינית של 335 צור, אביב מוקדם, עמ' על תפיסת המוות על מזבח המולדת כמקור לקדושה ולחיזוק ראו: קמינסקי, דפוסי קבורה ואבל, עמ' בסביץ ליליה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 116

135 הבנות הצעירות היא שעוררה למעשה את השאלה-תהייה בקרב המייסדות, ובראשן בסביץ: האם הן טעו ונכשלו ב"הלבשתו" של מוסד המשפחה "הישן" על הח ברה החדשה אותה ביקשו להקים ביישוב המתגבש? נראה כי בסביץ הכתה על חטא, לא רק על העובדה שלא הייתה הכוונה מינית של הנוער, אלא גם על כך שהמייסדים, בני הדור הראשון, בעצמם לא חיו חיים מיניים "נכונים". במידה רבה הרשימה, שכוונה כביכול כלפי החינוך המיני הלקוי של הנוער, הסוותה את הטעם האמיתי לשמו נכתבה. הייתה בה ביקורת נוקבת כלפי אותו מיעוט משפיע, המנצל את מעמדו הרם בח ברה באופן משפיל ואף הרסני כלפי הבחורות הצעירות החיות בה. התייחסותה של בסביץ לשאלת החינוך המיני מבהירה עד כמה מיעטו לעסוק באופן מעמיק בשאלת המשפחה. בדומה ליחסים ש'בינו לבינה' בכלל וסוגיית הניאוף בפרט, שאלת המיניות לא נידונה כמעט בפומבי אך היא בהחלט העסיקה ככל חברה אנושית אחרת, את חברי עין חרוד, כמו 338 גם חברים בקבוצות קולקטיביות ועירוניות אחרות. בראשית שנות השלושים הגיעו לבגרות הילדים הראשונים של מייסדי עין חרוד ובנוסף החל הקיבוץ בקליטת קבוצות של עליית הנוער וחברות הכשרה ארץ- ישראליות שהיו בגילאי ההתבגרות. הימצאותם של בני שני המינים שעות רבות אחד במחיצת השנייה עוררו את הצורך הטבעי לכוונם בהתמודדותם עם היצר המיני המתעורר בגיל זה. מהעדויות שהתייחסו לחינוך המיני לנוער עולה כי המייסדים, כמו בני התקופה בכלל, חשו מבוכה בכל הקשור לנושא ועל כן נמנעו ממנו ככל שיכלו. בכך לא היה שוני בין החינוך המיני של ילדי עין חרוד לצבורים האחרים. החוקר עוז אלמוג טען כי החינוך המיני של ילדי הארץ היה בעייתי ומלא סתירות ומבוכות, בעיקר כיוון שאתוס היהודי המסורתי ואתוס השוויון הסוציאליסטי התנגשו 339 עם הפסיכולוגיה המודרנית שהחלה להתגבש באותה תקופה. מצד אחד הם לא הותירו מקום 340 לספק כי הם מתנגדים לקיום יחסים מיניים בגיל ההתבגרות )גילאי 11-19(, ומצד שני הם ביטאו את רצונם ליצור ח ברה פתוחה ומשוחררת יותר. היחס האמביוולנטי הוביל בסופו של דבר להעדר הכוונה מסודרת לנוער בסוגיה המינית, ונראה כי הללו נהגו לקיים יחסים מיניים מגילאי ארבע עשרה ומעלה ללא שימוש באמצעי זהירות והגנה, דבר שגרם להריונות לא מתוכננים ולהתפתחות קשיים נפשיים, במיוחד אצל חלק מהצעירות שלא ידעו לקבוע לעצמן מהם הגבולות המתאימים להן. הפתיחות המינית של הנוער העסיקה בעיקר את חברות עין חרוד ולא את החברים. הן ראו עצמן אחראיות להכוונת המתבגרים, הן מתוך המוסכמה המגדרית כי זהו תפקיד נשי מעיקרו, הן כיוון שהן היו הכוח העיקרי שנשא בעול החינוך והטיפול של ילדי המשק ושל חברות הנוער והן מכיון 338 למעשה בתקופת המנדט לא היה החינוך המיני לנוער ממוסד וכל זרם נקט בגישה הייחודית שהתאימה לו. הדילמות בנושא כיצד להעביר לנוער מידע בנושא זה היו רבות וכללו שאלות כגון מי צריך להעביר את החינוך המיני, מה יהיה תוכנו וכן הלאה. להרחבה ראו: קאבאליון, הרקע למיסוד, עמ' אלמוג, הצבר, עמ' ראוי להציג בהקשר זה את הממצאים שהעלה רוברטו בקי במחקרו, לפיהם בני הנוער בארץ ישראל במחצית הראשונה של שנות הארבעים, החלו לקיים יחסי מין בגילאי להרחבה ראו: גורביץ, גרץ ובקי, העליה, הישוב והתנועה, עמ'

136 שהנערות הן שהיו 341 הנפגעות הראשיות מיחסי מין לא מבוקרים. החברות נדרשו לסוגיה בכמה רבדים: ברשימות שכתבו ופורסמו מעל הבמות הציבוריות והעיתונות הקיבוצית וכן בשיחות ובאסיפות כלליות בהן הן העלו את הנושא לדיון. הן עסקו בשאלה בהרחבה בפגישות שהתקיימו בין חברות העמק עם רופאי קופת החולים ביולי 1433, בהן דנו בין היתר בבעייתיות של היחסים המיניים המוקדמים של הנוער בהתיישבות. מהפרוטוקולים של הדיונים נראה כי על אף הערות 342 לנושא, לא ניתנו לנוער ייעוץ או הדרכה מסודרים ומכוונים. כל בחור ובחורה חיו את חייהם המיניים לפי השקפותיהם ויצריהם וללא כל ידיעה ממשית על אמצעי הגנה וזהירות. בשיחות הודגש ביתר שאת הצורך לחנך את הנוער להתאפקות ולדחיית הקשרים המיניים ביניהם וכן הצורך להעלות את הנושא לדיון חברתי מעמיק ומשותף של גופים ציבוריים, חינוכיים 343 ורפואיים. ראוי להעיר כי במהותו של הרעיון שהעלו החברות היה פרדוקס, שכן כאמור, הן עצמן ניהלו חיי מין טרם כניסתם לחדר זוגי, אך השערתי היא שהתשובה לכך טמונה הן בשותף והן בגיל עליו מדובר. בעוד שהמייסדות קיימו יחסים מיניים עם חבר עימו ביקשו להיקשר לטווח רחוק, כאן היה מדובר ביחסים מיניים לסיפוק היצר ותו לא. כמו כן המייסדות היו ברובן מעל גיל עשרים בעת שקיימו יחסי מין ואילו כאן מדובר בגילאים צעירים בהרבה. ברשימות שכתבו חברות עין חרוד המתייחסות לנושא המיניות, ניתן למצוא הסתייגות והתנגדות לגילויים המיניים והארוטיים המוקדמים של המתבגרים. נראה כי החברות, בשמרנותן ואיפוקן התקשו לדבר על הנושא בגלוי עם הנוער והן בחרו בדרכים עוקפות, כמו כתיבה ציבורית, על מנת לשקף את דעתן. ההתלבטויות, לצד המבוכה לאור היחסים המיניים הפתוחים אצל בני הדור השני הובילו את החברות להכות על חטא ולהודות כי למעשה הן עצמן לא התמודדו עם הבעיה כראוי. ברשימה שכתבה עבריה כרמי ממייסדות עין חרוד, ילידת ראש פינה ובתו של המורה הראשון במושבה, התייחסה כרמי לצורך להקנות לנוער ובייחוד לנערים מושגים של חינוך מיני וכן לנקוט עמדה עקבית בהיתרים ובחומרות הקשורים ליחסים מיניים. היא כיוונה את דבריה לכלל הנוער ולא לאלו שגדלו בקיבוץ וכדבריה: מגעי הנער והנערה אינם עומדים בפני שום מעצור ובקורת. גלויים הם ונעשים בקלות... לא קל למתייצב מרחוק להציב גבולות של יחסים. דרושה לכך גישה קרובה של מבוגרים... ובשיחות, בכל מגע, אם בציבור ואם ביחידות, יש להעלות את מושגי האהבה הצרופים, את תורת 344 המידות. 341 החוקר גבריאל קאבאליון הראה כי גם בחברה הכללית שכאמור לא נגעה בנושא באופן מוסדר ומבוקר, היו הרופאים ויותר מכך- המחנכים, אלה שמילאו את החלל שנוצר במחסור בהדרכה המינית. להרחבה ראו: קבאליון, רציפות ותפניות, עמ' למעשה בתקופת המנדט לא היה החינוך המיני לנוער ממוסד וכל זרם נקט בגישה הייחודית שהתאימה לו. הדילמות בנושא כיצד להעביר לנוער מידע בנושא זה היו רבות וכללו שאלות כגון מי צריך להעביר את החינוך המיני, מה יהיה תוכנו וכן הלאה. להרחבה ראו: קאבאליון, הרקע למיסוד, עמ' "פגישת חברות בשאלות ההיגיינה של האשה", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק כרמי עבריה, "לשאלה מטרידה אחת", דבר מבפנים כרך ב', גליון 5 )שלהי נובמבר 1439(, עמ'

137 כרמי העלתה כאן באופן ברור את הצורך בהתערבות ובהכוונה של דור המייסדים, המבוגרים בנושא חינוך מיני לנוער. נראה כי היא מביאה לידי ביטוי את הצורך האמיתי, והוא התגברות על המבוכה בניהול שיחות פתוחות וגלויות בנוגע לעניינים כה אינטימיים ופרטיים. הרשימות שכתבו החברות מבליטות את הניגוד בין המהפכה אותה ביקשו החלוצים ליצור בבואם לארץ לבין חיי המשפחה המסורתיים. כאן טמון נושא טעון. לכאורה, הימנעות מקיום יחסי מין בגיל צעיר וללא נישואין מנוגדת ל"טבע" והולמת את השאיפה למהפכה טוטאלית. ביחס לכך עלתה וצפה השאלה האם מסורת, ובמקרה זה פוריטניות היא דבר מגונה? חשוב לציין כי חברות עין חרוד, שראו עצמן כ"קטר המוביל את הרכבת", ביקשו להעלות את הסוגיה מהרמה הפנים- 345 קיבוצית לרמה הארצית. הן ראו בעצמן מודל לחיקוי ועל כן נתנו את הדעת לא רק לנוער הקיבוצי אלא לכלל הנוער. כך שאלה-תהתה ברשימתה "גילויים" יוכבד בת רחל: אומרים: הדור שלנו, ובייחוד הדור הצעיר, השתחרר ממסורת מכבידה בגילויי חייו הארוטיים... הקשרים בין החבר והחברה אינם צריכים להיות מחייבים. הם צריכים להיות "חופשיים". אולם המושגים האלה על חופש ביחסים עוד לא הוגדרו עד עתה הגדרה שתבטא את כל האמת שבהם. לעיתים אני נתקלת בסביבה בגירויים ארוטיים קלים, מגרים, והם גורמים לי עינויי נפש... אני בודקת ו"מנתחת" את עצמי. אני מנסה לזקוף את הגבתי זו על חשבון חינוכי "הפוריטאני". אבל הן גם אני שייכת לאותו דור שלאחר המלחמה, שמרד 346 ב"נימוסים" הכלליים. מהציטוט ניתן לראות את המבוכה שהתלוותה לבת רחל בכתיבת הרשימה. ניתן לראות כי למעשה על אף המהפכה שביקשו החלוצים ליצור בעוזבם את ביתם המסורתי- יהודי בגולה ורצונם ליצור את העברי החדש והשונה, בכל הנוגע ליחסים בין המינים ולתפיסת המשפחה הם עדיין מתלבטים וכמעט "נגררים" אחרי האירועים. בהעדר כיוון חד משלהם, קשה להם לכוון באופן ברור את הדור השני ובכך הם מודים לנעשה שאין באמתחתם תשובה מן המוכן, כפי שהעידה יוכבד בת רחל: אני חושבת את הנוער שלנו למסוגל ליחסים עמוקים... הנוער שלנו שואף לביטוי אחר, לצורת יחסים נעלה יותר, מרוממת יותר... בנוגע לחוויה הארוטית, אין אנו יכולים להתיימר שיש ביכולתנו להנחיל לנוער צורות ודפוסים קבועים. הננו מתלבטים בעצמנו ושרויים במבוכה 347 רבה. נראה כי אמנם, רשימתה של בת רחל באה באופן גלוי במטרה לחנך את הדור הצעיר, אך למעשה הביטוי הסמוי אותו ביקשה לתת היה קשור לתופעה רחבה יותר שכללה גם את חברי דור המייסדים. ההתלבטות והמבוכה עליהם מצביעה בת רחל מרמזים, אולי, גם ליחסי הזוגות ולבגידות שהחלו לבצבץ בדיוק אז )1439( מעל דמות החיים המשפחתיים היציבים שהתנהלו בעין בהקשר זה ראוי לציין כי הסוציולוג עוז אלמוג טען כי חרף אופיה השמרני של התנועה הקיבוצית, היא שהוציאה בשנות השלושים את רוב החומר המודפס בתחום החינוך המיני. הוא הסביר את הפתיחות של התנועה הקיבוצית לנושא בשילוב של השפעת התורה הפרודיאנית על אנשי ההתיישבות העובדת, החינוך המשותף שלא הבדיל בין המינים בלינה ובמקלחות, אווירת גילוי הלב ששררה בקיבוצים ואתוס השוויון שכלל יחסים שווים בין המינים. להרחבה ראו: אלמוג, הצבר, עמ' בת רחל יוכבד, "גילויים", בתוך: בסביץ ליליה ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 376. שם, עמ'

138 חרוד כפי שהראיתי לעיל. נראה כי בת רחל מסכמת כאן בקצרה את תפיסת המשפחה כפי שבאה לידי ביטוי בעין חרוד. השאיפה המרכזית של הקיבוץ מייסודו ולאורך השנים הנחקרות הייתה להשליט סדר חברתי חדש, וברוב התחומים הוא אכן הצליח בכך, אך דווקא בתחום חיי הפרט: הבית והמשפחה על כל הכרוך בהם, דרכו לא צלחה. ניטרול המשפחה מתפקידיה על ידי יצירת החינוך המשותף לילדים וריקון הבית ומוסד המשפחה מרוב תכניו לא שינו את היחס המפלה כלפי נשים כפי שנהג בחברה המסורתית. הסטת המשפחה מהמקום הראשון בחשיבות עבור האשה למקום האחרון בחשיבות, היוותה פגיעה באשה. המייסדים לא השכילו להבין שמבחינה רגשית היא הייתה ונשארה במקום הראשון בחשיבות במיוחד אצל נשים. דווקא השלמה עם בגידות ועם פירוק משפחות הייתה משום אקט חדשני ועל כן הלם את הקיבוץ. מאידך, ייתכן שהיה בהתנהגותם מהלך של הגנה. החברים ראו בקבוץ את "החברה האידיאלית" ועל כן הסתירו, לעיתים גם מעיני עצמם, את הגילויים שנגדו תפיסה זו. ניתן לסכם ולומר כי עיצובה של המשפחה בעין חרוד היה תהליך שהתמשך למעלה משני עשורים. מחברה רווקית בשנות העשרים הפכו הצעירים בשנות השלושים לחברה זוגית ומשפחתית על כל המשתמע מכך. אולם, על אף השינוי, בכל התקופה המדוברת, הקיבוץ עדיין התלבט בכל הנוגע למקום המשפחה בו. הקבוצה, שביקשה לקחת על עצמה גם את הפונקציות של הבית, התייחסה בזלזול למוסד הנישואין. היא לא ראתה צורך במיסודם הפורמאלי על ידי חתונות וטקסים, וסוגיית הלינה המשפחתית נתפסה בעיני רבים כגורם מפריע בחיי הקולקטיב ומפר את שלמותו. הזלזול הזה יצר וואקום והיצרים האנושיים הם שהתוו את הכללים. יחס הח ברה הקיבוצית לבגידות ויחסי מין, היה בעל פנים כפולות: הקיבוץ התיר כמעט בגלוי בגידות לגברים, אך לא לנשים. בנוגע לחינוך מיני לנוער ויחסים לפני הנישואין הייתה מבוכה והעדר כיוון חד. נראה כי במידה רבה המעשים בתחום המיני הכתיבו את האידיאולוגיה והמייסדים לא הצליחו לגבש עמדה ברורה. באופן פרדוקסאלי, מוסד המשפחה היה מוזנח ועל כן המשיך במידה רבה את התפיסות השמרניות. על אף שהחברה הקיבוצית תפסה עצמה כחברת עילית, ככל הנראה, יחסי זוגיות ומוסד המשפחה, לא נתפסו כראויים ליחס אליטיסטי מיוחד ויותר מכך, לזלזול. מאחר שנשים מזוהות עם הבית, תפיסה זו גם גרמה לזלזול בנשים ולמעשה עולה כי המרחק בין ההצהרות על שוויון לבין הפנמת ערך האשה עדיין לא גושר. בניגוד לפיחות שחל בכל הנוגע להערכת המשפחה בקיבוץ, חלה הערכה הולכת וגדלה לתחומי החיים הנחשבים בקבוצה: עבודה, פעילות ציבורית ותרבותית, בטחון ושליחות מבית ומחוץ. על חלקן של החברות בעיצובם ובחידושם של אלה אעמוד בפרקים הבאים. 121

139 שער שני החברה במרחב הקיבוצי-חברתי 121

140 פרק שני: עבודת החברות והחברות בעבודה א. רקע היסטורי- החלוצות והעבודה: 1 "העבודה בשדה קשה... אבל אני שמחה... אני מרגישה את הערך הרב של עבודת השדה בחיי האדם". 8. תפיסת עבודת הכפיים בתנועה הציונית: מעדויות רבות ניתן ללמוד כי העבודה, ובמיוחד עבודת הכפיים הועמדה בראש סולם הערכים הציוני וכערך עליון בו. ועשייה תרבותית הוסטו לשוליים. היא הוכרה כעיקר החיים, בעוד היתר, בכללם משפחה, מסורת דתית כך תארה חברת עין חרוד, רבקה יצקר-שץ, מנשות העלייה השנייה ואלמנתו של הסופר צבי שץ שנרצח במאורעות הדמים ביפו בשנת 1491 את ימיה הראשונים בארץ: "בבואי לארץ לא הייתה שעה בלי לעבוד, אפשר היה לא לאכול, אך אי אפשר 2 היה לא לעבוד. איך אפשר לא לעבוד? עבדנו מחושך עד חושך בשדה". בקרב החלוצים שעלו לארץ בשנות העלייה השנייה והשלישית ) ( העבודה לא נתפסה רק כאמצעי לקיום פיזי-חומרי אלא נחשבה כסם החיים; כאידיאל נשגב. רבים מהם ובראשם א.ד. 3 גורדון ייחסו לה קדושה דתית ומושגים שנלקחו מעולם הקבלה והחסידות הולבשו עליה. יוצא אפוא כי העבודה נועדה במידה רבה להחליף את העולם היהודי- מסורתי אותו השאירו רבים מהעולים אחריהם מתוך שאיפה ליצור עולם חדש ויהודי- עברי חדש. יתרה מזאת, עבודת הכפיים, בעיקר החקלאית, הייתה בעלת חשיבות עליונה ונועדה לקשור את החלוצים אל האדמה, 4 אל ההיסטוריה של עמם ואל הייעוד החברתי שלקחו על עצמם. במילים אחרות היא נתפסה 5 בעיני הגברים והנשים כאחד, כתיקון ההכרחי של היחיד היהודי בכדי לתקן את הלאום. 9. תפיסת חלוצות העלייה השנייה והשלישית את העבודה כיוצרת זהות חדשה ושוויון מגדרי: בחברה הציונית בכלל ובחברה החלוצית בפרט נקשרה העבודה עם חזון רוחני ומוסרי וכדרך להגשמת האוטופיה החברתית ולהבניית העברי החדש, השונה במהותו ובחיצוניותו מהיהודי הגלותי. הרעיון ליצירתו של יהודי חדש הושפע מהמושג 'אדם חדש' שהופיע במהפכה הצרפתית וביטא את האמונה שהחברה האנושית יכולה להשתנות מכוחו של אקט רצוני. המהפכה הציונית 6 ביטאה השקפה זו והיהודי החדש נעשה לסמל מרכזי באידיאולוגיה שלה. החלוצות שעלו ארצה למן העלייה השנייה, ביקשו אף הן זהות עברית חדשה. הן ביקרו את האישה המסורתית, בת דמותן של רבות מאמותיהן, שנשאו בעול הבית והמשפחה בחברה היהודית-המסורתית ציטוט מתוך יומנה של רבקה מחנימית-גרינברג, לימים חברת עין חרוד. הקטע נכתב בשנת 1419, כחמישה חודשים לאחר עלייתה ארצה, בהיותה בפוריה. מובא בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 31. יצקר- שץ רבקה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים רעיון זה מובא אצל אופז, תעודה ויצירה, תשנ"ג, עמ' 37. אופז גם מרחיבה ביחסם של הרומנים הספרותיים שכתבו דוד מלץ ושלמה רייכנשטיין, חברי עין חרוד, לעבודת האדמה ומלאכת הכפיים כדרך לגאולת היהודי החדש. להרחבה ראו: הנ"ל, תעודה ויצירה, 1446, עמ' : , רמון, אישה-אדם, עמ' זעירא, קרועים אנו, עמ' גופר, האשה הציונית, עמ' להרחבה על המיתוס של היהודי החדש ראו: הכהן )עורכת(, ישראל 16: ביאל, ארוס והיהודים,

141 7 הפטריארכלית. הן תפסו אותן כנחותות וזיהו בה דמות מדוכאת. החלוצות שהצטרפו לתנועה הציונית ועלו ארצה, ראו בעצמן נשים שונות מאימותיהן, לפיכך ביקשו תחומי עיסוק אחרים. 8 נוסף על כך, הן ביקשו לא רק להיות שוות לגברים, אלא אף להידמות להם. גם תפיסת עבודת הכפיים בתנועה הציונית השפיעה עליהם רבות. חברת עין חרוד, רבקה מחנימית-גרינברג, מחלוצות העלייה השנייה כתבה ביומנה על רצונה הנכסף לעבודה חקלאית בשדה בימיה הראשונים בארץ, בד בבד עם המאבק להשגתה, עת הייתה בחוות כנרת: הוי! כמה אני רוצה לגמור את העבודה במטבח ולצאת לעבודה בשדה... מיום מחר אעבוד במשתלת הזיתים. בתחילה התנגדה ההנהלה להכנסת פועלות לעבודות השדה. אחרי בקשות, 9 הפצרות וויכוחים יצאתי לשדה יחד עם החברים. גם מרים קלנר-גבעול, חברת עין חרוד שעבדה במשתלה שלושים וחמש שנה ראתה בעבודה החקלאית ביטוי לעצמאות ושחרור האשה באופן כללי ולא רק הגשמת חלומה האישי. נושא זה היה מאד עקרוני עבורה. באחד מיומניה כתבה: "חלמתי על חקלאות והחלטתי להתמיד בה כי רק בה ראיתי תקווה לתקומת העם". ראוי להדגיש כי היא לא התייחסה כאן רק לתועלת הנשית בעבודה אלא לאומה כולה. על אף שקלנר הייתה בעלת משפחה, התייחסה לעבודה כקודמת לכל. לאחר פרישתו של צירקין כמרכז ענף המשתלה, תפסה היא את מקומו ואחד הדברים שבלטו 10 אצלה במיוחד היה כושרה הפיזי הרב. נשות העלייה השנייה והשלישית שאפו להיות פועלות, ובמיוחד פועלות חקלאיות. רבות מהן הגיעו לארץ עם מודל לפיו עבודתה של האשה הציונית, העבריה החדשה, תהיה זהה או כמעט זהה לעבודת הגברים. עבורן, מעבר למשמעויות שניתנו לה על ידי החלוצים, הייתה לעבודת האדמה בכלל ולעבודה החקלאית בפרט חשיבות נוספת, במקביל ליעדים לאומיים. באמצעות השתלבותן בעבודה זו קיוו הנשים לקדם את שאיפתן להיחשב כגברים, ומבחינתן הפכה החקלאות לביטוי 11 המוחשי ביותר למימושה ולשילובה עם החזון הלאומי. כדברי חיותה בוסל מראשונות דגניה: "בעבודה חקלאית נשתווה עם הפועל בחיי העבודה ובחיים הציבוריים ולא נצטרך לדבר עוד לדבר 12 על חוסר יחס ועל העדר שוויון". החלוצות חתרו אפוא לשוויון בעבודה ולהרחבת העיסוקים הנשיים לכאלו שנחשבו גבריים. מקצועות הכפיים, בעיקר בחקלאות, היו החידוש המקצועי הנחשק של החלוצות והחלוצים 13 כאחד. 7 להרחבה על 'דיוקן' האשה המסורתית בחברה היהודית ראו: pp. Hyman, East European Jewish Women, : Weinberg, The World of Our Mothers. על תפיסת חלוצות העלייה השנייה את השוויון ועל רצונן לגברים ראו: שילה, הזהות המשתנה, עמ' 31-7: 8 ברנשטיין, אשה בארץ ישראל: גופר, האשה הציונית: מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים ועוד. 9 מחנימית רבקה, "דפים מתוך יומן", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' קלנר-גבעול מרים, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. כרמל-חכים, מפעל ההכשרה המקצועית, עמ' בוסל חיותה, "בדרך לדגניה", דבר הפועלת ל'ז, גליון 3, עמ' תנועת : יזרעאלי, פועלות וחלוצות, עמ' : ברנשטיין, הוא הלך בשדות, עמ' מרגלית-שטרן, 13 הפועלות, עמ' : יזרעאלי וברנשטיין, הפועלת בעלייה השנייה, עמ' : שילה, חוות הפועלות, עמ' : שילה, מבט חדש, עמ' ועוד. 123

142 3. הקשיים במימוש שאיפתן: שאיפה זו של החלוצות, על אף קשיי מימושה בתקופת העלייה השנייה, נותרה על כנה גם בתקופת העלייה השלישית ואף התעצמה, כפי שביטאה בגלוי יונה )חסר שם משפחה(, מחלוצות העלייה השלישית וממייסדות תל יוסף: לעבוד בשדה הייתה מגמתנו. על זכותה של החב רה לעבוד בשדה הייתה מוכנה אז כל ח ברה להיהרג במלחמתה עם ועדת סידור עבודה, שנטייתה הייתה תמיד לסדר את החב רה במוסדות 14 השירות. במלים פשוטות ונחרצות ביטאה יונה את התפיסה המגדרית החדשה והמהפכנית ואת הקושי במימושה, מה שהביא לתחושת התסכול של החברות. בעוד הן כמהו לעבודה בשדה, לבחורים שהיו בעמדות הכח של סידור העבודה, היה ברור כי מקומן בענפי השירותים, וזאת בשל הפנמתם את התפיסה המגדרית המסורתית, אך גם בשל מה שנתפס בעיניהם אילוצי המשק. ראוי להעיר כי גם המצב המשפחתי ובעיקר האימהות הקשו על החלוצות לממש את שאיפתן לעבודה החקלאית, או להיפך, העבודה החקלאית עיכבה את מימוש אימהותן. עבודתן של חברות בענפים חקלאיים הביאה אותן לא פעם להתלבטויות ולהחלטות הרות גורל בהקשר לנושאים מהותיים ואישיים כגון לידה ואמהות. חברת עין חרוד שיינדל לוז העידה כי: העבודה הייתה כל כך חשובה עבורי עד כי במשך חמש שנים לא רציתי בילד: חששתי שלא אוכל לעמוד בריכוז גן הירק, דבר שהיה בו עניין כשלעצמו והיה בו גם ערך של כיבוש מקום 15 עבודה לחברה והוכחה לשוויוניות המינים וזה לא עלה בקלות. ניתן לראות כי בעוד שבתחילה החלוצות וויתרו על מקומן בענפים היצרניים למען מימוש ערכי הלאום והח ברה החדשים )להלן(, הרי שכאשר הן הרגישו שהן חלק מהמעשה הציוני החדש הן וויתרו על מימוש ערכי המשפחה והאמהות לשם כך. במילים אחרות, החברות המייסדות של עין חרוד שהצליחו להתברג בעבודה בעלת מעמד יצרני, העמידו את הלאום והח ברה לפני הפרט והמשפחה. כיצד ראו זאת חברותיהן לדרך? טובה שופמן המשיכה לעבוד ברפת עד לחודש השביעי להריונה וחזרה מיד לעבוד אחרי הלידה למרות שהניקה. עובדה זו גרמה לדבריה למטפלות ולאמהות אחרות, אולי אלו שלא הצליחו להתמיד בעבודות הפיזיות בחקלאות ופנו לממש את האני- המשפחתי שלהן, להסתכל עליה בעין רעה וביקורתית. לא ברור מדבריה האם יחס זה היה הדדי, כלומר האם גם היא התייחסה אליהן כך, אולם היא הדגישה כי לה עצמה היה חשוב מאד 16 להתמיד בענף זה למרות הקשיים. מהדברים עולה כי לעיתים עובדות אלו הרגישו את הקשיים בהתמדה בעבודות החקלאיות לא רק מצד החברים, אלא גם ואולי בעיקר מצד חברותיהן לדרך. נראה כי לא כולן הסכינו עם העובדה שלעיתים ערכה של העבודה בא "על חשבון" ערכים אחרים וחשובים לא פחות, כגון הולדת ילדים והטיפול בהם. ראוי לציין כי החברות שעבורן הקידום בעבודה קדם לכל, חשו כי הן עושות זאת למען הח ברה כולה או ליתר דיוק, למען החב רות ולא רק 14 יונה, "שנה ראשונה בתל יוסף", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק לוז שיינדל, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 16 שופמן טובה, "מפי רפתנית", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' : הנ"ל, "העבודה ברפת בשנים הראשונות", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

143 בשביל מימושן העצמי. כאמור, קשה לאשש אם אומנם חברות התייחסו לאחרות שעבורן העבודה קדמה לאימהות בעין רעה. ייתכן שבדבריה של שופמן הייתה מעין השתקפות של קול פנימי, קול המצפון שלה עצמה, אותו היא ייחסה לחברותיה במודע או שלא במודע. אולם, בעוד הפועלות מזדהות עם עולם הערכים החלוצי בנוגע לעבודה החקלאית ומוותרות על מימושן הפרטי, הפועלים הסתייגו מכוונתן להידמות אליהם. חלק מהם לא החשיבו אותן כבעלות פוטנציאל להשתלב בעולם העבודה ובסולם הערכים שלהם. מראשית עלייתן לארץ נתפסו בעיניהם החלוצות כממשיכות התפקיד המסורתי אותו מילאו מדורי דורות בבית פנימה: כמבשלות, מכבסות, דואגות לניקיון המחנה ולשלומם של חבריהם. על מנת לשנות תפיסה זו היה 17 עליהן כדבריה של מחנימי )לעיל(, לבקש, להפציר ולהתווכח. דווקא בצומת מרכזי זה, אשר אמור היה לשמש בסיס לצמיחת מודל לאומי-חברתי חדש, שאינו נגוע בתחלואי העבר, החלה להתבלט הבעייתיות של מימוש השוויון בין גברים לבין נשים. החלוצות העולות, אשר תבעו זכות למעמד חברתי שווה גם בעבודה ביקשו למעשה להשיג שוויון מלא בתפקידים ובמשימות, שיאפשר להן שותפות מלאה בעבודה החקלאית, אך נתקלו באטימות, בעוינות ובחוסר הבנה לא רק מצד איכרי המושבות שלא רצו להעסיקן אלא גם מול התפיסה המסורתית שלא השתנתה אצל חבריהם לרעיון ולדרך, לפיה, הנשים תעבודנה במטבח, בכביסה, ובתפירה והגברים יצאו לעבודת השדה. על תפיסה זו העידה חלוצת העלייה השנייה, עדה פישמן- מימון שעלתה ארצה מבסרביה בשנת 1413 יחד עם אחיה הרב יהודה לייב פישמן מימון, רעייתו בתיה ואחיהם הצעיר. פישמן- מימון, שהייתה מהמייסדות והפעילות הבולטות בתנועת הפועלות ולימים כיהנה כחברה בכנסת הראשונה והשנייה, סברה באותם הימים כי ההבדלים בין המינים שניכרו בעבודה, מקורם בתפיסה המגדרית המסורתית שהופנמה במשך דורות: לפני העולה המתפרץ לארץ יש פרספקטיבה של כיבוש. להיות חלוץ כובש ענפי עבודה שונים שאבות אבותיהם לא אחזו בהם. והאישה, בעלותה לארץ לשם עבודה מוצאת היא את עצמה כבושה בתוך המסגרת הגדורה מסביבה עוד מימי בריאת העולם. בתוך המדור המיוחד שהוקצה בשבילה גם בדור הסוציאליזם ומלחמת השוויון. עבודה במטבח וכדומה לה. וכאן המשך של חיי דורות. משיכה בעול של חיי חול תמידיים. הסבתא והנכדה אוחזים במעשי 18 בראשית ואין כל חדש תחת השמש. בדבריה של פישמן-מימון ניתן להבחין גם בתפיסה הרווחת לפיה עשייה ויצירה נעשים רק בחוץ, בעבודה עם שכר, ובחקלאות, ואילו עבודות המטבח והבית הן עבודות של שירות שאינן בגדר יצירה. גם הפעלים המופיעים בקטע מדגישים את פעילותו של הגבר האקטיבי לעומת האישה, הפסיבית, המופעלת והכבושה. מחנימי, פישמן-מימון וחלוצות נוספות, שלא הסכינו להשלים עם חלוקה מגדרית מסורתית זו שהייתה גם נחלת החברה המהפכנית, גילו במהרה שיהיה עליהן להיאבק כדי להיחלץ מדחיקתן לתוך אותה נישה מסורתית של תפקידי שירות נשיים במטבח ובבית, וכי הדרך למימוש על שאיפות ואכזבות חלוצות העלייה השנייה בבואן לארץ נכתבו מחקרים רבים. חלקם נזכרו לעיל, בפרק המבוא. ראו גם: ברנשטיין, פועלות וחלוצות, עמ' : יזרעאלי, תנועת הפועלות, עמ' : סיני, מרים ברץ: כרמל-חכים, מפעל ההכשרה המקצועית: שילה, מבט חדש, עמ' : גופר, האשה הציונית ועוד. מובא אצל: מרקוס אורנה, צורות התיישבות, עמ'

144 האידיאלים שלהן ולהשתלבותן בהגשמת החזון הציוני כרוכה במציאת פתרון כלשהו, שיאפשר להן לעסוק בעבודה חקלאית שהייתה חסומה בפניהן. בתחילה הן השתדלו להביא להכרת סביבתן שקיימת בעיה מיוחדת לחלוצה וכאשר נוכחו לדעת שהחברה הגברית אינה פותרת בעיה זו 19 לשביעות רצונן פנו לדרכי פעולה עצמאיות. 9. החלוצות כובשות את העבודה החקלאית: כמה מהצעירות סיפרו בגילוי לב כי למרות הקושי הרב למצוא עבודה חקלאות, הן נטשו עבודה "נשית" בטוחה כדי למלא את כמיהתן לחקלאות. רחל רוזנפלד, לימים חברת עין חרוד, סיפרה כי בראשית בואה לארץ למדה תפירה בבית מלאכה של תופרת מפורסמת, אולם לאחר זמן קצר עזבה עבודה זו משום שלא יכלה להשלים עם העובדה שעבודה נשית מסורתית זו - תהיה עבודתה מכאן והלאה. גם עטרה שטורמן סירבה לעסוק בהוראת משק בית בחוות כנרת. את מימוש שאיפותיהן בד בבד עם יישום השוויון המיוחל הן ראו רק בעבודה החקלאית, כפי שתארה רבקה מחנימי ביומנה: "העבודה בשדה קשה: מסקלים, עוקרים סדריות, שותלים זיתים ושקדים... אבל 22 אני שמחה. עולם חדש נגלה לפני. אני מרגישה את הערך הרב של עבודת השדה בחיי האדם". עזיבת מקום עבודה או סירוב לעבוד בעבודות בית היו רק הצעד הראשון שהביא לכניסתן של הנשים לעבודות הפיזיות והחקלאיות המיוחלות. השינוי המרכזי אותו הובילו היה יצירתם של מוקדי הכשרה נפרדים לנשים בתחום החקלאי ובהיקף קטן יותר, בעבודת הבניין. מוקדי הכשרה אלה הפכו למרכזים של הארגון הנשי הנפרד, ובהם נוצרו הגרעינים הראשונים של תנועת הפועלות 23 ומועצת הפועלות. מטרתה העיקרית של ההכשרה החקלאית לנשים הייתה ליצור קבוצה של חלוצות מיומנות בעבודה חקלאית שתוכלנה להשתלב במפעל ההתיישבות החקלאית של התנועה הציונית 24 ולבססו. החלוצות הראשונות בתחום היו העלמות בחוות הפועלות בכנרת בשנים ולאחר מכן התלמידות בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל שנוסד בשנת חשיבותה של חוות כנרת כמקום ההכשרה הראשון לבנות בארץ, נבעה מפיתוח ענפי חקלאות 'נשיים', שעד אז זכו 25 למעט מאד תשומת לב של חקלאים יהודים. לדעת החוקרת מרגלית שילה, חוות העלמות בכנרת התוותה לאשה יותר מכל גורם אחר, את הדרך שתלך בה. היה זה נדבך חשוב בהתקדמותן לעבר ההכרה ביכולתן, ולצירופן כחברות שוות 19 בלום, האשה בתנועת העבודה, עמ' רוזנפלד רחל, "שלבים", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' מחנימית רבקה, "דפים מתוך יומן", שם, עמ' גופר, האשה הציונית, עמ' הגישה החדשה סברה כי נשים יכולות להשתלב במהפכה הציונית בעזרת הכשרה בענפי חקלאות מיוחדים המתאימים לנשים, לצד עבודות הבית. ההכשרה החקלאית לנשים במקצועות החצר והחקלאות 'הנשית-הביתית', תוך נכונותן להמשיך ולמלא תפקידי שירות, העניקו לנשים עמדת פתיחה טובה והקלה על השתלבותן בחקלאות בנקודות ההתיישבות. הענפים החקלאיים שפותחו היו גן ירק, לול, משתלה וטיפול במשק החלב; ענפים שנתפסו הולמים עבודת נשים. להרחבה ראו: כרמל-חכים, מפעל ההכשרה המקצועית, תקציר, עמ' 4-1. על בי"ס החקלאי בנהלל ראו: גליק, חווית ההגירה, עמ' מרגלית שילה הסבירה כי מראשיתה התרכזה החווה בענפים אלה וחיפשה דרכים חדשות לפיתוחם ולהקניית שיטות עבודה מיוחדות להם. הרפת והלול התפתחו, המשתלה המטופחת סיפקה שתילי לימונים, זיתים שקדים ואיקליפטוסים שנקנו במאות, פרחים טופחו בגן הנוי, ובגן הירק גודלו ירקות שונים ומגוונים. ראו: שילה, חוות הפועלות, עמ'

145 זכויות במשקים החקלאיים. אכן, בוגרות ההכשרה החקלאית השתלבו ביישובים החקלאיים שנוסדו בתקופת העלייה השנייה והשלישית. תרומתן לייסודם ופיתוחם של ענפי החצר במשקים, בהתאם להכשרתן במוסדות ההכשרה השונים, מעידה על הצלחת המפעל ותרומתו לביסוס המשק 26 החקלאי היהודי כמשק מעורב. התובנה כי הכשרה ספציפית לנשים תאפשר להן לחדור לענפי חקלאות במשקים באה לידי ביטוי גם בעין חרוד. מתוך שאלון מיוחד שערכה בשנות השלושים ליליה בסביץ', אחת מעמודי התווך של הקיבוץ ופעילה בכל הנוגע לשאלת החב רה בקבוצה, עולה כי מתוך כשבעים הנשים המייסדות של עין חרוד, חמש עשרה נשים למדו טרם בואן לעין חרוד במוסדות להכשרת פועלות ושתים עשרה מהן השתלבו והתמידו לאורך שנים בעבודות חקלאיות 27 שונות: אחת במכוורת, חמש במשתלה, שלוש ברפת, אחת בנוי ושתיים בפרדס. חלק מהחלוצות שלא עברו הכשרה חקלאית ייחודית לנשים, סברו כי הפתרון המיוחל יושג רק 28 בהתיישבות קבע והן דחפו להקמתם מתוך תקווה שבה ייקחו חלק פעיל ויהיו שותפות מלאות. רבקה מחנימית, ביטאה ציפיה זו באופן ברור בהדגישה גם את נקודת התורפה של ההכשרה בעיניה הניהול החיצוני: הציעו לי להיכנס לחווה )חוות העלמות בכנרת( ולא הסכמתי, כי רציתי למצוא בעצמי דרך החיים, מבלי שמישהו יראה לי אותה... ובי חי רצון לבנות מקום חדש מתחילתו, ואם גם כרוך 29 הדבר בהרבה קשיים. כחלוצים רבים אחרים, היא הסתייגה מניהול והדרכה חיצוניים. לא לכולן התאימה, אידיאולוגית, מסגרת לימודית מכוונת. היו כאלה שראו בעצמאותן חשיבות רבה והן בקשו להתחיל מסגרת חיים בראשיתית, מיוחדת ושונה, בה אולי תוכלנה לכונן, יחד עם חבריהן, תפיסת עולם חדשה. אחד המקומות החדשים אותם בנו חלוצי העלייה השנייה והשלישית במשותף )דבר שהביא במידה 30 ניכרת לייחודו(, היה קיבוץ עין חרוד שהוקם כאמור בשנת בקרב החברות שהשתייכו לגדוד העבודה, בדומה לחלוצות העלייה השנייה, הייתה ציפייה לשוויון מגדרי בעבודה, במיוחד לנוכח העובדה כי המדד העיקרי לקבלת נשים וגברים כאחד לגדוד הייתה התאמה לעבודה פיסית. אולם עבודת הכפיים הייתה נחלת רק חלק מהן. שפרה חייקין, תיארה את ימיה בגדוד העבודה בירושלים, טרם בואה לעין חרוד: עבדנו במחצבה בירושלים. בעלי בחציבה ואני בסיתות. הייתי מרוצה מעבודתי וגם המנהל הערבי שיבח אותי מאד, וכך המשכתי לעבוד בחציבה גם בזמן ההריונות וההנקה של שני ילדי. 26 שם, עמ' : כרמל-חכים, מפעל ההכשרה המקצועית, תקציר, עמ' בסביץ ליליה, "שאלון במשק עין חרוד על חברות שהיו בהכשרת משקי הפועלות בארץ" )שנות השלושים- לא מצוין תאריך מדויק(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק בן ארצי, האם שינו, עמ' מחנימית רבקה, "דפים מתוך יומן", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' על מקומו של הגדוד בייסוד עין חרוד הורחב לעיל, במבוא. ההתייחסות לגדוד כאן הינה בהיותו הבסיס להקמת יישוב קבע: קיבוץ עין חרוד. 127

146 אולם לצערי, נאלצתי יותר מאוחר להיכנע ולעבור לעבוד במכבסה של הגדוד. שם כיבסנו ביד, 31 אך העבודה הייתה הרבה יותר קלה. חייקין לא פירטה מה או מי הכניעו אותה, חברי הגדוד שרצו את מקום עבודתה, חברות שלא ראו בעין טובה את העובדה כי בעוד הן עובדות במטבח ובמכבסה, חברתן עובדת בעבודה נחשקת, ילדיה שנזקקו לטיפולה הצמוד, או היא עצמה בשל מגבלותיה הגופניות נוכח העבודה הקשה ואולי כול אלה יחד. אך הניסוח שבו היא נוקטת מעיד על תפיסת העבודה בעיניה. הבעייתיות העולה מן הדברים ברורה: גם חברות שהשתלבו תחילה בעבודות כפיים רבות מהן נאלצו בזמן זה או אחר, לוותר ולסגת מעמדות שכבשו. גם הנשים שהצטרפו לגדוד העבודה מתוך תקווה לשינוי ולתיקון נוכחו במהרה לדעת כי המציאות הייתה רחוקה מהציפיות שטיפחו לעצמן. אמנם, היו מספר נשים דוגמת חייקין שעבדו והתמידו בעבודת ניפוץ האבנים לחצץ אך רובן לא יכלו להתחרות בכוחם הפיזי של הגברים ובשל חוסר הכשרתן המקצועית. ההבדלים הפיסיים הקשו עליהן לדרוש שוויון, להשתלב בעבודות יצרניות, ולקבל הזדמנות שווה לזו של הגברים כדי ללמוד מקצועות חדשים. יתרה מזו, היו שזכו ביחס של זלזול בגין רצונן להשתלב בעבודות הקשות. לפיכך, הן הופנו למרות רצונן, לעבודות שירותים בגדוד. לצד האכזבה והתסכול הרב, שהיו נחלת הרוב )מן הסתם היו גם נשים שהחזיקו בתפיסות מסורתיות וסברו כי השירות הוא מקומן, ובכך הן תורמות ללאום(, היה טמון קושי גם בתחום השירות שכן בנוסף הן היו חסרות ידע גם בעבודות השירותים והתחושה התמידית שליוותה רבות מהן הייתה של חוסר סיפוק וחוסר הערכה למאמציהן. אי לכך נוצר פער גדול בין רצונן של הנשים להשתלב בעבודות חקלאיות ויצרניות ובין ההכרח לעבוד בעבודות שירותים: מטבח, מכבסה 32 וטיפול בילדים. אולם, יחד עם התסכול שחשו הנשים, תפיסתן הייתה כי הצורך הלאומי עומד לפני הצורך האישי ועל כן הן מילאו את צו הגדוד והמשיכו לעבוד בעבודות השירותים מתוך הכרה כי זהו המחיר שעליהן לשלם. אולי כך ניתן להבין את דבריה של בתיה ברנר, לימים חברת עין חרוד ואחותו של הסופר יוסף חיים ברנר שנרצח במאורעות 1491 בבית משפחת יצקר ביפו, על חוויותיה בגדוד העבודה והסיפוק שחשה לנוכח עבודת השירות: מלאנו כל מיני תורנויות. אני למשל הייתי צריכה למלא גם תורנות של מבשלת במטבח. לקראת היום הזה לא היו ישנים כל הלילה. מחר- אני מבשלת. ואיש לא אמר לך, כמה מים 33 צריך לתת וכמה מלח. הנכונות עשתה את הכל. ולנו טוב היה. ראשי הגדוד ביניהם, יהודה אלמוג ומנחם אלקינד, היו ערים לבעיית חוסר שביעות הרצון של נשים מתפקידי שירות. הם ראו את הפתרון, בדומה לחנה מייזל בשעתו, בהקמת ענפי עבודה יצרניים ומתאימים עבורן והחלו לחפש מקומות עבודה מתאימים יותר לנשים, ולהשקיע משאבים כספיים בהקמת ענפים חקלאיים חדשים המותאמים לנשים. בפלוגת ירושלים הקימו משתלה שנועדה במיוחד לעבודת חברות ובפלוגת מגדל הוקם גן ירק שנוהל על ידי נשים. יחד עם זאת, יש לציין כי לצד עבודתן החדשה המשיכו הנשים להיות האחראיות הבלעדיות על עבודות השירותים 31 חייקין שפרה, בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 32 יעקבא, גדוד העבודה, עמ' ברנר בתיה, "גדוד העבודה", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ'

147 בעוד הגברים עבדו אך ורק בענפי הייצור. בכדי לאפשר לנשים רבות להתנסות בעבודות החקלאיות 'הנשיות', נאלצו הנשים לערוך ביניהן סבב פנימי בעבודות השירות כדי שהחפצות בכך 34 יעבדו בחקלאות. חוקרת גדוד העבודה, אביגיל פז-ישעיהו טענה כי עבודת הנשים והגברים בחקלאות ביישובי הקבע של הגדוד לא הוערכה על פי פרמטרים שווים. הן שותפו בעבודה בשל היותן נשים ובמסגרת 'אפליה מתוקנת', שנבעה מתפיסה חברתית ולא ממחשבה כלכלית. ה"תור" בעבודות השרות לא אפשר להן להתמחות כראוי בענפים חקלאיים, לפיכך הן לא יכלו לפצות על חולשתן באמצעות נסיון והתייעלות, ומאידך בשל יעילותן הפחותה לא הושגה גם המטרה העיקרית אשר בשמה דרשו לעבוד בשווה לגברים- השוויון המכני, שאמור היה ליצור דמיון וזהות בין כלל חברי הגדוד, 35 ללא הבדל מין. מורשת מתסכלת זו הגיעה עם המייסדות, חלוצות העלייה השנייה והשלישית לעין חרוד. בהתיישבות הקבע, הן ביקשו לעורר שינוי ממשי בדפוסי עבודתה של החב רה. מעבודות שנעשו בתוך הבית פנימה לעבור לעבודה בשדה, בבניין ובסלילת כבישים. ב. מקומן של מייסדות עין חרוד בהקמת המחנה ובתקופת הראשית- : "אין נטיה להכניס את הבחורות לעבודות החקלאיות" בנאומו בוועידת הייסוד של הקיבוץ המאוחד שהתקיימה ב התווה יצחק טבנקין, מעמודי התווך של עין חרוד והקיבוץ המאוחד, את דרכה המיוחדת של התנועה, תוך מתן דגש על מקומה של החב רה ביצירה הקיבוצית: הקיבוץ המאוחד הוא תורה ורעיון... הוא תורת חיים ואורח חיים... משק ששאיפת השוויון והשיתוף ביסודו, שיזמת הרבים מפיחה בו חיים... לא רק החבר הוא "המפרנס", המרוויח, היוצר- זכות שווה לחב רה ביצירה... משק אחד, גדול ומתפתח, שבו החבר והחב רה שווים 37 בערכם, עובדים לפי כישרונותיהם ונטיותיהם... טובים הם חיינו- אם נדע להוקיר את ערכם. מדברי טבנקין ניתן ללמוד עד כמה ערך השוויון, ובכללו השוויון בין המינים היה נעוץ באידיאולוגיה הקולקטיבית של חברי התנועה והקיבוץ. אולם, במבחן המעשה זה לא בא לידי ביטוי כבר מראשית ייסודו של עין חרוד. מה היה מספר החברות ומה היה מקומן של החלוצות בהקמה ובייסוד של מחנה עין חרוד-תל יוסף בשנים ? נראה כי טרם ההקמה, עוד בשלב בתכנונים, הן קיוו שבהקמת הקבוצה יבוא הקץ למקומן השולי של החלוצות במעשה הציוני. אוה טבנקין, מחלוצות העלייה השנייה ומהדמויות המרכזיות בעין חרוד, תארה בהתרוממות רוח את מעברה למחנה עין חרוד: 34 גופר, האשה הציונית, עמ' פז-ישעיהו, אנשים ובעיקר נשים, עמ' ציטוט מדבריה של חברה בעיתון גדוד העבודה. ראו: חברה, "האשה בגדוד", בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק טבנקין, הקיבוץ המאוחד עמ' מחיינו 95 )י'ז אדר תרפ"ב(, בתוך: 129

148 זאת הפעם הראשונה בחיי בארץ בו עומדת אני על יד מעשה בראשית... היו אלה הרגעים המכריעים בחיי... אני חשה את עצמי ערה יותר וכאילו כל כוחותיי התעוררו בי. שוב מסוגלת 38 אני לתת כתפיים ולהעמיס עליהם את כל כובד האחריות הצפוי לנו בחיינו החדשים. מדבריה של אוה עולה כי הרגשת החברים והחברות גם יחד הייתה של יצירה ראשונית, משמעותית והיסטורית והן חשו חלק בלתי נפרד מההוויה היישובית המתרקמת. הדברים מקבלים משנה תוקף גם מעדותה של עטרה שטורמן, מעולות העלייה השנייה, אשתו של חיים שטורמן, חברת "השומר" ומראשונות הקיבוץ. עטרה תארה את פגישתה הראשונה עם עין חרוד כחוויה מרשימה וחזקה במיוחד: בבואי לחצר עין חרוד, אפפה אותי הרגשה כאילו פרצתי מקן צר למרחב העולם. ההתרשמות הראשונה הייתה חזקה מאד. כשיכורה התהלכתי בימים הראשונים. חדש, חדש היה לי הכל. בי חלו תמורות ובמהרה התקרבתי לרוחם של החברים הצעירים החדשים. תחושת היצירה ששקקה בכל, הפשטות, החופש הרב ששלט ביחסים בין האנשים וגילוי הלב שהיה נהוג בין 39 איש לרעהו, שבו את נפשי לאהבם. בדומה לכך תארה את המחנה סוניה ארגמן מחלוצות העלייה השלישית: נכנסתי לעין חרוד ואורו עיני: המחנה נקי, מסויד ומסודר. נכנסתי לחדר האוכל- הצריף מסויד לבן, הרצפה לבנה, שולחנות עם מפות והווילון שצויר על ידי אתר, שיווה לחדר האוכל פאר והוד. 40 גם החברים השאירו עלי רושם נהדר. יחד עם זאת בתיאורים העוסקים בשנות הייסוד של עין חרוד, ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים בין הזיכרונות השונים של המייסדים. אחדים מהחברים והחברות שרטטו תמונה לפיה החלוצות היו דומיננטיות ולקחו חלק פעיל, בעוד אחרים מתארים תמונה קודרת יותר בהיבט המגדרי- נשי. נחום בנארי התעלם בתיאורו לחלוטין מהעובדה כי בהקמת המחנה השתתפו גם בחורות וכתב: "הבחורים ניגשו מיד לעבודה, הם סיקלו את חלקת האדמה, הקימו אוהלים וחפרו חפירות מגן 41 מסביב למחנה". גם אהרון ינאי, ממייסדי עין חרוד ומפעיליה, המעיט בתיאורו על חלקן של 42 הנשים בהקמת המחנה וכתב: "סביב הדוודים עמלו בחורות בהכנת סעודת הערב". כלומר, על פי ינאי, חלוקת העבודה ביום הראשון פעלה כחלוקה המגדרית- מסורתית מדורי דורות. הבחורות עסקו במקצועות נשיים, היינו בהכנת האוכל והגברים בהקמת המחנה. גם בלה דורסיני, שנמנתה עם העולים הראשונים לתל יוסף סיפרה בזיכרונותיה על מקומן של החברות ביום הראשון במחנה: התחילו בסיקול התל, גלגלנו אבנים ענקיות אל המדרון... בחורות אחדות סידרו מאבנים מעין תנור, עליו בישלו מרק... עבדו עד החושך והספיקו לנקות קצת מסביב ולהקים אוהל מרובע 38 קטע מתוך יומנה האישי של אוה טבנקין )שבת 1491(, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' ארגמן סוניה, "פרקי חיים", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 41 בנארי, עין חרד, עמ' ינאי, תולדות - המעיין, עמ'

149 אחד לכל חברי התל. ישנו על הקרקע, אבל הרגשנו כי זאת היא קרקע המולדת, והיה טוב 43 להרגיש שסוף סוף אנו ישנים על אדמתנו. בדבריה של דורסיני, כמו גם בדברים של ינאי, ניתן לחוש מעין פסיביות של הבחורות. המילים התחילו, עבדו, הספיקו ניתקו אותה למעשה מהעשייה הציבורית. הבחורות הופיעו בתיאורה כמבשלות. עם זאת נראה שהרגשת החברות הייתה כי השתייכותן למקום אינה מוטלת בספק וכי הן מהוות חלק בלתי נפרד בעשייה ובהתיישבות. הן לא חשו מקופחות מחלוקת העבודה המגדרית וחשו סיפוק מעצם נוכחותן במקום. במילים אחרות הן קיבלו את החלוקה המגדרית של העבודה כמובנת מאליה. אחרים כאמור, שרטטו תמונה שוויונית יותר בחלוקת העבודה בין המינים. רייכנשטיין, מראשוני תל יוסף, תיאר את ייסודו של המחנה כך: הסופר שלמה בוקר י'ב בכסלו. מעונן במקצת. לאחר ארוחת בוקר מוקדמת נערך מפקד. בחורות אינן עולות. רק אחדות מהן התעקשו, עומדות על דעתן ומנצחות. חמישה מניינים צועדים בשורה עורפית... צבי ניסנוב רוכב לפנינו... הגענו לתל. מדרונותיו ופסגתו מכוסים ערימות אבנים מהוקצעות כמעט ללא דיונים נוספים ובלי הצבעות הוחלט- פה. מעדותו של רייכנשטיין נראה כי על אף התנגדות הבחורים ולמרות העובדה כי שבועיים לפני כן עלה להתיישבות מושב העובדים נהלל ובייסודו לא השתתפו חלוצות כלל, הבחורות שעלו להתיישבות בתל יוסף היו אקטיביות ודרשו את השתתפותן. בהמשך למגמה עליה מצביע רייכנשטיין, תיארה רבקה דנית, מחלוצות העלייה השנייה וחברת עין חרוד כבר מייסודו, את הימים הראשונים, לאחר ההקמה: הח ברה הייתה צעירה ומלאת שמחה. ברובם היו נוער רוסי מקרים. חלק מן החברים היו מבני העלייה השנייה. החב רה הייתה מוכנה להטות את שכמה לכל מה שיוטל עליה. עבודתנו הראשונה הייתה- להכשיר את הקרקע, ליבש את הביצות ולרכז את מי המעיין שהיה משתפך 45 על גדותיו. התחלנו בנטיעת אקליפטוסים, בסיקול, בדרינז', נטענו גם כרם ענבים. מדבריה של דנית נראה כי אווירת המקום הייתה של עשייה מתוך התלהבות ושמחה. הבחורות השתתפו ולקחו חלק בעבודות השונות, אך הן לא יזמו את העבודה אלא היו מוכנות לקבל את תכתיבי הגברים, שלתפיסתן המגדרית היו המובילים והמנהיגים של המקום. מהדברים נראה כי הנשים שעלו להתיישבות היו שותפות לחוויות הראשית של הקמת היישוב במחנה ליד המעין וישבו בו. הן עבדו לצד הגברים בסיקול אבנים וביישור השטח להקמת המחנה. כך תיארה שרה מיכאלי, מראשונות עין חרוד את עבודתה בימי הראשית: "עבודתי הראשונה דורסיני בלה, "שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק- הילד הראשון", דבר הפועלת שנה א' גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד-,) עמ' 199 מובא אצל: ינאי, תולדות - המעיין, עמ' דנית רבקה, "שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק- ימי העלייה", דבר הפועלת שנה א' גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד-,) עמ'

150 הייתה בניפוץ אבנים לחצץ, לסלילת הכביש מהמשק לתחנת הרכבת. עבדתי עם רחל רוזנפלד. היא 46 נתנה בידי פטיש קטן והדריכה אותי כל היום בעבודה". בלה דורסיני, שעלתה כאמור לתל יוסף עם הראשונים תיארה את עבודת החברות כעבודה פיזית שנערכה לצד הגברים, אולם ברשימתה ניתן להבחין כי כבר מראשית ההתיישבות הייתה קיימת גם חלוקה מגדרית, לפיה נשים עובדות גם בעבודות חקלאיות 'נשיות' ואילו הגברים רק בעבודת השדה שנחשבה לקשה יותר דוגמת הפלחה: "עבודתנו הראשונה- סיקול השטח. גלגלנו במדרון אבנים כבדות מהתל לעמק... בא האביב. הבחורים חרשו את הקרקע והכינוה למזרע הפלחה 47 והבחורות הכינו גן ירק". מעדויותיהן של החברות הראשונות עולה תמונה של שוויון כמעט מלא. החברות שבעלייתן להתיישבות הקבע, ביקשו לתקן את תחושות האכזבה שחשו בעלייתם ארצה, עת קופחו והודרו מהעבודה הנכספת בשדה, עבדו בענפים החקלאיים כגברים, אך בנוסף הן המשיכו לעבוד גם בענפי השירות. הן עבדו בבניית המחנה, בסלילת הכביש ובשדה ויש לשאול מה היה הגורם או מה השתנה שפתאום הן הצליחו לעבוד באופן כמעט שווה לגברים? נראה לי כי ניתן להסביר את ה"כמעט שוויון" בעבודה במצוקת השעה. המחסור באנשים והצורך להקים ולסדר את המחנה באופן המהיר ביותר אפשרו את השתלבותן של החברות בעבודות פיזיות קשות שבזמנים רגילים הודרו מהן. בעת הזאת לא הייתה ברירה והן לקחו חלק שווה לצד הגברים בעבודה, בידיעה כי זה זמני בלבד. כמו כן, רובן ככולן עדיין לא היו אימהות לילדים. עניין זה בא לידי ביטוי גם בזמנים אחרים כפי שאראה בהמשך. בתקופות חירום, כגון במלחמת העולם השנייה בה הייתה מצוקה בכוח אדם עקב הגיוסים הרבים נכנסו החברות לעבודה בענפים שהיו נחשבים לגבריים בלבד והיו חסומים בפניהם, כגון העבודה בטרקטור, במסגרות, בנגריה, בבניין ועוד. אולם, מיד כאשר גמרו לבנות את המחנה וחברים חדשים הצטרפו פנו הנשים לעבודתן המסורתית בענפי השירות בעוד הגברים התרכזו בענפי הייצור. יחד עם זאת, התובנה כי יש להקים ענפי חקלאות 'נשיים' הייתה קיימת עוד מימי עלייה שנייה והגדוד וכבר בראשית העלייה על הקרקע נוסד גן הירק ואחריו גם הלול והרפת. אמנם לא מצאתי עדות לכך שאלו הוקמו ביוזמתן של החברות דווקא, אולם בהתאם לתפיסה המקובלת, בארץ וגם באירופה, ענפים אלו היו ענפים נשיים ועבדו בהם בעיקר בחורות. הזהות וההזדהות של הנשים עם ענפים אלה הייתה גדולה. בתיה ברנר הייתה מומחית לענף הלול. טובה שופמן- לרפת, רבקה דנית הייתה מהעובדות הבולטות בגן הירקות. אכן, הביקוש לעבודה בענפים אלה בקרב החברות היה גדול, וגם בעין חרוד, כמו במקומות אחרים, נאלצו החברות לערוך תורנויות ביניהן בשל כך ובגלל הצורך הקיומי בעבודות השירותים. על כך העידה עטרה שטורמן שסיפרה כי כאשר הגיעה לעין חרוד הייתה כבר התחלה של גן ירקות, מעשה ידיה של לאה מירון. עטרה שכבר עסקה במקצוע זה רצתה מאד לעבוד בגן, אבל לא תמיד משאלתה נענתה והיא נאלצה לעבוד לסירוגין 48 בבית הילדים ובגן הירקות מיכאלי שרה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 14. דורסיני בלה, "שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק- הילד הראשון", דבר הפועלת שנה א' גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד-,) עמ'.199 שטורמן עטרה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ'

151 הקושי הפיזי בעבודות החקלאות היה גדול אך כיוון שהייתה זו משאת נפשן של החברות הן נשאו בעול. סוניה ארגמן תארה את השנה הראשונה שלה בעין חרוד בה עבדה בברווזיה בתנאים קשים ביותר. היה עליה להעביר את האוכל בפחים מהמטבח לגדות הנחל, לברווזיה, מרחק של שמונה מאות מטרים בבוץ שהגיע עד הברכיים. בתום יום העבודה רגליה היו כה נפוחות עד שלא יכלה 49 לנעול נעליים. העבודה הפיסית הקשה הייתה גם נחלתן של עובדות המכבסה והמטבח. אלא שבשונה מהעובדות החקלאיות, העובדות במוסדות השירותים הרגישו באופן תמידי נחותות מהעובדים בענפים החקלאיים שכן מידת היוקרה של ענפי העבודה השונים הייתה תלויה בקושי הפיזי שנדרש מהעובדים וברווח הכלכלי הצפוי מהם. ענפי השדה והבנייה נחשבו לבעלי יוקרה רבה מזו של ענפי 50 השירות, כגון המכבסה, חדר האוכל או בתי התינוקות. בעוד הראשונים נחשבו ענפים רווחיים, האחרים נתפסו כענפים גרעוניים ותוקצבו מקופת הגדוד. גם הצטיינות ועבודה יעילה בענפים אלה לא העלתה את קרנם של העובדים בהם. לכן תחושתן של מרבית הנשים שנשאו בעול ההחזקה ותפעול משק הבית הייתה לצד הקושי הפיסי, של הפחתת ערך עצמי וחוסר מוצא, וכתוצאה מכך התרחקות וחוסר מעורבות בהווי הכללי של החיים הציבוריים והחברתיים 51 בגדוד. השאלה הנשאלת היא עד כמה התחושות הללו היו נחלת כל הנשים בעין חרוד? וכן האם החברות דאגו לשנות את מצבן ותחושתן? מעיון בתעודות שונות מאותם ימים נראה כי כמעט ולא היו ניסיונות לשינוי. סנונית קטנה המבשרת דרישה לשינוי הינה מאמר בעילום שם, החתום בסיומת "חב רה", אשר פורסם בעיתון "מחיינו" של גדוד העבודה בשנת 1499 ובו התריעה אחת החברות כנגד התופעה. לטענתה בין העבודות החקלאיות יש כאלה שהצעירות מוכשרות ומסוגלות להן, אך לא נותנים להן לעבוד בהן או שלאחר חודש עבודה בגן או בנטיעות מעבירים אותה לעבודה במטבח. בסיום הדברים הציעה החברה "לסדר את מספר העובדים והעובדות במטבח וביתר 52 המוסדות באופן פרופורציונאלי". החברה האנונימית, חששה להיחשף ככל הנראה בשל חששה מהאופן שבו תצטייר תביעתה, העלתה הצעה מהפכנית שגם גברים יעבדו במטבח. האם מאמר זה שינה ולו במשהו את התפיסות החברתיות שרווחו בעין חרוד? ניתן לומר כי היה קיים פער בין ביטויי הזדהות של הגברים בגדוד העבודה עם עמדת החברות, לבין שיתופן בפועל בעבודות השדה והבניין. הללו הביעו הזדהות רבה עם מצבן של הנשים וקשייהן כל עוד הדברים היו בגדר תיאוריה והצהרות. בשלב המימוש הדברים נראו אחרת. ההצעה לשלב מספר רב יותר של גברים במוסדות השירות וההספקה, עתיד היה לאפשר לנשים לעבוד בעבודות היצרניות. מן הדרישה להשוואת סוגי התעסוקה עולה בבירור התחושה בדבר פחיתות הערך הכרוכה בעבודה בענפי השירות. אותה חברה שכתבה מעל דפי העיתון הציעה למעשה שינוי כפול: גם להכניס את הגברים החברים לעבודה בכל המוסדות: מכבסה, מטבח, ארגמן סוניה, "בלול ובכרם", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים( עין חרוד, עמ' 150. יזרעאלי, תנועת הפועלות, עמ' : אלמוג, פרידה משרוליק, עמ' 165: פוגל-ביז'אוי, חלוקת העבודה, עמ', ראו למשל: חברה, "האשה בגדוד", מחיינו כ'ה )י'ז אדר תרפ"ב (, עמ' , וכן: פז-ישעיהו, אנשים ובעיקר נשים, עמ' חברה, "האשה בגדוד", מחיינו כ'ה )י'ז אדר תרפ"ב (, עמ'

152 מתפרה וכד' וגם לתת את האפשרות לנשים, החברות להיכנס ולהתמקצע בעבודות חקלאיות שונות ללא ה"תורים" התכופים. לסיכום ניתן לומר כי בדומה לנשים בנקודות התיישבות אחרות, החלוקה המגדרית-מסורתית בעין חרוד שררה מיד לאחר סיום הקמת המחנה ונמשכה עד סוף שנת 1493 ללא תרעומות מצד הנשים, למעט חברה אחת. השערתי היא כי הנשים לא ערערו על הדפוס הפטריארכאלי שנוצר בעין חרוד כיוון שתפיסתן הלאומית הייתה חזקה וקדמה למימושן האישי. המחשבה כי זהו הקורבן אותו הן נאלצות לשלם עבור מימוש הרעיון הלאומי הובילה אותן להשלמה עם חלוקת התפקידים המסורתית. בנוסף, כיוון שבאותן שנים ראשונות לא הייתה הרגשה של יציבות ושל התיישבות קבע הן לא ראו צורך להיאבק בשלב קיומי זה. רבים באו והלכו, היה חיפוש מתמיד אחרי הדרך הנכונה, הוויכוחים שהתנהלו סביב מימושה ובעקבותיהם הפילוג לשני משקים נפרדים: תל- יוסף ועין חרוד הובילו את החברות להבנה כי בתנאים אלו קשה לבצע שינוי חברתי יסודי. במילים אחרות, תחושת הנשים הייתה שעדיין לא בשלו התנאים למהפכה מגדרית שכן היא משנית בחשיבותה ועליהן לדחות אותה עד שיושלמו המשימות הלאומיות שקדמו לה. אלו נראו להן באותה שעה חשובים וערכיים יותר ממימוש מאווייהן לעבודת השדה, וכך הן דחקו את משאת נפשן לפינה צדדית, אך לא שכחו ממנה. למעשה, בשנים , שנות הייסוד של עין חרוד, למרות קולות ההזדהות של הגברים עם מצוקת החברות לא ניתן לראות מהפכה מגדרית בתחום עבודתן. ג. עבודת החברות בשנים : 8. צעדים ראשונים: 53 "הוכחנו לעצמנו שאנו מסוגלות לעבוד, הוכחנו זאת ליישוב כולו" בחודשים הראשונים לאחר הפילוג מגדוד העבודה והפיכת עין חרוד למשק עצמאי לא חל שינוי בעבודת החברות, הרוב עבדו בענפי השירות ומיעוט בענפי חקלאות. למשק נוספו צעירים רבים מקרב "חבורת העמק" ומרבית החברות מביניהם לא הצליחו להשתלב בעבודות היצרניות בשדה ונשלחו שוב ושוב למטבח, למכבסה ולבתי הילדים. ברשימה בעלת מבט ציני, שכביכול כתב אותה גבר, אך למעשה נכתבה בידי חברת עין חרוד, פרומקה אשד, שרק לאחר שנים הזדהתה כמחברת המאמר, ישנו ביטוי ברור למרמור ולחוסר האונים שחשו אותן צעירות בהגיען לעין חרוד: יום, יום מקיץ אני משנתי ותפילה בלחש על שפתי. ברוך שלא עשני אשה. כי קשה עכשיו בימים אלו ובזמן הזה להיות אשה בעין חרוד. הן ממש סכנת נפשות. ועוד להיות בין השש עשרי. ממש אינך בטוח בחיים. הלא חוץ מזה שפותחים כל חור עם אחת מהשש עשרי, הלא גם עד שסותמים אותו, וחורים ברוך השם יש בעין חרוד הרבה. אין לכם חור יותר גדול מהמחסן שלנו יחד עם המכבסה. ובשביל חור כל כך גדול ברור שהשש עשרי לא מספיקות. ובכן קמו וצעקו, כי צר להן וצעקותיהן עד האסיפה הגיעו. ועמדו להם בחורים כמנצחים על כל המקהלה הזו, מששו את מכנסיהם, לאות התפארות, ולוו את כל המקהלה במחשבה לכו כי לכך נוצרתן. 53 ציטוט מתוך דבריה של יונה אלברטון, חברת עין חרוד באסיפת חברים ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס'

153 אמות אמותיכן בשלו, כבסו ותפרו, ולמה לשנות את ערכי החיים אתן רוצות, הכלל קשה להיות בחורה בעין-חרוד. רבונו של עולם, אדון כל העולמים, אני מהלל, משבח ומפאר אותך 54 שלא עשית אותי בצורת אשה. פרומקה אשד הייתה אחת משש עשרה חברות חדשות וצעירות שהגיעו לעין חרוד בשנת הן נשלחו שוב ושוב לתורנויות בענפי השירותים ומי שקבע את הלכי העבודה ומקומות העבודה היו החברים ובראשם סדרני העבודה שעדיין חשבו כי למרות שהם עצמם שואפים להקים סדרי חיים חדשים בארץ על החברות להמשיך את המסורת ממנה ביקשו להשתחרר. בעיני החברות העבודה בענפי המטבח, המכבסה והמתפרה נחשבה כ'פקק' ולמרות זאת את מחאתן הן לא הביעו בצורה מסודרת באסיפה הכללית אלא מחוצה לה. וגם אז, יש להדגיש שהייתה זו מחאה בעלת סממנים של התחמקות. השימוש בהומור 'מחפה' וגם הכותבת יכולה 'להסתתר'. החשש מלהביע את הדברים באופן גלוי מוכיח כי על אף שהחברות רצו לשנות את התפיסה לפיה הנשים מופקדות על הבית פנימה והגברים על העולם החיצוני והיצרני, הן בעצם עדיין לא ידעו באיזו דרך לעשות זאת כאשר אפילו את המחאה הן היססו מלומר באופן גלוי. חינוכן מדורי דורות היה על שתיקה 55 בפומבי והן לא היו מורגלות להביע את דעתן בפני פורום רחב. נראה אם כן כי לא רק החברים נשארו בתפיסה המסורתית לגבי מקומן של הנשים אלא גם שהחברות עצמן עדיין לא השתחררו מכבליה באופן מעשי ומעל לכל, הן כנראה פחדו לעשות כן, גם מתוך חששן לפגוע בחזון הקיבוצי, בדומה לאופן בו הנהלו מול התערערות התא המשפחתי. אמנם היו כמה נשים מקרב "חבורת העמק" שהצליחו להיכנס לעבודה בענפים ה'נשיים', בעיקר בגן הירק ועובדה זו גרמה להן, כפי 56 שהעידה מינה כהן-עממי, מנשות "חבורת העמק", לתחושות של שמחה והרגשה טובה. אולם נראה כי אלו היו המיעוט ואילו הרוב עבדו בעבודות השירותים. בד בבד עם התייצבות המצב המשקי של עין חרוד, והצלחת האיחוד בין המקימים הוותיקים לחבורת העמק, עלתה לדיון פומבי שאלת עבודת החברות, והפעם, בניגוד לשתיקתן בשנות הייסוד, קולן של החברות התחיל להישמע אף באסיפות והן תבעו את השינוי אותו ביקשו קודם )בשנים ( בקול ענות חלושה. משנת 1499 ואילך, התקיימו מספר אסיפות כלליות בקיבוץ שדנו בנושא עבודת החברות ובהן עלו וחזרו אותן הטענות של הנשים שהתייחסו להעדר הנשים מענפי הייצור והעדר הגברים מענפי השירות: 1. לא מקציבים מספיק כוח אדם נשי לעבודות השדה, 9. החברים לא משתתפים בתורנויות במטבח ובבתי הילדים ורק הבחורות נשלחות אליהם. לאחר מספר אסיפות בהן הועלו הטענות לדיון התקבלה באפריל 1499, החלטה בעלת חשיבות מרכזית: "האספה מחייבת להכניס 57 חמישים אחוז בחורים לעבודות השירות". הייתה זו החלטה מהפכנית שהעידה על כוונת החברים להנחיל שוויון מגדרי בעבודה. אולם, נראה כי חלו סדקים במימוש ההחלטה שכן כבר פחות משנה לאחר אותה אספה, הציעה החברה שולמית ז'רנובסקי שהגיעה לעין חרוד לאחר הפילוג והייתה בין החברות הפעילות בו "להשגיח על התור ולדאוג שימלאו את ההחלטה להכניס אשד פרומקה, "שש עשרי", מרשומות פרומקה אשד )ללא תאריך מדויק(, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. על השתיקה הנשית אעמוד בהרחבה בפרק הבא וכן ראו: פפרמן, שתיקתה של, עמ' מינה כהן עממי, חוברת זכרון- שלושים למותה, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. פרוטוקול אספה כללית )ב' ניסן תרפ"ד(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס'

154 בחורים 58 לעבודות ולתורנויות איפה שאפשר". נראה כי ז'רנובסקי התכוונה להעיר שיש להקפיד על המימוש של ההחלטה שהתקבלה בעין חרוד עוד קודם לכן. בדומה לה ניסתה יוכבד בת רחל- תרשיש, שזה מקרוב הגיעה למשק, להסביר מעל דפי העלון הפנים קיבוצי "מבפנים", מהם רגשות החברה העובדת ומהו בעצם רצונה הנכסף ביותר: החברה דורשת שווי זכויות בעבודה. רוצה היא להיות חבר שווה ביצירת ובתפיסת עמדות ורוצה היא להיכנס לכל ענפי העבודה. ובל תתחלקנה העבודות לסוגים: לבחורים ולבחורות, כי אם גם יש לחלק לפי סוגים- החלוקה צריכה להיות לחזקים ולחלשים... תנו לבחורה להחליט 59 על עצמה- מהי העבודה שהיא נוטה אליה יותר- מסיבות שונות". בת רחל הדגישה את הצורך במימוש ערך השוויון. היא ניסחה את כתיבתה בצורת היחיד זכר- "חבר שווה", מה שמוכיח כי מודל השוויון הנשי הוא אפוא להיות ל'גבר'. תחושת הקיפוח של החברות הביאה בקיץ 1495, לסבב נוסף של שיחות ואספות בעניין עבודתן ובאחת האסיפות הציעו חברי המשק זאב דורסינסקי שנמנה עם המייסדים הראשונים, וחנה ורבר-ינאי, מהפעילות בקרב חברות עין חרוד, מספר דברים שנועדו לעזור לפתרון הבעיות שהוצגו לעיל, ביניהם: שיתוף חברה בסידור העבודה וחקיקת חוקים מסודרים שעל פיהם יסדרו את 60 העבודה ניתן לראות בהצעות אלו את הניסיון השני והכן לשנות את אי השוויון בכל הנוגע לעבודת החברות. הכנסת חברה לסידור העבודה משמעה כוח ושלטון נשי בנוסף לתפקידה בו תסייע לשיבוץ החברות בענפי השדה ואת הבחורים במוסדות השירות וחוקים מסודרים יועילו למימוש הדברים בפועל. דורסינסקי הצביע בדבריו על נקודה נוספת שהיא בגדר תוספת לטיעונים הגבריים בדבר הפנית 61 הנשים לעבודות שירות ובה לדעתו כרוך הפתרון: שהחברות יגלו אקטיביות במשק הקיבוצי. כלומר, הוא תלה את האשם בנשים שאינן יוזמות. החברות נתפסו כלא אקטיביות בחיים החברתיים במשק, ושינוי בתחום זה עתיד בעיניו להביא עמו את השינוי המיוחל גם בתחום העבודה. דברים דומים כתב משה בעלון הקיבוצי מבפנים כשלושה חודשים לאחר מכן )באלול תרפ"ה(. גם משה טען כי הפאסיביות של החברות היא הגורם להעדר עבודה עבורן: שאלת העבודה לחברות צפה ועולה מדי פעם בקיבוץ וכמעט שאינה יורדת מעל הפרק... אני רוצה להעיר על הפסיביות המיוחדת שתקפה את החברות... אין שום פעולה אקטיבית לזה מצד החברות. ישנה השלמה גמורה עם חוסר עבודה... תבואנה הצעירות בקיבוץ- בהתאוננויות על חוסר עבודה, אלא בדרישות ממשיות לא ובהצעות קונקרטיות על פעולות ז'רנובסקי שולמית, "בעניין עבודה לבחורות" )י'א טבת תרפ"ה(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' 11. בת רחל יוכבד, "לשאלת הבקורת בעבודה", מבפנים ט'ז )אלול תרפ"ה(, כרך ב', עמ' 314. דורסינסקי זאב וחנה ורבר, פרוטוקול מאספה כללית בנושא "השתתפות החברות בתורנויות ובעבודות המוסדות" )סיון תרפ"ה(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' 11. דורסינסקי זאב, שם, שם. 136

155 משקיות שונות ועל אפשרויות של פעולות הכשרה מסודרות. תתמסרנה לזה ותרד שאלת 62 החברה בקיבוץ מהסדר. מרשימתו של משה בא לידי ביטוי יחס החברים לדרישות החברות בעבודה. לדידם, היו אלו תביעות קטנוניות לעומת שאלות כבדות משקל אחרות שעמדו במוקד היחסים החברתיים בקבוצה. המילה "תרד" מבטאה את רצונם כי העניין המועלה מדי פעם על ידי החברות, יוסר כליל מהשיח הציבורי ויידחק למקומו הטבעי, בקרן זווית. נראה גם כי הכותב למעשה האשים את הקורבן- החברות עצמן במצבן, אולם הדברים לא עולים בקנה אחד עם תמונת המצב ששורטטה קודם לכן. בעוד החברות הראו שינוי ממשי וקידמו את נושא העבודה לחברות, נראה כי החברים, בגישת הפטרונות הגברית, סברו כי הם יודעים ידעו טוב יותר מהחברות עצמן מה הן צריכות לעשות בכדי לשנות את מצבן בעבודה. גם משה, כדורסינסקי לפניו האשים אותן במצבן והצביע על הפתרון לבעיית החברות באקטיביות מצידן. מאסיפת המשך שנערכה ביוני 1495, נראה כי החברות למעשה חזרו לאחור. הן רצו להשתלב בעבודות הפלחה הקלות יותר. כמו כן הן דרשו שבאופן מיידי ייכנסו חברים לעבודות המטבח 63 והמכבסה בתורנות למשך חצי שנה בכל פעם. החברים מצידם התנגדו להצעות הללו וטענו את הטענה המוכרת מקדמת דנא בדבר יכולתן הפיסית של הבחורות. לדבריהם, גם אם יוציאו בחורות מהמטבח לשדה ויכניסו בחורים, המצב לא יהיה טוב יותר כיוון שעבודות השדה מכבידות על מצבן הבריאותי של הבחורות. רבקה מחנימי התנגדה לתפיסת החברים וטענה כי דווקא עבודות השירותים הן העבודות הקשות וכדבריה: מצב הבחורה הוא רע. תמיד היא במוסדות. הבחורים אינם נותנים לגשת לשום עבודה במקצוע באופן קבוע. הבחורים עוסקים בעבודה הקלה והקשה נמסרת לבחורה. כך למשל בעבודה של 64 קשירת חבילות חציר, פחדו מאד למסור לידי, לולא חלה הבחור לא הייתי נכנסת. מדבריה של מחנימית עולה כי הנשים היו מחליפות של הגברים בשעת הצורך )בעיקר בעיתות חירום כפי שאראה בהמשך(. מחנימית לא פירטה ממה בדיוק פחדו הבחורים. האם דאגתם הייתה נתונה לפוריותה של האשה או לקושי הפיזי שבעבודת החציר? ייתכן כי הם פשוט לא האמינו כי היא יכולה ומסוגלת להחזיק מעמד בעבודה של "בחורים" ורק העובדה שלא הייתה להם ברירה עקב מחסור בידיים עובדות היא שאפשרה לה להיכנס לעבודה זו. שוב ניתן לראות כאן את "פתחי החירום" של החברות. כאשר נוצר מצב של מצוקה בשל סיבות שונות נפתחת גם 65 היכולת לשינוי ממשי, גם אם זמני בלבד. 62 משה, "עבודה לחברות", מבפנים ט'ז )אלול תרפ"ה(, כרך ב', עמ' פרוטוקול אסיפת חברים, כ'ז סיון תרפ"ה, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' 11: "עבודת חברות", יומן עין חרוד 36 )כ'ט סיון תרפ"ה(, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' מחנימית רבקה, פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' עניין זה עולה גם מפעילות השליחות במחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה ומפעילות הנשים בהעפלה בתקופה זו. על כך יורחב להלן, בפרקים העוסקים במרחב הציוני-לאומי. 137

156 גם החברות האחרות התנגדו לטענת הבחורים באומרן כי ישנן עבודות רבות אליהן יכולה החברה 66 להיכנס: גיזום, השקאה, נטיעות, זמרת גפנים, דילול טבק ועוד. היינו הן ביקשו להיות כגברים וחשבו כי כשהנשים תהיינה כמו הגברים בעבודה יושג השוויון. יש לשאול מדוע החברות לא הסתפקו בענפי החקלאות הנשיים? מדוע דילול טבק עדיף על גן ירק? האם היה כאן היבט עקרוני של לעסוק במה שהגבר עוסק ללא הבחנה? נראה לי כי התשובה על כך קשורה לתפיסות הלאומיות שלהן. שאיפתן ליצור ח ברה שוויונית חדשה הסיטה את המאבק מהצורך הפרטי שלהן, למאבק כללי על מקומן של הנשים בחברה הציונית החדשה בארץ ישראל ועל עיצובן את ה'עבריה החדשה'. שילוב של מאוויים אלו יחד עם תפיסתן את העבודה החקלאית כדרך למימושם הובילו אותן לנהל מערכה על שוויון בעבודה, עד כמה שניתן. ובכל זאת, הן לא דרשו שוויון מלא אלא עבודות 'קלות' יותר בתחומים הגבריים. ייתכן שהן נמנעו מתביעת שוויון מוחלט כיוון שחשבו שלבסוף תצאנה קירחות מכאן ומכאן, ואולי הבינו שיש עבודות שהן מעל כוחותיהן הפיסיים. על כן הן החליטו לנסות ולהיכנס תחילה למקצועות העזר בענפים ה"גבריים" מתוך תקווה שלאחר שיתמקצעו בהם יוכלו להתקדם אף לתפקידים אחרים בחקלאות, דבר שדמה במידה רבה לחזון אותו ראתה חנה מייזל בנהלל. מהלך זה בהקימה את חוות כנרת ואת בית הספר החקלאי היה נכון גם לגבי חברים חדשים שהתקבלו לעין חרוד. בדרך כלל החברים החדשים התנסו בעבודות השירות שבתוך הענף היצרני ולאחר שהתנסו בעבודות אלו טפסו בסולם לתפקיד אחראי יותר. משמע, היה כאן תהליך של הכשרה מקצועית ולא אפליה מגדרית גרידא. הרפתנית טובה שופמן סיפרה כי בראשית עבודתה ברפת עבדה בעיקר בניקיון הפרות, בהסרת הקרציות מהן ובניקיון הרפת, עבודות שהיו כדבריה בלתי נעימות ומשעממות, אך בזכות התמדתה רכשה נסיון שהביא אותה להיות בין מובילות הענף והנהלתו. אולם, כל השנים זכרה את חוויותיה הקשות מימי בראשית והשתדלה כדבריה: "לא להעסיק את העובדים החדשים בעבודות ניקיון בלבד, אלא גם בטיפול ממש, כדי להנעים עליהם את העבודה ולהקנות להם ידיעות אלמנטאריות 67 בה מן הימים הראשונים". באסיפה שנערכה בסוף יוני 1495 בנושא עבודת החברות, הביעו את דעתן לא פחות מחמש נשים. דבר זה היה בגדר חידוש של ממש, שכן, עד עתה קולן כמעט ולא נשמע באסיפות. נראה, כי התנסותן בעבודה והנסיון שצברו ותחושת התייצבות המשקית ששררה בעין חרוד והעובדה שדנו בנושא שהיה כה חשוב ועקרוני עבורן, גרמו לכך שהן החלו להשמיע את קולן ולא שתקו 68 כמקודם. בהחלטות שהתקבלו היה ביטוי בפועל לדרישות החברות. בתיה ברנר ורבקה שפירא 66 שם, שם. 67 שופמן טובה, "מפי רפתנית", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' מעיון בפרוטוקולים של האסיפות בשנים הנחקרות עולה כי בכל פעם שדנו בשאלת העבודה או בנושא אחר הבוער לחברות, מספר החברות שהביעו את דעתן ועמדתן נע בין חמש לאחת עשרה משתתפות, מספר זהה או אף עולה על מספר הגברים שהביעו עמדה. לרוב היו אלו אותן חברות, אשר נמנו על העובדות הקבועות בענפי השדה ה'יוקרתיים', והובילו את השינויים הח ברתיים. עובדה זו מאששת את ההנחה )להלן(, כי השתלבות נשים בעבודות אלו תגרור גם אקטיביות בחיים הציבוריים בקבוצה, שכן הן לא חשו נחותות, אלא שוות לגברים בשל עיסוקן בענפי יצור; הן הרגישו כמי שתורמות למשק כלכלית ולכן יש להן 'זכות דיבור', לכאורה, בעיצוב דמותו. ואולי גם הפוך. בשל היותן אקטיביות מלכתחילה הן הצליחו לחדור לענפים היוקרתיים. 138

157 הוכנסו לסידור העבודה וכן הוחלט על הקמת ועדה מיוחדת לסידור החברות במוסדות השירותים 69 שבה יכהנו החברות בתיה ברנר, רבקה שפירא ושושנה מילשטיין. ניתן לסכם ולומר כי בשנים , יש תחושה של עשייה בד בבד עם התקדמות והישגים לחברות בהיבטים מסוימים הנוגעים לעבודה. ראשית, יש הסכמה כללית כי לקיבוץ יש בעיה. לאחר מכן, כל צד מאשים את הצד השני. יחד עם זה החברים נשארו בהערכת העבודה על פי הכוח הפיסי הנדרש למלאה. בתרשים הבא ניתן להבחין בחלוקה המגדרית בין ענפי העבודה השונים בשנת 1495: מתוך התרשים ומתוך הדברים שהובאו לעיל ניתן להצביע על הישגים שחלו בעבודת החברות בשנים והן על עיוותים שהתקבעו: 1. קביעותן והתמדתן של חלק ניכר מהחברות הוותיקות לצד מספר בחורות מחבורת העמק בענפי השדה ה'נשיים': רבקה דנית ושיינדל לוז בגן הירקות, טובה שופמן ורחל רוזנפלד ברפת ובתיה ברנר וסוניה ארגמן בלול. 9. הכנסת חברים לעבודה במטבח. ליליה בסביץ מעידה בספרה "ולו רק הד" כי בהגיעה לעין חרוד 70 בשנת 1499 עבדו במוסדות השירותים גם חברים. גם חנה אגמון סיפרה בזיכרונותיה כי העבודה 71 הראשונה שזכורה לה בעין חרוד היא רחיצת כלים ששובצה בה יחד עם יצחק טבנקין. מנתונים מהשנים הבאות נראה כי מספר החברים העובדים במטבח היה שווה ולעיתים אף גדול ממספר 72 החברות בו ובדומה לכך גם במכבסה שבשלב מסוים הייתה לענף של בחורים בלבד. 3. מספר מועט של חברות הצליחו "לכבוש" תחומי עבודה שנחשבו לגבריים בלבד והתמידו בהן. רעיה קרפובסקי שהגיעה לעין חרוד עם "חבורת העמק", עבדה כבר בסמוך לבואה בפלחה, למרות הניסיונות שלא לאפשר לה לממש את שאיפתה זו. יהודה גור אריה, חבר עין חרוד סיפר כי: 69 "עבודת חברות", יומן עין חרוד 36 )כ'ט סיון תרפ"ה(, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' בסביץ, ולו רק, עמ' אגמון חנה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 72 פרוטוקול מאסיפת חברים )ב' ניסן תרפ"ו (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס'

158 היא אהבה את עבודת השדה. עבדה בפלחה- "עבודת בחורים"... היא בעקשנותה עובדת דווקא בעבודות הקשות שאינם לפי כוח האשה. ולא תוכיח לה ולא יעזור שום דבר מלמנוע 73 אותה מהעבודות האלה. מכאן שעמדת החברים הייתה כי אם החברות תתעקשנה על עבודה מסוימת ותרצינה אותה ביותר אזי הן גם תצלחנה להיכנס ולעבוד בה, ואולי שגם כוח פיסי הוא אינדיבידואלי. אם כך, בעיני חלק מהגברים, לפחות חלק מחברות עין חרוד לא מספיק רצו מלכתחילה את העבודה הפיזית הקשה בשדה ועל כן לא מספיק התעקשו בשביל לשנות את החלוקה המגדרית שנוצרה. ואולם, אלו שזו הייתה משאת נפשן הצליחו לרוב להגשימה ורק כושר התמדתן וכושרן הפיסי, קבע אם ביכולתן להישאר בעבודתן או לעוזבה. ראוי להדגיש כי מאבקן של הנשים בעין חרוד בשנים אלו לא היה שונה ממאבקן של החברות בקבוצות הוותיקות יותר, דגניה וכנרת. בחוקת הקבוצות משנת 1499, בפרק ג', סימן א', סעיף יד, 74 נקבע: "כיבוש מקום לעבודת האישה והרחבתו בענפי המשק". מיד אחר כך נכתב כי חובה שווה 75 על כל עובדי הקבוצה )גבר כאישה( להשתתף במילוי עבודות הבית )מאפיה, מטבח, כביסה וכו'(. כלומר, ניתן לראות בחוקה ניסיון ממשי לשוויון בין המינים ויש בה גם ביטוי להכרה רשמית בערך שוויון האישה בקבוצה. אולם, בהקשר זה יש להעיר שתי נקודות חשובות: האחת, כי דגניה למשל, אם הקבוצות נוסדה כארבע עשרה שנה טרם התגבשה החוקה הנ"ל, בעוד שההישגים הדומים בעין חרוד הושגו שלוש שנים בלבד לאחר הקמתו הראשונית ושנה בלבד לאחר הפיכתו למשק עצמאי. גם במשקים המקבילים, דוגמת תל יוסף וכפר גלעדי אחוז החברות בענפים 76 החקלאיים היה נמוך מעין חרוד. כלומר, הדברים בעין חרוד היו מהירים בהרבה ממקומות אחרים, והשנייה, כפי שהעירה החוקרת סמדר סיני, החוקה בסופו של יום, לא הבטיחה שוויון לחב רה בעבודה בפועל ברוב המשקים. כלומר, גברים לא עבדו בהם בענפי השירות ונשים לא חדרו 77 לענפים גבריים. ואולם, בעין חרוד היה למאבק הנשים ביטוי בפועל. על אף שעדיין לא התעוררה אצלן תפיסתן כנשים המנהיגות שינוי, ברמה הלוקאלית- מקומית, הן דאגו שההחלטות ייושמו לפחות בחלקן. 9. מקומן ותפקודן של החברות בענפי השדה ה'נשיים': לאחר שהצליחו שלושים ושש חברות מתוך מאה ואחת עשרה, שהן כשלושים ושניים אחוז, להתברג כעובדות קבועות בלול, ברפת ובגן הירקות, וחלקן אף לנהל ענפים אלה, הן פעלו בכדי להגדיל הן את התוצרת והן את מספר החברות בענפים ה'נשיים' וכדברי יונה אלברטון: "במשנה 78 מרץ נאחוז באת ובמעדר". בנוסף פנו החברות "לכבוש" עוד ענפים חקלאיים שנתפסו 'נשיים': המשתלה ובתוכה מטע עצי הפרי- הפרדס והכרם וכן המכוורת. נראה כי הצלחתן של חברות עין גור- אריה יהודה, בתוך: קרפובסקי רעיה, חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 74 "חוקת הקבוצות" )תרפ"ד(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 6, תיק 9. שם, שם ראו: סיני, יחסי מגדר, עמ' סיני, מרים ברץ, עמ' על מימושה של התקנה בעין חרוד יידון בהמשך. אלברטון יונה, אספה כללית )9.7.97(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס'

159 79 חרוד בתחום זה נובעת מעיקרון המסה הקריטית. העובדה כי מעל 30% חברות "כבשו" את ענפי השדה אפשרה להן, על פי עקרון המסה הקריטית, לקדם ברמה הנורמטיבית וברמה המעשית את 80 זכויותיהן ואת האוטונומיה שלהן. לדעתי, בנוסף לקיום המסה הקריטית, הייחודיות העין- חרודית הייתה גם במגוון הגדול יחסית של ענפי חקלאות 'נשיים', מה שטמן בחובו יותר אפשרויות לנשים מאשר במקומות אחרים, בודאי יותר מאשר בקבוצות קטנות. חלק מהחברות הגדירו את ההתמקצעות ואף עבודה של ניהול ענף חקלאי כהגשמת חלום חייהן. מבחינת עבודתן בענפים אלו לא היו חברות עין חרוד יוצאות דופן ביחס לנשים בקיבוצים אחרים. 81 גם בכפר גלעדי עבדו חברות בלבד בלול, במכוורת ובמחלבה והשתלבו בעבודה בגן הירק וברפת. בדגניה ניהלה מרים ברץ את הרפת ועוד. ריבוי ענפי חקלאות 'נשיים' היווה פתרון ממשי לבעיית החב רה בעבודה, אולם הפערים המגדריים ניכרו החקלאות, אך "לעזרת הנשים" שלה והן בכך שכאשר גברים הן בעובדה שאמנם נשים נכנסו לתחום נכנסו לענף, כממלאי מקום או כעובדים זמניים, הם נטלו תוך זמן קצר את ניהול הענף, תוך שהם מנשלים את המנהלות או העובדות הקודמות להם. בעין חרוד לחמו הנשים על מקומן בענפים אלו והתריעו לא פעם הן בפני החברים והן בפני החברות, על כך שמקומות עבודה לנשים נשמטים תחת רגלן, וכי יש צורך למנוע זאת. ענפי החקלאות ה'נשיים': עם ענפי החקלאות "הנשיים" ניתן למנות את גן הירקות, הלול, הרפת, המשתלה והמכוורת. כולם הוקמו במהלך שנות העשרים, לפני המעבר לנקודת הקבע. הענף הראשון שהוקם כבר עם הייסוד ב- 1491, כענף חקלאי 'נשי' היה גן הירק. תחילה היה שטחו קטן, כעשרים דונם והוא התרחב בהתמדה, למרות התנגדות של חברים רבים, עד שבראשית שנות הארבעים הגיע שטחו ללמעלה משלוש מאות דונם והיבול השנתי כלל כ- 700 טון ירקות, 500 טון תפוחי אדמה ו- 900 טון יבול 82 "גינת הבית". גידלו בו מגוון ירקות ביניהם: תפוחי אדמה, כרובית, צנוניות, מלפפונים, קישואים ועוד. הירקות גודלו בעיקר לתוצרת עצמית ולא נועדו לייצוא, מה שהשפיע על מעמד 83 הענף ועל מעמד החברות שעבדו בו )להלן(. הרפת, בדומה לגן הירקות, היה אחד הענפים 'הנשיים' שקמו כבר בסמוך לייסודו של עין חרוד. בסוף 1499 מנה עדר החלב בעין חרוד שישים ושתיים פרות חולבות, מהן כשני שליש ערביות ושליש גזעיות )בירותיות ודמשקאיות(. ההספקה התבססה בעיקר על מרעה טבעי אך העדר מבנה 79 עיקרון המסה הקריטית מתייחס לייצוגו של מיעוט ברמה של 30% ויותר במערכת כלשהי, היוצר למעשה נקודת מפנה בעקבות המספר הכמותי. ממיעוט לקבוצה בעת השפעה היכולה להשפיע ולקדם את אינטרסים של חבריה. להרחבה ראו: פוגל-ביזאוי, דמוקרטיה ופמיניזם, עמ' שם, עמ' סיני, יחסי מגדר, עמ' הנתונים מובאים ברשימתה של שיינדל לוז, "מפי ירקנית", עיתון חי, תש"ג, ארכיון עח"מ, כריכה מס' החוקר רן חכים טען כי בשל אי האמון של המוסדות המיישבים ברעיון "הקיבוץ הגדול", הם הפלו לרעה את התקציבים שניתנו לו. בשל כך עין חרוד נאלץ לספק את תוצרתו העצמית באופן מכסימלי וכך נקבע גם בתקנות המשק. ראו: חכים, הקיבוצים בישראל, עמ' מכאן, נראה כי גן הירק סיפק את ייעודו זה ואולם, כיוון שהמגמה הייתה גם לפתח כמה שיותר ענפי משק מכניסים, המיועדים לשוק, ביקשו החברים לצמצם את שטחו כיוון שלא עמד בתנאים אלו, או לחילופין להכניס חבר שינהל את הענף על מנת להפוך אותו לרווחי. 141

160 לרפת הייתה בעיה קשה שגרמה לתחלואה ולבלימת התפתחות הענף, אך זו נפתרה עם המעבר 84 למבנה החדש שהוקם בנקודת הקבע. ב- 1491, גדל מספר החולבות לשמונים וחמש. מבנה הלול הקבוע הראשון נבנה ב בסמוך למחנה האוהלים על יד המעיין. כאשר נבנה הלול החדש בנקודת הקבע בקומי ב- 1494, הוחלט להעביר את האפרוחים לשם עוד לפני מעבר החברים. סוניה ארגמן, רווקה, מהחברות הראשונות שעבדו בלול היא שעברה לקומי ובזיכרונותיה סיפרה כי החודשים הראשונים לא היו קלים. היא שהתה יום ולילה עם האפרוחים בצריף כדי להגן עליהם מפני החולדות שהיו נושכות ופוצעות אותם, היה צריך להביא אספקה ואוכל ממרחק והן היו שתי בחורות יחידות על הגבעה, עם קבוצת פועלים ושומרים ורק בשבתות ירדו למחנה של עין 85 חרוד ליד המעיין כדי להשתתף באספות. המשתלה נוסדה בסוף שנת 1495 והרבה מן החברות, בעיקר מקרב אלו שהגיעו עם "חבורת העמק" לעין חרוד ולא הצליחו למרות רצונן להשתלב בענפים החקלאיים ה'נשיים' שהיו קיימים זה מכבר )הרפת, הלול וגן הירקות(, פנו לעבודת המשתלה. משתלת עין חרוד חולקה לארבעה אגפים: עצי פרי, בעיקר הדרים, נשירים וזיתים, עצי סרק בעיקר אורנים וברושים, פרחי נוי וצמחי בית כגון ורדים, שרכים וסחלבים. בהקשר זה ראוי לציין כי צמחי נוי גודלו גם בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל ובמשתלת ירושלים של קיבוץ רמת רחל אולם הם היו קטנים בהרבה ממשתלת עין חרוד שהייתה גם גדולה וגם חדשנית יותר מבחינת שיטות הגידול בה. האגף הרביעי כלל גידול גפנים מזנים שונים ששגשוגם הביא במהרה להפיכת האגף לענף עצמאי- הכרם. ב נשתלו מספר זנים חדשים, מקומיים, כמו סלנטי, דבוקי, בירותי ועוד. עד סוף מנה ענף 1431 הגפנים בעין חרוד מאה עשרים וחמישה דונם בהשקאה בנוסף למאה שישים וחמישה דונם של 86 בעל. חלק נכבד במשתלה היווה "בית הזכוכית"- חממה, שיזם חבר עין חרוד דוד צירקין. הוא הפך לאתר תיירותי שבכל ביקור היה מוצג בפני אורחים חשובים. כל מחלקה עבדה עם ראש צוות 87 נפרד וישיבות הענף נערכו במשותף. אגף עצי הסרק היה הגדול ביותר מבין האגפים ועצי היער שגידלו בו נמכרו לקק"ל שעסק בייעור חורשות ירושלים, יער בלפור בהרי נצרת ויערות הגליל 88 מסביב לצפת. המכוורת של עין חרוד נוסדה בסמוך להקמת הקבוצה, אך הפכה לענף מוכר החל משנת הדבש שמייצרים בה עד ימינו נחשב כמשובח ואיכותי ביותר בקרב מבקרי האיכות בארץ. גידול הדבורים נחשב לעבודה קשה ומפרכת מבחינה גופנית, ודרש התמדה ואף ידע מקצועי ייחודי. על העובדים היה להעביר את הכוורות הכבדות במשאית ממקום למקום ומאזור לאזור בארץ, בהתאם לפריחה העונתית. את הכוורות היו מעבירים בין אזורי המרעה השונים, בעיקר בקרבת 84 שופמן טובה, "הרפת הגזעית", מבפנים ל'ו )אלול תרפ"ח(, כרך ג' עמ' ארגמן סוניה, "בלול ובכרם", בתוך: זרבבל וציזלינג )עורכים( עין חרוד, עמ' ינאי, תולדות - המעיין, עמ' שיינדלה ניצן, "המשתלה בעין חרוד של פעם- אתר תיירות ייצוגי", יומן עין חרוד מאוחד ) (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' גלעד, מעיין גדעון, עמ' במבחן איכות וטעם שערכה המועצה לצרכנות ב- 9010, ושתוצאותיו פורסמו בעלון המועצה "בדוק" זכה דבש עין- חרוד במקום הראשון בארץ באיכות ובטעם. 142

161 90 פרדסי פרי ההדר. מיקום הכוורות הותאם גם לתעופת הדבורים ולחשיפת השמש. עובדות המכוורת של עין חרוד התגוררו כשלושה חודשים בשנה הרחק מהבית, באוהל או בצריף סמוך לשדות "המרעה" של הדבורים וחזרו לקיבוץ רק שבת אחת או שתיים בחודש. בכל כוורת גידלו הדבוראים בין 30,000 ל- 10,000 דבורים ומספר הכוורות גדל משנה לשנה, כאשר המטרה העתידית הייתה לא רק להגדיל את מספר הכוורות אלא להצליח להוציא מכל כוורת קיימת כמות 91 גדולה יותר של דבש. העבודה בענפי החקלאות ה'נשיים' כמימוש חלום: כבר מראשית ייסודו של עין חרוד נתפסו ענפי החקלאות "הנשיים" כמקומות עבודה עבור החברות שמשאת נפשן הייתה לעבוד בחקלאות, בשדה הפתוח, ואף כמקום עבודה המנוהל על ידי החברות עצמן. רוב נשות עין חרוד עבדו באחד מהענפים הללו לפחות תקופה מסוימת, לפני או אחרי עבודתן באחד ממוסדות השירות או בענף חקלאי-נשי אחר. בלה ישפה- קמחי, שנמנתה עם מייסדות עין חרוד ומהחברות הפעילות במשק, עבדה בגן הירק לפני ייסוד הרפת וכתבה כי "אותן החברות שראו עצמן בבוקר רשומות לעבודת הגן, לא היה גבול לשמחתם". על עצמה סיפרה: "לקחתי מגרפה ביד ולבי התמלא שמחה, התגשם חלומי- הנני עומדת פה, בעמק, ומגרפה בידי 92 ואני מכינה ערוגה בגן הירקות". למרות הקשיים הפיזיים בעבודה, עבור נשים רבות הייתה עבודה זו בגדר התגשמות חלום וכפי שהעידה יונה אלברטון על העובדות במשתלה: "רק בעבודה 93 בשדה הן הרגישו באמת את התחדשות חייהן". נראה כי החברות ראו בעבודה החקלאית מקור לשמחה ואושר. עצם העובדה שנשים נטו להתבטא כך הרבה יותר מגברים מוכיחה כי הגברים לקחו את עבודתם בשדה כמובנת מאליה, ואילו נשים חשו יותר בהישג כאשר עבדו, התמידו והתמקצעו בעבודתן, בעיקר בזו החקלאית שהייתה כאמור משאת נפשן. יחד עם זאת, המאוויים והשאיפה לעבוד בענפים החקלאיים לא האריכה ימים וחברות לא מעטות, גם מקרב המייסדות וגם מבנות העליות החדשות נטו לוותר על מקומן בעבודות השדה או לא לעבוד בהן בכלל, בשל הקושי הפיזי או טרדות האמהות. רבקה דנית שלא קיבלה את וויתור החברות ונסיגתן התריעה בפניהן כחברות שבחרו לחיות בהתיישבות העובדת, החקלאית וכדבריה: על עבודתה של החברה כי העבודות החקלאיות הינן בעלות משמעות רבה עבורן, בשדה אינני יכולה לוותר. אין זה סתם סנטימנט- זאת היא שאלת חיים. יש לאפשר לחברה להיכנס לעבודת השדה, אף אם אין לה משיכה לעבודה זו. יש לחנכה 94 ולקרבה לחקלאות. אין להעלות על הדעת לחיות במשק חקלאי ולא לדעת מה זה חקלאות. מדוע דנית התעקשה כל כך על שמירת מקומה של החברה בענפים החקלאיים? בראש ובראשונה היא האמינה כי צריך לתת לנשים את החינוך והידע על מנת שתדענה על מה להיאבק. בנוסף 90 לאורך תקופת המנדט יוצר הדבש בעיקר מפרחי פרי ההדר. בראשית התקופה גידלו הדבוראים בעיקר את הדבורה הארצישראלית והחל משנת 1431 )תרצ"א(, גודלה בארץ גם הדבורה האיטלקית. להרחבה ראו: בלום, חמשים שנה: בן נריה, גידול דבורים,. 91 מתוך מכתב שכתבה רחל קרבצוב לאסתר, ללא שנה, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: "המכוורת" )מתוך עיתון חי(, מבפנים ל'ו )אלול תרפ"ח(, כרך ג', עמ' בלה ישפה-קמחי- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' חרמוני-אלברטון יונה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 94 דנית רבקה, "הגן ועובדות הגן", עיתון חי, 1439, ארכיון עח"מ, כריכה מס' 9, ארון מס'

162 העבודה בשדה נתפסה גם כצינור לאהבה ולהרמוניה בין בני האדם ובינם לבין הקוסמוס וההוויה 95 כולה. כלומר חשיבות עבודתן של הנשים בעבודות אלו הינה מתוך הסתכלות על הח ברה בכלל ועל הקבוצה בפרט. אולם מעבר לכך, בקרב החברות החדשות, בנות העלייה החמישית ואילך החקלאות לא נתפסה כמשאת נפש כפי שהייתה אצל החברות המייסדות, בנות העלייה השנייה 96 והשלישית. השערתי היא כי מעל לכל החברות הוותיקות ובכללם דנית חששו שאם החברות החדשות לא תיכנסנה כקודמותיהן לעבודה בענפים החקלאיים הרי שהעמדות אותן כבשו בעמל רב ולהן ייחסו משמעות רבה כל כך יישמטו ויאבדו. נשים מובילות שהתמסרו לעבודה החקלאית: בכל אחד מהענפים "הנשיים" התבלטו חברות שהתמסרו בכל נפשן ומאודן לעבודתן והתמידו בה במהלך השנים הנחקרות. אחת החברות המזוהות ביותר עם העבודה בגן הירקות הייתה רבקה דנית שהצטרפה לעין חרוד עם גדוד העבודה, והשקיעה את כל מרצה בפיתוח הענף ובהדרכת 97 החברות שעבדו איתה. היא התמידה בגן הירקות שנים רבות והספקה עלה על זה של הבחורים. יעקב יצחקי, מחברי עין חרוד שעבד עמה בגן כותב כי "כפלא היה בעיני השתתפות בחורה בעבודות הקשות ביותר. רבקה הייתה תופסת בארגז הפרי בקלות ומסבירה לי כיצד לאחוז וכיצד 98 להעמיסו על העגלה. בתור בחור התביישתי שההספק שלה רב משלי. היא דרשה קצב בעבודה". מדבריו של יצחקי מסתבר כי על אף שחברות השתתפו בעבודות חקלאיות הרי שעדיין הייתה קיימת חלוקה מגדרית בתוך הענף- הן היו אמונות על עבודות העזר, הקלות יותר מבחינה פיזית, והחברים על העבודות הפיזיות הקשות יותר. רק אלו שהתעקשו להשתוות באופן ממשי בעבודה עם החברים, או בעלות הכוח הפיסי, כבשו עמדה חזקה בענף וזכו לקביעות הנכספת. דמות נוספת שהתבלטה הייתה בתיה ברנר, מעובדות הלול שנמנתה כאמור עם רווקות עין חרוד, 99 הייתה ממקימות הענף והתמידה בעבודה כפי שהתבטאה "כל עוד נשאוה רגליה". אחת ההלצות הנפוצות בעין חרוד הייתה כי קריאת ה'קוקוריקו' של התרנגולות במשק משמעה "בתיה 100 ברנר, בתיה ברנר!" רבים מחברי עין חרוד העידו שחייה היו קודש לעבודה בלול, בה מצאה גם את חדוות היצירה וגם ביטוי לאחריות כלפי החברה והמשק. היא תוארה כ"בתיה המשכימה עם שחר לעבודה בלול, בגשמי חורף עזים, בוססת בבוץ הדביק של העמק, בטרם מדרכות, ובימי שרב 101 קשים". עבודתה זו, כפי שהעידה, הייתה בשבילה חיים ולא "צלב" שנושאים אותו כעול מעיק. אופייה החזק של בתיה ויחסה המסור לעבודה גרמו להתמדתה בענף לכל אורך הדרך, כפי שהיא עצמה העידה במאמר שפורסם בעלון הכלל קיבוצי "מבפנים" בספטמבר 1491: 95 על עניין זה כתבה אביבה אופז. ראו: תעודה ויצירה, תשנ"ג, עמ' 37. עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתבה רחל זיסלה- לביא, מראשונות עין חרוד ואשתו של הוגה רעיון הקבוצה הגדולה שלמה לביא, שכתבה כי מהרגע שנכנסה לעבוד בעבודה חקלאית בטבע "נדמה היה לי שמחדש נולדתי, ובה במידה שאני מתמסרת לו יותר ויותר אני מוצאת בו עניין. כמה טוב להתמזג עם הטבע ולהרגיש את עצמך כחלק חי וקיים בתוך כל ההרמוניה הזו". בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. רחל, דמות אהובה מאד על כל חברי המשק, נפטרה בגיל שלושים ושלוש ממחלה. שני בניה הלל וירבעל נפלו במלחמת העצמאות. 96 על עניין זה הורחב במבוא וכן הוא יידון בהמשך הפרק. 97 דנית רבקה- שנה למותה, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' יצחקי יעקב, שם, עמ' ברנר בתיה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 100 חוה שטרן, שם. 101 בת רחל יוכבד, מימי, שם, שם. 144

163 כאשר הלול מתקדם קצת אני אומרת לעצמי: את רואה, הענף מתקדם, עלייך להשקיע את כל מרצך בו עד שיגדל ויתפתח עוד יותר. וכאשר זה איננו מתקדם, אני אומרת לעצמי: את רואה, הענף איננו מתקדם עדיין ועלייך להשקיע את כל כוחותייך ואת כל מידת סבלנותך עד שסוף, סוף יתקדם. כל מקרה אסון שקורה ללול וכל אי הצלחה מצערים אותי, מכאיבים, מדכאים אולם אינם מייאשים, כי אינני יודעת ייאוש. וכמו שאני מאמינה בתכנית הכללית של משק עין 102 חרוד, כך אני מאמינה בהצלחת ענף מענפיו- הלול. כלומר מבחינתה עבודתה משליכה באופן ישיר על התפתחות הענף. מתוך כך הן היחס הרציני לעבודה והן הערכתה העצמית והערכתה הרבה בעיני החברים. בזכות התמדתה ויכולתה האוטודידקטית נחשבה ברנר כמומחית בעלת שם בכל הנוגע לגידול עופות בארץ ובארכיונה האישי מצאתי אינספור מכתבים שנשלחו אליה מכל רחבי הארץ ובהם שאלות מקצועיות שהופנו 103 אליה. אין בידי מידע מדויק עד מתי עמדה ברנר בראש הלול. ככל הנראה לקראת סוף המחצית השנייה של שנות השישים, בהיותה מעל גיל שישים, עברה לעבוד במחסן בשל מחלות שונות שפקדו אותה וגרמו לחולשתה הפיזית. מהדמויות הבולטות ברפת ראוי לציין מספר חברות שהתמידו בעבודת הרפת לאורך שנים ביניהן, טובה שופמן ורחל רוזנפלד )שעברה לאחר מכן לעבוד בכרם(, בלה ישפה-קמחי שכונתה גם בשם "אם העגלות" בשל ריכוזה את רפת העגלות, בתיה גלוברמן-אודם, חיה ארצית תמרין-טבנקין. ובת עין חרוד, יעל בין המתמידות בעבודת גידול הדבורים ורדיית הדבש ראוי לציין את רחל קרבצוב וחווקה ולצ'ר. השתיים היו רווקות וייתכן שעובדה זו היא שאפשרה להן לעבוד בענף זה, שגם היה כרוך במרחק מן המשק תקופות ארוכות בשנה וגם היה כרוך במאמץ פיזי רב, לאורך שנים. רחל קרבצוב העידה כי ההתמקצעות בענף זה הייתה קשה לא רק בגלל העבודה הפיזית והתנאים הקשים אלא גם 104 משום שכמעט ולא היו בנמצא ספרות מקצועית וסביבה מקצועית בהם אפשר היה להיעזר. על המסירות של רחל לעבודה ניתן ללמוד מסיפורו של זרבבל גלעד, משורר וסופר, בן עין חרוד שעבד תקופה מסוימת לאחר סיום לימודיו במכוורת. זרבבל כתב כי גם בשעת סכנה לא היססה רחל לצאת לעבודתה. בסמוך למלחמת השחרור יצאה לשדות, למרות אזהרותיו של משה שטורמן שהיה מפקד האזור מטעם ההגנה, שלא תעשה זאת וגם לאחר שראה אותה והתריע בה לחזור מיידית לעין חרוד. אולם היא שכנעה אותו שהיא חייבת לדאוג לדבורים והוא נאלץ לחכות עמה 105 עד שתסיים את עבודתה. אגף עצי הפרי, שהפך בהמשך לפרדס, זוהה במידה רבה כממלכתה של שרה יצקר-סבוראי. חבריה 106 לעבודה העידו כי מקצועיותה בכל תחום הקשור לפרדס ראוי להערצה ברנר בתיה, "ענף הלול", מבפנים ל'ו )אלול תרפ"ח(, כרך ג', עמ' לדוגמא מכתב מזהבה, ללא תאריך, בה היא מבקשת ייעוץ הנוגע לגידול פרגיות ועוד, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 104 "המכוורת" )מתוך עיתון חי(, מבפנים ל'ו )אלול תרפ"ח(, כרך ג', עמ' גלעד, מעיין גדעון, עמ' בנארי יהושע ועמנואל ליפשיץ, בתוך: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 145

164 הכרם היה למקום עבודתן הקבוע של סוניה ארגמן )שכאמור עבדה קודם לכן בלול מספר שנים(, שרה חן בן- עזרא, רעיה פרלמוטר ושושנה פינקלשטיין. החברות שהתמידו בעבודה בכרם הגיעו למקצועיות גדולה בכל התחומים הקשורים לענף. סוניה ארגמן סיפרה כי אחרי שחבר מכפר סבא הראה לה שיטת עבודה מהירה לאריזה היא התחילה לעבוד בזריזות כה גדולה עד שמשקים רבים 107 באו ללמוד ממנה את השיטה והיא גם הייתה נוסעת ללמד אחרים. יוזמות נשיות לקידום הענפים החקלאיים: החברות שהתמידו בענפים החקלאיים, השתדלו לא להיות "רק" עובדות, אלא לקדם ולהוביל יוזמות שישכללו ויקדמו את הענף. כך למשל, אחד הדברים אותו יזמו וניהלו העובדות ברפת היה "ספר הרפת". בספר זה היו רשומים ומסודרים לפי סדר אלפביתי כל הנתונים החשובים הקשורים לענף, כגון שם כל פרה, תנובתה, המלטה, תוצאות בדיקות וכד'. טובה שופמן הייתה אחראית על הרישומים שנים רבות ועל בלה ישפה העידו החברים כי בקיאותה בספר הייתה כה 108 גדולה עד שזכרה נתונים רבים ממנו בעל פה. נראה כי למידתן ובקיאותן בכל התחומים הקשורים לעבודה ברפת ויוזמות חדשות שגילו הובילו למקצוענותן ובמידה רבה לכך שהרפת 109 הפכה להיות עד מהרה לענף כלכלי-רווחי. חברות אחדות דוגמת יעל טבנקין וטובה שופמן ניהלו וריכזו תקופה מסוימת את הרפת. מסירותן של העובדות הייתה רבה וחלקן אף הוסיפו וליוו 110 את הענף והמשיכו לבוא לאסיפות גם בשנים לאחר שכבר לא עבדו ברפת מחמת גילן. הקשיים בהתמדה בענפים החקלאיים: העבודה בענפים החקלאיים לא הייתה קלה במספר היבטים: במובן הפיזי, היו אלו עבודות קשות ושוחקות. ברפת למשל, לא היו שעות העבודה שגרתיות דבר שהקשה במידה ניכרת על אימהות, הנקה וזוגיות יציבה. העובדות החלו את יום עבודתן בארבע לפנות בוקר ולעיתים קרובות עבדו 111 ברציפות עד חצות הלילה. גם העבודה במשתלה בעיקר בשנים הראשונות טרם הוכנסו שכלולים טכנולוגיים, לא הייתה קלה והצריכה כוחות פיזיים. החברות סחבו מריצות, הפכו 112 ערוגות עם זבל, הביאו אדמה וחול, זרעו, שתלו ועישבו. כמו כן התורנויות שהיה על החברות למלא מדי מספר חודשים במוסדות ובשירותים קטעו את רצף עבודתן בענף והקשו על התמקצעותן. בגן הירק למשל לא הקפידו לשמור על קביעות בעובדות הגן ובכל פעם שנוצר מחסור בעבודות השירותים החברים בסידור העבודה היו נוהגים להוציא בחורות מהעבודה בגן הירק לצרכי המטבח או המכבסה, בשל הצורך בתגבורת בענפי הישרות, וזה 113 מנע מנשים להתמקצע ארגמן סוניה, "בלול ובכרם", בתוך: זרבבל גלעד וציזלינג נריה )עורכים(, עין חרוד- פרקי יובל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ג, עמ' שם, שם. 109 טבנקין יעל, "מבט אוהב על העבר"- זכרונות על טובה שופמו הרפתנית, יומן עין חרוד מאוחד 9334 )י'ח אלול תשס"ד(, עמ' 4, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. שם, שם. 111 שופמן טובה, "מפי רפתנית", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' : הנ"ל, "העבודה ברפת בשנים הראשונות", בתוך: זרבבל וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' יזרעאלי הדסה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 113 מחקרים מראים כי בעיית הקביעות של הנשים הייתה גורם בולט במעמדן הנחות יחסית של הנשים. ראו: פוגל- ביזאוי, מרים ברץ, עמ' : הנ"ל, אימהות ומהפכה, עמ'

165 מלבד זאת היה מחסור בספרות מקצועית ובקורסי למידה ועל העובדות היה ללמוד באופן עצמאי את יסודות המקצוע על ידי קריאה בספרות מקצועית ברוסית ובגרמנית, וכן נסיעה למשקים 114 וקיבוצים אחרים בכדי לקבל הדרכה. טובה שופמן אף נסעה להולנד להשתלמות מקצועית. יחד עם זאת נראה כי חברות רבות "התמקצעו" בעבודתן, אף ללא הכשרה תיאורטית-לימודית. רחל זיסלה-לביא שעבדה במשתלה מייסודה ועד למותה ב- 1431, כתבה במכתב לבעלה שלמה לביא: "כשאני מדברת עם אנשים על דבר עבודת המשתלה, אני נוכחת שאינני נופלת מכל המומחים, 115 להיפך אני אינני שומעת חדש מהם ואני להם מגלה הרבה חדשות". משמע, התמדה במקצוע ורצינות הם שהובילו את החברות למקצועיות. בנוסף לאלו היה גם קושי נפשי בעבודת החברות שכן היו ענפים אליהם התייחסו החברים כאל עול מיותר כיוון שלהבנתם הם לא היו די רנטביליים. גן הירקות למשל לא נתפס מעולם כענף רווחי )אם כי חסך הוצאות למשק(, ובשל כך הציעו לא פעם החברים לצמצם את שטחו של הגן ולהכניס חבר שינהלו במקום החברות, מתוך אמונה שחבר ידע לנהלו טוב יותר מחברה. הייתה כאן למעשה הצהרה של החברים כי החברות אינן מסוגלות להחזיק בענף ללא תמיכתם שלהם. 116 דברים אלו גרמו לעיתים תכופות לתרעומת בקרב החברות. למעשה מצד אחד החברים האשימו את החברות בניהול כושל של הגן ובאי הצלחתו כענף רווחי, ואף סברו כי אם חבר היה עומד בראש הענף ובריכוזו וחברים רבים יותר היו עובדים בגן אזי המצב הכלכלי היה נראה אחרת. מצד שני לא אפשרו להן להתמקצע בענף ולייעלו. משתמע גם חוסר אמון בענף חקלאי 117 'נשי' שמהווה מקום עבודה עבור החברות המבקשות לעבוד בעבודה חקלאית ולהתמקצע בה. ניתן לסכם ולומר כי אהבתן לענף בו עבדו, שאיפתן האישית להגשים את חלומן ותפיסתן הנשית הכללית דהיינו הרצון שהענף יישאר נשי הם שנתנו לחברות כח להמשיך ולהתמיד בעבודתן בענפים החקלאיים ה"נשיים" על אף הקשיים הרבים שליוו אותה. בעיניהן, עבודתן הקנתה לאשה את העצמאות לממש עצמה והצורך שלהן לעבוד נבע לא רק ממחוייבותן לקולקטיב אלא גם ממחוייבותן לעצמיותן. בזכות אותן החברות שהתמידו בעבודות החקלאיות "הנשיות" למרות 118 הקשיים הפיזיים והנפשיים, הענפים שהובילו גדלו והתרחבו. נראה כי כמעט מייסודו של עין חרוד הצליחו החברות, בתחילה הוותיקות שבהן מקרב המייסדות ולאחר מכן גם החברות החדשות מקרב "חבורת העמק" להשתלב בעבודות חקלאיות שונות: גן הירקות, רפת ובלול ולאחר מכן במשתלה שכללה גם את הכרם והפרדס, ובמכוורת. העיתונאי פון 114 שופמן טובה, "מפי רפתנית", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות עמ' : הנ"ל, "העבודה ברפת בשנים הראשונות", בתוך: זרבבל וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' מכתב מרחל זיסלה לביא אל שלמה לביא, שנות העשרים, בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 116 בסביץ ליליה, "בעניין עבודה לחברות" ) (: הנ"ל, אספה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' דנית רבקה ואלברטון יונה, אסיפות כלליות ) , (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' כך למשל משתלת עין חרוד הפכה להיות כוח מוביל בארגון המשתלות של הקיבוץ המאוחד ועובדות המשתלה לקחו חלק פעיל בהדרכתו ובפעולתו המעשית של הארגון. ראו: קלנר מרים, "במשתלת עין חרוד", בתוך: בסביץ ובת רחל יוכבד )כינוס החומר(, חברות, עמ' : גבעול מרים "במשתלה", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' גן הירקות הלך והתרחב ושטחו עמד על 300 דונם בראשית שנות הארבעים. ראו: לוז שיינדל, "מפי ירקנית", עיתון חי, תש"ג, ארכיון עח"מ, כריכה מס' 9, ארון מס' 13. מדו"ח שתיאר את התפתחות הלול מהקמתו ועד לשנת תרפ"ח עולה כי חל גידול משמעותי במספר העופות, במספר הביצים ובמספר העובדים בענף הלול בשנים אלו. מספר העופות הוכפל, ומספר הביצים היה פי ארבעה. הגידול הצריך את העלאת מספר העובדות בענף משלוש לפי שש מכך. ראו: ברנר בתיה, "ענף הלול", מבפנים ל'ו )אלול תרפ"ח(, כרך ג', עמ'

166 דר. ש. בורשטין, שביקר בעין חרוד בשנת 1491 העיד על כך בציינו כי "הילדים מטופלים היטב, 119 בעוד אמותיהן עובדות בשדה". אולם לצד ההישגים הללו יש צורך להצביע גם על העניינים הבאים 1. מתוך מאה ועשר חברות עין חרוד )מתוך מאתיים וחמישים חברים בסך הכל, כלומר 99% חברות(, בשנת 1497 שישים ושתיים, שהן 56% מכלל החברות, עבדו במוסדות השירות. כלומר קצת יותר ממחצית מסך הנשים לא השתלבו בענפים החקלאיים, אם מפאת אילוצי הקיבוץ, אם 120 מפאת רצונן. תמונה זו עולה מתוך התרשים הבא: תורנויות בענפי השירות השונים נמשכו כחודשיים בכל מקום. עובדה זו גרמה לכך שחברות רבות שעבדו בענפים חקלאיים לא הצליחו להתמקצע ולהתברג בענפים השונים בהם עבדו ולהתמיד בהם לאורך זמן, דבר שגרם לתסכול אצל חלק מהחברות. אחת לחצי שנה כל חברה הייתה חייבת לעבוד חודשיים במטבח, בכל חודש וחצי לשמור שבוע בבית הילדים ומדי פעם להחליף חברות במוסדות השונים. כל אלו הקשו על החברה להתמקצע ולהתמחות בעבודה. עבריה כרמי, ילידת ראש פינה ובתו של המורה הנערץ שמחה וילקומיץ', הגיעה לעין חרוד יחד עם בעלה, המורה משה כרמי. כעובדת המשתלה שהתמידה בעבודתה, לאחר שהשתלמה בגרמניה ורכשה בעיקר ידע מקצועי בפרחים, נתנה ביטוי ללבטים שהיו ככל הנראה נחלת רבות. בראיון ליומן הקיבוץ לרגל יובלה של עין חרוד, סיפרה כי כאשר דרשו ממנה למלא את תורנותה כמבשלת, חשבה כי הליכתה למטבח לא תביא תועלת משום שלא ידעה לבשל. גם מרכז הענף דוד צירקין התנגד לכך בכל תוקף, בגלל אחריותה לבית הזכוכית במשתלה. אולם טענותיה לא הועילו. יום אחד אף שבתה ולא הלכה לעבודה אך בהשפעת שלמה לביא ביטלה את תוכניותיה תרגום עברי למאמר שהתפרסם ביידיש בעיתון "דאס אידישע פאלק". הכותב היה תייר אמריקאי שהגיע ארצה מניו יורק ובשובו ביקש לעורר את תושבי העיר לתרום כסף להתיישבות החקלאית בארץ ישראל. אמנם במאמרו התייחס בורשטין לכלל ההתיישבות העובדת אך את הכותרת "די קאלאניע עין חרוד" הקדיש למקום שככל הנראה השפיע עליו יותר מכל, עין חרוד. הוא התייחס לעובדה כי היה זה הקיבוץ הגדול ביותר. על מנת לשכנע את הקוראים שומרי המצוות בצדקת התרומה, הדגיש בורשטין כי בעין חרוד מקיימים החלוצים מצוות כיבוד הורים שכן הם דאגו להכשיר מטבח כשר עבור הוריהם המסורתיים שעלו ארצה והתיישבו בעין חרוד. להרחבה ראו: בררשטין פון דר. ש. וו )ניו-יארק(, "די קאלאניע עין חרוד", דאם אידישע פאלק ) (, בתוך: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים,.P/13/D/54 אני מודה לידידי יוחאי בן גדליה על שהסב עיני לכתבה. מתוך נתונים שמסר היושב ראש שוטלנד באסיפה כללית, , ארכיון עח"מ, ארון מס'

167 121 ו"הוכרחה" להיכנס לתפקיד שהיה זר לה כל כך. כלומר, כרמי, אך גם החברות והחברים האחרים התייחסו לטובת הכלל, צו הקיבוץ, כדבר שהשפיע וקבע בסופו של דבר היכן תעבודנה החברות ולאיזה תורנויות יהיה עליהן לצאת. יוצא אפוא מקומה על אף התורנויות התכופות, הצליחה "לכבוש" לה מקצוע. כי רק מי שהתמידה ולא ויתרה על 3. התברגותן והתקבעותן של החברות הוותיקות בענפים החקלאיים יצר מצב בעייתי בו בחורות חדשות שהגיעו לעין חרוד, כמו גם לקיבוצים אחרים, לא הצליחו להיכנס לענפים אלה ונדחקו 122 למוסדות השירותים, כפי שכונו על ידי חברי הקיבוצים באותה תקופה. ב חל פילוג בקרב חברי עין חרוד ועזיבת החברים "המשקיסטים", ביניהן גם חברות, הביאה עמה גם קליטה של חברים חדשים ובכללם גם חברות שרבות מתוכן הגיעו ממשקי פועלות ועל אף הכשרתן לעבודה בענפים כגון גן הירק, הרפת, הלול, המשתלה והמכוורת הן לא נקלטו בענפים אלה מפאת מחסור 123 במקומות עבודה בהם. לכאורה, נראה כי חברות עין חרוד "כבשו" ענפי חקלאות מגוונים ורבים יחסית. ואולם, ראוי לציין כי שנים מעטות לאחר שהושגו הישגים אלה, חלק מהחברות התחרטו על כך שהן יצרו לעצמן מקומות וענפי עבודה מוגדרים ומצומצמים. שרה יצקר טענה כי: משגה גדול עשינו בהתבדלותנו ובהצטמצמותנו בענפי הרפת, הלול, גן הירק וכו' וברוכים השינויים הנראים פה ושם בשנים האחרונות. היו, כמובן, גורמים, קשיים לחדירה בענפים מסוימים, אבל בהחלפה הנהוגה- בין חדר הבישול והרפת- אין משום תיקון עצם העובדה של 124 התבדלות, הסתגרות וצמצום האופק. בדבריה של יצקר ניתן לראות מזאת, ניתן לחוש שוב את העובדה לפיה גם בחקלאות ישנה "עזרת נשים". יתרה את תפיסת העבודה כפי שהשתקפה אצל חלוצות העלייה השנייה. עבודה שתוביל לשוויון או שוויון שיביא להידמות האשה לגבר ועבודה בהתאם. יצקר לא התייחסה לגברים. על כן נראה כי כוונתה הייתה למתוח ביקורת על החברות עצמן, על כך שלא נאבקו די על מנת לחדור לענפי שדה גבריים כמו הפלחה למשל. אולם מעבר לכך, יצקר, כאחרות, רצתה לא רק לראות את החב רה משתלבת בכל הענפים, אלא גם את החברים משתלבים במידה שווה במקצועות השירותים. זו הייתה האוטופיה אליה שאפו החברות ולכך דחפו משך שנים, אך זו 125 מעולם לא מומשה באופן מלא בח ברה הקיבוצית, שלא לומר בח ברה היישובית בכלל. יחד עם זאת, מריבוי הענפים הנשיים שתוארו לעיל ומהחברות שגילו התמדה בהם, ניתן לראות כי מקומן של הנשים בקיבוץ החל להשתנות. מקבוצת נשים שהודרה מעבודת השדה אליה שאפו, הן מצליחות לקבוע להן מקום ומעמד. העבודה בענפים החקלאיים הביאה אותן לחוש מעורבות יותר בעניינים חברתיים וציבוריים בקיבוץ, ואלו הביאו לתחושת בטחון להשתלב במרחב הציבורי. היה זה שלב ראשון ומהותי ביצירת זהותן כסוללות דרך הנשים בקיבוצים לשינוי. 121 כרמי עבריה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' על המונחים וההגדרות ביחס לענפי העבודה יידון בהמשך הפרק. 123 חץ שושנה, "דרוש שינוי", מבפנים כ'ט-ל )כ'א תשרי תרפ"ח(, כרך ג', עמ' יצקר שרה, "מתוך היריעה", בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' על תקוות נשות העלייה השנייה לשוויון נכתב כבר לעיל. על נשות הקיבוצים ראו: Spiro, Kibbutz: Tiger and Shepher, Women in: Agassi-Bubber, Theories of Gender Equality, pp : Fogiel-Bijaoui, Gender in Utopia, pp

168 3. מאמצי החברות לשיפור מעמדן בעבודה: כבר מראשית ההתיישבות, ולחוסר שביעות רצונם של רבים, נטמעה בקרב החלוצים, החלוקה לעבודות פרודוקטיבית-יצרניות, דהיינו ענפי עבודה שנשאו רווחים כלכליים כגון עבודות השדה, חציבה ובנייה וענפי תעשייה, לעומת העבודות הבלתי פרודוקטיביות, אלו שלא רק שלא נשאו עמם רווחים בעין אלא ניזונו מההון הציבורי, כגון המטבח, המכבסה, מחסן הבגדים, הטיפול בילדים והטיפול בחולים. עבודות אלו, לא רק שלא נחשבו כעבודות יוקרתיות, אלא כענפי עבודה 126 פחותי ערך. אחד הנושאים שעלו בראשית 1496 והחברות, כמו גם חלק מהחברים, ראו הכרח לשנותו, היה כינוי העבודות בענפי השירות בשם הגנאי "עבודות בלתי פרודוקטיביות" או "עבודות לא מכניסות", בעוד שעבודות השדה כונו בשם עבודות יצרניות- פרודוקטיביות ו"עבודות מכניסות". היה ביוזמה הנשית של רבקה שחורי )להלן(, משום שינוי ממשי בכל הנוגע להערכת העבודות השונות. נראה כי על אף שכלל החברים היו מודעים לחלוקה המקובלת והמעליבה של הענפים, אף אחד לא העלה בשנים הראשונות את ההצעה לשנות את המינוחים שטמנו בחובם תפיסה עמוקה. ההגדרה לא הייתה ייחודית לעין חרוד, אלא הייתה קיימת גם במקומות אחרים בהתיישבות. אחד מחברי תל יוסף, יהודה רזניצ'נקו, כתב בראשית 1496 רשימה בשם "החב רה במשק" שהתפרסם בעיתון החי. רזניצ'נקו טען במאמרו כי על פי חלוקת התפקידים שנוצרה במשק החבר הוא היוצר והחברה היא המספקת. השתמשו, אלא לתפיסה שהייתה בבסיסם, אולם לטענתו: אמנם יש להעיר כי זה לא בהכרח קשור למונחים שבהם חלוקת העבודה בין חבר לחברה אינה לפי מידת קושי של העבודה אלא לפי פרינציפ אחר, שאפשר להגדירו חלוקה ליצירה ולהספקה. יצירה זאת אומרת הפעלת הטבע החיצוני על ידי השקעת עבודה שזוהי עבודת החבר )עבודת השדה ונטיעות( והספקה שהעובד אינו יוצר ערך 127 חדש אלא שמאפשר את היצירה הקיימת להספקה )מטבח, מכבסה, מתפרה(. נראה כי דבריו של רזניצ'נקו נכתבו במטרה לעודד את החברות בכך שאף אם הן לא יוצרות הן מספקות את הלחם הנחוץ לחבר ליצירה ובכך תרומתן לח ברה כולה. יש לציין כי גם חלק 128 מהחברות ראו זאת כך. תפיסתם המסורתית של החברים לגבי נשים לא השתנתה כלל. הן תהיינה המספקות, בעוד הגברים יהיו היוצרים. לא מצאתי עדות לכך שהדברים של רזניצ'נקו הגיעו לעין חרוד אך בהחלט ייתכן כי חברות עין חרוד ראו או שמעו את דבריו בשל הסמיכות בין שני המשקים, שכן הדיון בשאלה זו התחיל זמן קצר לאחר הפרסום של רזניצ'נקו, באסיפת חברים בה ביקשה החברה רבקה שחורי שלא להבדיל בין "מקצועות מכניסים" ל"מקצועות לא 129 מכניסים". לאחר מכן באה דרישה זו גם מצד אחד מחברי עין חרוד, משה סבוראי. נראה כי pp..gerson, Family, Women and Socialzation, עניין זה מופיע גם במחקריה של סילביה פוגל- ביזאוי כפי שציינתי לעיל. 127 תל יוספי, "החברה במשק", עיתון חי, מס' ) (, 11 עמ' בהקשר זה ראוי לציין את גולדה מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל, שבהיותה בקיבוץ מרחביה העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים. ראו: מאיר, חיי. 129 שחורי רבקה, פרוטוקול אסיפת חברים, א' ניסן תרפ"ו ) (: סבוראי משה, פרוטוקול אסיפת חברים ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס'

169 החברות, שחלקן הגדול לא עבדו בעבודה יצרנית הרגישו כי לא רק שאינן מוערכות על עבודתן אלא שהן אוכלות את לחם החברים. את הצעד הציבורי הראשון להשגת שינוי בתחום זה עשתה ליליה בסביץ במאמרה בעיתון הקיבוצי מבפנים, בינואר 1497, בו הסבירה את הצורך להפסיק עם הכינויים המעליבים הללו. לדבריה: עם תקוות רבות הולכת החברה לקיבוץ. היא מאמינה כי רק הקיבוץ יכול לתת לה עבודה ושחרור בכל המובנים... קשה ההרגשה אצל החברות, כי החברים מפרנסים אותן... את החברות תוקף ייאוש וחוסר אמונה בכוחותיהן... נחוץ לגמור עם המושג של עבודה פרודוקטיבית ובלתי פרודוקטיבית. המושג הזה מעליב מאד. כאילו עבודה זו, שרוב החברות עובדות בה, מטבח, מכבסה, טיפול בילדים- מיותרת בעולם, כאילו אפשר לחיות בח ברה 130 בלעדיה. נראה כי למעשה, החלוקה בין עבודה יצרנית ללא יצרנית הייתה המשך של תפיסת האשה כ'מאפשרת'. חברי הקיבוץ לא היו מודעים לכך שהם לא התבגרו מהתפיסות המסורתיות של מה היא אשה ומה מעשיה. תביעתן של בסביץ ושחורי ולאחר מכן גם של סבוראי, לא נפלה על אוזניים אטומות. מעיון בתעודות ובפרוטוקולים נראה כי בשנים שלאחר מכן המושגים "עבודות מכניסות" או "עבודה פרודוקטיבית" כמעט ולא קיימים יותר בדיונים על עבודת חברות או על עבודה בכלל, אם כי לפרקים ניתן למצוא את הביטויים הללו חוזרים בעיקר בדברים שהשמיעו באסיפות של חברות בלבד שהתקיימו לאורך שנת 1439 )להלן(, מה שאומר שאולי העובדה שלא השתמשו בהם היא בגדר 'פוליטקלי קורקט' ולא מתוך שינוי מחשבתי מהותי. לאחר מכן הם הופיעו מעט מאד ונראה לי כי השימוש בהם היה אינפורמטיבי, כלומר עניין של נוחות ולא זהה למשמעותו בראשית הדרך. 9. חברות עין חרוד כמנסות להוביל שינויים: כאמור, עבור רבות מהחברות, המלחמה בעד העבודה בענפים החקלאיים הייתה החלום, הסמל, הביטוי לשאיפה הרחבה שלהן להשתלב בכל החיים החברתיים והציבוריים במשק. הן האמינו כי השתלבותן בעבודה החקלאית תביא לשחרורן מכבלי מסורת הדורות, בעוד העבודה בענפי השירות גוררת אותן לאותה עזרת נשים הממוקדת בתוככי הבית והמשפחה, נחלת אמותיהן. ציון דרך חשוב של החברות היה ההבנה כי הן, ורק הן, יכולות וצריכות לשבור את מסורת הדורות ולתקן את מצבן וכי פסיביות בתחום העבודה גוררת אחריה פסיביות חברתית. במילים אחרות הן הפנימו כי בכדי להוביל שינויים, את המלחמה עליהן לנהל לא מול הגברים אלא בתוככן. כמו כן חברות מעין חרוד ומחוץ לו הבינו שרק אם תפעלנה בצורה מאוחדת ומאורגנת הן תצלחנה לעורר 131 את השינוי המיוחל. לפיכך ביקשו ראשית, להתאחד עם פועלות אחרות. צעד זה יוביל לפיתוח תודעה נשית, שהתכנסה בעין טבעון ביוני להעצמה ולעשייה בתוככי עין חרוד. הן יזמו פגישת חברות מקיבוצי העמק 1491 ודנה בפתרונות אפשריים לבעיות הקיימות בנושא עבודת בסביץ ליליה, "לשאלת החברה בקיבוץ", מבפנים כ'ד ) (,כרך ב', עמ' חייקין בת שבע, "לועידת הפועלות", קונטרס )י'א ניסן תרפ"ו), בתוך: בסביץ ליליה, ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 1: חץ שושנה, "דרוש שינוי", מבפנים כ'ט-ל )כ'א תשרי תרפ"ח(, כרך ג', עמ'

170 החברות בקבוצה. נשות עין חרוד היו הבולטות והדומיננטיות מבין המשתתפות בדיון והן שעמדו על מספר נקודות שיאפשרו את השינוי המיוחל בתחום עבודת החברות והחברות בעבודה: 1. החברות הקבועות בכל ענף, כולל במטבח ובטיפול בילדים, תקבלנה השתלמויות מקצועיות והדרכה, על מנת לשפר את השירות ואת הטיפול בילדים. מכאן יוצא כי הבחורות הבינו כי ידן תהיה על העליונה אם תהיה להן הכשרה מיוחדת שעולה על הכשרת הגברים. את זה כאמור הבינה כבר חנה מייזל, ובשל כך הקימה את חוות ההכשרה. יתרון הגברים היה בכוחם הפיסי, הנשים לעומת זאת היו זקוקות לידע מקצועי שהיה היתרון שלהן. ייתכן גם שאצל הגברים היה לרוב רצף של עבודה בענף אחד ספציפי וזה כשלעצמו הביא להתמקצעות. לעומתם, נאלצו החברות לצאת לעיתים תכופות מהענף בו עבדו, אם לצורך מילוי תורים במוסדות השרות, אם בעקבות לידה שחייבה אותן להיות קרובות יותר לקיבוץ. 9. שהחברה לא תהיה אחת העובדות, אלא ראשונה במקצוע, תתמיד, תוביל ותהיה דומיננטית ואקטיבית. כלומר, כדי להצליח נשים צריכות להיות בעלות ערך מוסף, טובות מהגברים. היה כאן רצון לדחוף את החברות לעמדות ניהול ומנהיגות לפחות בענפים הנשיים ותסייענה בהישארותם ככאלה בעיקר בשל החשש שאם לא תעשינה זאת הן תידחפנה החוצה. 3. לאפשר לחברות בודדות העובדות בענפים החקלאיים לא להפסיק את עבודתן לצורך מילוי תורנויות, אלא להתמיד בעבודת הכפיים. כלומר שוב עולה מכאן כי החברות ביקשו לקבל תנאים יותר מן החברים וכן הן נזקקו להיות טובות מהגברים. זהים לתנאי הגברים. הן נזקקו להגנה 9. להכניס למטבח ולמכבסה שכלולים טכניים וכך לאפשר פחות ידיים עובדות בשירותים אלה 132 וליותר חברות להשתתף בחקלאות. בזמן קיום האספה כבר היו כשליש מהעובדים בחורים שעבדו באופן קבוע במטבח ובמכבסה, אולם במחסן ובטיפול בילדים לא עבדו חברים בכלל. למרות זאת החברות לא התייחסו לכך באספה, סביר להניח כי הן ראו בדרישות הנ"ל כעולות בחשיבותן על הרצון לשילוב החברים בענפי הטיפול והמחסן. בנוסף לפגישה זו עלו באסיפות חברים בעין חרוד שתי הצעות נוספות, הראשונה על ידי יהודית איידלמן והשנייה על ידי ד"ר בנציון הירשוביץ: האחת להשוות את מספר החברות למספר 133 החברים במשק או אפילו להגדיל את מספרן מעבר למספר החברים, כך שתיתכן האפשרות לחברות נוספות להשתלב בענפים החקלאיים מכיוון שלא יהיה מחסור תמידי במוסדות 132 פרוטוקול פגישת הפועלות של משקי העמק בעין טבעון, דבר ) (, בתוך: בסביץ ליליה, ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק על היחס המספרי בין החברים לחברות בעין חרוד הורחב לעיל, במבוא. 152

171 השירותים, והשנייה, למצוא מספר חברות וחברים שיסכימו לעבוד בקביעות במוסדות 134 השירותים: בטיפול, במטבח, במכבסה ובמחסן. אולם, למרות היוזמות הללו שהעלו החברות, נראה כי בשנים הבאות לא רק שלא הושגו היעדים אליהם כיוונו החברות באסיפות אלא שאף חלה נסיגה מכל אותם הישגים שהוצגו לעיל )על הסיבות לכך ראו להלן, בסעיף הבא(. השנים הבאות היו שנים בהן חשו החברות בעין חרוד את התסכול שבחיים הקבוצתיים ללא שוויון בעבודה ועם צורך להילחם לא רק בחברה הגברית אלא גם בהשלמה של רבות מהחברות עם אי השוויון בעבודה, בהגנה ובהנהגה. אולם, הן לא אמרו נואש ויזמו כיוונים חדשים בהן ביקשו לשנות את מקומה ומעמדה של החב רה בחיי הקבוצה. ד. המטוטלת זזה אחורה וקדימה: : 135 "בזמן האחרון יש כוון חדש-ישן, לדחות את החברה מהעבודה בשדה" עם התמסדות עין חרוד, התבגרותם של חברי הקבוצה, הולדת הילדים וקליטתן של קבוצות מעליית הנוער וחברות נוער ארץ-ישראליות נוצר מצב בעייתי בעיקר עבור החברות. ראשית, חברות שילדו, אמנם לא היו "בחופשת לידה" אלא תינוקן טופל בבית התינוקות והן חזרו לעבודה בין שבועיים לשישה לאחר הלידה )ראו בשער הקודם- החברה במרחב הפרטי(. אולם, כיוון שהנקת התינוק נעשתה באופן מרוכז, מדי ארבע שעות למשך כעשרים דקות בכל פעם, לא הייתה אפשרות לאם לעבוד בענף המרוחק מבית התינוקות. לפיכך נאלצו מרבית האימהות שילדו, לעבוד במשך מחצית השנה הראשונה לחיי התינוק לפחות )עד לגיל זה היניקו באופן מלא(, בקיבוץ עצמו, דהיינו במוסדות השירות. שנית, בגלל הגידול המספרי שחל במשק בעקבות קליטת החדשים, היה 136 צורך להכניס יותר כוחות לעבודה במוסדות השירותים. בשל כך חלק נכבד מהחברות שעבדו בענפי השדה יצאו והוצאו מעבודתן בענפים אלה ומעמדות אותן כבשו בעמל רב שנים לא רבות לפני כן. שלישית, החברות החדשות שהגיעו לקבוצה לא רק שהיו ללא הכשרה חקלאית מוקדמת, אלא אף לא היו מעוניינות כמו קודמותיהן, חלוצות העלייה השנייה, השלישית והרביעית להשתלב 137 בעבודות החקלאיות. יחד עם זאת, מתוך הנתונים שהוצגו באסיפות שונות נראה כי מצבן של חברות עין חרוד בעבודה החקלאית, היה טוב באופן משמעותי ממצבן של חברות בפלוגות ובקיבוצים אחרים. בתרשים הבא ניתן להבחין בחלוקת עבודת החברות בין הענפים השונים נכון לשנת 1439: 134 ד"ר הרשקוביץ, איידלמן יהודית, אלקין, מתוך פרוטוקולים של אסיפות חברים )4.3.91, (, , ארכיון עח"מ, ארון מס' ציטוט מתוך דבריה של ליליה בסביץ בישיבה של ועדת חברות בגוש נוריס )9.9.39(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק עניין זה לא היה ייחודי לעין חרוד. ראו: פוגל-ביז'אוי, נשים בקיבוץ, עמ' על רקע זה התגלו מתחים בין חברות העליות השונות. ראו במבוא וכן בהמשך פרק זה. 153

172 מהתרשים נראה כי בעין חרוד התחלק מספר החברות במוסדות )כולל החינוך( ובענפים החקלאיים קרוב למחצית. בהשוואה לפלוגות ולקיבוצים אחרים היה מספר זה גבוה באופן בולט, 138 שכן במקומות אלו היה מחסור תמידי בעבודה חקלאית לחברות והן עבדו ברובן במוסדות. כמו כן מתוך דיונים שונים נראה כי בעוד בעין חרוד השתתפו החברים בתורנויות במוסדות השירותים, הרי שבמקומות אחרים המצב לא היה כזה וחלוקת העבודה המסורתית-מגדרית 139 נמשכה. למרות הנתונים הגבוהים בנוגע לכמות העובדות בענפים החקלאיים, חברות עין חרוד הרגישו כי הן נדחקות מהעבודה החקלאית ועובדה זו גרמה לתרעומת רבה בקרב רבות. הן הביעו את תסכולן באסיפות כלליות תחילה, וכאשר נכחו לדעת שאין לטענותיהן מענה מספק באסיפות אלו, יזמו החברות מתכונת חדשה שתעורר את הקול הנשי ותביא לשינוי. ליליה בסביץ וחברות נוספות ארגנו מספר פגישות של חברות, חלקן רק מקרב נשות עין חרוד וחלקן כלליות יותר, של חברות גוש נוריס או של חברות מכל פלוגות הקיבוץ המאוחד. הטענות העיקריות שכבר נשמעו בעבר היו כי החברה ולא החבר, נדחקת מעבודתה בענפים החקלאיים, סובלת מטלטול ומהעברה תכופים 140 בין עבודתה בחקלאות, לצורך מילוי תורנויות במוסדות ומאי יכולת להתמקצע בשל כך. הן שאלו מדוע יש הבנה לרצונו של הטבח, החיט והסנדלר, שבא מחוץ לארץ ורוצה דווקא לעבוד 141 בחקלאות ואין הבנה לכמיהת נפשה של החברה לעבוד במקצועות אלו. עוד העירו כי אם החברה לא תהיה מרוצה מעבודתה ותרגיש כמו בורג במערכת היא תיצור אווירה שלילית שתזיק 142 לחיי השוויון. לבסוף התריעו כי אם היא לא תוכל לממש ולהגשים את שאיפותיה שהביאו אותה לארץ מלכתחילה, היא לא תקשור את גורלה עם הקבוצה ובכך למעשה יש סכנה של ממש לא רק לחב רה עצמה אלא לקיבוץ וליישוב כולו שכן כדברי בסביץ: "החב רה תלך, איתה ילך 138 מתוך נתונים שמסרה שולמית ז'רנובסקי באסיפת חברות )פברואר 1439(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק 9. ראו גם מחקריה של ביז'אוי המראים את אי השוויון בחלוקת העבודה בין המינים: פוגל-ביז'אוי, חלוקת העבודה והסמכויות, עמ' ועוד. 139 ניוסיה, בילה א., גבעת חיים, אגרת מבפנים )6.1433(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל,99 תיק דנית רבקה, "החברה במשק הגדול", אגרת מבפנים )6.1433(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 4: גלוברמן- אודם בתיה, פרוטוקול אסיפה כללית )1.3.39(, ארכיון עח"מ, ארון מס' ל-ה, "על השאלות החברותיות בקבוצה", מבפנים מ'א, כרך ג' )כ'ג סיוון תרפ"ט(, עמ' טבנקין אוה, "רשימות על העובדת במקצוע", מבפנים ) ( 59 בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק

173 143 החבר, תיפול הקבוצה". החברות העלו טיעונים אישיים, קיבוציים ולאומיים הקשורים זה בזה. איום החברות בעזיבה מוכיח כי תחושתן הייתה שהן "יכולות" לדרוש את שמגיע להם. וכן יש בה משום עדות להערכתן העצמית. תגובות החברים נעו בין הבנה ותמיכה בעמדתן, אולם מאידך גיסא גם הם טענו את אותן הטענות שכבר השמיעו בעבר בנושא זה: ישנם ענפים שהחב רה אינה יכולה לעבוד בהם משום הקושי הפיזי שיכול לגרום לה נזק והחברות רואות בזה, שלא בצדק נסיון לדחיקת רגל. עוד אמרו כי הח ברה לא תמיד יכולה להיות קבועה ולפיכך אי אפשר להסתמך בעבודה מקצועית באופן בלעדי על חברות. הטענה של החברים הייתה כי המצב הפיזי והמשפחתי של החברות שהשתנה )רוב המייסדות היו בשנות השלושים המוקדמות של חייהן ובממוצע היו אמהות לשני ילדים(, הביא לכך שעבודות שיכולה הייתה החב רה לעשות אז, היא איננה יכולה לעשות כיום, וזו הסיבה שחייבים לשתף בחורים בענפים אלו. מתוך כך עולה תפיסתם המגדרית המסורתית כי מקום האם עם הילד. כך למשל בגן הירק ובמשתלה, לא מנסים לדחוק את העבודה מהחברות אלא לפתח ולקדם את הענף. 144 לטענתם, לחברות צריכה להיות ההבנה הזאת, לא להילחם בה ולא לראות בכך קיפוח ואפליה. משמע, החברים לא רק שאינם מודים באפליה, הם מצדיקים אותה בטענתם כי רק הם מוכשרים לקדם את הענפים החקלאיים והיצרניים ואין בכוחה של החברה לעשות כן. ובכל זאת, הויכוח המחודש קידם את החברות בכך שהתארגנותן העמיקה: הביקורת לא דיכאה אותן, ולהיפך. הן נרתמו עוד יותר למאבק תוך הפגנת יצירתיות. אי קבלתן את טענות החברים הביא אותן לחפש דרכים נוספות לפתור את בעיית החב רה בעבודה. בעקבות דיונים שנערכו באותן אסיפות של חברות שהן יזמו הקשר ביניהן התחזק והן הרגישו שיחד הן תוכלנה להוביל שינוי מגדרי. בהקשר לכך ראוי לציין את הפרדוקס המובנה בדרישת השוויון. הדרך של אסיפות נפרדות ללא חברים לא נתפסה בעיני כולן כצעד הנכון לשינוי, שכן ההיבדלות הנשית סותרת את השוויון. אולם, גם אלו השתכנעו לבסוף, שזוהי הדרך היחידה בה ניתן יהיה לכלל החברות להשמיע את קולן ולהביע את עמדתן, כיוון שרבות מהן לא עשו כן באסיפות כלליות, ומתוך כך פותחה תודעתן, הכרתן הנשית, גיבוש עמדות ומצאי גדול יותר של פתרונות. כאמור, אמנם מתוך הנתונים שהוצגו לעיל ברור כי לעומת פלוגות עבודה ומשקים צעירים, מצבן של נשות עין חרוד בעבודה, היה טוב לעין ערוך ביחס למקומות אחרים, אולם להשערתי דווקא העובדה שעין חרוד אפשר להן להתעצם, גברו דרישותיהן של החברות בו. עצם ההתארגנות הנשית וגיבוש העמדות, הביא להעצמה ולהגברת הדרישה. הוצאת המאבק מהתחום הקיבוצי-פרטי למרחב היישובי: חברות עין חרוד נאבקו בסוגית העבודה לנשים, לא רק בקיבוצן, אלא בקיבוצים נוספים וכאן מנהיגותן באה לידי ביטוי וכן גם ייחודן. בעיית העבודה לחברות ביישובים הצעירים, אף הועלתה על ידי נציגות עין חרוד במועצת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בגבעת ברנר בדצמבר במועצה השתתפו חמש חברות מעין חרוד, 143 בסביץ ליליה, פרוטוקול מאסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11: ל-ה, "על השאלות החברותיות בקבוצה", מבפנים מ'א, כרך ג' )כ'ג סיוון תרפ"ט(, עמ' פלצנבוים, צירקין, גולדשטיין, כהו ויניה, פרוטוקולים מאסיפות כלליות ) , ,(, ארכיון עח"מ,ספרי פרוטוקולים, ארון מס'

174 שתיים, שולמית ז'רנובסקי ובלה פנינית כצירות ושלוש, יהודית איידלמן, ליליה בסביץ ויוכבד בת רחל כחברות מזכירות הקיבוץ המאוחד. מספר זה גבוה באופן יחסי לקיבוצים אחרים, שכן היו קיבוצים שלא שלחו אף חברה כנציגה ורוב הקבוצות, ביניהן, גבעת ברנר, גבעת השלושה, יגור ופלוגות ירושלים שלחו חברה אחת בלבד. בסך הכל, מתוך שלושים ושישה צירים שהגיעו 145 למועצה, היו עשר חברות, שהן קצת פחות משליש. במועצה התקבלה החלטה רשמית לפיה: על הפלוגות לדאוג ולטפל באופן מיוחד בחדירת החברה למקצועות ההולמים אותה, בייסוד קואופרטיבים להעסקתה, ביצירת והגדלת ענפי המשק העצמי המעסיקים את החב רה, 146 בשליחת חברות להכשרה למשקי וחבורות הפועלות". ניתן לראות כי הייתה בחברות עין חרוד מידה רבה של העצמה כלפי חברותיהן בהתיישבות העובדת. הרגשתן התמידית הייתה כי הן "הקטר שמוביל את הרכבת" ובשל כך הן אלו אשר צריכות ליזום את השינוי והתיקון עבורן. לפיכך הן קראו לאותן אסיפות חברות, העבירו שאלונים ביניהן, דאגו לפרסם את הדברים בעיתונות הקיבוצית והנשית וכן העלו מספר תובנות על מנת 147 לשפר את המצב. ראוי להדגיש כי חלקם כבר נאמרו קודם ולא יושמו, או יושמו באופן חלקי בלבד ודרוש היה לחדשם ולחדדם שוב ושוב. 8. העבודה בחקלאות כגורם למעורבות ציבורית: ההבנה כי עבודה בענפי השירות גורמת לפסיביות, לחוסר סיפוק ולפיכך לדלות חברתית מצידה של החב רה, באה כאמור לידי ביטוי כבר בדיונים והחלטות שהתקבלו קודם לכן, בשנים היא בוטאה על ידי גברים ונשים כאחד. אולם, דווקא מכיוון שמדובר היה בשינוי מהותי עבור החב רה, הרגילה ממסורת הדורות שלא להיות אקטיבית בחיים הציבוריים, המהפך היה קשה ולפיכך גם איטי. היה צורך לחזור פעמים רבות על הדברים בפני החברות בפורומים שונים. בין הדוברות ראוי להזכיר את ליליה בסביץ, יוכבד בת רחל, שולמית ז'רנובסקי טובה שופמן ובלה פנינית שטענה כי: "האקטיביות הכרחית לתחושת החב רה ולראיית הח ברה כולה 148 אותה". הדעה הרווחת בקרב החברות והחברים כאחד הייתה כי חולשת החב רה בקבוצה וחוסר האקטיביות שלה נעוצה בבעיית העבודה והסיבה שבשלה החברות לא התבטאו באסיפות הייתה חוסר ידע מקצועי וחוסר בטחון עצמי. שולמית ז'רנובסקי טענה כי אם החברה תתמקצע בענפים החקלאיים, בטחונה העצמי יתחזק ובעקבות כך היא תסכים גם למלא תפקיד ציבורי-משקי דבר 149 שיעורר את מעורבותה הכללית במשק. באספה אחרת טענה בלה פנינית כי העובדה שחברות על חוק השליש ויישומו יידון בהרחבה בפרק הבא. ראוי לציין כי ליליה בסביץ כתבה לעצמה פרוטוקול של ההחלטות והסיכומים שהתקבלו בהחלטה ובו ציינה כי היו מקומות אחדים שלא נהגו לפי החוקה לבחור שליש חברות ויש להעיר להם על כך. בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק מתוך סיכומים והחלטות, מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק ראו תיקיה הרבים של ליליה בסביץ באי"ט, בהם אספה נתונים, שאלונים ועדויות של חברות קיבוץ רבות. כמו כן בכל העיתונים הקיבוציים ובירחון "דבר הפועלת" ישנם מאמרים ודיווחים רבים של חברות הקיבוץ, במיוחד ליליה בסביץ בעניינים הנוגעים לעבודת החברות ביישובים השונים. פנינית בלה, אספת חברות בגוש נוריס )9.9.39(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק ז'רנובסקי שולמית, פרוטוקול אסיפת חברות ) (, בתוך: בסביץ ליליה-ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל,93 תיק.9 156

175 עובדות בענפים חקלאיים יצרניים אינה מספיקה והאישה צריכה לגלות אקטיביות בכל תחומי 150 החיים. נראה כי החברות ביקשו לצאת מענפי העבודה למעורבות בציבוריות באופן כללי. לכן, בד בבד עם ההבנה כי עבודה בענפים היצרניים מביאה לבטחון עצמי ולמעורבות חברתית, יזמו חברות עין חרוד, ליליה בסביץ ויוכבד בת רחל את חוק ה'שליש' )יידון כאמור בהרחבה בפרק הבא(, שעיגן באופן פורמאלי את הצורך להכניס מספר של לא פחות משליש חברות לכל הועדות המנהלות ומטרתו הייתה להפוך את החב רה לשותפה בחיים החברתיים והציבוריים במשק. לדעתי יש לראות קשר הדוק בין סוגיית עבודת החברות לחוק ה'שליש' והשניים היו שלובים זה בזה לכל אורך הדרך. החברות הראשונות שכבשו להן מקום של קבע בענפים החקלאיים, הן גם אלו שמילאו תפקידים ציבוריים בועדות ובמוסדות המשק והביעו את עמדתן באסיפות ובדיונים. חברות אחרות, שלא התברגו בענפי השדה ונשארו דרך קבע לעבוד במוסדות בניגוד לרצונן, היו בדרך כלל גם פסיביות בשאלות חברתיות, נמנעו מלהשתתף בפומבי באסיפות וכל שכן למלא תפקיד ציבורי במשק. אחת החברות ביטאה, בעיתון החי: בעילום שם, את חוסר שביעות רצונה ממצב זה שאלוני מדוע אינני אקטיבית בתנועת הפועלות ואינני מתעניינת בה כמעט? איך אתמסר לענייני התנועה כולה, בזמן שיש כל כך הרבה לעשות במסגרת הקיבוצית שלנו ואנו הדוגמא לבודדת, לפועלת השכירה בעיר ובמושבה. 151 למעשה יש כאן מסר חשוב ותשובה בעלת משמעות עקרונית לשאלה כיצד נשות עין חרוד ראו את עצמן. בעיני הכותבת היא וחברותיה בעין חרוד הן הדוגמא והמודל לחיקוי של חברות ההתיישבות העובדת בפרט ושל חברות היישוב בכלל. אולם בהמשך היא גם מודה כי בניגוד למחשבה שרווחה בחוץ, למעשה בעיית החברה בקיבוץ עדיין לא נפתרה וכדבריה: גם פה יש עוד הרבה לעשות, עוד לא הכל בסדר כמו שחושבים בחוץ... נראה מה מצב החב רה בעבודתה, כי זה קובע את הרגשתה בחיינו... אינה יודעת החברה מה נעשה סביב, לא יודעת 152 להקשיב באספות ולא להצביע. זהו עניין לחברים, אליה מגיעים רק הדי הדברים. הכותבת מודה שמצבה של החברה בעבודה משפיע על כל הווייתה, אך יותר מכך היא מצביעה על 153 העובדה כי החברה מנותקת: "היא פסיבית בשאלות כלליות, יודעת את פנתה". קשה לדייק ולומר מה קודם למה? האם בשל הפסיביות בשאלות כלליות מקומה בעבודה נחות, או שמא בשל נחיתותה בעבודה היא פסיבית בשאלות כלליות? בהמשך היא העלתה סוגיה נוספת, לפיה לא רק בין החברים והחברות ישנו פער אלא גם ובעיקר בין החברות עצמן: אמנם יש יחידות, שמזלן שיחק להן והן הצליחו לחדור לעבודות חוץ- עבודה מכניסה- קנאת יתר החברות עליהן, הן, הן המתקדמות, מעורבות בחיים, מתערבות בשאלות משקיות ועוד. פנינית בלה, פרוטוקול ישיבת ועדת חברות בגוש נוריס ) (, בתוך: בסביץ ליליה-ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה,15 מיכל,93 תיק חברה, "לשאלות החברה בקיבוץ ובמקצוע", עיתון חי, פברואר, 1439 בתוך: בסביץ ליליה-ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק שם, שם. 153 שם, שם

176 לעומתן, היתר מרגישות את פיגורן בחיים, זה גורם לעיתים גם לשנאה אישית ולחוסר יחס 154 חברי". למעשה, הודגשה כאן נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת. מהדברים נראה כי חברות המשק התחלקו לשתי קבוצות- העובדות בענפי השדה, שהיו המעורות בחיים החברתיים והציבוריים של 155 עין חרוד, ועובדות השירותים הפסיביות, שהיחס לעבודתן המקצועית היה מזלזל. בסיום הרשימה הדגישה הכותבת את המלכוד הכפול שבו נמצאה החברה הפעילה, העובדת בשדה, כאשר מופעל עליה הלחץ הקולקטיבי לציית לקיבוץ: יש עוד אפשרות להוציא במשק הגדול חברות לעבודות המשק, אך עד עתה תמיד היא משמשת רזרבה לחילופין במוסדות. בעונה הכי חשובה ומעניינת בענף לא נרתעים מלקחת אותה למוסד ילדים, למטבח וכדומה, בלי שום מוסר כליות. 'החברים יעשו את העבודה' אומרים בסידור העבודה. אם החברה צייתנית היא נמצאת שנים במקצוע, לא מתקדמת ולא לומדת כלום, אם 156 היא מתקוממת ומסרבת לצאת מעבודתה רוגזו של כל המחנה נופל עליה. למעשה, מצד אחד הימצאה של החב רה העובדת בחקלאות, במרכז העשייה הציבורית יכול להביא להישגים חשובים עבור כלל החברות ומצד שני מיקומה זה גרם לעיתים להבחנה בינה לבין יתר חברותיה, אלו שלא הצליחו להגיע למעמדה. זאת ועוד, גם מקומה המקצועי היה רגיש ומעורער, והוא נע בין הרצון להתקדם ולהשתכלל בעבודה לבין החובה החברתית למילוי תורנויות במוסדות 157 ובשירותים שכן אלו היו חובה שמי שלא מילאה אותה נתפסה כחוטאת כלפי הח ברה כולה. דווקא בשל תפיסתן של חלק מחברות עין חרוד את עצמן כסוללות דרך לשינוי נשים בקיבוץ בפרט ונשים בחברה היישובית בכלל, הן הרגישו צורך גדול יותר לחולל שינויים במעמדן המקצועי והחברתי. הן הרגישו אחריות רבה יותר מכפי שבאה לידי ביטוי בקיבוצים אחרים, לחולל שינויים במגוון של תחומים, אשר ישפיעו לא רק על נשות עין חרוד אלא גם על החב רה בח ברה כולה. דווקא משום כך, הובלט והתחדד השוני בינן לבין יתר הנשים בעין חרוד, שלא היו כמותן. כלומר ההובלה הנשית חידדה פערים חברתיים-נשיים. 9. מקומן והשפעתן של נשות עין חרוד בענפי השירותים: העובדים, ובעיקר העובדות בענפי השירות הרגישו כאמור בעמדת נחיתות תמידית. על אף העובדה שבקולקטיב הן שודרגו מעבודה למען היחיד )המשפחה(, לעבודה למען הציבור, עדיין ההערכה אליהן לא השתנתה והם נותרו כעבודות לא רצויות. בנוסף הן היו נתונים לביקורת תמידית, שכן מעצם טבעה העבודה בענפי השירותים הצריכה קשר יומיומי עם רוב חברי הקבוצה, אשר הגיעו לארוחות בחדר האוכל, לאסוף ולמסור כביסה, לבקר את ילדיהם במוסדות הטיפול המשותף או נזקקו לטיפול רפואי מצד האחות והחובשת. פעמים רבות חשו כאמור, העובדות בענפי השירותים יחס של זלזול, חוסר הערכה וחוסר שביעות רצון מצד החברים ומשום כך העבודה, זו אשר נתפסה 154 שם, שם. 155 ראוי לציין כי זהו לחץ ידוע של הקיבוצניקים, ההימצאות בתווך בין הפרט לבין הקולקטיב. ראו מחקריו של הנרי ניר על התנועה הקיבוצית ובמיוחד: ניר, רק שביל. 156 חברה, "לשאלות החברה בקיבוץ ובמקצוע", עיתון חי, פברואר, 1439 בתוך: בסביץ ליליה-ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק קלנר מרים, "במשתלת עין חרוד", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ'

177 בעיני הח ברה השיתופית כערך עליון בחיי הקבוצה, גרמה לחברות לא רק לתחושות של תסכול ומועקה אלא גם במידה רבה להדיר את רגלן מן המעגל הח ברתי והציבורי, להימנע מלהביע את עמדתן או לקחת על עצמן תפקידים ניהוליים ופוליטיים בקיבוץ ובתנועה. עם זאת, היו גם חברות שמצאו בעבודות השירות ייעוד וכדברי מרים שלימוביץ: "האשה הינה בעלת יכולת שירות בשל 158 תכונות הנפש המיוחדות שניחנה בהם". חברות אלו ביקשו לנתב את עבודת החברות בענפי 159 השירות כך שהעבודה בהן תהיה יעילה, מקצועית ופרודוקטיבית יותר. כאמור, בכל אותה עת, השירותים. היה זה בעין חרוד לקחו הגברים חלק כבר מן השנים הראשונות בעבודות בשונה מפלוגות ומקיבוצים אחרים בהם לא שותפו הגברים כלל בעבודות השירותים והם היו מקום עבודה בלעדי של החברות. יחד עם זאת, גם בעין חרוד הנשים הוסיפו להיות רוב בענפים אלה, וההבדל המגדרי ניכר גם במשך זמן התורנות שמילאו החברים. כפי שיוצג בהמשך החברות ביקשו לשנות אפליה מגדרית זאת ולחולל מהפכה גם בדפוסי העבודה בענפי השירותים. המטבח: עוד בתקופת העלייה השנייה נתפס המטבח כמקום הנחות והקשה ביותר לעבודה למרות שהוא היה יסוד החיים של הקבוצה. חברות רבות סלדו מהעבודה במטבח לא רק בשל העובדה כי רצונן היה להיות כמו גברים אלא יותר מכל כי המטבח מייצג את הנשיות המסורתית, החומרית והנחותה. גם בחוות העלמות הושם דגש על ניהול משק בית ובכלל זה בישול, אך הנערות הביעו מורת רוח והתנגדות למקצוע. הן התייחסו אליו באופן שלילי, כפי שהתבטאה חלוצת העלייה השנייה, שושנה בלובשטיין, מתלמידות החווה ואחותה של רחל המשוררת: הצעירות מתנגדות, איזה מקצוע זה! כל ימי חייה עבדה האשה במטבח 'מטבח וילדים' והרי זו אימרה שגורה בפי כל הדורות. מה ראתה האשה בחייה? הרי לא יצאה מכתלי חדר הילדים, או 160 המטבח... מטבח בתור הכרח מר- אך לעשות ממנו תעודה? בנוסף, הן המצב הכלכלי והן הערכים החברתיים הכתיבו צמצום והסתפקות במועט. העובדים היו צריכים להכין ארוחות "יש מאין", ולמרות המאמצים שהשקיעו בכך הם נתקלו לרוב ביחס של 161 בוז, חוסר הערכה ואי התחשבות מצד חבריהם לקבוצה. חוסר הערכה זה מייצג את חוסר ההערכה לנשים ולמטבח, לא רק לתוצאות. הביקורת על עובדי המטבח ועל טיב האוכל לא הייתה בחלל ריק. העובדים ובעיקר העובדות היו בראש ובראשונה ללא ידע בסיסי בבישול, כל שכן בעלי ידע נרחב יותר בתורת ההזנה או בהכנת תפריטים מאוזנים מבחינה קלורית. זאת ועוד, הציוד 162 במטבח היה מועט וחסר תנאים מינימאליים, עובדות שהקשו על העבודה הקשה ממילא. 158 ציטוט מתוך דבריה של מרים שלימוביץ באספת חברות בעין חרוד )1439(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק ראו רשימותיהן של נשים שעבדו בענפי השירות וראו בהם ייעוד ובכך למעשה קידמו אותם. לדוגמא רבקה מחנימית, מרים שלימוביץ ושושנה מירון להלן. 160 בלובשטיין, עלי כנרת, עמ' חברה, "מהמתרחש במטבחנו", עיתון חי, כריכה )1499(, 9 ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. רבינוביץ רבקה, "ועדת המטבחים", דבר מבפנים כרך ב', גליון 5 )שלהי נובמבר 1439(, עמ'

178 היו מספר חברות אשר הבינו כי רק אם ייזמו שינוי מהותי ישופרו התנאים. הן הקימו במהלך שנת 1439 ועדה מיוחדת שפעלה בשני מישורים עיקריים: האחד, בהכשרת חברות בבישול ותזונה על ידי קיום קורסים וסמינרים מיוחדים, והשני, הקמת "מטבח לדוגמא", אליו יבואו מכל המשקים 163 והפלוגות וממנו ילמדו איך צריך לתפקד מטבח וכיצד צריך להיראות מבחינה טכנית. כבר בראשית 1435 הצליחו שתי חברות עין חרוד, רבקה מחנימית ורבקה רבינוביץ, לארגן ולנהל את הקורס הראשון לבישול ולהנהלת המטבח ולסדר את המטבח בעין חרוד כמטבח לדוגמה. בשנים שלאחר מכן קמה ועדה מיוחדת- ועדת המטבחים שדאגה לעבור בין המשקים והפלוגות ולהדריך את עובדי המטבח וכן התקיימו קורסים רבים, בהם השתתפו חברות וחברים כאחד ולמדו לימודים תיאורטיים ומעשיים הקשורים לתזונה נכונה, לבישול ולשימוש בשכלולים טכניים 164 במטבח. החברות דאגו לכך שהדברים ייושמו לא רק במטבח החברים אלא גם בקרב מטבח הילדים שפעל בנפרד. שושנה מירון שהייתה אחראית על מטבחי הילדים התייעצה בקביעות עם האחות תיאה רוטנברג שהגיעה מווינה ועם ד"ר גרטה אונגר, רופאת ילדים שהגיעה מגרמניה והייתה אחראית הן על הילדים החולים שאושפזו והן על הפיקוח על בתי התינוקות ובתי הילדים בקיבוצים. אונגר שימשה בתפקיד ממאי 1497 וקיימה קשר שוטף עם מירון בנוגע להזנה הנכונה לילדים ויחד עם האחות תיאה שהתמחתה בתזונת ילדים, הן בנו תפריט מאוזן המותאם לילדים. בנוסף, דאגה מירון לשבת ליד הילדים בזמן שאכלו את ארוחותיהם בכדי שתוכל לחוש את תגובותיהם 165 למאכלים שבישלה. את אלו שהילדים לא אהבו היא הפסיקה לבשל. ב גויסה מירון על ידי מזכירות הקיבוץ להדרכה במטבחי הילדים שכן "הילדים הבריאים והחסונים של עין חרוד היוו 166 דוגמא ליישובי הקיבוץ המאוחד" והיא שימשה בתפקיד זה עד ל יחד עם זאת יש לשאול, האם יוזמות אלו שינו במשהו את היחס השלילי לעבודת המטבח? נראה כי התשובה על כך הינה שלילית. למרות השינויים אותם יזמו החברות עדיין לא היה ביקוש לעבודת המטבח והעבודה בו נעשתה לרוב מחוסר ברירה ובכפייה. כבר מלכתחילה טענו חלק מהחברות כי על מנת לשפר את מצב המטבח והעבודה בו שני שינויים הכרחיים צריכים להיעשות: האחד, להאריך את זמן התורנות במטבח בכדי שהעובדים בו יצליחו ללמוד את עבודתם כראוי, 167 והשני, להשוות את מספר העובדים בו למספר העובדות. ואכן לדרישות אלו היה מענה. לעומת שנות הייסוד ) (, בהם נמשכה התורנות במטבח בין חודשיים לשלושה ורק חברות השתתפו בה, הרי שבהמשך, בשנים , שותפו גם חברים בתורנות המטבח, במספר שווה לחברות, אך לזמן קצר יותר: שלושה חודשים לחבר ומחצית השנה לחברה. בשנים , תבעו החברות להשוות את משך התורנות של החברים והחברות ואף להאריכה לתקופת זמן של שנה, גם בכדי שהעובדים יתמקצעו בעבודתם וגם בכדי לאפשר לחברות העובדות 163 מחנימית רבקה, "במשק הבית- ההזנה וסידור חדר הבישול בקיבוץ", דבר הפועלת שנה א', גליון 1-7 )ב' חשוון תרצ"ד (, עמ' מחנימית רבקה, "על הקורס לבישול ולהנהלת המטבח", צרור מכתבים ) (: 39 הנ"ל, "ועדת המטבחים", שם,)1436( 71 עמ' מירון שושנה, "מטבח הילדים", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' מירון שושנה, "הדרכה במטבחי הקיבוץ המאוד", רשמה מפיה- בסביץ ליליה, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק מחנימית רבקה, "להנהלת המשק ואולי לחברה כולה?", יומן עין חרוד )3.7.37(, ארכיון עח"מ, ארון מס'

179 בענפים החקלאיים להאריך את משך עבודתן שם בלי לצאת בתכיפות לתורנויות במוסדות 168 השירותים. בהמשך דרשו החברות להקצות מספר עובדים קבועים למטבח כך שמספר החברים 169 העובדים בו יהיה אף גדול ממספר החברות. יחד עם זאת נראה כי במטבח עצמו עדיין הייתה קיימת חלוקה מגדרית בעבודה: בעוד הנשים היו אמונות על מלאכת הבישול, הגברים עסקו 170 בשטיפת הכלים ובהגשת האוכל לחברים הסועדים דווקא בזה הגברים 'סייעו' לנשים שעשו את העבודה החשובה. נראה שגם בתחום העיסוק המסורתי, בענף השירות המרכזי, קרי המטבח, נשות עין חרוד לא שקטו על השמרים. הן ביקשו והצליחו לתת גוון חדש לעבודה זו והן הובילו וקידמו את התחום. משמע, גם בזירה מסורתית ביותר ניתן לפתח סוג של הובלה. מנתונים שונים נראה כי עין חרוד היה המשק בו המספר הגדול ביותר של גברים שהשתתפו בעבודות השירותים. בשנת 1490, מתוך מאתיים וחמישים חברים ומאתיים חברות, מאה וארבעה עשר חברים, שהם 95% ומאה עשרים ושבע חברות, שהן 63% שובצו במוסדות. ארבעים ותשעה 171 חברים בלבד, שהם 14.6% עבדו בענפי השדה, לעומת שמונים חברות, שהן 90% מכלל החברות. מכאן, שבעדויות בנות הזמן, מהן עולה כי החברות חשו חוסר סיפוק מתמיד הרי שבמבחן התוצאה השוויון היה גדול יותר מכפי שהן חשו וחוו. נשאלת השאלה מה בכל זאת גרם לתחושת חוסר הסיפוק של החברות? בראש ובראשונה הקושי שלהן לשנות מסורת של יחס גרוע לעבודת המטבח. בנוסף, אולי החלוקה הפנימית בענפים החקלאיים שאפשרה להן לעסוק רק בתפקידים הנחשבים פחות גרמה להן לתחושות של חוסר מימוש וחוסר שוויון ומעל לכל היה זה הלקח אותו הפנימו, לפיו רק עקשנותן לשינוי מתמיד, תוביל בסופו של דבר למהפך מגדרי בתחום העבודה בפרט וביתר התחומים בכלל. ייתכן גם שהיה זה פועל יוצא של הציפיה ככל שהציפיה גבוהה יותר, כך גם האכזבה, אם הציפיה לא ממומשת, על אף שבאופן יחסי המצב טוב. מחסן הבגדים: המחסן, כמו המטבח, היה אחד הענפים בהם כמעט אף חברה לא הסכימה לעבוד מרצונה והיה צורך לכפות את העבודה בו עליהן. העבודה במחסן נתפסה כקורבן עבור הציבור ונראה כי עיקר הבעיות בעבודה זו היו התנאים הירודים והפרימיטיביים, היחס הביקורתי של החברים כאשר 172 צרכיהם לא סופקו, התקציב הנמוך והמחסור בידיים עובדות. על אף העובדה שהדברים לא נאמרו באופן גלוי ומפורש, יתכן כי היחס המזלזל בבגדים, שנחשבו אפילו פחות מאוכל, שהיה בו סוג של יצירתיות, דבק גם במי שטיפלה בהם, המחסנאית. כיוון שרוב החברות לא רצו לעבוד במחסן מלכתחילה, נעשתה העבודה בתורנות, למשך שנה בכל פעם ולרוב עבדו בו שלוש חברות בקביעות ועוד חברות נוספות שמחמת חולשה פיזית או מגבלות שונות לא יכלו לצאת לעבודתן הקבועה ונשלחו על ידי סידור העבודה למחסן באופן זמני. העבודה 168 פרלמוטר רעיה וז'רנובסקי שולמית, אספה כללית בשאלות מטבח )1435(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' פנינית בלה, "תור המטבח לחברים", אספה כללית )מוצ"ש פרשת בשלח, 1490(, שם, שם Pearlman, Collective Adventure, pp סבוראי משה, אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' 172 מתוך אסיפות כלליות ) , (, , , שם, שם. 161

180 הייתה קשה פיזית וגם החיכוכים הרבים עם החברים שלא היו שבעי רצון פעמים רבות מהשירות 173 שקיבלו גרמו לחברות לנסות ולהתנגד בכל סבב מינויים להיכנס לעבודה זו. שלא כמו במטבח בו עבדו החברים כבר מהשנים הראשונות ובשלב מסוים הושווה מספר העובדים עם מספר העובדות, הרי שבמחסן לא עבדו גברים כלל עד לשנת 1435 ומני אז, דווקא ביוזמתו של 174 אחד החברים הוכנס לעבודה במחסן חבר אחד בכל פעם. שוויון של ממש בחלוקה בין החברים לחברות וודאי שלא היה וגם כאשר הוחלט על כניסת חבר לעבודה במחסן הרי שמספר החברות היה גדול ממספר החברים ומאוחר יותר אף הוחלט כי משך הזמן של החברות בעבודה יהיה 175 שנתיים ושל החברים שנה אחת בלבד. להערכתי, מכיוון שהמחסנאיות לא "נחשבו", גם לא היה בכוחן לשדרג את עבודתן ולצרף אליהן גברים. באופן זהיר ניתן אולי לומר כי היה זה גם תוצר של חלק מעובדות המחסן הספציפיות שלא 'קורצו' מהחומרים המובילים מהפכות. משך כל השנים נשארה עבודה זו במעמדה הירוד בעיני החברות ורק מעטות הסכימו להישאר בו מעבר לזמן התורנות הקבוע. יחד עם זאת ראוי לציין כי החברות הבינו כי יש צורך לפעול בכדי לשכלל את העבודה במחסן והן הקימו כבר בראשית שנות השלושים, יחד עם חברות יגור את "ועדת המחסנים" הקיבוצית, שתפקידיה היו ארגון וריכוז קניות, קביעת נורמה של הלבשה, 176 ארגון קורסים לתפירה ולניהול המחסן, ייעול העבודה והדרכה ביישובים הצעירים. מכאן, כי גם בקרב עובדות המחסן התגלתה היוזמה הנשית שהייתה בעלת השפעה שחרגה מהלוקאלי- מהקיבוץ הספציפי. המכבסה: בשנים הראשונות, כאשר העבודה במכבסה הייתה ידנית עבדו בה חברות בלבד, והחברים לא לקחו בה חלק בכלל אף על פי שהעבודה הצריכה כח פיזי רב והחברות העדיפו להשקיע את כוחותיהן בענפים החקלאיים, בשדה הפתוח ולא בכיבוס בגדי חבריהם. העבודה במכבסה נחשבה לעבודה דחויה והיחס אליה היה זהה לעבודה במטבח. בסיפורו של דוד מלץ, חבר קיבוץ, "סדקים" שהתפרסם בקובץ "חתחתים בדרך", תאר מלץ את עבודתה של מרים, גיבורת הסיפור, במכבסה: עבודתה היום בכביסת הלבנים לתינוקות הייתה קשה ומרגיזה. בחדר האפל למחצה והרטוב, עמדה כפופה על הגיגית הגדולה, ועצב אשר שחר אין לו מילא את נפשה. שני הבחורים, שהבטיח החצרן לשלחם, להעלות את הלבנים לעלייה לייבוש- לא באו... יצאה לבקש מישהו 177 מהבחורים שיעזור לה. אולם, השתמטו. נראה כי לא רק שהגברים לא שובצו מלכתחילה בעבודת הכביסה, אלא גם שלא ניתן היה לזכות בעזרתם גם באופן חד פעמי. הגברים המעטים שההינו לעבוד בעבודות הנשיות ונענו לבקשת החברות וסידור העבודה, היו יוצאי הדופן בחברה הקיבוצית. ברומן האחרון של מלץ "לדרכו התועה", תואר שלמה רוזן, גיבור הרומן שעבד במכבסה: "במכבסה הוא היה הגבר היחידי, עמל 173 שם, שם. 174 טקץ', אסיפה כללית ) (, שם, שם. 175 אסיפה כללית )4.4.95(, שם, שם. 176 בסביץ ליליה, "וועדת ההלבשה", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 15, תיק מלץ, חתחתים, עמ'

181 עם קבוצה של נשים בעבודה מפרכת, שוברת הגוף ומפרקת העצמות בתנאים פרימיטיביים 178 וקשים". נראה כי באופן פרדוקסאלי ואירוני, דווקא העבודה הפיזית הקשה נמסרה לבחורות וכאשר הפכה העבודה במכבסה לקלה יותר, בעקבות הכנסת דוד הקיטור אליה, אשר שדרג את העבודה במכבסה באופן בולט, היא הפכה לענף בו עבדו כמעט אך ורק גברים, שכן העבודה הייתה מכאנית ואוטומציה נחשבה למומחיות גברית. כנראה משום כך למעט מספר חברות שהמשיכו לעבוד במכבסה בכביסת יד היה זה ענף גברי. בשנות מלחמת העולם השנייה, כאשר רבים מהחברים גויסו והחברות נשאו בעול העבודה בכל ענפי המשק, כולל ענפים שאף פעם לא חשבו שיצליחו לעבוד בהם, העזו חברות אחדות להציע את עצמן לעבודה במכבסה. מרבית החברים התנגדו לכך בטענה שהעבודה ליד דוד הקיטור מסוכנת מאד אולם בשל המחסור בידיים עובדות נכנסו בכל זאת מספר חברות לעבודה במכבסה ולמדו לתפעל את הדוד ואת המכונות ואף לבצע בהם תיקונים שנדרשו. מרים שלימוביץ סיפרה על יחסן החדש והשונה של החברות לעבודה במכבסה, לעומת שנות הראשית: לא קל היה לחברות עצמן להיכנס לעבודה חדשה: בדפיקות לב ופיק ברכיים היו ניגשות בזמן הראשון להדליק את דוד הקיטור, שמא יתפוצץ, כפי שאיימו עליהן חברים מנוסים שעבדו על ידן. לאט, לאט התגברו על הפחד וגבר ביטחונן בעבודה... ומה טוב לראות את אור פניה של 179 החברה המצליחה לעשות איזה תיקון בדוד הקיטור. מתוך חמש החברות שנכנסו למכבסה בשנות המלחמה, שלוש התמידו בעבודה זו והמשיכו לעבוד בה בקביעות. אולם, אליה וקוץ בה. החברות שנכנסו לענף החזירו למעשה את המצב לימי הראשית, כאשר החלוקה המגדרית הברורה הייתה כי רק חברות עובדות במכבסה וכדברי מרים שלימוביץ: במשך זמן קצר התרגלו במשק לזה שבמכבסה עובדות חברות בלבד וכשהיה צורך להחליף יום חופש או יום מחלה לחברות, לא הסכימו לסדר חבר לעבודה זו... כל האחריות מוטלת כיום רק 180 על החברות, כאילו מעולם לא היה אחרת. שלימוביץ לא הביעה אי שביעות רצון מחזרה זו למסורת האבות וגם לא ברור מי הם ש"לא הסכימו", האם החברות העובדות במכבסה או שמא סידור העבודה? על כל פנים נראה כי השוני וההבדל המשמעותי ביחסן של החברות לעבודה במכבסה היה בעיקר כיוון שהפעם הגיעה היוזמה מצידן ומבחירתן ולא נכפתה עליהן כבעבר. בנוסף, בינתיים, היחס לעבודה במכבסה שודרג. 178 מלץ, לדרכו התועה, עמ' שלימוביץ מרים, "חברות במשק מספרות- תש"ג (, עמ' שם, שם. בענף שחברות לא עבדו בו", דבר הפועלת שנה ט', גליון 9-3 )כ'ו אדר ב' 163

182 181 הטיפול והחינוך המשותף : ענף שירותים משודרג: היחס לטיפול המשותף היה מעיקרו חיובי והחברות האמינו כי חינוך זה הינו הטוב ביותר עבור ילדיהן. אוה טבנקין כתבה על כך ברשימתה בדברי פועלות: התייחסנו אליו לא רק כאל הכרח הנובע מחיי הקבוצה, אלא בעיקר כאל משאת נפש של חינוך יותר מעולה לילדינו. הכרנו כי החינוך המשותף יהיה לאבן הפינה של בניין הקבוצה כל אחת מאיתנו הייתה מוכנה למסור באמון גמור את ילדיה לידי חברתה וללכת לעבודה ניגשנו אל 182 החינוך המשותף כאל דרגת חינוך עליונה. מחזור הילדים הראשון שהחל להתחנך בעין חרוד על יד המעיין התגבש בשנת 1499, כאשר עד אז ) (, נשלחו הילדים המעטים ללמוד בכפר יחזקאל. הגננות הראשונות של קבוצת הילדים הצעירה היו נטלקה טבנקין, אחותו של יצחק טבנקין, שהגיעה לעין חרוד ב פרומקה אשד- אושרובסקי, שמיד עם הגיעה לעין חרוד שימשה כגננת משך שנים רבות ולאחר מכן חינכה את חברות הנוער שהגיעו לעין חרוד. בין עבודתה עם חברת נוער אחת למשניה הספיקה לחזור ולסיים את לימודיה בסמינר למורים בירושלים, שם התחברה עם המורה נחמה לייבוביץ', עימה הייתה 183 בקשר הדוק עד מותה. בגן הבוגר הייתה רבקה רובין שהייתה בעלת נסיון בניהול והדרכה 184 במוסדות חינוך עוד בחוץ לארץ ובעין חרוד מצאה כר נרחב למרצה ולכישוריה. בהמשך, כאשר גדלה חברת הילדים בעקבות קליטת משפחות נוספות במשק וריבוי הילודה נוספה לצוות הגננות 185 גם אסתר רבינוביץ שנקלטה בעין חרוד במיוחד לצורך מילוי תפקיד חינוכי זה. כמחנכות בגיל בית הספר היסודי בלטו שושנה צ'נסטוחובסקה )"המורה"(, שסיימה סמינר למורים טרם עלייתה לארץ והגיעה לעין חרוד בעקבות חברותיה הטובות פרומקה אשד ונטלקה טבנקין, וכטבנקין אף היא לא הקימה משפחה, ופייגה ליפשיץ- ביבר שלמדה בסמינר לגננות בווארשה, הייתה תלמידתו של יאנוש קורצ'אק ועבדה עימו בבית היתומים והחדירה שיטות רבות 186 משלו לחינוך הילדים בעין חרוד. כל הגננות, המורות והמטפלות היו נאמנות לעבודתן אולם חשוב לציין כי הן סללו את דרכן בשדה החינוך ללא מסורת רעיונית-תנועתית-סוציאליסטית מגובשת. כמו כן גם היעדר ידיעת השפה העברית, בשל היותן עולות חדשות עמד להן כמכשול. עם זאת, הן לא שקעו בפקפוקים ולדברי אהרון ינאי "בזכות יכולתן האוטודידאקטית, העושר הרוחני שלהן והאווירה האוהדת סביבן, הן 181 הטיפול המשותף נחשב לאחד נענפי השירות על אף שכפי שאראה בהמשך, הוא היה בעל מעמד גבוה יותר משל ענפי השירות האחרים כגון המטבח והמחסן. על היבטים מסוימים, ביניהם: התהוות הטיפול המשותף בקבוצות הראשונות ובעין חרוד, הלינה המשותפת, היחסים בין ההורים למטפלות ויחסן של האמהות לטיפול המשותף ולפרידה מהילדים הורחב לעיל, בשער הראשון. מחקרים רבים עוסקים בתפיסות החינוכיות בקיבוצים, נושא שעליו לא יורחב כאן. מחקר זה מבקש להדגיש ולהתייחס רק להיבטים המעצבים ולחידושים שיזמו הצוות החינוכי, בעיקר החברות בעין חרוד. להרחבה על החינוך הקיבוצי ראו: דרור, תולדות החינוך הקיבוצי: פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים: קריץ, הגורמים בהתהוותו ועוד. 182 טבנקין אוה, "הילד והחינוך המשותף", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות, עמ' אשד פרומקה, חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. ראוי להעיר כי בספרה של חיותה דויטש, "נחמה", אין אזכור לפרומקה אשד. 184 ינאי, תולדות - המעיין, עמ' פרוטוקול מאסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' יומן עין חרוד ( י'ד שבט תשל"ב(, עמ' 3-9, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס'

183 187 הצליחו להתקדם בעבודתן וליצור תכנים חדשים וייחודיים בחינוך ילדי הגן ובית הספר". כך תיארה פרומקה אשד את הקשיים וההתלבטויות שעמדו בפניהן בשנים הראשונות: דל היה הרכוש אשר בו ניגשנו לעבודתנו: חוסר הכשרה כללית; חוסר הכשרה בידיעת הארץ והמולדת; חוסר שפה מקורית; הרגלים מנוגדים לחיי קומונה; אי ידיעה בטיפול פיזי; חוסר 188 יכולת ליצור את החג לילד, את השבת- ועוד שורה של מכשולים קשים. כיוון שגדלו בבתים מסורתיים והתחנכו לרוב במוסדות דתיים הן שאבו את ערכיהם בראש ובראשונה ממעיינות התרבות היהודית. כך יזמה שושנה "המורה" את קבלות השבת ואופן חגיגת החגים בקרב ילדי עין חרוד, מסורת שהתקבעה ואף הודפסה ב כספר "מסיבות" שהיה 189 למורה דרך בחברה הקיבוצית ובו דפוסי מועדים וחגים. אולם, נוסף לתכנים אותם שאבו מן המסורת, דאג הצוות החינוכי כולו להנחיל לחברת הילדים ערכים ארץ ישראליים כאהבת הארץ, האדמה, הלאום ובעיקר גאווה על המפעל אותו הקימו הוריהם. לקיבוצם ערכו לשם טיפוח יחס הילדים ביקורים סדירים בענפים החקלאיים השונים: האורווה, הרפת, המטעים, המכוורת ועוד. לשם טיפוח אהבת המולדת והטבע נערכו טיולים בחיק הטבע ובתוך כך לימוד על חרקים, צמחים ופרחים. בגילאים הבוגרים של ילדי בית הספר, הוקם משק חקלאי זעיר בצמוד לכיתות ולבתי הילדים והם שולבו בעבודה בכל הענפים: בגן הירקות, במטבח, במכבסה וכן 190 לימודי תנ"ך, הסטוריה, טבע ועברית. בהיעדר ספרות ענפה בשפה העברית לילדים נאלצו הגננות גם להמציא סיפורים ושירים חדשים. זאת עשו באמצעות תמונות מספרים שונים כאשר הילדים היו שותפים ביצירת הסיפור והשיר ואף כתבו אותו לאחר מכן ביומן הילדים שהוצא אחת.191 לשבוע. תרומה חינוכית נוספת הובאה לעין חרוד על ידי סטפניה וילצ'נסקה שהייתה שותפתו של יאנוש קורצ'אק בעבודתו החינוכית בבית היתומים היהודי בוורשה. בשנות השלושים ביקרה וילצ'נסקה בעין חרוד מספר פעמים ואף השתלבה בבתי הילדים ובעבודה החינוכית. עיקר מאמציה הופנו לחיזוק השלטון העצמי של הילדים. עד בואה נהגה חברת הילדים כדגם של חברת המבוגרים. סטפניה הפכה את חברת הילדים לדגם של פנימייה. היא הרחיבה את גבולות החופש של הילדים ואפשרה להם לנהל את חייהם באופן עצמאי יותר שכלל חופשיות יתר בשעות השינה, חוסר כפייה באוכל, לימודי המשך לבוגרי הקיבוץ ועוד. לדעת החוקר יובל דרור, סטפניה ויצ'נסקה הטביעה 187 ינאי, תולדות - המעיין,, עמ' אושרובסקי- אשד פרומקה, "רשימות-המחנכת בקיבוץ ", יומן עין חרוד 1100 )ט' שבט תשכ"ט (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' 13: חוברת זכרון- שנה למותה, שם, תיקים אישיים. 189 צ'נסטוחובסקה שושנה, "מרשימותיה של מורה", בתוך: גלעד זרבבל וציזלינג נריה )עורכים(, עין חרוד- פרקי יובל, תל אביב, תשל"ג, עמ' : הנ"ל, מסיבות. על תרומתו הרבה של הספר לעיצוב התרבותי של ילדי עין חרוד בפרט וילדי החברה היישובית בכלל יידון בפרק העוסק בתרומתן של חברות עין חרוד להוויה התרבותית בו. 190 על החוויות הרבות של הילדים מטיולים בחיק הטבע ובענפים בהם עבדו הוריהם ראו למשל: אושרובסקי- אשד פרומקה, "מיומנה של גננת" )1491(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' : ליפשיץ- ביבר פייגה, "סיפור חיים" )אוקטובר 1470(, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: רבינוביץ אסתר, "מיומנה של גננת", שאלות מבפנים )שלהי ינואר 1435(, כרך ב', עמ' : טבנקין נטלקה, "החגים בגן", צרור מכתבים ) (, עמ' 94-97: גפני שרה, "הילדים והטבע", צרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף ) (, עמ' 77-76: קריץ, הגורמים בהתהוותו, עמ' תמרין רחל, "בחברת הילדים", יומן עין חרוד ) (, 1964 ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' 13: רובינה רבקה, "הגן הגדול", מבפנים ל'ו )אלול תרפ"ח(, כרך ג', עמ' : רבינוביץ אסתר, "איך נוצר שיר?", מיומנה של גננת, שאלות מבפנים )שלהי ינואר 1435(, כרך ב', עמ' 193. בהקשר זה ראוי לציין כי לדעת חבר עין חרוד, אהרון ינאי, הקיבוץ סלל את דרך המלך של המשנה החינוכית בתנועה הקיבוצית כולה. ראו: ינאי, תולדות - המעיין, עמ'

184 חותם על עין חרוד בתחומים חינוכיים רבים. היא יצרה מסגרת מאורגנת של ועדות ודאגה להוצאת עיתון של חברת הילדים תוך יצירת דפוסי פעולה קבועים. המסגרת הדמוקרטית שיצרה, 192 ברוח השקפותיו של קורצאק נשארה נכס לחברת הילדים עוד שנים רבות. ניתן לסכם ולומר כי צוות העובדות של הטיפול המשותף הוביל קו חינוכי-ייחודי חדש אותו הן יצרו כמעט "יש מאין". המאפיינים החינוכיים של עין חרוד השפיעו על תנועת הקיבוץ המאוחד בפרט ועל הח ברה היישובית בכלל. המחנכות והגננות שהתמידו בעבודתן משך שנים רבות על אף השחיקה, הקדישו את כל זמנן ומרצן לחינוך, הוציאו חוברות בנושא והעבירו הרצאות וסמינרים 193 שעסקו בנושאים פדגוגיים וחינוכיים. משנתן הראשונית אותה הן טרחו לשנן בכל זמן ובכל עת הייתה כי מתוך אהבה לילד ואמונה במפעל, בלא קוצר רוח ובלא זלזול, תוך ניסוי וטעיה, גילוי 194 המגרעות והחסרונות, בקורת ומחשבה, ושמירה על הערכים ניתן יהיה להגיע לחינוך נעלה. נראה לי כי אין להשוות את הטיפול והחינוך המשותף עם יתר מקצועות השירות על אף שבחלוקה הקיבוצית הוא הועמד בכפיפה אחת יחד עימם. אכן במינוחים הם נתפסו כחלק מ"מוסדות הבית", אך היה לטיפול בילדים מעמד שונה לגמרי. היות והעבודה הייתה עם בני הדור השני, ממשיכי הדרך והילדים העברים החדשים שגדלו וצמחו בארץ ישראל ובחברה הקולקטיבית, ניכרה אצל העובדים מסירות נפש של ממש בעבודה זו. בדור הילדים נתלו תקוות רבות למימוש 195 האידיאלים אותם יצרו הוריהם המייסדים. על כן הושקעה מחשבה רבה בערכים הלימודיים והתרבותיים שהונחלו לילדים, דבר שנעשה בשיתוף ההורים והמחנכים כאחד. אי לכך הרבה פחות טרוניות נשמעו מצד החברות על עבודה זו באופן יחסי לענפי השירות האחרים בהם נאלצו החברות לעבוד. סיעוד וטיפול בחולים: קיבוץ עין חרוד הוקם בחלק המזרחי של עמק יזרעאל, בגוש נוריס, בו היו שטחי ביצות ועל כן כבר מלכתחילה בלטה הבעיה ההיגיינית והתברואתית במחנה האוהלים, סמוך למעיין חרוד. קופת חולים בארץ הבינה כי יש ללוות את מעשה ההתיישבות בעזרה ובהשגחה רפואית נאותה. תשומת לב מיוחדת הופנתה לעבר אנשי גדוד העבודה שישבו סמוך למעיין חרוד מרובה סכנות המלריה ועל כן כבר מלכתחילה דאגה לסדר "חדרי חולים", שהיו לא יותר מאוהלים בהם הוצבו מספר מיטות וציוד רפואי אלמנטרי. האחות הראשונה שהגיעה למחנה הייתה אווה פופקו, לימים חווה חסין, חברת תל יוסף, שנישאה לאיש הגדוד אברהם חסין. מרבית הזמן הייתה היא המופקדת הבלעדית על שלומם של החולים ובתוך כך טיפלה גם בערביי הסביבה ודאגה לחלק להם כינין למניעת הקדחת. בהמשך החל להגיע הרופא ד"ר בן ציון הירשוביץ פעמיים בשבוע, על מנת 192 דרור דרור, גידול מסגרות, עמ' טבנקין נטלקה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: צ'נסטוחובסקה שושנה, חוברת זכרון- שלושים למותה, שם, שם: שכטר, רחל כצנלסון שזר, נספח מס' אושרובסקי- אשד פרומקה, "מיומנה של גננת" )1491(, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' 19: וילצ'נסקה סטפה, "הגנת העבודה", מבפנים כרך ה' )פברואר- דצמבר 1431(, עמ' : רבינוביץ אסתר, "סבל שוא", צרור מכתבים )114( 59 ) כ'ב טבת תרצ"ט(, עמ' 37: 90- צ'נסטוחובסקה שושנה, "על ילדינו", מבפנים כרך י'א )אייר תש"ו- מאי 96(, עמ' ראו בעניין זה בשער הראשון, הפרק העוסק בטיפול ובחינוך המשותף. 196 לביא, מגילתי, עמ'

185 לטפל בחולי המלריה הרבים במחנה שבשל מצוקת המקום היו נשארים מחוסר ברירה באוהלי המגורים. מתוך הבנה כי העדר מבנה מתאים עלול לגרום למגפה לא רצויה במחנה כולו הוחלט לרכוש בעזרת קופת החולים צריף גדול ומרווח יחסית ובו מקום לעשרים חולים, ארבעה חדרי טיפול ושירות ובית מרקחת קטן. לצידו עמד צריף נוסף, בעל אולם אחד, שכונה בשל צבעו "הצריף הירוק", ושימש במקור כגן הילדים הראשון של עין חרוד. בצריף זה שוכנו החולים שחלה הטבה במצבם והם נזקקו רק לתקופת החלמה. מכלול המבנים החל להיקרא בשלב זה "בית החולים" 198 והוא קלט גם חולים מהסביבה הקרובה ולא רק את החולים במחנה עין חרוד ותל יוסף. בכך ניתן לראות שוב עד כמה עין חרוד השפיע על סביבתו. עם הכח הרפואי נמנו אחיות שעברו הכשרה פרה-רפואית מסודרת בחוץ לארץ, טרם עלייתן ארצה וכן חובשות שלא היו בעלות הסמכה, אך התמסרו לעבודתן. לצידן עבדו גם מנקות ומבשלות שעבדו בתורנות והתחלפו לעיתים קרובות. רוב העובדות היו חברות עין חרוד ותל יוסף. האחיות הבולטות מקרב נשות עין חרוד היו חנה בלוך, מינה מאירוביץ והאחות תיאה רוטנברג שהגיעה מוינה. בלוך שהגיעה לעין חרוד ב לאחר שהוסמכה כאחות בליטא סיפרה כי על אף רצונה העז "לעבוד במעדר ולהתמזג עם הטבע הפראי", הרי שכאשר ראתה את הקדחת הקשה בקרב 199 חבריה לא "יכלה להסתלק מן החובה לאחי החולים". מאירוביץ הגיעה אחרי בלוך ושהתה בעין 200 חרוד זמן קצר יחסית ולאחר מכן עברה- הוגלתה לתל אביב, ו"שוועסטר" תיאה רוטנברג שימשה כאחות ילדים והכניסה שיטות עבודה חדשות בטיפול בתינוקות וילדים, בעיקר בתחום הנקיון, הלבוש, התזונה וטיפול מונע למחלות וכן את טיפת החלב למעקב אחר גדילת הילדים. ראוי להדגיש כי השינוי שחוללה בתחומים אלה השפיע לא רק בעין חרוד אלא על כלל ההתיישבות העובדת. כחלק מתפיסתן של חברות עין חרוד כי הן סוללות דרך לשינוי, היא עברה והדריכה 201 אחיות ומטפלות במשקים שונים, בייחוד בקרב פלוגות הקיבוץ המאוחד. האחיות והחובשות שהיו רווקות במחצית הראשונה של שנות העשרים, התגוררו יחד עם עובדות המטבח והנקיון בצריף ארוך, ללא שירותים, הסמוך לחדרי החולים והיה מחולק במחיצות דקות של קרשים, ואילו לרופא הראשי ששימש כמנהל בית החולים, ולא היה חבר עין חרוד, אלא תושב במקום, נבנה צריף שעל פי חנה בלוך נראה כארמון: 197 ד"ר בן ציון הירשוביץ )הראל( נולד בלטביה ב את הכשרתו הרפואית קיבל באוניברסיטאות בגרמניה ובשוויץ והוסמך כרופא ב הוא היה ציוני נלהב ועלה ארצה בשנת זמן קצר לאחר עלייתו התבקש לסייע בעבודה הרפואית בעמק ומונה לרופא הראשי של קופת חולים בצפון הארץ. היה מנהל בית החולים בעין חרוד ולאחר מכן בעפולה עד בשנת 1435 נבחר ליו"ר הסתדרות הרופאים בארץ ישראל. הוא יזם והקים את בית החולים "אסותא" בתל אביב ומונה לאחראי בריאות בתקופת מלחמת העולם השנייה. נפטר ב להרחבה ראו: תדהר )עורך(, "ד"ר בן ציון הראל )הירשוביץ(", בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי היישוב, עמ' דניאל, בית החולים בעמק, עמ' 11-7: בלוך חנה, "זכרונותי", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 199 בלוך חנה, "אחות", דבר הפועלת שנה ג', גליון 7-6 )י'ב אלול תרצ"ו (, עמ' 119: וכן בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות,, עמ' בלוך חנה, "מינה מאירוביץ", דבר הפועלת שנה י'ד, גליון 9 )י'א ניסן תש"ח (, עמ' מירון שושנה, "האחות טאה רוטנברג", צרור מכתבים )911( 976 )תש"ט(, כרך י'ג: דניאל, בית החולים בעמק, עמ' : 93 מן, התפתחות שירותי הבריאות, עמ' 117: ינאי, תולדות - המעיין, עמ'

186 כי: לרופא הראשי, המנהל, היו שני חדרים וחצי וגם שירותים. כשהיה מגיע לקיבוץ אורח חשוב, סופר, זמר או אמן גדול, היה ד"ר הירשוביץ מארח אותו באחד מחדריו. אני זוכרת שהגיעו 202 אלינו, לעין חרוד, שלום אש ואשתו. הם גרו אצל ד"ר הירשוביץ כשבוע ימים. האחיות הרחמניות והחובשות נתפסו כמרפאות גוף ונפש, אך לצד עיסוקן הרפואי הן נדרשו גם לשמש בתפקידים הרחוקים מהמקצוע כבישול ונקיון, נוסף על הטיפול בחולים. חנה בלוך סיפרה כשהחברה המבשלת לא באה למטבח- הוטל עלינו, על האחיות, גם לבשל, גם לטפל בחולים, לנקות ולסדר. אין עצים- רצים אל המחנה לאסוף שבבים; אל המחסן- לחפש נפט, למלא את המנורות. ומן הברז, הרחוק מרחק הגון, צריך לסחוב מים לשטיפת הרצפות. וכלום קשה היה 203 לרוץ פעמים רבות ביום כדי לרוות את צמאון החברים החולים? לא ידענו לאות". מהניסוח משתמע שבדומה לעובדות החינוך המשותף, האחיות חשו הרבה יותר סיפוק מעובדות השירותים "הרגילות", עובדות המטבח והמחסן וכפי הנראה הן גם זכו ליותר הערכה מהן, גם כיוון שהן למדו ועברו הכשרה מקצועית, דבר שהיה נדיר ונחשב בתקופה וכן ייתכן כי הן עסקו בתחומים של "חיים ומוות", בהיבט הפיזי ובהיבט הרגשי. על האחות מינה מאירוביץ העידה בלוך כי ביום הראשון לעבודתה בבית החולים: היא באה לעבודה מגוהצת, מצוחצחת בנעליים לבנות כיאה לאחות, וכשבאה לא הבינה מה טיב העבודה בבית חולים משונה זה. וכשראתה אותנו, מתהלכות יחפות ועובדות קשה, מנקות, מצחצחות, מטאטאות, נושאות את האוכל, שוטפות כלים וגם מכינות את הארוחות- תפסה מיד את העניין. היא הבינה שכאן טיפוס של בית חולים מיוחד במינו ויש צורך להסתגל 204 ולעשות את המוטל. נראה כי החברות-האחיות נרתמו לכל משימה כיוון שראו בעבודת האחות החלוצה פן חדש אשר נוסף לתפקיד הסיעוד המסורתי- לא רק היותן מרפאות את החולים והזקוקים למרפא, אלא גם ובעיקר היותן חלק מהמפעל הלאומי החדש- כיבוש האדמה והארץ, ובתפיסתן זו כללה גם משימות שחרגו מהתפקיד הסיעודי של האחות. ככל הנראה הן עצמן הובילו קו זה, אך כיוון שבטיב עבודתן מראש היה פן של סעד והצלה, הן גם זכו להערכה מצד הסובבים ונקל עליהן להשלים עם המשימות שסבבו את תפקידן. ניתן להגדיר את העיסוקים והמיומנות המקצועית של האחיות בעין חרוד בכמה רבדים: אבחון וקבלת החלטות: מכיוון שהאחיות התגוררו בקיבוץ עצמו, בשונה מהרופא שבדרך כלל הגיע לביקורים קצרים בלבד, הרי שהיה עליהן להפעיל שיקול דעת ולאבחן באופן עצמאי מחלות שונות ואת דרכי הטיפול בהן. לעיתים הן גם ייעצו והדריכו את הרופאים שעבדו איתן באיזו דרך 205 לטפל בחולה מסוים. על פי רמת היכרותן האישית עימו. 202 בלוך חנה, "מחברותי"- יומן אישי, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' בלוך חנה, "אחות", דבר הפועלת שנה ג', גליון 7-6 )י'ב אלול תרצ"ו (, עמ' 119: וכן בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(,, חברות, עמ' בלוך חנה, "מינה מאירוביץ", דבר הפועלת שנה י'ד, גליון 9 )י'א ניסן תש"ח (, עמ' בלוך חנה, "זכרונות", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 168

187 קשר אישי ויחסי אמון: האחיות שהיו גם חברות עין חרוד נתפסו לא רק כמרפאות גוף ונפש אלא גם השותפות לדרך ולבניין. חנה בלוך העידה כי הגבולות בין החולה לאחות היו מטושטשים עד כי לעיתים האשימו אותה הרופאים כי יחסה לחולים הינו חברי מדי אך לטענתה "היחס הזה היה 206 יסוד ועיקר בעבודתנו- הנכס היקר שלא רצינו בשום אופן שיישמט מידינו". הקרבת בריאותן: האחיות טיפלו גם בחולים בעלי מחלות מדבקות ולעיתים שהו עימם יחד בהסגר, במיוחד כאשר היה מדובר בילדים ובתינוקות חולים. כמו כן, מכיוון ששהו עם החולים 207 בלילה, הן חלו בתכיפות במלריה שכן יתושי האנופלס הינם יצורים פעילי לילה. נתינה ומסירות: האחיות עבדו ללא גבול של שעות, תוך מתן תמיכה רגשית לאדם החולה והסובל. חנה בלוך ביקשה שיסדרו לה צריף מגורים בעל שני חדרים, אחד שישמש למגורים, וחדר 208 שני שבו תוכל להגיש עזרה ראשונה גם בערבים ובלילות, בכדי שבנותיה לא תתעוררנה משנתן. סיכון אישי: האחיות דאגו להגיש עזרה רפואית לערביי האזור גם בתקופות של מאורעות. הן טיפלו בערבים שהגיעו למרפאה ואף יצאו לכפרים בסביבה בעת הצורך. חנה בלוך סיפרה כי כאשר עבר עין חרוד לנקודת הקבע בגבעת קומי הייתה צועדת בלילה מהמרפאה שהייתה בתל יוסף לביתה בעין חרוד, דרך שעברה בכפר הערבי קומי, ורק כאשר ביקשה שייתנו לה משהו שיגן עליה, 209 קיבלה אקדח קטן, אך גם עימו לא הרגישה בטוחה ביותר. 210 עבודת האחיות הייתה קשה ושוחקת ודרשה כוחות רבים. פעמים רבות, כיתר עובדות השירותים, הן הרגישו כי לא זכו די להערכה, אלא לביקורת וחוסר שביעות רצון מתפקודן אולם לרוב הן עשו את עבודתן מתוך גאווה והכרת ערך תפקידן והתמידו בעבודתן שנים רבות. אלו. ניתן לומר שהן בתחום החינוך והן בתחום הסיעוד חברות עין חרוד הרחיבו מאד את יוזמותיהן והוסיפו לעבודתן נדבך של חדשנות: יצירת מערכת חינוך ויצירת מערכת תמיכה לחולים. לעומת זאת, בענפי המטבח והמחסן שפותחו כבר בשנות העשרים העדר האמצעים לא איפשרו לעושות במלאכה להמריא. יתר על כן, העובדות במטבח ובמחסן היו חסרות הכשרה מקצועית וככל הנראה גם ללא מעוף מיוחד. זאת על אף מיעוט חברות שכן ניסו להשפיע ולהוביל שינויים בענפים 3. יוזמת החברות לשינוי מהותי בעבודה: על אף שכאמור, החברים השתתפו בעבודות השירותים, מבחינה מגדרית בלטו השינויים בין שני המינים. החברות אמנם ביקשו לא פעם להכניס חברים נוספים לעבודות השירות ולהפחית את 211 הוצאתן מענפי השדה לצורך מילוי תורים, אולם, למרות שהדרישות עלו וחזרו, שינוי ממשי לא 206 בלוך חנה, "אחות", בתוך:, בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(,, חברות, עמ' דניאל, בית החולים בעמק, עמ' מן, התפתחות שירותי הבריאות, עמ' בלוך חנה, "מחברותי"- יומן אישי, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' ראו יומנה של האחות חנה בלוך שתיארה את שעות עבודתה המרובות ואת השחיקה שחשה. "מחברותי"- יומן אישי, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' עד לשלב זה החברים שעבדו בשירותים עשו זאת בדרך כלל לתקופה של חודשיים עד שלושה והחברות מילאו תורנות בין שלושה לשישה חודשים. השינוי אותו דרשו החברות היה שוויון בזמן התורנות וההצעה הרווחת הייתה משך זמן של חצי שנה עד שנה. להרחבה ראו: הרמן, אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11: יומן עין 169

188 חל. לצורך יישום דרישות אלו של החברות, שעלו מאסיפות כלליות ומאסיפות החברות שהתקיימו בעיקר לאורך שנת הוחלט בשנת 1439, כי אין להסתפק בהצעה שתהיה חברה בסידור העבודה שתדאג לעבודת החברות כיוון שבעיות החברה בעבודה כה רבות עד 212 שחברה אחת או שתיים אינן יכולות בכוחן בלבד לפתור אותן. על כן הציעו החברות להקים ארגון נשי גדול יותר, ועדת חברות, מעין מקבילה לשדולה למען האשה כיום, שתפקידה יהיה לא רק לדאוג לחברה בעבודה ספציפית, אלא להביא לכך שחברות שונות תיכנסנה לועדות משקיות ולא רק לאלו הנוגעות לענייני חינוך ומטבח, וכדברי יוכבד בת רחל: "יש לבחור ועדה לסידור 213 עבודת החברה שתערוך בירור על כל הבעיות היסודיות". להבנת החברות, רק כך תגלנה כלל החברות אקטיביות ציבורית, תשמענה את קולן ותיישמנה את חוק ה'שליש' )להלן(, לא רק כהחלטה מחייבת אלא מתוך הבנה כי עליהן להיות שותפות פעילות בכל הליך היצירה החברתית 214 והמשקית בעין חרוד, בקיבוץ המאוחד ובח ברה כולה. חשוב להדגיש כי החברות האמינו כי השינויים בעין חרוד יחלחלו לכל הארץ ועל כן הן ראו חשיבות מיוחדת לרדת לעומקו של כל היבט באופן מהותי ולברר באופן יסודי כל צג ותג הקשור לעבודת החברות ולחברות בעבודה. הרעיון ביסודו היה שהועדה תורכב מחברות העובדות גם בענפים וגם בשירותים וכל עניין יעבור בירור יסודי וחשיבה מעמיקה של הועדה עם המוסדות המנהלים של המשק ועם כל אחת מהועדות הפועלות בו. בכל קבוצה ופלוגה תוקם ועדה עצמאית וחברה אחת בה תשמש כנציגה 215 במועצה הרחבה שתתכנס מפעם לפעם על מנת לדון בהתקדמות הדברים. היו חברות מעין חרוד שבתחילה לא הסכימו עם ההחלטה וטענו, הן עקרונית והן מעשית, שוועדה נפרדת ודיון מובדל בשאלות עבודת החברה אינו אפקטיבי והפתרון נעוץ דווקא בכניסת חברות רבות ככל האפשר לכל הועדות הקיימות, שכן בהתאם לעיקרון המסה הקריטית )לעיל(, ככל שיגדל מספר החברות במוקדי הכוח, תגדל גם האפשרות לקדם מדיניות שתיטיב עם נשות הקיבוץ, אך החברות שסברו 216 כך היו המיעוט ודעתן לא התקבלה. נראה לי ששאלה זו היא בעלת חשיבות עקרונית בהתוויית דרכן של נשות עין חרוד. מצד אחד הדיונים הנפרדים היו הכרחיים עבור מרבית החברות שלא השתתפו בדיונים הרחבים והכלליים ובפורום זה נקל עליהן להשמיע את עמדתן. יחד עם זאת, לא ניתן היה להסתפק בדיונים או בועדות נפרדות בלבד, שכן יחד עם החברות, התגוררו בכפיפה אחת גם חברים שהיו שותפים לח ברה הקולקטיבית שיצרו. ובכלל, רעיון ההיבדלות בחברה שוויונית הוא זר, על אף שבמקרה הזה ההיבדלות הייתה למטרת השתלבות. העובדה כי על אף להט החברות, הקמת הועדה לא יצאה כלל אל הפועל או שמומשה לזמן קצר ונפסקה, כיוון שאין חרוד 151 )כ'ה אדר תר"ץ(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13, פרוטוקול מתוך אסיפת חברות, פברואר 1439, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק כרמי עבריה, "החברה בסידור העבודה", עיתון חי, 1439, ארכיון עח"מ, כריכה מס' 9, ארון מס' בת רחל יוכבד, אסיפת חברות עין חרוד ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק מתוך פרוטוקולים של אסיפות חברות ) , (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק קלנר מרים, פינקלשטיין שושנה, שם, שם. 216 ז'רנובסקה שולמית, כהן עזה, סיכום אסיפת חברות, ללא תאריך, בתוך: בסביץ ליליה- חטיבה 15, מיכל 93, תיק 9. ארכיון אישי, אי"ט, 171

189 עדויות בכתובים לפעילותה, מוכיחה כי לא די בפעילות נפרדת ויש לשלבה יחד עם זו הכללית 217 ובשיתוף עם החברים. החברות לא אמרו נואש. כשנה וחצי בלבד לאחר קבלת ההחלטה, טענו חברות עין חרוד באסיפה הכללית כי עבודת החברות במשק לא מסודרת והן הציעו לבחור ועדה מורכבת ומורחבת לבירור וסידור עבודת החברה שתקיף חברות מענפי עבודה ומשק שונים ויחד עם המזכירות תערוך בירור יסודי על הבעיות היסודיות בעבודת החברה. כבר באותה אסיפה נבחרה הועדה ובה היו עשר חברות: יונה אלברטון, בלה פנינית, מרים סובלוב, רבקה יצקר, חסיה ליפשיץ, צביה, בתיה 218 גלוברמן, ברוריה, בלה ישפה, שיינדל אלברטון וחנה פוטשיבה. אחד ההישגים הראשונים שבלטו בעבודת הועדה, והיו ייחודיים לעין חרוד, היה הכנסת יותר גברים לעבודה קבועה 219 במוסדות, בעיקר במטבח ובמכבסה. לסיכום, נראה כי בשנים , חזרו והתחדדו הרעיונות בנושא עבודה לחברות, רעיונות שעליהם עמדו עוד קודם לכן: על החברה לגלות אקטיביות בחיי הקבוצה, על החברה לגלות אינטואיציה לכיבוש עבודות חדשות ולשמירה על ענפים חקלאיים כענפים 'נשיים' ויש להכניס חברים לעבודות השירות. כאמור, הדברים ברובם לא היו חדשים ומהפכניים אולם נראה כי בכל זאת בשנים אלו מתווסף מוטיב חדש ולדעתי גם מכוון, אשר יצר שינוי משמעותי בהבנת החברות את יכולתן ליצור שינוי: התודעה הנשית-החברתית של החברות התפתחה והבנתן את חשיבותו של 'השיח הנשי' ואת ההתארגנות של נשים לפעולה התגבשה. פגישות החברות בפורומים שונים: בקיבוץ, באזור ההתיישבות המקומי, בתנועה ובמועצת הפועלות נתפס על ידן כאבן דרך בהעלאת המודעות העצמית. רובן של הנשים, ככל הנראה כתוצאה מכבלי מסורת הדורות, לא העזו להביע דעתן וכל שכן לחשוף את רגשותיהן בפורומים בהם היו גם חברים כגון אסיפות כלליות, ועדות ומועצות. דווקא באסיפות הנשים, במפגש שנחשב אינטימי עבורן, למרות שלא תמיד היה כזה מבחינה מספרית, נתנו הנשים דרור למאוויי נפשן, לתחושותיהן ולכאבן מאובדן הדרך אליה שאפו בהתיישבות העובדת. הכינוסים היוו העצמה מגדרית חשובה ובעקבותיהם לדעתי חלה תמורה של ממש בראיית הנשים את עצמן כמערך מלוכד היכול להביא לשינוי, לחידוש ולעיצוב הח ברה הקולקטיבית בה בחרו לחיות. כאן באה לידי ביטוי הייחודיות של עין חרוד קבוצת נשים שיזמה והצליחה לסחוף אחריה חברות, באמצעות העלאת הנושאים לשיח ציבורי-נשי. כפי שאראה בהמשך, התמורות המשמעותיות אותן חוללו נשות עין חרוד בחיים הקיבוציים, היו לאחר קיומן של אסיפות בהן השתתפו חברות בלבד: יוזמת חוק השליש )1430( ושיתופן בהגנה ובשמירה )1436(. חשוב לציין כי החברות שהשתלבו בענפים החקלאיים ולא התביישו להביע דעתן באסיפות הכלליות, לא הבינו בראשונה את הצורך באסיפות נפרדות, אך לאחר שראו מה אלו תורמים לחברותיהן השתכנעו כי ל- 'שיח הנשי' חשיבות רבה בדרך לשינוי והן פעלו לקיום אסיפות אלו ולקבלת החלטות בהן בכל 217 ראוי לציין כי לעיתים ההיבדלות דווקא הביאה להישגים. כך למשל במקרה של התארגנות תנועת הפועלות. ראו: מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים, עמ' אסיפת חברים )3.9.39(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' שם, שם. 171

190 כוחן ומרצן. יחד עם זאת, כאמור, בכדי לחולל שינויים היה על החברות לנקוט בכל האסטרטגיות גם יחד. ה. נשות עין חרוד מנהיגות שינוי למען הדור הבא: : 220 "כי לא נעזוב את מה שכבשנו במשך דור שלם ולא נוריש לבנותנו את עבודות השירות והטיפול בלבד" בשנים , מעטים הדיונים בעין חרוד הנוגעים לשאלת עבודת החברות. ניתן לציין מספר סיבות ביחס לכך: 1. סביר כי המצב הבטחוני הרעוע ופרוץ המאורעות דחקו הצידה את בעיית אי השוויון בעבודה והעלו על הבימה הציבורית בעין חרוד את בעיית אי שיתופן של החברות בהגנה ובשמירה, שכן החברות נאבקו אז על שיתופן בשמירה )על "מרד החברות" ומאבקן יידון בהרחבה בשער השלישי, בפרק השביעי(. 9. ההישגים שהושגו עד כה בשטח זה עימעמו את תחושת אי- השוויון של החברות. 3. מיסוד הקיבוץ והתבגרות חבריו גרעו ממהפכנותו. לעומת זאת, בקיבוצים ובפלוגות הצעירות, נותרה בעיית חוסר העבודה לחברות על כנה ואי השתלבותן של אלו בענפים החקלאיים חרתה ל"אחיותיהן הבוגרות", דהיינו לחברות עין חרוד. הן טענו כי החב רה במשקים הצעירים נשארה בעלת תפיסה קונסרבטיבית ביחס לעבודה. היא משרתת את החבר ועובדת במקצועות השירות, מסתגלת למצב זה ומאבדת את בטחונה ביחס ליכולתה להשתלב בענפים אחרים. החברות מעין חרוד שהצלחת "מרד החברות" )להלן( גרם אצלם לתחושה של אופוריה ורצון לשינוי בכל התחומים הנוגעים לחברה בקיבוץ, יזמו מיוחד שיעסוק בשאלת ששכן אז בעין חרוד, הח ברה בקיבוץ המאוחד. במכתב שנשלח ממזכירות הקיבוץ כינוס המאוחד לכל פלוגות הקיבוץ המאוחד נתבקשו המשקים להכין דו"ח מסודר עם נתונים הנוגעים לעבודת החברות בקיבוצם, לענות מהו אחוז החברות המשתתפות בועדות ובמוסדות, מהי מידת השתתפותה של החב רה במוסדות ההסתדרותיים וכן הערות כלליות על מצבה של החב רה ומקומה בקבוצה. כמו כן הם התבקשו לשלוח נציגה אחת לכל הפחות, לכינוס 221 שייערך בגבעת השלושה בשלושה עשר ביולי כינוס גבעת השלושה כמנוף להעצמה אישית-נשית: כינוס הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה נערך כשבועיים לאחר קבלת ההחלטה על שיתופן של נשות עין חרוד בשמירה והדיון בו התמקד במידת מעורבותה של החברה בעבודה, בהגנה ובהנהגת הקיבוץ. לכינוס הגיעו שלושים ושש חברות מעשרים ואחד יישובים של הקיבוץ המאוחד )מתשעה יישובים נעדרו נציגות(. מהנתונים שנמסרו על ידי המשתתפות התברר כי מספר החברות בקיבוצים עמד על קרוב ל- 60%, הווי אומר שמספר החברות בסך הקיבוצים עלה על מספר החברים בהם. אולם, למרות העלייה המספרית, רוב החברות, חדשות וותיקות כאחד עבדו בענפי השירותים ולא בענפים החקלאיים. עובדה זו בלטה לרוב משתתפי הכינוס, חברות וחברים כאחד, ושניים מהדמויות הבולטות שקראו לשינוי המצב היו ליליה בסביץ ויצחק טבנקין, מעמודי התווך של עין חרוד בפרט ותנועת הקיבוץ המאוחד בכלל. בדבריהם ניתן למצוא את הפטרונות שחשו ציטוט מתוך דבריה של אוה טבנקין במאמרה "חמש עשרה שנה לעמק- מכנרת לעין חרוד", דבר הפועלת )שנה ג'(, חוברת,) ( 1 עמ' מכתב ממזכירות הקיבוץ, עין חרוד )1.7.36(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק.9 172

191 כלפי חברות המשקים האחרים שאצלם, שלא כמו בעין חרוד המחדש והמשתנה, עדיין לא נוצרה התקדמות של ממש הן בשטח עבודת החברה והן בשאר התחומים החברתיים והציבוריים. בסביץ' מסרה בפני המשתתפות את הנתונים המעודדים בדבר מצב החברה בעבודה בעין חרוד לפיהם מתוך מאה תשעים וארבע חברות החיות בעין חרוד תשעים ושלוש, שהן 97%, עובדות בענפים חקלאיים. זאת ועוד, בלול עובדות רק חברות, במשתלה החברות הן הרוב המכריע וברפת שני שליש חברות. נראה כי גם האופוריה שליוותה את תחושת ההצלחה והניצחון של "מרד החברות" בעין חרוד בשבועות שקדמו לכינוס, החברות להתעורר ולשנות את אי השוויון של החברות בקיבוץ וכדבריה: עודדו את בסביץ להשתמש בו כמנוף לדרבון יודעים אנו מתוך נסיון שערות הח ברה ופעילותה בשטח אחד גוררת אחריה גם פעילות וערות ביתר השטחים. הערות שהיינו ערים לה בזמן המאורעות במלחמה על השתתפות החב רה 222 בהגנה נושאת בקרבה אפשרות של הסתערות גם ביתר השטחים של חיינו. את הכינוס לענייני שאלת העבודה לחב רה בגבעת השלושה סיכם יצחק טבנקין באומרו כי הקיבוץ במתכונתו הנוכחית נכשל בהגשמת השוויון בתוכו וכדבריו: הזנחנו את השוויון בתוכנו, את השוויון בזכות העבודה. אין זו קומונה אם השוויון בתוכה חל רק לגבי החברים- הגברים. עלינו לחזור ולדרוש את שיתוף החבר בענפי שירות הבית ואת 223 שיתוף החברה בענפי המשק". נראה כי זהו הקול הגברי הראשון בעין חרוד שהודה באי שוויון בעבודה. לא מצאתי קולות אחרים קודם לזה. העובדה כי ההודאה הגיעה מאחד מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ המאוחד הייתה בעלת משמעות, אך לא בהכרח הובילה לשינוי המגדרי המיוחל. בין ההחלטות שנתקבלו בכינוס בנוגע לשאלות עבודת החברה היו: א. הבטחה ושריון מקומות עבודה לחברה בכל הפלוגות ובכל המשקים הן בענפי המשק והן בעבודות חוץ. ב. דאגה להכשרת חברות לעבודה חקלאית במשקי הפועלות ובמשקי הקיבוץ. 224 ג. הגברת מעורבותה הציבורית של החברה בארץ ובגולה. 9. ועדת החברות- הישגים וכשלונות: לשם מימוש ההחלטות נבחרה ועדה בת שלוש חברות מיישובי הקיבוץ המאוחד, ביניהן ליליה בסביץ מעין חרוד, שתפקידן יהיה לבקר ביישובי הקיבוץ המאוחד לצורך חקירה יסודית של מצב 225 העבודה של החברה ואגירת אינפורמציה ולבדיקת יישום הסיכומים. החלטות אלו נוסחו 226 כתקנות מחייבות במועצה הי'א של הקיבוץ המאוחד שהתכנסה ביגור באוקטובר פרוטוקול מכינוס גבעת השלושה ) (, בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק 6. הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד, , עמ' שם, שם. 225 שם, שם. 226 שם, עמ'

192 בועידה זו השתתפה כצירה אוה טבנקין. בעקבותיה כתבה רשימה ב"דבר הפועלת" שהיה מעין שיר הלל לחלקה של החב רה בעבודה החקלאית בעין חרוד: בסיקול ובנטיעות, במשתלה, ברפת, בלול, בכרם, בשדה ובסלילת הכביש מעין חרוד לתחנת הרכבת. השינוי אותו בכל זאת ביקשה טבנקין ליישם הינו גם מה שאמרה בועידת יגור עצמה, והוא שהחבר ישתתף במידה שווה לחב רה בכל עבודות השירות ובמוסדות. בכך למעשה נקטה בקו של שינוי כל הח ברה, כולל הגברים, כדי להשיג שוויון. כל זאת למען עתיד בנות הדור השני שלא יקבלו בירושה את עבודות השירות מאמותיהן. בסיום דבריה פנתה אוה לכל החברות-הפועלות באשר הן וביקשה מהן: אל נא תעזבי את חיי המקצוע שלך! יש תקופה כשהפנה החמה מושכת את החברה, אז נדמה לה שאין זה כלל חשוב מי מפרנס את המשפחה והיא עוזבת את העבודה ויוצאת את חיי המקצוע. אל נא תזלזל בזה. עבודה, המקצוע, הם לאשה יותר מעבודה וממקצוע בלבד. הם משמשים לה גם מקור של מחשבה עצמית, של שאיבה מבפנים... ונזכור- אם החב רה תעלה 227 ותשחרר- היא תשחרר ממילא גם את הילד ואת החבר, וגם את החברה כולה. התפיסה שהעבודה חשובה למען זהותה העצמית של החב רה ועל כן גם למען משפחתה והח ברה כולה, בשילוב עם הרעיון כי על החברות להיכנס ולהישאר בכל מחיר בענפים החקלאיים והיצרניים דווקא למען הדור הבא, חזר גם במקומות אחרים ובזרמים אחרים בתנועה הקיבוצית. גוטה מעין שמר, קיבוץ של השומר הצעיר, תארה מצב עגום לפיו מקומם של החברים נפקד כמעט לגמרי מענפי השירות ושטחי עבודה רבים מדי היוו "טאבו" לגברים. גוטה קראה לסערה מצפונית לשינוי המצב לא רק למען החברות אלא גם ובעיקר למען בנותיהן: "בל תסבול הנערה המתבגרת בקיבוץ מפחיתות דרגתן של החברות בקיבוץ... אין סכנה חמורה יותר לדור הצעיר שלנו, מאשר 228 חוסר חינוך לשוויון וכבוד הדדי". ועדת החברות החלה בביקורים בפלוגות ובמשקים והמסקנות הבולטות של החברות בה היו כי ברוב המקומות החברה אינה תופסת את המקום הראוי לה אך יחד עם זאת מצבה בעבודה הולך 229 ומשתפר. אולם כבר בראשית פעולתה של הועדה הבינו החברות כי שלוש חברות לא תוכלנה בכוחות עצמן לעמוד בכל המשימות עליהן הוסכם. על כן הן הציעו להגדיל את הועדה למספר של אחד עשר איש, כולל גברים ובמקביל להקים ועדת חברות בכל פלוגה אשר יהוו יחד ועדה מורכבת 230 שתדון בהישגיה ובהתקדמותה בישיבה שתתכנס אחת לחודש. לדעתי יש לראות בכינונה של ועדה זו ובפעולותיה מימוש של ההחלטה 1439, בשנת שהתקבלה על ידי החברות לפיה יש להקים ועדת חברות מיוחדת ונפרדת שתברר באופן מהותי ויסודי את שאלות החברה בעבודה. ההחלטה אמנם לא יושמה בפועל באותה העת, אך נראה לי כי גם כאשר הבינו החברות מהו השינוי שעליהן לעשות, תהליך מימושו, כמו כל תהליך חברתי ושינוי, היה איטי ודרש זמן של חלחול והסתגלות, בעיקר מצידן אך גם מצד הח ברה כולה. השילוב של הזמן 227 טבנקין אוה, "חמש עשרה שנה לעמק- מכנרת לעין חרוד", דבר הפועלת )שנה ג'(, חוברת ) (, 1 עמ' גוטה, עין שמר, "עמדת החברה בקיבוץ כגורם חנוכי", דבר הפועלת ) (, עמ' בלומנקרץ שרה, "ביקור במשקי פועלות", צרור מכתבים )41(, 96 ) כ'ט אייר תרצ"ז(, עמ' "ישיבת ועדת החברות", צרור מכתבים )40(, 95 ) י'ח אייר תרצ"ז(, עמ'

193 שחלף, יחד עם הצלחת "מרד החברות" והאופוריה שחשו בעקבותיו יצר את הקרקע הפורייה למימוש הרעיון הישן להקמת ועדה שתפעל לשינוי במצב החב רה בקבוצה. אחד ההישגים הבולטים של הועדה היה ההבנה כי על מנת להכשיר חברות רבות ככל הניתן לעבודה יצרנית יש לתת להן את הכלים הדרושים לכך ואכן כבר מסוף 1437 ובעיקר לאורך שנת 1431, התקיימו מספר קורסים מקצועיים שנועדו לחברות ולחברים כאחד, ביניהם קורס לירקנים שבין המרצות הייתה חברת עין חרוד עבריה כרמי, קורס לארגון העבודה והמשק בו נאמה חברת יגור בת שבע חייקין, וכן קורסים לענף הרפת, המשתלה, הלול וקורס לעיבוד חלב צאן. מספר 231 החברות שהשתתפו בקורסים היה מאה מתוך מאה שמונים ושלושה שהשתתפו בהם בסך הכל. רוב החברות ראו בקיום הקורסים הזדמנות לא רק לקבלת ידע נרחב בתחומי התמחותם אלא גם הזדמנות לפגישה מפרה בין חברות רבות. להשתלמויות היה גם ערך מוסף. עם עליית רמת הידיעות והמקצועיות, עלה גם ביטחונן העצמי של החברות והם העזו לקחת על עצמן אחריות ציבורית, להשתתף, להוביל ולהשפיע בשאלות חברתיות, כלכליות ופוליטיות בקיבוץ, בתנועה ובארץ. אולם, גם בתוך האופטימיות שליוותה את קיום הקורסים בלטה בעיה עקרונית שכבר עלתה לדיון לא פעם: פערים רעיוניים ותפיסתיים בין החברות. החברות הוותיקות, היו בעלות נכונות להשתלב ולעבוד בענפים החקלאיים בעוד החברות החדשות לא היו בעלות תודעה זו של כיבוש ושינוי. להערכתי, על אף שלא מצאתי לכך די תימוך במחקרים הקיימים, היה פער מחשבתי ואידיאולוגי עמוק בין הנשים המייסדות, חלוצות העלייה השנייה עד הרביעית ובין הנשים שעלו ארצה בשנות העלייה החמישית. בעוד הראשונות ביקשו להיות כגברים וכך להשיג את השוויון המיוחל, האחרונות ביקשו, יחסית, להשתוות לגברים בכלל ובעבודה בפרט. לשמור ולממש את נשיותן ולא היו מעוניינות כראשונות, שולמית ז'רנובסקי מראשונות עין חרוד, ומעובדות המשתלה שמילאה גם תפקידים ציבוריים רבים בעין חרוד כתבה על תחושה זו לחברתה יוכבד בת רחל ששהתה באותן שנים בשליחות "החלוץ" בגרמניה: ראיתי את חוסר האונים של החב רה ואת חולשתה לקחת את גורלה בידיה מצד אחד ומהצד השני אני הרגשתי אתמול עייפות רבה מאד. הרי את המלחמה על שינוי מצבה של החב רה בעבודה אפשר לנהל רק כשהח ברה עצמה מוכנה ומזומנה לקבל על עצמה את הקושי הכרוך בכיבוש מקצוע. רק לחברות הותיקות יש את הנכונות הזו. בעליה החדשה אין הדבר הזה 232 קיים. בלי החב רה לא תתרומם הח ברה- זאת הכרתי העמוקה". ז'רנובסקי למעשה הביעה במכתבה את המלכוד בו נמצאו החברות מדור המייסדות. בעוד הן השקיעו את כל מרצן בכיבוש עבודות השדה בשנים הראשונות לייסודו של עין חרוד וסללו את דרכן של הנשים בעבודה בעין חרוד בפרט ובקיבוצים אחרים בכלל, השינויים שיצרו עמדו בפני 231 "בקורס לירקנים", צרור מכתבים )103(, 31 ) כ'ד אדר א' תרצ"ח(, עמ' 9: בסביץ ליליה, "השתתפות חברות בסמינריון העבודה של הקיבוץ המאוחד", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 95, תיק ז'רנובסקי שולמית, "מכתב לחברה שליחה", בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 175

194 מבוי סתום. לא רק שהן התבגרו ועייפו, אלא שהצעירות, שאמורות היו להמשיך את דרכן, לא היו מעוניינות בכך. רשימה נוספת, בעלת אופי בוטה אף יותר נכתבה על ידי חברת עין חרוד סטפה וילצ'נסקה. זו מפנה אצבע מאשימה כלפי החברות החדשות ומכנה אותן לוקות בעצלנות וב"פסיכוזה חולמנית". וילצ'נסקה טענה כי הבחורות הצעירות, החזקות והבריאות, התאוננו ללא הרף על עייפותן אחרי 233 עבודה מעטה בלבד. היא הזהירה אותן שהזרם הזה הינו מסוכן להן, לסביבתן ולדור הצעיר. כשנתיים לאחר כינוס החברות בגבעת השלושה וכינונה של הועדה הבודקת, כתבה אחת מהחברות הבולטות והפעילות הן בוועדה והן בחיים הציבוריים בקיבוצה בפרט ובתנועה בכלל, שרה בלומנקרץ מתל יוסף, מעין סיכום לנושאים אליהם התייחסו במהלך ביקורן במשקים ובפלוגות השונות של הקיבוץ המאוחד. בסקירתה העלתה בלומנקרץ תמונה מצערת, שתאמה גם את עין חרוד, והראתה כי גם בענפים חקלאיים שנחשבו מראשית התווייתה של הקבוצה כענפים 'נשיים' חלה נסיגה של ממש מהיותם כאלה. מתוך 7,600 חברות בקיבוץ המאוחד, שהיוו 96% מסך כל העובדים, 1,700 עסקו בטיפול ובחינוך, 100 במכבסה ובמחסן ו- 1,300 במטבחים, כלומר 50% מהנשים עבדו בשירותים ורק 35% עבדו בענפים החקלאיים. גן הירק שהיה ענף בו עבדו כמעט אך ורק בחורות הפך לענף המנוהל על ידי גברים כיוון שנחל הפסדים כלכליים והתחושה הכללית, גם של חלק מהחברות הייתה כי החברים הינם בעלי ידע מקצועי ויוכלו "להציל" את הענף, בלולים התחילו "פרצות" וחברים נכנסו בתחילה כדי להחליף חברה שיצאה לתורנות במוסדות ואחר כך נשארו ואף ניהלו את הענף, לרפת נכנסו יותר ויותר חברים ובכרם, היות שעבודת החב רה הייתה לפי עונות, כאשר יצאה בתקופה שקטה לעבודות שירות לא ניתנה לה לאחר מכן האפשרות לחזור. בלומנקרץ הציגה בהמשך את הפתרונות המעשיים עליהן חשבו חברי הועדה ביניהם כאלה שהוצגו לעיל ובנוסף הגיעו חברות הועדה למסקנה כי יש צורך: א. שהחברות תלמדנה מקצועות עזר כגון נגרות, פחחות, ריצוף וזגגות. ב. שהחברות תיכנסנה לעבודות בענפים חקלאיים נוספים, מעבר לאלו שהוגדרו כענפים 'נשיים', כגון: דיר, אורווה, פלחה, טרקטור ועוד. ג. שהחברה העובדת בענפים החקלאיים תלמד את כל העבודות הקשורות אליו בכדי שלא יוציאו אותה בעונות שקטות לעבודות שירות. ד. שהחברה תלמד מושגים כלכליים וכן ניהול ושיווק על מנת שתוכל לנהל ענפים ביעילות. ה. להקים יותר ועדות ולתת שדה פעולה נרחב לענייני החב רה בקיבוץ וכן שלא רק החב רה תגלה 234 ערות לבעיות אלא הציבור כולו. מתוך ההחלטות עולה כי התובנה המרכזית שהושגה הייתה שכל הח ברה יחד צריכה לתקן את המצב ולא רק החברות. אולם, נראה כי בשלב זה לא מולאו דרישותיהן של החברות כפי שהוצגו על ידי שרה בלומנקרץ. אמנם היו מקומות מועטים דוגמת אפיקים, יגור ואחרים, בהן החלו וילצ'נסקה סטפה, "מחלה מדבקת", יומן עין חרוד 60 )כ' טבת תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. בלומנקרץ שרה, "החברה בענפי החקלאות בקיבוץ", דבר הפועלת שנה ה', גליון 9 )א' תמוז תרצ"ח (, עמ'

195 חברות להיכנס לענפי עזר כגון הסנדלרייה, הנגרייה, ריצוף ובניין, דייג ועוד אך אלו היו יוצאות 235 דופן בשלב זה ושינוי של ממש לא חל למעשה בעבודת החברה. מפנה של ממש בתחום זה אירע בשנים הבאות, שנות מלחמת העולם השנייה, שכן בשעת חירום החברות הסתערו לכיבוש כל היעדים ובשל המצוקה הקיימת ממילא הדבר גם התאפשר להן. ו. מלחמת העולם השנייה כמנוף להעצמה נשית: : 236 "ההחלטה על כניסת חברות לענפים שונים תתבצע אך ורק מיוזמתה ומרצה של החברה עצמה" מלחמת העולם השנייה הביאה עימה צורך מיוחד להיערכות מחודשת במערך עבודת החברות ביישוב. הגיוסים הרבים של החברים להגנה, לפלמ"ח ולצבא הבריטי ובהמשך גם של חלק מהחברות לכוחות אלה הצריכו שינוי דרסטי ביחס ליכולתה של החברה לעבודה פיזית קשה במכונות החקלאיות, בשדה ובפלחה, במפעלים השונים וכן לתפקודן כמרכזות המשק ואחראיות 237 לניהולו התקין. תמונת המצב טרם הגיוסים כפי שצוירה על ידי חברת תל יוסף יהודית שמחונית הייתה כי בענפים החקלאיים בקיבוצים עובדות רק כ- 35% מהחברות, רובן ותיקות שהתמידו בהם כבר מראשית הדרך ולא יצאו כשאר חברותיהן מהעבודה החקלאית בעקבות ילודה, תורנויות קבועות וחד- יומיות והקושי לחזור לענף לאחר מילוי התורים וכן מגבלות בריאותיות שונות. רובן המוחלט של החברות בקבוצות עבדו בענפי השרות: טיפול בילדים, מטבח, מכבסה ומחסן ובמשקים הצעירים הבחורים כמעט ולא השתתפו בעבודות אלו. כמו כן החברה אינה בולטת בחיים הציבוריים בצורה מאוזנת. קולה נעדר באסיפות והיא מכהנת במבחר קטן של ועדות כגון חינוך, בריאות ותרבות ולא בועדות משקיות וכלכליות. יחד עם זאת הוצגה מגמה חדשה של כניסת חברות לענפים חדשים, בעיקר חרושת ומלאכה כגון שימורים, אריגה, סנדלרות, תפירה ועוד. ייתכן שהכניסה אליהם התאפשרה לחברה כיוון שבשנים אלו החל התיעוש בקיבוצים. שמחונית הציעה מספר פתרונות לבעיות אותן הציגה, העיקריים שבהם: הגדלת מספר החברות בקיבוצים ובמשקים; הכשרה מקצועית לחברות בכל תחומי החיים; שמירה קפדנית על קיום חוק ה'שליש'; גיוון שטחי 238 העבודה לחברות והכנסת יותר חברים לענפי השירות. ראוי לציין כי אף לא אחד מהפתרונות האמורים היה פורץ דרך או מהפכני ביחס לתובנות שהעלה עמו. הדברים כבר נאמרו והוצעו לכל אורך הדרך ועצם הצגתם שוב ושוב רק מוכיח כי חלקם לא יושמו כלל או וחלקם יושמו למשך זמן קצר ולמעשה לא הביא לשינוי משמעותי של ממש בשאלת העבודה לחב רה בקבוצה ומקומה בחיים הציבוריים בה. 235 יצחק ד., "עבודה ברשתות- ענף חדש לחברה", צרור מכתבים )193(, 51 )תרצ"ט(, עמ' 39: חברה, "עבודת חברות בסנדלריה", שם, עמ' 39-31: ליפסקי צלה, "מסגרית", שם )150(, 15 )תרצ"ט(, עמ' ציטוט מתוך דבריה של יהודית אידלמן באסיפה משותפת של חברות עין חרוד ותל יוסף ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן הראתה במחקריה כי מצבי חירום מספקים לנשים חלון הזדמנויות ומאפשרים לדון מחדש בתפקידים מגדריים. ראו: רוזנברג- פרידמן, עדה סרני, עמ' : הנ"ל, זהויות בקונפליקט, עמ' : הנ"ל, pp. "The Nationalization of Motherhood, ועוד. 238 שמחונית יהודית, "החברה בקבוצה- סיכומים ובעיות- א'", דבר הפועלת שנה ז', גליון 9-3 )י'ח סיוון ת"ש (, עמ' 65-67: הנ"ל, "החברה בקבוצה- סיכומים ובעיות ב'", דבר הפועלת שנה ז' גליון 6-5 )ז' אב ת"ש-,) עמ'

196 תמונת המצב בעין חרוד הייתה מעט חיובית יותר בכל הנוגע להשתתפות נשים ביחס למקומות אחרים. מספר החברות שעבדו בענפים יצרניים היה גבוה מ- 35% ועמד על קרוב ל- 50%. גם 239 מבחינה תרבותית וחברתית בלטו החברות בפעילותן הערה ובמעורבותן. עובדה זו גרמה, ולא בפעם הראשונה, לכך שחברות עין חרוד, פעלו בצורה נמרצת לשיפור הנתונים המאכזבים הן בתנועת הקיבוץ המאוחד והן ביישוב כולו. כבר בסוף 1434, עת החלה בעיית אבטלה בקרב הפועלות בעיר ובכפר כתוצאה מפרוץ המלחמה, פנתה מעל דפי העיתון "דבר הפועלת" חברת עין 240 חרוד ליליה בסביץ' אל תנועת הפועלים בכדי שיעזרו לשינוי המצב. בהמשך היא ואחרות התריעו על כך שמצב החירום שנוצר בעקבות המלחמה והגיוסים מחייב הכנסת חברות לענפי עבודה שהם נחלת החברים וכן למוסדות המנהלים על מנת שיוכלו להחליף את החברים בשעת 241 צרה. אולם למרות שהרעיון הועלה בפני החברים הם עצמם התנגדו לכך שחברות תיכנסנה לעבודה בענפים אלה ולא נעשה דבר על מנת לשנות את המצב. מכאן שהחברים חששו לתת לחברות לעבוד בענפי החקלאות היוקרתיים והיצרניים, אולי מתוך חשש שמא לא יוכלו לחזור אליהם אחר כך והם יידרשו לקחת חלק משמעותי יותר בעבודות השירות ובמוסדות. מתוך ההבנה של החברות עצמן כי בבוא היום הן אכן תידרשנה להחליף את החברים בתפקידם ועל מנת להבטיח שהחברה אכן תוכל לעמוד במשימות אלו בעת הצורך, יזמו חברות עין חרוד בשנים מספר כינוסים שבמרכזם עמדה סוגית עבודת החב רה בשעת חירום. הכינוס הראשון היה של חברות עין חרוד ותל יוסף בלבד והתקיים במאי מפגש זה היה כעין הכנה לכינוס רחב יותר שנערך כחודשיים לאחר מכן ובו השתתפו נשות גוש חרוד ובית שאן. בדיוק שנה אחר כך נערך בשדה נחום כינוס נוסף במתכונת רחבה יותר לבירור שאלות השתתפותן של החברות בצורכי הבטחון והעבודה בשעת חירום ובו לקחו חלק באות כח מעשרים וארבעה יישובי 242 הקיבוץ המאוחד. מצב החירום הבליט באופן מיוחד את שאלת שיתוף החברות בחיי המשק בכלל ובענפי העבודה בפרט. החברות הותיקות ביקשו למנף את ההזדמנות בכדי להחדיר שינויים קבועים בעבודת החברות בהם הכנסתן לענפים חדשים בהם עבדו עד כה כמעט אך ורק גברים כגון: טרקטור, פלחה, עגלונות, חציר, נגריה, סנדלריה ועוד. הן גם בקשו להגביר את השתתפותן במוסדות.243 המרכזיים של הקיבוצים: במזכירות, גזברות ריכוז המשק וסידור העבודה; למקצע חברות, 239 שלימוביץ מרים, פרוטוקול כינוס של חברות עין חרוד ותל יוסף ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק בסביץ ליליה, "להתקפה על עבודת האשה", דבר הפועלת שנה ו גליון 7 )ג' חשוון ת"ש ( עמ' בסביץ ליליה, "בסימן האלם", צרור מכתבים )191( 13 )ו' תמוז ת"ש (, עמ' 7-3: בן יעקב יונה, "החברה בהתיישבות בשעת חירום", דבר הפועלת שנה ז' גליון 6-5 )ז' אב ת"ש (, עמ' פרוטוקול כינוס של חברות עין חרוד ותל יוסף ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק 9: "החברה בשעת חירום", כנס אזורי של חברות גוש חרוד ועמק בית שאן שהתכנס ב , צרור מכתבים )194( 19 )כ'ו תמוז ת"ש (, עמ' 17-11: "מפגישת החברות בגוש חרוד ובית שאן", דבר הפועלת שנה ז', גליון 6-5 )ז' אב ת"ש (, עמ' 16-15: הקטין רות, "כינוס החברות לשאלות בטחון ועבודה בשעת חירום", צרור מכתבים )170( 105 )א' אב תש"א (, כרך ה', עמ' קופלוביץ בלה, נוסבוים חנה, בת רחל יוכבד, "החברה בשעת חירום", כנס אזורי של חברות גוש חרוד ועמק בית שאן שהתכנס ב , צרור מכתבים )194( 19 )כ'ו תמוז ת"ש (, עמ' 17-11: "מפגישת החברות בגוש חרוד ובית שאן", דבר הפועלת שנה ז', גליון 6-5 )ז' אב ת"ש (, עמ' יצוין כי היו חברות דוגמת חומה חיות מיגור וטובה שופמן מעין חרוד אשר שהתנגדו ליוזמה של כיבוש ענפי עבודה חדשים וטענו כי יש להתמיד ולשמור על מה שנכבש כבר בעבר דוגמת גן הירקות, הרפת והלול ולא להתפזר על תחומים אחרים שיישמטו ממילא עם סיום המלחמה. בתוך: "התייעצות של חברות הקיבוץ", בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק

197 244 בייחוד צעירות, על ידי קורסים והשתלמויות אזוריות ומקומיות ולחנכן לשאוף לעבוד בענפים 245 חקלאיים ולהדגיש את חיוניותם להעצמת נשים ולצמיחה. הן הטיפו לצעירות לא לוותר ולא 246 לסגת מעבודה בענפים חקלאיים, 247 לחייב את חוק ה'שליש' וליישמו בכל המשקים והקבוצות. 248 כמו כן הן ביקשו כי החברות תגלנה מסירות לעבודה בכל תחום שהוא ותתאגדנה יחד הן בקרב הקיבוץ המאוחד והן בתנועת הפועלות ותערוכנה בירורים, שיחות ואספות. הן גם הדגישו את הצורך לפרסם ולתת הד רחב ככל האפשר להישגי החברות בתחום העבודה וניהול המשקים כפי 249 שנעשה בעבר בתחום השתתפותן בשמירה ובביטחון. הוותיקות הדגישו חזור ושנה כי הערות של החברות בתחום העבודה תגרום לשינוי בכל תחומי החיים החברתיים והציבוריים בקיבוץ, בתנועה וביישוב כולו וזו תשפיע לא רק עליהן אלא גם ובעיקר על הדור הבא. יצוין כי בהחלטות שנתקבלו בכינוסים אלה לא היה חידוש של ממש. הדברים חזרו למעשה על ההחלטות שנתקבלו עוד טרם המלחמה אולם, ניתנו להן יתר הדגשה והחשבה, אולי בשל התפיסה כי הפעם קיים צורך של ממש בהן. נראה כי בעקבות החלטות אלה כניסת וחדירת חברות לענפי עבודה חדשים שנתפסו כגבריים במהותם יושמה באופן משמעותי. ביגור נכנסו כבר בשנת 1490 מספר חברות לעבודה בענף הפחחות. בנען החלו חברות לעבוד בנגריה, במסגרייה ובחשמליה. באלונים נכנסו חברות לעבודה בפלחה, בעגלונות ובצאן, בכפר גלעדי למספוא ולמוטור, באשדות יעקב לבננות ולמכונות ובעין גב לריצוף. בסוף שנת 1490 יזמו מועצת הפועלות וארגון עובדי הפלחה קורס עיוני ומעשי בעבודת הטרקטור והשתתפו בו סך הכל תשע עשרה חברות. הקורס אמנם נערך כהכנה לשעת החירום אך החברות שהשתתפו בו הביעו תקווה כי בזכות הקורס הראשונות יכבשו את הענף 252 ואחריהן תיכנסנה לעבודה זו עוד חברות רבות. בעין חרוד הורגש מחסור בידיים עובדות בעקבות הגיוסים השונים ועם זאת הקפידו החברות לשמור על עבודתן הקבועה בענפים ה'נשיים' גם במחיר של הוצאת הילדים מלימודיהם הסדירים 253 ושיתופם בעבודות בענפים השונים. כמו כן הן נכנסו לעבודות שהיו עד כה נחלתם של הגברים במשק ובנוסף הצליחו החברות ליצור בשנים אלה שני מפעלי תעשייה חדשים. אמנם היו אלה ענפים קטנים שבכל אחד מהם עבדו כשתיים-שלוש חברות בלבד, אך הם נועדו לצרכים מקומיים 244 שמחונית יהודית, "עבודת החברה בשעת חירום", צרור מכתבים )159( 14 )י'ג תשרי תש"א (, כרך ה', עמ' 1-6 )דברים שאמרה במועצת הקיבוץ בתל יוסף(: הקטין רות, פרוטוקול כינוס של חברות עין חרוד ותל יוסף ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק גלוברמן בתיה, שלימוביץ מרים, שם. 246 שלימוביץ מרים, גלוברמן בתיה, שם: קופלוביץ בלה, "החברה בשעת חירום", כנס אזורי של חברות גוש חרוד ועמק בית שאן שהתכנס ב , צרור מכתבים )194( 19 )כ'ו תמוז ת"ש (, עמ' שמחונית יהודית, הקטין רות, מרים שלימוביץ, "מפגישת החברות בגוש חרוד ובית שאן", דבר הפועלת שנה ז', גליון 6-5 )ז' אב ת"ש (, עמ' חבצלת, וקס רחל, פרוטוקול כינוס של חברות עין חרוד ותל יוסף ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק בת רחל יוכבד, בסביץ' ליליה, "החברה בשעת חירום", כנס אזורי של חברות גוש חרוד ועמק בית שאן שהתכנס ב , צרור מכתבים )194( 19 )כ'ו תמוז ת"ש (, עמ' 17-11: "מפגישת החברות בגוש חרוד ובית שאן", דבר הפועלת שנה ז', גליון 6-5 )ז' אב ת"ש (, עמ' "מיומנה של פחחית", צרור מכתבים )904(, 199 )כ'א חשוון תש"ד (, כרך ח', עמ' "החברה בשעת חירום",יומן נען ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק "הקורס לעבודת הטרקטור", צרור מכתבים )151(, 43 )ג' כסליו תש"א (, עמ' מתוך אסיפות כלליות ) , (, , , בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס'

198 וארציים, ושניהם היו מהותיים לימי מלחמה בהם הורגש המחסור במאכל ובלבוש: מחלבת הצאן ומפעל הצמר. מעבר לכך, העניין המהותי היה כי שניהם היו פרי יוזמתם של החברות ועבדו בהם חברות בלבד. המחלבה:במחלבה עבדה החברה חיה ארצית שבימים רגילים עבדה ברפת אך בשל המלחמה והמצוקה הכלכלית ניצלה את עונות החליבה של הצאן והכינה גבינה מחלב כבשים. בנוסף למדה את מלאכת עיבוד העורות והפרוות והכנת צעצועים ובגדים מהם. יום עבודתה של חיה נמשך כשלוש עשרה שעות, מחמש בבוקר ועד אחת עשרה בלילה וללא יום מנוחה אך היא חשה עצמה כמגויסת בתוך המשק פנימה, במקביל לחברות אחרות שהתנדבו לצבא הבריטי ולפלמ"ח. ארצית העידה כי היה לה סיפוק מעבודתה, בעיקר בעקבות התחושה שהיא מסוגלת לתרום בימי 254 המלחמה הקשים גם למערך המקומי וגם למערך העירוני שם הורגש המחסור ביתר שאת. מפעל הצמר: מפעל הצמר היה תחום נשי חדש, הן בארץ והן בעין חרוד, שנועד לנצל את צמר הכבשים שגידלו בעין חרוד. את המפעל יזמו שתים מהחברות הותיקות של הקבוצה: רבקה מחנימית ושרה גפני ובתמיכת מועצת הפועלות, הנהלת ויצ"ו וארגון מגדלי בקורס ארצי במשך שבעה חודשים בו רכשו מיומנות בכביסה, מיון, צביעת הצמר, הצאן הן השתתפו סריקתו, טוויתו ואריגה בנול יד. הענף פעל בעין חרוד מראשית שנות הארבעים עד שנת 1479 )תשל"ד(, והוא נסגר עם פטירתה של רבקה מחנימי אשר כאמור הקימה אותו וגם התמידה ועבדה בו לאורך 255 כל השנים. הרעיון להקמת מפעל זה התעורר מתוך הרצון לפתח תעשיה ביתית להספקה עצמית והמלחמה הפכה רצון זה להכרח דחוף כיוון שמחירי החוטים בארץ הלך והתייקר. בעין חרוד התקבלה היוזמה בתחילה בהסתייגות, בביטול ובחוסר אמון והיו גם שהתנגדו מחשש שייגרמו הפסדים, אך בזכות ההתעקשות של החברות המובילות וכן המצוקה הכלכלית והפסקת הייבוא של חוטי הצמר מאנגליה ממילא בשל המלחמה, הלך הענף והתקבע. עבדו בו בקביעות שלוש חברות אך ניתן לומר כי הוא היה מפעל של כלל החברות העין חרודיות שכן הבנות נרתמו לעזרה בשיעורי תפירה בבית הספר, החברות בערבים, תוך אספות וישיבות ואמהות החברים- "הסבתות" במשך 256 היום. עניין זה גרם ללגלוג מעודן בקרב החברים שטענו כי כבר אי אפשר לראות חב רה בעין חרוד שאינה מסתובבת עם זוג מסרגות בידה או בתיקה ואלו נשלפות בכל פעילות תרבותית ובכל 257 אספה. ניתן אולי לראות בהערה צינית זו את חוסר שביעות רצונם של החברים מכך שיש ענף שחברות בלבד מעורבות בו, הן היו היוזמות, הן דאגו והתעקשו להקימו והן כולן תורמות לקיומו כענף רווחי. רוב התוצרת שיוצרה במפעל הצמר נועדה לסיפוק צרכים מקומיים בעיקר בגדים וסוודרים שהוכנו מהצמר הרך וגם שטיחים, גרבי עבודה וחפצי נוי שנארגו מהצמר הגס והקשה יותר. חלק 254 ארצית חיה, "במחלבת הצאן", דבר הפועלת שנה ט' גליון 9-3 )כו' אדר ב' תש"ג (, עמ' סלע רותי, "היו זמנים- יוזמות בעבר", יומן עין חרוד ) (, 9300 בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' מחנימית רבקה, "מפעל הצמר", צרור מכתבים )119( 114 )י'ג סיון תש"ב (, כרך ו', עמ' 90-14: גפני שרה, "מבית הכישורים", שם, עמ' אדלשטין יהודה, "מענין לענין- קטע מוקדש לסורגות", בתוך: עיתון חי, עין חרוד, ללא שנה, ארכיון עח"מ, ארון מס'

199 מהאחרונים נועדו לייצוא וניתנו כמתנות לאורחים נכבדים שביקרו בעין חרוד, לחברי משפחה 258 בארץ ומחוצה לה וכן לפליטים ולנזקקים שונים. בכדי לפרסם את מוצרי הצמר, החברות גם יזמו פעולות תרבותיות ומופעי תרבות ענפים מסביב לתעשייה. נראה כי אפשר לייחס לסוגיה מדוע הקדישו החברות את זמנן ומרצן להעמיד תערוכות וליצור מסביב למפעל הצמר פעילות תרבותית כה מגוונת, את רצונן להבליט כי למרות ההתנגדות וההסתייגות ואף הלגלוג שגילו החברים ליוזמתן הייתה כאן הצלחה משתי בחינות עיקריות. האחת, תרומה כלכלית, שכן הייצור העצמי של ביגוד וחפצי עזר שונים חסך הוצאות מיותרות, במיוחד בשנות המלחמה שהיו קשות ממילא והשנייה, תרומה מגדרית, עבור החברות עצמן. התחושה כי הן ניהלו מפעל יצרני בשיתוף של כל חברות ובנות המשק ללא מעורבותו של אף חבר, הייתה מהותית ומילאה אותן גאווה ומרץ לפעול למען הגברת תהודתו של המפעל בקרב החברים. נראה כי על אף האופטימיות שמילאה את החברות ביחס לשינוי של ממש בתחום עבודתן והמחשבה כי שעת החירום תביא איתה למפנה בתחום זה בפרט ולמימוש ערכי השוויון בתנועתם בכלל, זו לא האריכה ימים. אמנם, ברבים מהמשקים ובכללם עין חרוד נכנסו חברות לענפי עבודה חדשים שנחשבו עד אז כמקום עבודתם של גברים בלבד ואף יזמו מפעלים ותחומי תעשיה חדשים אשר הועילו הן מבחינת תעסוקה והן מבחינה כלכלית לח ברה כולה. החברות אף לא הסתפקו בלימוד אוטודידקטי של עבודתן החדשה והן יצאו לקורסים על מנת להשתלם ולהתמקצע, דבר שהעיד על רצונן וכוונתן להתמיד בענף החדש לאורך זמן וללמד בעתיד גם חברות אחרות אשר תחפוצנה להיכנס לעבודה גם הן בענף זה. אולם, כבר בכינוס השלישי שנערך ביולי 1491 )תש"א( והוקדש ל"שאלות בטחון ועבודה בשעת חירום" הורגש התסכול הגובר של החברות. הסתבר כי בחדירה לענפים החדשים חלה נסיגה, מספר החברות בהם הינו מועט והייתה זו אפיזודה קצרה 259 ללא המשך. גם בהנהלת המשקים כמעט ולא השתתפו חברות. נראה כי החברות האשימו בעיקר את עצמן בחוסר הצלחתן לעמוד במשימות אשר הציבו לעצמן. להשערתי הסיבה המרכזית לכך הייתה בעיית חוסר ההתמדה של רבות מהן, אשר גם בשל מחסור במוטיבציה וגם בשל מגבלות שונות, משפחתיות ובריאותיות לא הצליחו לשמור על העמדות אותן כבשו בקושי רב ואשר השמיטו מתחת לרגליהן בקלות רבה כל כך. הדברים נכונים גם לגבי עין חרוד. על פי הנתונים, בעוד שבראשית שנת 1491 עבדו בענפי השדה שמונים חברות מתוך מאתיים, שהן פחות משליש, הרי שבראשית שנת 1495 עבדו בענפים החקלאיים כארבעים בלבד מתוך מאתיים ושבע עשרה חברות, כלומר כחמישית מכלל הנשים. זאת לעומת שנים קודמות בהן 260 מספר החברות שעבדו בענפים אלו הגיע למחצית. לשאלה מה גרם לירידה דרסטית זו במספר הנשים העובדות בחקלאות ובענפים יצרניים אתייחס בהרחבה בסיכום פרק זה )להלן(. 258 גפני שרה, "טוית צמר", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר, חברות, עמ' : מחנימית רבקה, "מימי העליה השניה- ועד ימינו", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' הקטין רות, "כינוס החברות לשאלות בטחון ועבודה בשעת חירום", צרור מכתבים )170( 105 )א' אב תש"א (, כרך ה', עמ' פרוטוקולים מאסיפות כלליות בהן נמסרו נתונים ) , (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס'

200 ז. שנים של שפל: : 261 "על החברה הצעירה לצאת מענפי השירות ולהיכנס לעבודה בענפים החקלאיים בשנים התמעטה מאד שאלת העבודה בדיונים הציבוריים בעין חרוד. נראה כי חברו לכך מספר גורמים. ראשית, החברות הוותיקות כבר עייפו מלדון בנושא ואת החברות הצעירות לא עניין מספיק הדיון בנושא. אמנם עדיין ניתן למצוא אסיפות שהנושא המרכזי בהן הוא הצורך לחלוקה שווה יותר בין החברים לחברות בעבודות השרות והגדלת מספר הבחורים בהם אך 262 דרישות אלו מושמעות בקול ענות חלושה ואין להן הד של ממש. שנית, המאבק הלאומי היה בעיצומו. נושאים בוערים יותר עמדו על הפרק ושאלת האשה בכלל והחברה בעבודה בפרט, נותרה מאחור. מלחמת העולם השנייה והפליטים הרבים, הם שתפסו את מוקד העיסוק הנשי בעין 263 חרוד. עם זאת, אין ספק כי בראשית התקופה, 1495, היה מצבה של החברה בעבודה החקלאית בשפל שלא היה כמותו. על פי דיווח שמסרה רות הקטין, אז חברת תל יוסף ולימים חברת עין חרוד, בשנת 1495, עבדו בענפים החקלאיים בעין חרוד רק 14% חברות. בתל יוסף היה מספר 264 החברות נמוך אף יותר ועמד על 19% בלבד. בזמן מלחמת העצמאות, עת היו מגויסים רבים מרחבי עין חרוד, נותרו ענפים רבים ללא ידיים עובדות ואז קראה חברת המשק הוותיקה שולמית ז'רנובסקי לצאת מהשגרה הנטועה עמוק בקבוצה. בכלל זה פנתה ז'רנובסקי במיוחד לחברות הצעירות בדרישה שתצאנה ממוסדות 265 השירות ותעבודנה בענפים החקלאיים על מנת שלא יתמוטטו. מצב זה לא היה ייחודי לעין חרוד. ב הצהירה חברת דגניה חיותה בוסל כי הלול, הרפת וגן ירקות הושמטו מידיהן של החברות. בדומה לכך היה גם בקיבוצים אחרים. לדעת חוקר התנועה 266 הקיבוצית הנרי ניר, מיעוט החברות בענפים החקלאיים היה לעובדה בסוף תקופת המנדט. תמונת המצב בעין חרוד מאששת את קביעתו. 261 ציטוט מתוך רשימתה של שולמית ז'רנובסקי "כוננות למלחמה", צרור מכתבים )964( 909 )כ'ה סיוון תש"ח (, כרך י'ב, גליון י', עמ' פנינית בלה, ארצית חיה, בסביץ ליליה, פרוטוקולים מאסיפות כלליות ) , (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' על עניין זה יידון בשער השלישי, בפרק העוסק בקליטת חדשים בקיבוץ. 264 הקטין רות, "בהתיישבות הקיבוצית", דבר הפועלת, שנה י'א, גליון 5-9 )ט' תמוז תש"ה (, עמ' ז'רנובסקי שולמית, "כוננות למלחמה", צרור מכתבים )964( 909 )כ'ה סיוון תש"ח (, כרך י'ב, גליון י', עמ' ניר, מה העיק עליהן, עמ' 167. ראוי לציין כי למעשה, אי השוויון בעבודה הלך והעמיק עם השנים. החוקרת מיכל פלגי הציגה תמונה לפיה בשנות השמונים והתשעים, בהם קיבוצים רבים כבר הופרטו 55% מהנשים עבדו בענפי השירותים והחינוך, בעוד 67% מהגברים עבדו בענפי הייצור. ראו: pp. : Palgi, Gender Equality, הנ"ל, אישה בקיבוץ, עמ' גם מחקרים שהתייחסו לשנות השישים והשבעים הגיעו למסקנה דומה בעניין חלוקת העבודה האי שוויונית בין במינים. ראו: סרטני, החברה בקיבוץ, עמ' 9-4: רוזנר, לא בעיית החברה, עמ' בדומה לכך טענה ויויאן סילבר כי גם בקרב המייסדות וגם בקרב בנות הדור השני הייתה חלוקה ברורה בין עבודות הנשים לגברים. הנשים עבדו בשירותים ובחינוך וחלוקה זו חלחלה לבנות הדור השני ששימשו לרוב בתורנויות וכממלאות מקום בענפי השירותים. להרחבה ראו: pp..silver, Male and Female, על פי מחקרה של אליסון בוס גם בקיבוצי השומר הצעיר הייתה התמונה דומה בשנות השבעים. להרחבה ראו: Bowes, pp..women in The Kibbutz, מחקרים רבים נוספים עוסקים בשאלת עבודתן של הנשים בקיבוץ בפרט ואי השוויון בין המינים בכלל. לדוגמא: זוהר, שוות, עמ' 49-19: Gender Agassi-Bubber, Theories of pp. Equality, ועוד. 182

201 ח. סיכום - ה"מטוטלת העין חרודית" בעבודת החברות: באפריל 1495, העבירה ליליה בסביץ הרצאה בנושא "החברה בקיבוץ", במסגרת סימפוזיון שיזם מרטין בובר על דמותו החברתית של הכפר העברי בארץ ישראל שהתקיים באוניברסיטה העברית. ההרצאה, שניתנה לקהל מבחוץ, נשמעה ברובה כשיר הלל לחברות הקיבוצים על הישגיהן בכיבוש 267 העבודה החקלאית אליה התמסרו בראש ובראשונה ולשמה באו לארץ. בסביץ התייחסה בגאווה גם לחלקן של החברות בתחומים הנשיים יותר ובהם, הזנה ובישול, תרבות ונקיון, חינוך 268 וטיפול בילדים. כחודשיים לאחר הסימפוזיון הרצתה בסביץ בפני שליחי הקיבוץ המאוחד והתייחסה למגוון תחומים הנוגעים לחברה בקיבוץ. מתוך הרצאתה של בסביץ עולה התמונה שהוצגה לאורך פרק זה: עצומה השפעתה של העבודה החקלאית על החברה: המגע עם הקרקע מעורר בה הרגשת 'מעשי בראשית', מקרב אותה למשק כולו, לשאלותיו, מרחיב את היקפה, מוציא אותה מקטנות 269 החיים ולעיתים משפיע לטובה גם על מצב בריאותה. אין ספק כי העבודה בחקלאות הייתה משאת נפשן של החלוצות שעלו לארץ בתקופת העלייה השנייה, השלישית והרביעית. הן שאפו לעבוד את האדמה, התעקשו ולחמו על עבודה זו ורבות מהן הצליחו להתמיד בה על אף הקשיים והמכשולים הרבים שעמדו בדרכן. הן עשו זאת בראש ובראשונה למען הלאום ולא למען עצמן. החוקרת גילת גופר הצביעה על ההבדל המהותי בינן לבין אמותיהן מדורי דורות, שעסקו באותן עבודות: על אף שגם אמותיהן היו חלבניות, גידלו ירקות 270 ועבדו בבוסתן, הן עשו זאת למען משפחתן בעוד החלוצות עשו זאת כאמור, למען הלאום. החברות שעבדו בענפים 'הנשיים', בלול וברפת, בגן הירקות ובמשתלה, הרגישו שהן מממשות את האידיאל שלשמו עלו לארץ ומיישמות יחד עם חבריהם את הערכים החדשים עליהם הושתת האדם העברי החדש. לכן, אותן אלו שהצליחו בכך, גילו גם אקטיביות בחיים הציבוריים והיו פעילות בחיים החברתיים והתרבותיים, בעוד שרבות מחברותיהן שעבדו במחסן ובמטבח הדירו עצמן מפעילות ציבורית, לא השמיעו קולן באסיפות הכלליות ולא השתתפו בועדות משקיות שונות, נושא עליו אעמוד בהרחבה בפרק הבא. אולם, יחד עם זאת, לאורך כל השנים בהן מתמקד מחקר זה ניתן לחוש את המטוטלת הנעה בכל תחומי חייהן של חברות עין חרוד בכלל ובנושא העבודה בפרט: כל ירידה הביאה עימה עלייה והישגים חדשים לחברות וכל עלייה הביאה גם לירידה ולנסיגה של חלק מאלו. בתרשים הבא ניתן לראות את העליות והמורדות של עבודת החברה בחלוקה המספרית בין הענפים השונים: בהקשר זה ראוי להעיר כי היה הבדל מהותי בין הדברים שהשמיעה בסביץ לקהל העין חרודי לדברים אותם השמיעה לקהל מבחוץ. להרחבה ראו: בסביץ, "החברה בקיבוץ", ולו רק, עמ' : שם, שם: בסביץ ליליה, "החברה בקיבוץ", מבפנים כרך י'א, חוברת ג' )שבט- תש"ו- ינואר 96(, עמ' בסביץ ליליה, "החברה בקיבוץ", מבפנים כרך י'א, חוברת ג' )שבט- תש"ו- ינואר 96(, עמ' גופר, האשה הציונית, עמ'

202 בראשית התקופה, עם ייסודו של עין חרוד, בשנים , הנשים ביקשו להיות כגברים ולהשתתף כשוות להם בעבודות השדה, אך רבות מהן וויתרו בשל הטובה הלאומית ודרישות המשק שעמדו לפני טובתן האישית. עם התייצבות המצב הח ברתי והכלכלי, בשנים , פנו החברות לממש גם את מאווייהן ואכן חברות רבות הצליחו להשתלב בעבודה בענפי השדה ה'נשיים', תוך מילוי תורנויות רבות. הטובה הלאומית לא קדמה רק לטובתן האישית אלא אף לטובתן המשפחתית, החל מנישואין, דרך הולדת ילדים והקמת משפחה. כפי שהוצג לעיל, בשער הראשון, נראה כי 30% מבין חברות עין חרוד לא נישאו, התאלמנו או נפרדו מבני הזוג ולא נישאו בשנית. על אף שלא ניתן לקבוע כי מסירותן לעבודה היא שהובילה למצבן המשפחתי, נשים אלו, כמו גם נשים אחרות שכן נישאו, הקדישו את כל זמנן ומרצן לעבודה. בהמשך ) (, אחוז החברות העובדות בענפים החקלאיים הגיע כמעט ל- 50%, ויותר חברים נכנסו לעבוד בעבודות השירותים, דבר שהחברות החשיבו כהישג בפני עצמו במימוש השוויון בקבוצה, שכן השאיפה הייתה להגיע לשוויון מגדרי בעבודה, ובכלל זה גם השתתפותם של החברים בענפים נשיים-מסורתיים. בנוסף, החברות דאגו להתמקצע גם בענפי השירותים וגילו את כוחו של השיח החברתי-הנשי בדרך ליצירת שינויים הן בקרב החברות עצמן והן בקבוצה כולה. שעת החירום שהורגשה בתקופת מלחמת העולם השנייה ) (, הביאה עימה להסתערות מחודשת של החברות לכיבוש ענפים בהם גם ענפים גבריים ואף ליצירת ענפי עבודה חדשים, אולם הייתה זו אפיזודה קצרה ועם סיומה של המלחמה חזר המצב לקדמותו ואף לגרוע יותר מכפי שהיה טרם המלחמה. ירידה של ממש חלה במספרן של החברות שעבדו בחקלאות ורובן פנו לעבודות בשירותים ובמוסדות. בבואי לסכם את "המטוטלת העין חרודית", היינו את העליות והמורדות בעבודת החברות בשנים בהן עוסק מחקר זה, יש לשאול בראש ובראשונה מהן הסיבות בשלהן חלה נסיגה מהעבודות החקלאיות ומדוע עמדות שנכבשו בעמל רב כל כך נשמטו תחת רגליהן של חברות עין חרוד בקלות יחסית ובמהירות גדולה? ניתן לספק מספר הסברים לכך: 1. המגבלות הפיזיות של הנשים: הנשים המייסדות יצרו פמיניזם של זהות. הן ביקשו להשתוות ולהידמות לגברים ולעבוד כמותם. אולם, המגבלות הפיזיות של נשים וחוסר יכולתן של לא מעטות לעבוד בעבודות כה מאומצות וקשות גרמו לכך שהן נדחקו מחוסר ברירה לעבודות 184

203 השירותים כיוון שלא עמדו בקצב העבודה המצופה מהן. אמנם ענפי השירות לא היו עבודות קלות מבחינה פיזית אך בשל תפיסתם כענפים לא יצרניים ולא רווחיים ממילא קצב העבודה בהם לא נבחן בעיניים כלכליות. הסוציולוגים הציגו שתי גישות עיקריות לתופעה זו: ההסבר המטריאליסטי של בלומברג שסבר כי יש להבחין בין שני שלבים בתהליך השינוי שחל בתפקידיה ובעבודתה של החברה בקיבוץ. בשלב הראשון, בו היוותה החקלאות את הבסיס הטכנו-כלכלי של הקיבוץ, החברות היו צעירות ולא התקשו להשתלב בעבודות היצרניות לצד הגברים. באמצע שנות השלושים החל השלב בשני ובשל שינויים ושכלולים בבסיס הטכני-כלכלי של הקבוצה ושינויים דמוגרפיים, בהם גידול במספר הגברים והרווקים ועליה בשיעור הילודה, נחיצותן של הנשים 271 בענפים החקלאיים פחתה והן נדחקו מענפי הייצור לענפי שירותים. בדומה לכך הציעו אליעזר בן רפאל וסשה ויטמן את הסבר הקונפליקט לפיו, כיוון שהקיבוץ שאף להיות מפעל כלכלי ורווחי והנשים לא יכלו לעמוד בקושי הפיזי בעבודה בענפים היצרניים, החברים דחקו אותן מענפים אלו 272 לענפי השירותים. בעין חרוד באו לידי ביטוי גישות אלו בניסיון לדחוק את החברות מהענפים ה'נשיים' אותן פיתחו וניהלו, קיצוצם או הכנסת כוחות גבריים להפקת רווחים כלכליים גדולים יותר. 9. תחושת האחריות: החברות אמנם שאפו וייחלו בכל מאודם לעבודה חקלאית ויצרנית, אולם לצד מאווייהן האישיים עמדו גם טובת הכלל ותחושת אחריות נשית. הן ידעו שעבודות השירותים חייבות להיעשות והרגישו כי לטובת הח ברה והלאום עליהן לעשות אותה. תחושת האחריות הזו, הביאה את החברות להיות מוכנות להירתם לכל עבודה, ולו גם לעבודות השירות השנואות עליהן. נקודת מבט זו התחדדה גם על ידי חבריהם לקבוצה ולדרך. ברומן 'ראשית' שכתב חבר עין חרוד שלמה רייכנשטיין בראשית שנות הארבעים, מתוארים החיים במציאות הארץ-ישראלית המתחדשת בצורה אידילית. רייכנשטיין תיאר את הילולה ונעמילה שנקבעו לעבודה במחסן הבגדים, אך ליבן, כלב שאר הבחורות והבחורים, ערג לשדות ולעבודה חקלאית. שתי נשים אלה זכו ברוב היצירה לעבודה בענפי השירות במשק ורק לעיתים סודרו בעבודה כלבבן בחקלאות, אך הן הבינו את הצורך ולא התלוננו. גם רחל ושושנה שתוארו ברומן כעובדות במטבח, מצאו בעבודה 273 זו סיפוק ולא חיפשו להשתלב בייצור. כלומר, רייכנשטיין הציג ברומן את שתי הפנים של נשות עין חרוד כפי שהוא עצו ראה אותן: פן של אלו ששאפו להשתתף בעבודה היצרנית אך לטובת הציבור עבדו בשירותים, לצד כאלו שראו גם בעבודות השירותים ייעוד ולא ביקשו מלכתחילה לשנותו. יוצא אפוא שבעיני רייכנשטיין, החברות עבדו בשירותים אם בלית ברירה אם מרצון, כי הן הבינו וקיבלו את הצורך בעבודות אלו ומבחינתן כאמור זה היה ייעוד. לדעתי, תחושת אחריות זו הביאה לא פעם את החברות לוותרנות ולתחושה שניתן לכופף אותן בתורנויות קבועות וחד פעמיות מרובות, עובדה שלעיתים אף השפיעה לטווח הארוך וגרמה ליציאתן של חברות מענפים חקלאיים ולחוסר יכולתן להתמיד בעבודות השדה. 3. שינוי בסדרי העדיפויות של הנשים המייסדות: בעוד שבשנים הראשונות הצורך לעבוד בשדה ובעבודות יצרניות ופרודוקטיביות היו מהמאבקים המובילים עבור החברות בתנועה הקיבוצית Blumberg, Kibbutz Women, pp בן רפאל, מהפכה, עמ' 71-75: בן רפאל וויטמן, "נשים וצמיחתה, עמ' רייכנשטיין, ראשית, עמ'

204 בכלל ובעין חרוד בפרט, וקדמו אף למימוש הקמת המשפחה, הרי שעם ריבוי הלידות והוואקום המשפחתי שנוצר בתפיסת הבית והמשפחה בקיבוץ, השתנו סדרי העדיפויות של רבות מהחברות והן העדיפות או היו מחויבות מסיבות כמו הנקה, להיות בקרבת הבית ולא בענפים הרחוקים בשדה. במילים אחרות, הדגש החדש של החברות הושם על הבית והמשפחה לפני הקולקטיב והח ברה והאמהות הפכה מרכזית יותר מהמאבק על ההשתתפות בעבודה היצרנית. הסוציולוגית סלביה פוגל-ביז'אוי טענה כי האימהות הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהביאו לאי השוויון בין הנשים לגברים בחברות האוטופיות בכלל ובחברה הקיבוצית בפרט, שכן בכל 274 הקשור לגידול הילדים האם הייתה דומיננטית הרבה מן הגבר. המחקרים הסוציולוגיים מצביעים על מספר תיאוריות המדגישות נקודה זו. על פי ההסבר הפונקציונאלי של הסוציולוגית יונינה טלמון-גרבר, העלייה בשיעור הילודה היא שהבליטה את חשיבות תפקידי האם במשפחה והביאה לחזרה מהדגם המהפכני אותו ביקשו החברות ליצור בתחילה, לדגם המסורתי שהבליט את תפקידי האם במשפחה. החברות יכלו להרשות זאת לעצמם כאשר המצב הכלכלי הוטב, 275 המיכון השתכלל והיה צורך בפחות ידיים עובדות. שפר וטייגר הציעו כי הביולוגיה של האשה הייתה הגורם המרכזי לחזרת החברות לעבודות המסורתיות- נשיות, שכן ביולוגית הנקבה משקיעה יותר מהזכר בצאצא ועל כן קשורה אליו יותר. לדעתם העלייה ברמת החיים והשיפור 276 במצב הכלכלי הביאו את הנשים עצמן לשאיפה לחזור לתפקידן המסורתי בבית ובמשפחה. פוגל ביז'אוי ושפר הציגו את התיאוריה הפמיניסטית-מטריאליסטית שהציעה כי כבר מלכתחילה ראו החברים בקיבוץ את האשה "כאם טבעית" ועל כן היא לא הצליחה להגיע לשוויון זכויות מלא, אולם בשל מאבקן למען שינוי מעמדן ומקומן כשותפות והעובדה כי לא הייתה ילודה רבה בשנות הראשית והמשפחה היוותה מוסד צנוע, הצליחו החברות להיכנס לעבודה חקלאית כשותפות כמעט מלאות. לדעתם, העלייה ברמת הילודה גרמה בסופו של דבר לכך שהנשים עצמן יצאו בהדרגה מענפי הייצור ונקלטו בענפי השירות שאפשרו להן למלא את תפקידן כאמהות, מיניקות 277 ומחנכות. תמיכה נוספת לגישה זו מנקודת מבט אחרת ניתן למצוא ברומן 'מעגלות' שכתב חבר עין חרוד, דוד מלץ בשנות הארבעים. חנקה, הדמות הראשית המרכזית ברומן, עבדה בתחילה ברפת וכיוון שזו נחשבה לאחד מענפי הייצור העיקריים היא הייתה מקובלת למדי בחברה ואף מרכזית יותר מבן זוגה, מנחמקה שנחשב לעצל. אולם, הלידות אילצו אותה לפרוש מעבודתה ברפת ולעבור 278 לעבוד במחסן הבגדים. בתחילה זה הטריד אותה, אך אחר כך היא התרגלה ולא מחתה על כך. ראוי לציין כי נשים לא מעטות המשיכו לעבוד בעבודה חקלאית יצרנית גם לאחר לידת הילדים והתמידו בה לאורך שנים, אולם רבות אחרות התקשו לעשות זאת לצד הלידות וגידול הילדים והן יצרו את השינוי בסדר העדיפויות שלהן: ממימוש השוויון בעבודה, למימוש הבית והמשפחה. 274 Fogiel-Bijaoui, Gender in Utopia, pp טלמון-גרבר יונינה,, יחיד וחברה, עמ' Tiger and Shepher, Women in, p פוגל-ביז'אוי ושפר, המשפחה בקיבוץ, עמ' : פוגל-ביז'ואי, אימהות ומהפכה, עמ' מלץ, מעגלות, עמ'

205 9. הבדלים אידיאולוגיים בין העליות השונות: בעוד שנשות העלייה השנייה, שלישית ורביעית, שאפו ולחמו לזכויותיהן וחובותיהן לשוויון מלא בכל התחומים ובמיוחד בעבודה שנתפסה כערך עליון בסולם העדיפויות של הח ברה הקולקטיבית, הרי שנשים שהגיעו בעליות המאוחרות יותר, במיוחד עלייה חמישית ואילך, הביאו עימן תרבות שונה והלכי רוח שונים משל הדור הוותיק 279 והמייסד. לאחרונות לא היה כה חשוב לכבוש עמדות וענפים חקלאיים והן עבדו ברצון במוסדות השירותים השונים, זאת למורת רוחן של החברות המייסדות שניסו בכל כוחן ומרצן להשפיע עליהן להיכנס לעבודה בשדה. הן, שראו בעבודה החקלאית ייעוד לאומי, חברתי ואישי לא יכלו להבין כיצד האחרות אינן תופסות אותה כך. הן חשו תסכול אמיתי מכך והביעו אותו באסיפות, במכתבים ובמאמרים, לעיתים אף בלשון קשה ועולבת. אולם למעט מקרים בודדים, ופרקי זמן קצרים, ההבדלים האידיאולוגיים נותרו ולפיכך גם התמעטו מספר החברות בענפים החקלאיים. 5. התבגרות החברות הוותיקות: עם חלוף השנים, החברות המייסדות התבגרו והעבודה הפיזית בענפי השדה הייתה קשה להן. חלקן לא היו מסוגלות לעבוד בענפים בהן התמידו שנים רבות והן נאלצו לעבור לעבודות במוסדות השירותים, במחסן, במתפרה ובמטבח. הן קיוו כי החברות הצעירות יותר תיקחנה את המושכות לידן, אך כאמור, הללו היו נלהבות פחות לעבודה זו וכך נוצרה ירידה של ממש באחוז החברות שעבדו בענפי השדה. 6. שפל בתנועה הפמיניסטית: חוקר התנועה הקיבוצית, הנרי ניר, הצביע על כך שבשנות הארבעים התנועה הפמיניסטית בעולם בכלל הייתה שרויה בשפל: בארצות המערב, לאחר שהשיגה את מרבית יעדיה הראשונים, ובברית המועצות עקב הסוציאליזם הייתה חזרה לדפוסים משפחתיים מסורתיים עם חיסול מחלקת הנשים של המפלגה הקומוניסטית. אלו השפיעו על חברות 280 הקיבוצים ושינו את הגדרת שאיפותיהן ואת תפיסתן. 7. מלחמות: אין ספק ששנות המלחמה גם הן הסיטו את תשומת הלב משאלות הנשים. לאחר המלחמה לקח זמן רב להתאושש ממנה. ההתעוררות הפמיניסטית החלה שוב רק בחברה העירונית בשנות הששים ויותר בשנות השבעים. בקיבוצים היא אף החלה מאוחר יותר, בשנות 281 השמונים. בנוסף, המאבק הלאומי שהתרחש בשנים הנחקרות הכפיף שאלות שנתפסו כשוליות. את שאיפות הפרט ודחק לשוליים יחד עם זאת חשוב להדגיש כי כטיבם של הליכים חברתיים מהפכניים הם אורכים זמן, ולעתים קרובות כרוכים בנסיגות, וכפי שכונה כאן, מטוטלת. 279 ראוי להעיר כי עיקר הממצאים בעניין זה הינם עדויות ודעות של הוותיקות. כמעט ולא מצאתי ממצאים של הצעירות המתייחסים לכך וכן מחקרים המאששים זאת. 280 ניר, מה העיק עליהן, עמ' ראו למשל מחקריה של זמיר, מבעד לתקרת : הנ"ל, מעמד האשה. 187

206 מרמור ותסכול היו תחושות שחברות ותיקות רבות חשו לאורך השנים הנחקרות. אולם ההבנה כי שינויים יכולים להתרחש תחילה מיוזמתן של החברות ומכוחן שלהן, הצליחה לחולל תמורות של ממש לא רק בעבודה, אלא גם ובעיקר בראיית החברות את עצמן כמעצבות שינויים וכיוזמות חידושים בעין חרוד בפרט ובתנועה הקיבוצית והח ברה היישובית בכלל. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי אי ההפנמה כי שינויים אינן יכולים לבוא רק מצד אחד, דהיינו הנשים, וכי גם על הגברים לקחת חלק פעיל ולשנות את גישתן, הייתה לחברות לרועץ ולהשערתי הייתה זו אחת הסיבות המרכזיות לאי הצלחתן ליצור שוויון לאורך זמן. הבנת החברות כי הן חייבות לעבור מהתנהגות פסיבית לאקטיבית דרבנה אותן שוב ושוב להסתער על מטרות ולכבוש יעדים אותן הציבו לעצמן. אמנם, אחרי כל הישג יש תקופה של רפיון ונסיגה בעיקר בשל החיים האינטנסיביים ממילא שלא הותירו לחברות זמן פנוי אולם הייתה להן חשיבות גדולה על הח ברה כולה. כמו כן חשוב להדגיש כי למרות שהחברות עצמן לא חשו בכך, הרי שהנתונים מראים כי כוחן והשפעתן היה גדול לעיתים מכפי שהן חשבו וחוו. בתחום העבודה, מספר הנשים בעין חרוד שהשתלבו בעבודות חקלאיות, הובילו ענפים והתמחו בהם היה גדול בהרבה מאשר במקומות אחרים. גם התמקצעותן של החברות בעבודות השירותים והובלתם מ"אין ליש", כחינוך, סיעוד והזנה היו למורי דרך בח ברה הקיבוצית כולה. הן גם יצרו ענפי עבודה חדשים, מותאמים לחברות ובעלי פוטנציאל כלכלי ולבסוף היוזמות שלהן בתחום השיח הנשי והקמת ועדות שונות הובילו לשינויים רבים בתחום העבודה בקרב כלל ההתיישבות העובדת. בכל אלו ניכרת ובולטת תרומתן של נשות עין חרוד. במידה רבה השינויים אותן יצרו נשות עין חרוד בתחום העבודה, הובילו גם לשינוי בתודעתן על מקומן החברתי בקבוצה, כפי שיבוא לידי ביטוי בפרק הבא העוסק בפעילותן הציבורית. 188

207 פרק שלישי: מקומה של החברה בחיים הציבוריים א. נשים בזירה הציבורית: לשם הבנת מקומן והשפעתן של חברות עין חרוד במרחב הציבורי-קיבוצי, יש לאפיין ולהגדיר מהי 'זירה ציבורית'. זו אופיינה והוגדרה על ידי בארבעה רבדים עיקריים שניתן לראות בהם גם ארבע דרגות השתתפות שונות: הרובד הראשון הינו השתלבות פעילה בתפקידים בעלי השפעה ציבורית דוגמת המערך הפוליטי-כלכלי, וכן מילוי תפקידים במערכת הקהילתית הסובבת והובלת תהליכים ויוזמות. הרובד השני הינו הדרה ממילוי תפקידים ציבוריים בפועל, אך נוכחות והשתתפות באסיפות בהם מקבלים החלטות הנוגעות לכלל ובכך השפעה על ידי הצבעה, תמיכה בעמדה מסויימת או התנגדות לה וכדומה. הרובד השלישי הוא הכתיבה הפומבית בעיתונים השונים והבעת עמדה בעניינים ציבוריים כלליים על ידי כך והרובד הרביעי הוא השתיקה והפסיביות היוצרים הדרה כמעט מוחלטת מעסקי ציבור. מה היה מקומן של נשים במהלך ההיסטוריה בכלל ובעין חרוד בשנים הנידונות בפרט בזירה הציבורית? מחקרים מראים כי בהיררכיה החברתית של תרבויות שונות, הייתה במהלך הדורות חלוקה מגדרית כמעט זהה, לפיה לגברים נודעת עליונות בשלטון ואי השתתפותן של נשים בפעילות ציבורית הייתה תופעה שרווחה בקרב כלל הנשים בארץ ובעולם, לאורך כל התקופות עד 1 לימינו. נשים מעטות בלבד תפסו מקום מרכזי במרחב החברתי-ציבורי ובתפקידי הנהגה. הספרות הסוציולוגית והאנתרופולוגית, שסקרה את מקומן של נשים בתרבויות שונות, הצביעה על העובדה כי אחת התופעות האוניברסאליות היא חלקן המצומצם של הנשים במבנה הפוליטי, כלומר במוקדי הכח והסמכות בחברה. התפקידים הציבוריים והמרכזיים אוישו מקדמת דנא בעיקר על ידי גברים, ואילו התפקידים החברתיים העיקריים שמילאו הנשים היו פנים- משפחתיים: לידת ילדים וגידולם, אחזקת הבית וסיפוק שירותים לבני המשפחה. יתר על כן, החוקרים פרסון וביילס טענו כי אופי התפקיד שממלא כל אחד מן המינים שונה, גם כאשר הם פועלים באותם מוסדות. בעוד הגברים ממלאים תפקידים אינסטרומנטליים, הנשים לוקחות על עצמן תפקידים בעלי אופי אקספרסיבי. כלומר, חלוקת העבודה המשפחתית מועתקת גם 2 לתחומים חוץ משפחתיים. התנועה הפמיניסטית טענה כי על אף הסרת המגבלות הרשמיות מפני הנשים והנפת דגל השוויון המגדרי, לא נפתרה למעשה בעיית מיעוט השתתפותן במרחב הציבורי, הן בגלל החשדנות הגברית כלפי נשים בעמדות מובילות והן בגלל חוסר האמון של הנשים עצמן ביכולתן הציבורית, בעיקר 3 בגלל החינוך המגדרי- מסורתי אותו קיבלו מדורי דורות. חוקרות פמיניסטיות הסבירו כי כוחן של נשים אינו בא לידי ביטוי בתחומים ציבוריים, כיוון שהן חוששות להיתפס כאנטי גבריות, לא רוזנברג-פרידמן, עדה סרני, עמ' 166: 169, הנ"ל, הגברת בשמלה השחורה, עמ' 114: כהן, מנשים באהל תברך, עמ' :111 פישר, המין הראשון, עמ' : pp. Kark and Eagly, Gender and Leadership, Parson and Bales, Family. קמיר, פמיניזם, עמ'

208 4 נשיות וכוחניות, בעוד שלמעשה הן מחפשות אחר הרמוניה והסכמה עם הסובבים אותן. וירג'יניה וולף טענה בספרה "חדר משלך" כי חוסר בטחון של נשים בהקשרים ציבוריים, היעדר דמויות נשיות לחיקוי בתחום הציבורי, היעדר לגיטימציה לפעילות פוליטית ונטייתן של נשים לקבלת 5 סמכות חיצונית, תרמו להמשך ההדרה של נשים מהזירה הציבורית. לעומת זאת, מחקרים פמיניסטיים אחרים טוענים כי ההיעדרן של נשים מהזירה הציבורית והשתיקה הנשית היא 6 למעשה צורה פעילה של מניעים פוליטיים. בהתאם לגישה זו טענו החוקרים כריס וידן ושריל גלן 7 כי שתיקת הנשים מביעה אי הסכמה והפעלת כח נגד כתביעה לשינוי וכאמצעי להביע זעם חברתי. בדומה לכך טענה החוקרת יערה בר און כי נשים, כקבוצות חלשות אחרות, השתמשו בשתיקה כסירוב לשמוע ולהפנים את הסמכות שנכפתה עליהן כנגד רצונן. לדעתה, שתיקתן של הנשים הייתה שתיקה חתרנית שסימלה את אי שיתוף הפעולה עם הממסד המדכא ודרך לשמור על 8 נשיותן ועל האוטונומיה החלקית שלהן. זו הייתה דרכן לא להיטמע בשיח הדומיננטי, הגברי. בחברה היהודית מסורתית, שהייתה חברה פטריארכאלית, זוהו נשים עם הספרה הפרטית והדרתן מן הספרה הציבורית, שאופיינה בהגמוניה גברית, מתארת את תמונת מקומן של הנשים בקהילות היהודיות בכל הדורות. השקפות ודעות דוגמת תפיסת הצניעות במסורת היהודית, הדרת האשה מלימוד תורני, 'חולשתן הטבעית' והסדר הציבורי המקובל הם שפיתחו השקפות שליליות וקבעו כללי התנהגות המרחיקים את הנשים מן החיים הציבוריים וקיבעו את חלוקת 9 התפקידים לפיה הנשים מופקדות על הבית פנימה ומשמשות "עזר כנגדו". באיזו מידה השתלבו נשים בזירה הציבורית בח ברה הציונית? רחל ינאית בן צבי, תיארה את עמדת הנחיתות הציבורית של האשה בחברה הסוציאליסטית בעת החדשה, אותה נדרשה להסביר לידידה דוד בן גוריון באחת משיחותיהם, במהלך טיול בירושלים: דויד טען כלפי, כמאשים, ואני נתבעת להשיב לו- מדוע כה נחשלות הנשים, מדוע אינן מגלות את כישרונותיהן לא במדע, ואפילו לא בשטח האהוב עליהן ביותר- במוזיקה ובאמנות. הרגשתי כאילו אשמת כל הדורות חלה על ראשי שלי. הרי גם בארצות בהן ניתן לנשים שיווי זכויות, הן מפגרות ורחוקות מרמתו של הגבר... דויד לא ראה על פני מה נסערת אני ומה מדוכאה... לימים, צחקנו לא פעם כשנזכרנו באותו ויכוח סוער. ואני בעצם לא חדלתי לכאוב 10 את הבעיה. ניתן לראות, כי למרות הויכוח לכאורה בין השניים, גם רחל ינאית וגם דויד בן גוריון חשבו שהאשמה במצב היא האשה עצמה. לא היה בדבריה של רחל ינאית משום עמידה על שורשי הבעיה או על הדרכים לפתרונה, רק הודאה רפה כי למרות שוויון הזכויות שניתן לה, האשה בעצם נשארה נחשלת ולא גילתה בציבור את כישרונותיה. יחד עם זאת, ראוי לציין כי בתקופת המנדט הושפעו נשות הארץ מהישגי נשים בארצות המערב וארגוני נשים רבים שהוקמו בשנות היישוב 4 פישר, המין הראשון, עמ' וולף, חדר משלך, עמ' Houston and Kramarae, Speaking from Silence, pp Weedon, Feminist Practice, p.119: Glenn, Unspoken, p בר-און, זריחה בים התיכון, עמ' רוזנברג-פרידמן, שמרנות פורצת דרך, עמ' : עצמון, אשנב לחייהו, עמ' ינאית, אנו עולים, עמ'

209 עסקו לא רק בפילנטרופיה )כפי שהיה בתקופה העות'מנית(, כי אם במגוון תחומים, ביניהם הכשרה מקצועית לנשים, בריאות, תרבות וכן קידום מעמדן של נשים ביישוב. עם ארגונים אלה ניתן למנות את 'התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות', 'הסתדרות נשים עבריות', 'תנועת הפועלות', 'הדסה', ויצ"ו, 'הסתדרות נשי המזרחי' ועוד. בראשם עמדו נשים דוגמת רוזה ולס- שטראוס, שרה עזריהו, הנרייטה סאלד, עדה פישמן )מימון( ועוד שהעמידו את פעילותן בארגון 11 הנשי במרכז עשייתן. מה היה מקומן של החלוצות שביקשו ליצור את "העבריה החדשה" המסורתית-גלותית, בזירה הציבורית? נראה כי שתהווה אנטיתזה לאשה נושא הביטוי הפומבי של נשים, מקומן והשתתפותן בחיים הציבוריים בקיבוצים בכלל ובעין חרוד בפרט, הינו מורכב. הקושי של נשים להתבטא בציבור הביא לשתיקה של רבות מהן. פרוטוקולים של אסיפות, ישיבות וועדות שונות, שהתקיימו במחצית הראשונה של שנות העשרים בעין חרוד, מראים השתתפות מועטה ביותר של נשים. בכך לא היו נשות עין חרוד יוצאות דופן. סמדר סיני הראתה במחקרה כי בכפר גלעדי נעדרו 12 חברות ממועצת הקיבוץ, מהגופים המנהלים ומועדות מקצועיות לכל אורך שנות העשרים. גם החוקרת אביגיל פז-ישעיהו הראתה כי בגדוד העבודה נעדרו הנשים כמעט לגמרי מתפקידים 13 ציבוריים מאסיפות החברים, ומוועדות ומועצות. תמונה זו נכונה ואף קיצונית יותר בשנים מאוחרות בהרבה. מחקרים המתמקדים בשנים המאוחרות לשנים הנחקרות, מראים תמונה לפיה אי השוויון בחלוקת תפקידים ציבוריים בין המינים בקיבוצים לא צומצם אלא הלך והתרחב. באמצע שנות השישים אחוז החברים שמילאו תפקידי ציבור היה גבוה פי חמישה ויותר מאחוז החברות בתפקידים אלו. הסוציולוגית יונינה טלמון גרבר תארה במחקרה את התמונה המורכבת בחלוקת הנטל הציבורי בין המינים: גברים הם הרוב בתפקידים מרכזיים: במזכירות, שהיא הוועדה החשובה ביותר במרבית הקיבוצים, ובוועדת המשק, שהיא השנייה בחשיבות ולעיתים אף חשובה מהמזכירות. ועדות התכנון והבטחון מורכבות לחלוטין מגברים... ועדת החינוך היא בעיקר בידי נשים... לנשים חלק מכריע בוועדות הבריאות והאספקה הקטנה... בשלוש ועדות חשובות, לעומת זאת, היחס המספרי בין הגברים )55%( לנשים )95%( תואם את מספריהם בח ברה: בוועדת סידור העבודה, 14 בוועדת החברה ובוועדת התרבות. מתוצאות סקר שערך אורי לויתן בשנות השבעים והשמונים בקיבוצים, נראה כי הייתה השתתפות 15 פחותה אף יותר של חברות בשיחות, פעולות ציבוריות ונשיאה בנטל תפקידים ציבוריים. בשנות השמונים והתשעים הייתה מעורבותה של החברה קטנה ומועטה ביותר. אביבה זמיר הראתה 11 להרחבה על ארגוני נשים ופועלן בתקופת היישוב ראו: ספרן, מאבק בין-לאומי, עמ' : הרצוג, ארגוני נשים, עמ' : רוזנברג-פרידמן, מהפכניות: מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים: רוזנברג-פרידמן, שמרנות פורצת דרך, עמ' ועוד. 12 סיני, יחסי מגדר, עמ' פז-ישעיהו, אנשים ובעיקר נשים, עמ' טלמון-גרבר, יחיד וחברה, עמ' לויתן הראה במחקרו כי לעומת דור המייסדים, בו נכחו 77% מהחברות בשיחות הציבוריות ו- 90% מהן השתתפו בצורה פעילה, הרי שבראשית שנות השבעים, רק 66% מהחברות הגיעו לאסיפות ו- 6% מהן השתתפו בהן. להרחבה ראו: לויתן, הבדלים בין חברים וחברות, עמ'

210 במחקרה כי רק 5% מבין בעלי התפקידים בקיבוץ היו נשים שמעמדן המרכזי היה בהפעלת 16 מערכת החינוך, הח ברה והתרבות. מטרת פרק זה הינה בחינת התהליך שהביא להשתתפותה ופעילותה של החב רה בחיים הציבוריים- פוליטיים, בקיבוץ עין חרוד בפרט ובעשייה הציונית בארץ בכלל. חשוב להדגיש כי הזירה המרכזית בה ביטאו חברים וחברות קיבוצים את רצונם, מאווייהם וגם את חוסר שביעות רצונם, היה האסיפה הכללית. זו הייתה בעלת חשיבות מרכזית והיוותה מקור סמכותי רם מעלה, שמילא פונקציות חשובות רבות, הן מבחינת המערכת הקיבוצית והן מבחינת היחיד בה. האסיפה שיקפה הלכה למעשה את המרכז "המיקרו- חברתי" של הקולקטיב כולו. חוקרי התנועה הקיבוצית שמעון שור, מנחם רוזנר וניסים כהן הצביעו על כך שבמידה רבה היא נתפסה בין "העקרונות המכוננים" את הקבוצה ובהרשאתה היה להחליט בכל עניין שהוא בתחום מטרות 17 הקיבוץ וסמכויותיו. על כן העובדה אם החברות השתתפו והביעו או לא הביעו את דעתן בפומבי במהלך האסיפות הינה משמעותית להבנת מקומן והשפעתן על תהליכים חברתיים, ציבוריים ופוליטיים בקבוצה. כאמור, בראשית שנות העשרים, עם ייסודו של עין חרוד לא ניתן למצוא כמעט השתתפות פעילה של חברות באסיפות. יתר על כן, גם המעטות שכן השמיעו את קולן בדיון, עשו זאת לעיתים קרובות במשפטים קצרים או במלים בודדות, ורק בנושא שהיה קשור אליהן באופן ישיר, כמו דיון בענף בו עבדו. מרבית הסוגיות בהן בחרו החברות לעסוק השתייכו לתחומים המזוהים מסורתית כתחומי עניין נשיים: מחסן הבגדים, תזונה נכונה, עבודת המטבח וחינוך, נושאים שהיו קרובים לתחומי העיסוק עליהם היו מופקדות הנשים בחברה המסורתית: טיפול בילדים ואחזקת הבית. אמנם היו יוצאות דופן שלקחו חלק פעיל בחיים הציבוריים: טובה שופמן הייתה אחראית לסידור העבודה ופעמיים הייתה מזכירת המשק. יוכבד בת רחל וליליה בסביץ ערכו את יומן עין חרוד וביטאונים קיבוציים אחרים ומילאו תפקידי מפתח במוסדות המשק והתנועה, אך כאמור, חברות 18 אלו היו מעטות ופעילותן לא העידה על הכלל. ליליה בסביץ העידה בספרה האוטוביוגרפי "ולו רק הד" עד כמה הופתעה כשנוכחה מה מעטות החב רות שנבחרו לתפקידים ציבוריים בקיבוץ: הנה, לכאורה, ניתן בקיבוץ לחב רה שוויון גמור. הקיבוץ מעמיד אותה בתנאים המאפשרים לה את ההשתתפות בחיים הציבוריים. ומה בפועל? החב רה אינה משתמשת בזכויות שרכשה לה 19 בקיבוץ. היא אינה נוטה לקבל תפקידים בחיי הציבור. 16 זמיר, מבעד לתקרת, עמ' שור, רוזנר וכהן, האסיפה הכללית בקיבוץ, עמ' על פועלה הציבורי של שופמן ראו: שופמן טובה, "מפי רפתנית", בתוך: בסביץ ובת רחל יוכבד )כינוס החומר(, חברות, עמ' 951: טבנקין יעל, "זכרונות על טובה שופמן הרפתנית-מבט אוהב על העבר", בתוך: יומן עין חרוד מאוחד 9334 )י'ח אלול תשס"ד(, עמ' 4, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. על פועלן הציבורי של בסביץ ובת רחל ראו: בסביץ, ולו רק: הנ"ל, במירוץ: בת- רחל, בנתיב שהלכתי: הנ"ל, יומן אישי, בתוך: ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 9. כמו כן בספר הפרוטוקולים מאסיפות עין חרוד בשנים תרפ"א- תרפ"ד, מצאתי כי יהודית איידלמן, ובתיה ברנר נבחרו למועצת המשק והקבוץ בתרפ"ד ורבקה דנית הייתה שותפה במספר ועדות בשנים אלו. להרחבה ראו: ספרי פרוטוקולים, ארכיון עח"מ, ארון מס' בסביץ, ולו רק, עמ'

211 גם חברת עין חרוד המעטה של החברות בזירה הציבורית: שושנה חץ-סורקין, שעלתה ארצה מרוסיה בתרפ"ה העידה על השתתפותן אני מרגישה את חריפות המצב של החב רה בארץ, את חולשתה ואת חוסר האונים וכתוצאה מזה חוסר פעילות. אני רוצה לעזור לה... דרכי היא דרך הקיבוץ בארץ... וטוב לי שאני כה 20 אוהבת את הקיבוץ וכה מאמינה בדרכו זה... אני רוצה לעזור לחברות למצוא את עצמן. שושנה הצביעה על כך שבעיית חוסר הפעילות נבעה מחולשה של האישה עצמה. היא אמנם הצהירה שברצונה לעזור לחברות למצוא את עצמן, אך לא מצאתי עדות לכך שהיא אכן פעלה בתחום זה. בכל מקרה דבריה לא התפרסמו באופן ציבורי, אך הם מעידים כי הבעיה אמנם הייתה קיימת בלב הנשים, אך עדיין לא באה לידי ביטוי ציבורי ולא דנו בה בגלוי. נראה כי נוצר כאן למעשה פרדוקס: המבנה הקיבוצי אמנם שחרר את הנשים מהדאגה לעול הפרנסה ומהטיפול בילדים הפרטיים ובצורכי הבית הפרטי, ולכאורה הותיר להן זמן פנוי להשקיע בחיי הקהילה ולבסס את מעמדן בחברה. אך בפועל הן עבדו שעות רבות, לרוב בענפי שירות שלא הותירו להן פנאי וכוח להשתתפות בציבוריות. כמו כן עבודתן בענפי השירות הדירה אותן מקבלת החלטות בהקשרים 'החשובים' כלכלית ופוליטית והן נשארו מרוחקות ממוקדי קבלת ההחלטות ומתפקידי ההנהגה. יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי העובדה שנשים לא השתתפו באופן אקטיבי בחיים הציבוריים בקבוצה, לא מעידה על ניתוק מוחלט מהם. רבות הקפידו להגיע בקביעות לאסיפות חברים ולדיונים הציבוריים, הן היו ערות לשאלות המשק ובעיותיו, אך כאמור הן לא השמיעו את דעתן בפומבי. ברומנים השונים של שלמה רייכנשטיין ודוד מלץ, תוארו הנשים כמשתתפות סבילות במהלכים ציבוריים ופוליטיים. הן הגיעו לאסיפות, הקשיבו והצביעו, אך מיעטו להביע את עמדתן 21 בפורום ח ברתי רחב. ב. הסיבות להעדר נשים מהזירה הציבורית: מספר סיבות הביאו להעדר נשים מן הזירה הציבורית, בבסיסן הכבלים ארוכי השנים של פסיביות נשים בשל הדרתן ממוקדי הכוח על ידי הגברים. החברה היהודית-מסורתית בה צמחו החלוצות לא אפשרה כאמור לנשים להיות חלק מהמערך הציבורי-קהילתי בשל סיבות שונות והן הורגלו שמקומן של הנשים הינו בזירה הביתית, הפנים- משפחתית. להלן אביא את הסיבות השונות, כפי שהוגדרו במהלך השנים הנחקרות, על ידי החברות עצמן. 20 חץ שושנה, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק רייכנשטיין מתאר את הילולה ונעמילה בתהליכי הפילוג של תל יוסף ועין חרוד כנשים שבאו להקשיב, אבל לא להשתתף בדיונים של הפלגים השונים. ראו: רייכנשטיין, ראשית, עמ'

212 מסורת הדורות: אנו צריכות בעצמנו לשבור את מסורת הדורות. החב רה צריכה בכוחותיה לפרוץ את גדר השתיקה והביישנות, הבאה לה בירושה מאמהותינו, להבליט את מכאוביה, לחפש את 22 הגורמים למצבה בח ברה ואת הדרכים לתיקונו. דברים אלה שנכתבו בשנת 1496, על ידי בת שבע חייקין, חברת יגור, מעידים כי עד עתה לא חל שינוי של ממש בין מעמדה של האשה בח ברה המסורתית הפטריארכאלית ובין מעמדה בח ברה החדשה שביקשו החלוצים להקים. חייקין הצביעה על כך שעד עתה אמנם לא החלו בברור השאלה אך הבעיה המרכזית היא השתיקה והביישנות של האשה שמקורם ממסורת הדורות. גם מירה, אחת מגיבורות ספרו של דוד מלץ "לדרכו התועה" ביטאה זאת בדבריה: "אני חיה ביתית. רגילה לשבת בבית. עוד משם, מחוץ לארץ. וכאן בארץ לא הספקתי להשתנות ואינני יודעת אם 23 אשתנה". לתפיסתן המסורתית של החברות, נתווספו גם סיבות אחרות, שכאמור נבעו מאותו מקור: חינוכן והרגלן של נשים מזה דורות ושנים "לשבת בבית", כדבריה של מירה. פסיביות נשית: החב רות אצלנו אינן משתתפות לא בהנהלה, לא בסדור העבודה לא באספה. אין גם אותה ההתעניינות והערות בשאלות המשקיות, החברותיות והפוליטיות שבאקטיביות החב רה תלוי הפתרון. ויש בטחון גדול מרשימתה של ליליה בסביץ "לשאלת החב רה בקבוץ" מ- 1497, עולה הסבר נוסף להעדר נוכחות נשית בזירה הציבורית הנגזר גם הוא במידה רב ממסורת הדורות. לטענתה הפסיביות של החברות בקולקטיב היא שגרמה לכך ואת זו למדו והפנימו מבית אמן. לדבריה החברות בקיבוץ צריכות לעבור מהפך מחשבתי ולהפוך מדמויות פסיביות, לא מעורות ולא מעורבות, לנשים אקטיביות ופעלתניות. אדישות: יש חושבים שהקבוצה תשחרר את החב רה ואין גם לפקפק בזה, אך מה רחוקים אנו מהשחרור המלא!... עד עכשיו עוד לא הביאה הקבוצה את החב רה לידי אקטיביות ציבורית ויש הרגשה של אדישות רבה, של חוסר אמונה בכוחות...קבוצתנו קיימת כבר שמונה שנים. נמצאות בה כמאה נשים. יש חברות בעלות יכולת של פעולה, -אך אין מרגיש בזה... כמה הולך לאיבוד באדישות זאת גם לכל חברה בעצמה בפיתוח יכולתה, בהעשרת תוכן חייה, גם לחברה 25 הקבוצתית כולה. אולי תתחיל התעוררות ויבוא השינוי? את הדברים כתבה רבקה מחנימית, חברת עין חרוד ומהמייסדות, בראשית 1430, כשמונה שנים לאחר הייסוד. מתוך דבריה ניתן להבין כי חיי החב רה בקיבוץ אינם מספקים בשל העדר תחושת 22 חייקין בת שבע, קונטרס )י'א ניסן תרפ"ו), בתוך: בסביץ ליליה, ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק מלץ, לדרכו התועה, עמ' בסביץ ליליה, "לשאלת החברה בקבוץ", מבפנים כ'ד ) (, כרך ב', עמ' ר.מ., "למצב החברה בקבוצה", מבפנים מ'ו )ה' אדר תר"ץ (, כרך ג', תשמ"ו, עמ'

213 השותפות ומשום כך חייה היו קשים משל החבר, שכן היא שותפה לעמל אך לא לתחושת היצירה. מחנימית תלתה את האשמה בנשים עצמן והביאה שני גורמים למצבן: האדישות וחוסר האמונה שלהן בעצמן, הם שהביאו אותן לניוון חברתי ואישי. כלומר, יש בפסיביות החברות פגיעה של ממש- גם חברתית כלפי הח ברה כולה, וגם אישית- נשית, כלפי פיתוחה שלה ותחושותיה. מדבריה עולה כי חלק מהנשים כלל לא ביקשו לקחת חלק בחיים הציבוריים בקבוצה. הן לא הרגישו חוסר מיוחד או עלבון כתוצאה מהדרתן. ניתן לומר כי הן פיתחו מעין אדישות שמקורה מהחינוך המסורתי וההרגל מדורי דורות שמקומה של האשה הוא בבית פנימה או במקרה של היצירה הקולקטיבית החדשה- הקבוצה, בתחומים אחרים בעלי חשיבות כגון העבודה. חברת עין חרוד מרים שלימוביץ, ביטאה גישה זאת בהסבירה כי "ישנן חברות שאומרות: אני משתתפת בעבודה ובמשק ואין לי כל מוסר כליות, אם אינני משתתפת בחיים הציבוריים. הכרה כזאת הולכת 26 ומשתרשת בצבור שלנו". ייתכן שגישה זאת אומצה על ידי חברות דווקא בעקבות העובדה שעבודתן שנתפסה בעיניהן כבעלת חשיבות ראשונה במעלה, התישה ועייפה אותן עד שהתנתקו מהצורך להשתלב במשימות ציבוריות ומלהשתתף באסיפות. תיארה ממרחק של זמן את מקומה והשפעתה של החב רה בקיבוץ: בלומה סלוצקין חברת עין חרוד היה ערך רב לחב רה בחברתנו הקטנה... לא היינו נבחרות אז לועדות, לא היינו ממלאות תפקידים רשמיים, אבל עצם היותנו בתוך הקבוצה השפיע הרבה בכל צדדי החיים. למעשה, 27 הייתה החב רה מרכז... שותפה הייתה לכל. מתוך הדברים ניתן להבין ישנן חברות שלא הזדהו עם התפיסה שעל החברות להיות פעילות ואקטיביות בחיים הציבוריים על מנת להיות שותפות בהם. הן הרגישו שהן שותפות בעצם היותן בקבוצה ולא חיפשו לפעול מעבר לכך. חוסר בטחון: אי בטחון וחוסר אמונה אצל החב רה בכוחות עצמה, הנמכת קומה בפני בחור, אפילו במקרים, שיכולתו הפנימית היא שווה, או פחותה מזו של הבחורה... מתוך זה גם לא נבחרת בחורה 28 למוסדות. את הדברים כתבה פניה ארצי, חברת קבוצת כנרת, בשנת לטענתה, היעדרה של החברה מהזירה הציבורית מקורה בחוסר הבטחון התמידי ובתבטלותה העצמית. בדומה לכך, בסיכום שכתבה חברת עין חרוד שהתקיים בעין חרוד ב- 1437, היא העלתה את בקיבוצן: מרים שלימוביץ, על הסמינר לארגון העבודה של הקיבוץ המאוחד החב רה, אם גם יש לה נסיון משקי כלחבר המוצע למזכירות- ההיסוס שיש לחברות בבואן לתפקיד ציבורי היא תמיד מהססת להיכנס לתפקיד אחראי במשק, היא חושבת תמיד שידיעותיה אינן מספיקות ושהיא אינה מקיפה די 29 את עניני המשק". 15, מיכל 99, תיק 26 שלימוביץ מרים, "כנוס חברות" )ללא תאריך(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה.4 27 מ. בלומה, "חברות", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' ארצי פניה, "החברה בבדידותה", מבפנים מ'ז ) (, כרך ד', עמ'

214 מדבריה של מרים עולה תחושת הפער המגדרי בידיעות השונות שהייתה נחלתן של חלק לא מועט מהנשים, בעיקר אלו שעבדו בענפי השירות. הן חשו כי עבודתן לא העניקה להן די ידיעות מקיפות על מנת להוביל את המשק. הן לא הפנימו שאם תמלאנה תפקידים בזירה הציבורית הן גם תוכלנה להרחיב את ידיעותיהן. גם שולמית, חברת קיבוץ גבעת השלושה, הצביעה על חוסר הבטחון של החב רה בקיבוץ: אין קולה של החברה נשמע בהופעות ציבוריות ומקומה נפקד בהנהלת מוסדות המקום...הרוב המכריע של החברות עומד בצד... להן עצמן חסרה האמונה בכוחותיה ויכולתה של החברה עלינו להתחיל בפעולה הסברתית ורעיונית מקיפה אשר תביא להתעוררות הח ברה. מרים הצביעה על הצורך לעורר שינוי חינוכי בתודעת החברות. נראה כי מרבית החברות האשימו את עצמן בהדרתן ובהיעדרן מן הזירה הציבורית. במסמך בשם "מכתב מחברה", שנכתב בשנת 1494, לאחר הבחירות לועידת האיחוד של אחדות העבודה, ומבוכתה מכך שחברות הקבוץ לא נבחרו לועידה: הביעה הכותבת את תדהמתה מדוע מכל עין חרוד הגדולה, האקטיבית, הבונה את חייה על יסודות חדשים ומתלבטת בשאלות חברותיות- לא נבחרה אף חברה לוועידה זו?...אני נוטה לחשוב שהאשמה היא יותר בנו, בחברות. לו חשבנו והתעמקנו בזה בודאי שלא היינו מגיעים לתוצאות כאלו, כי הרי 31 בקולותינו בלבד יכולנו לבחור כמה צירות. הכותבת שחתמה את רשימתה באותיות מ.י. תלתה את האשמה בחברות עצמן ולא בגורם חיצוני. הן שהיו צריכות להתארגן ביניהן, לחשוב ולבחור באופן נשי מספר צירות. יחד עם זאת, היו גם אחרות שחשו כי הגברים לא פחות אשמים במצב. אוה טבנקין טענה בזמן "מרד החברות" כי בעין 32 חרוד "נוצרה כעין חברה גברית נקייה". זאת למרות העובדה כי : יש בתוכנו הרבה חברות, אשר ביכולתן לבנות משק שלם, להשתתף בפתרון הפרובלמות הכי רציניות שלו... אבל החברים נגמלו מהמחשבה שקיים על ידם המעיין הזה הסמוי מהעין- 33 החצי של הח ברה, שיש לא רק להתחשב אתו, אלא שצריך להיות עניין מיוחד להפעיל אותו. למעשה, טבנקין הרחיבה את נקודת מבט הנשית בכך ששלחה בדבריה אצבע מאשימה כלפי החצי הגברי של הח ברה שזנח או שמלכתחילה לא הפנים וקיבל את רעיון השוויון המגדרי. אולם רוב הנשים חשו כי השלב הראשון בדרך לפתרון הינו הצבעה על אחריות הנשים עצמן הציבור וחינוכן למעורבות. להיעדרן מחיי 29 שלימוביץ מרים "סיכום על הסמינר לארגון עבודה" )1437(, בתוך: ארכיון אישי- ליליה בסביץ, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 95, תיק שולמית, שם, עמ' מ.י., "מכתב מחברה", ארכיון אישי- ליליה בסביץ, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק טבנקין אוה, מתוך פרוטוקול אסיפת חברות שהתקיימה ב , תוספת )45( ליומן עין חרוד ) ( 975 בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' שם, שם. 196

215 ג. פעולות החברות לשינוי מגדרי: הדיון הפומבי הראשון בנוגע למקומן של נשים בזירה הציבורית התקיים במועצה הרחבה הרביעית של הקיבוץ המאוחד בראשית שנת בין ההחלטות שהתקבלו במועצה הייתה גם החלטה שחתרה לשינוי מגדרי בזירה הציבורית: המועצה רואה הכרח בהגברת האקטיביות של החב רה בחיים החברתיים והמשקיים של הקיבוץ. אחת הדרכים לחינוך החב רה לאקטיביות בחיים הציבוריים- השתתפותה בכל מוסדות המקום: הנהלת המקום סידור העבודה וכו'. המקומות צריכים להשתדל להעביר זאת 34 בחיים. כאן ניתן לראות בפעם הראשונה פתרון מעשי למצב החב רה בקיבוץ: חינוכה להשתתפות פעילה בכל מוסדות המקום. אולם, אין כאן החלטה המחייבת נוכחות נשית במוסדות השונים אלא מעין רעיון שמועצת הקיבוץ המליצה לבצעו בכל המקומות. יש לציין כי הממליצים במקרה זה היו רובם ככולם גברים. כלומר, היוזמה לשינוי מצב החב רה בקיבוץ הייתה גברית בראשיתה ולא נשית. אולם, הדיון וההחלטה עוררו את הטריגר לשיח רחב הנוגע למקומה של החב רה בחיים הציבוריים בקבוצה. 8. התארגנות חברות לשיח נשי-קולקטיבי במטרה לקדם מעורבותן הציבורית: כשלושה חודשים לאחר החלטת המועצה )לעיל(, שותפות בין החברות שתתבטא בשיחות ופגישות הציעה שמטרתן חברת עין חרוד ליליה בסביץ, ליזום גיבוש החברות ופיתוח תודעתן וכדבריה: "האקטיביות הזאת צריכה להיות קולקטיבית מאורגנת... שיחות, פגישות בכל מיני 35 שאלות, הנוגעות למצבה של החב רה". בהזדמנות אחרת טענה בסביץ: "מדי פעם בפעם מרגישות אנו צורך להיפגש ולשוחח. ולא חשוב לי אם נכנה זאת "שאלת החב רה" או לא. ורק אז כאשר אנחנו מעלות שאלות לשיחתנו מתחילה גם 36 הח ברה כולה לדון בהן". נראה כי הפתרון לדעתה של בסביץ צריך לבוא מהחברות עצמן, לפחות כשלב ראשון. בסביץ האמינה כי הדיון הנשי המשותף הוא שיגבש את החברות ויקדם אותן. גם פניה ארצי טענה ברשימתה "החברה בבדידותה" )לעיל(, כי המוצא והפתרון לתיקון המצב יבוא בראש ובראשונה על ידי "שיחות בין הבחורות לבין עצמן... זה יכניס בינינו הבנה הדדית, זה עלול ליצור את האטמוספרה של הכרת ערך הזולת... בפרט לחב רה הנוטה תמיד לבטל את עצמה ואת 37 מעשיה בפני אחרים". כלומר בכדי שיבוא שינוי על החברות להתארגן ולשוחח ביניהן על בעיות הקשורות לחב רה בקיבוץ. יחד עם זאת ראוי להדגיש כי היה קושי רעיוני בהיבדלות נשית בחברה שוויונית. אספת חברות נפרדת הייתה מורכבת בחברה הקיבוצית והיו נשים לא מעטות שהתנגדו לכך )ראו לעיל, בפרק הקודם וכן: להלן(. אחת האסיפות המשמעותיות, שהצליחה לעורר שינוי מהותי במעורבותן 34 בתוך: הדרי )עורך(, קיבוץ עין חרוד, , תל אביב, תשל"ז, עמ' בסביץ ליליה, "לשאלת החברה בקבוץ", מבפנים כ'ד ) (, כרך ב', עמ' בסביץ ליליה, "פעילות החברה בחברה", מתוך פרוטוקול אספת חברות ) (, בתוך: בסביץ ליליה-ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק שם, עמ'

216 הציבורית של החברות בעין חרוד, והוגדרה מראש כאסיפה המיועדת לנשים בלבד ניזומה על ידי ליליה בסביץ שהפסיביות של החברות בחיים הציבוריים בעין חרוד, חרתה לה במיוחד בהיותה אחת הנשים הפעילות והדומיננטיות בו. בסביץ ביקשה לסחוף אחריה גם את החברות האחרות ובהתקרב מועד הבחירות למועצת המשק בעין חרוד, שהתקיימו בסוף יולי היא כינסה 1430, אסיפת חברות אליה הגיעו מספר נשים, ביניהן יהודית איידלמן, מרים שלימוביץ, רבקה דנית ויונה אלברטון. באסיפה דנו החברות על ההשתתפות המועטה של החברות במועצת הקיבוץ וליליה העלתה את רעיון כי יש להחליט על פורפורציה מסוימת של חברות שצריכות להיבחר 38 למועצת המשק, לועדות השונות ולכל המוסדות. בראשית האסיפה אמרה בסביץ לנשים שהגיעו כי הצעתה אמנם צריכה הייתה לבוא באסיפה כללית, אבל כיוון שהייתה מעוניינת לשמוע קודם את דעת החברות בשאלה, כינסה אסיפה נפרדת ולאחר הדיון הנפרד, ועל פי הלך הרוחות, יועלה 39 הרעיון גם באסיפה הכללית של הקיבוץ. דברים אלה של בסביץ מוכיחים, כי אמנם חברות לא השתתפו בדיונים באסיפות הכלליות, אולם בפורום מצומצם יותר, כזה של נשים בלבד, הן הרגישו חופשיות יותר להביע את עמדתן ולהשמיע את דעתן. אך כאמור, לא כולן הסכינו עם ההיבדלות הנשית. יונה אלברטון טענה כי "אין צורך 40 באסיפות מיוחדות, אפשר לדבר באסיפה". יחד עם זאת, למרות התנגדותן של חלק מהחברות לדיון מובדל, רובן הכירו בחשיבות ההיבדלות הנשית והבינו כי הוא הכרחי כצעד ראשון עבור חברות רבות, שלא ביטאו את עמדתן באסיפות הכלליות. ניתן לומר כי ללא השיח הנשי לא היה מתקיים שיתופ פעולה נרחב בין החברות ויוזמות ושינויים כגון 41 )להלן(, לא היו יוצאים אל הפועל. 9. יוזמת חוק ה"שליש" בעין חרוד, 8430: "השליש" ו"מרד החברות" לאחר שהחליטו החברות ביניהן באסיפה הנשית כי מוטב שיהיה חוק שיחייב את הקיבוץ ואותן עצמן להשתתף באופן פעיל במוסדות המשק, הן העלו את הצעתן שיש לתבוע שריון של שליש חברות לכל מועצה וועדה בעין חרוד, בפני האסיפה הכללית שהתקיימה ב שושנה קוגל טענה: "שאולי זה מלאכותי, אבל הרצון הוא ליצור תנאים המאפשרים את השתתפות 42 החב רה. אם לחב רה אין אומץ לקחת על עצמה, אזי נחוץ להטיל עליה תפקידים". ראוי להעיר כי בסביץ והחברות הציעו שליש ולא חצי כמתבקש משוויון כללי. לימים, כאשר נשאלה בסביץ למה הציעה דווקא שליש השיבה כי: "הגזמה מעוררת התנגדות, שהרי החברות לא התנסו עדיין 43 בפעילות כמו החברים ומי שמציע הצעות מהפכניות חייב להיות ריאליסטי". כלומר, בסביץ בחרה להציע דווקא שליש כי זה היה נראה לה הפורפורציה הריאלית בה תוכל להעביר את התקנה. ראוי לציין שעל פי עיקרון המסה הקריטית )לעיל, בפרק הקודם(, מספיקה כניסת מיעוט בסביץ ליליה, יומן עין חרוד )99.1, , (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. מתוך הפתיח של בסביץ באסיפת החברות, פרוטוקול האסיפה ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 15, תיק 9. אלברטון יונה, פרוטוקול אסיפת חברות ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל,15 תיק.9 כך הודתה למשל ז'רנובסקי שולמית שהייתה ממתנגדות השיח הנשי המובדל. שם, שם. קוגל שושנה, פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, פרוטוקולים מאסיפות כלליות, ארון מס' 11. בסביץ ליליה, ולו רק הד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א, עמ'

217 ברמה של 30% 44 למוקדי הכוח בשביל לעורר שינוי ולקדם את האינטרסים של חבריה. כיוון שבסביץ ביקשה למעשה לקדם את החברות ולערבן בשיח הציבורי, שהוא למעשה אחד ממוקדי הכוח בקיבוץ, גם שליש חברות במערכות הציבוריות השונות הספיקו בשביל להשפיע ולשנות את האקלים, השיח והמבנה הפוליטי בקיבוץ. ניתן לומר כי למעשה, יוזמתן של נשות עין חרוד הייתה הואריאציה הראשונית למה שמכונה היום בשם "העדפה מתקנת"= Action.Affirmative הכוונה היא להעדפת נשים ואוכלוסיות חלשות אחרות במכוון, כדי להגדיל את ייצוגן, מתוך הכרה בעובדה כי עקרון השוויון הפורמאלי נכשל בהשגת השוויון הלכה למעשה. זוהי דרך שיטתית להיאבק נגד המבנה החברתי והפסיכולוגי שיצר את האפליה והוא מופנה לתחומים כגון תעסוקה, פוליטיקה, וועדות ציבוריות, ארגונים 45 ואקדמיה. סוגיית העדפה מתקנת החלה לתפוס תאוצה בישראל רק החל משנות התשעים של המאה העשרים וביתר שאת בראשית שנות האלפיים, עם התחזקות תודעת הקיפוח בקרב קבוצות 46 שונות בחברה, ובהם שדולת הנשים שפעלה בנחישות להקטנת אי השוויון בין המגדרים. הנחת היסוד היא, שהחברה ככלל מכירה בזכותם של כל חבריה לשותפות מלאה ושווה, ולפיכך לכל 47 אחד צריכה להיות אפשרות ממשית, ולא רק פורמאלית, ליטול חלק בחיים החברתיים. אולם בפועל פעמים רבות נשים מופלות לרעה, בעיקר בתחום הציבורי, והמחוקק הישראלי שהכיר בצורך לתקן מצב זה, חייב גופים ציבוריים להעניק ייצוג הולם לנשים בתפקידים בכירים, כלומר 48 נהג בהעדפה מתקנת. ראוי לציין כי על פי החוקרת סילביה פוגל-ביז'אוי, המתנגדים לרעיון רואים בשריון נשים שיטה הפוסלת את עקרון השוויון המהותי והדמוקרטי ופוגעת ב"טוב המשותף", היות ואנשים פחות מוכשרים נבחרים לתפקידים, מה גם שישנן נשים הטוענות כי לא תמיד מקדמות הנשים 49 "המשוריינות" את זכויות הנשים במסגרת תפקידן. ליליה בסביץ, היוזמת, פתחה את הדיון בעניין בחירת שליש נשים באסיפה וטענה כי הכללית "סגולותיה הנשיות של החב רה ישלימו את אופי ה חברה. באי-השתתפותה נשאר חלל ריק. ייתכן 50 כי הצורה המוצעת מוזרה אולם נשים לב לתוכן. מרים שלימוביץ שתמכה בהצעה של ליליה הסבירה גם היא באסיפה את עמדתה לחיוב חוק השליש: "הכרחי חוק. הדבר ]השתיקה- ת.ק.[ נעשה לנו לטבע. בקבוצה זה לא יתכן... נראה כי אצלנו קו של נסיגה... הן החברה תופסת מקום בענפי המשק. לא ייתכן לתת לחיים לזרום בהרגלי 51 קבע". מדבריה של שלימוביץ עולה כי הן החברים והן החברות התרגלו להעדר הנשים ורק חוק יוכל לשנות זאת. ראוי להדגיש כי היו חברים לא מעטים שגילו אמפתיה לדרישת החברות. החבר זאב פרידמן נתן בדבריו ביטוי לתחושת החברות ואמר באותה אסיפה: 44 פוגל-ביזאוי, דמוקרטיה ופמיניזם, עמ' מאור, היעדים והאמצעים, עמ' עובדיה, צדק ושוויון, עמ' שם, עמ' קניג-יאיר, ייצוג הולם, עמ' 914. פוגל-ביזאוי, דמוקרטיה ופמיניזם, עמ' בסביץ ליליה, פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, פרוטוקולים מאסיפות כלליות, ארון מס' 11. שלימוביץ מרים, שם, שם. 199

218 צדקו החברות שעוררו את השאלה. צריך להכיר במציאות, החב רה אינה שבעת רצון במשק. היא ממלאה בקבוצה אותו תפקיד שמילאה בבית. החב רה נדחקת מהמפעל הציבורי לפינה 52 מיוחדת... צריך לעשות פעולה המחייבת מחשבה. גם חבר נוסף- ברוך העריך בדבריו את האקטיביות של החברות ואת תרומתן למשק באומרו: "יש טענה שבמועצה החב רה אינה מסוגלה לה. ניסיוננו מלמד אחרת. שתי החברות שהיו במועצה היו 53 אקטיביות ומכריעות בכובד ראש אולי יותר מהחברים... העיקר האקטיביות שלהן. יצחק טבנקין, מעמודי התווך של הקיבוץ, שדבק בשוויון כללי ובתוך כך גם לחברות, תמך בהצעה ועודד להוציאה אל הפועל: החב רה חייבת להיות פעילה ועלינו לחייב אותה כי תשא במידה שווה בעול הציבור... אם לא נדאג בעוד מועד להגברת פעילותה של החב רה, תיוצר מסורת שלפניה נעמוד כלפני קיר אטום. למחשבת שיווי הזכויות בין חברים וחברות צריך לתת ביטוי מוחשי, מגובש, והוא: אין 54 בוחרים מוסד ביישובי הקיבוץ מבלי לשתף בו חברות. היו מעטים, בכללם נשים וגברים, שהתנגדו להצעתה של בסביץ. הם טענו כי האשמה היא בחברות שאינן אקטיביות ואינן משתתפות בועדות. הם הציעו שהחברות עצמן תבחרנה בחברותיהן וכך יגדל האחוז של הנשים בועדות. החבר טייך התבטא בחריפות כאשר אמר: "נקבל את הדברים 55 כפניה ונסירנה מסדר היום". גם רבקה דנית הייתה נגד בחירת פורפורציה קבועה של נשים בתפקידי ציבור. את דעתה נימקה בטענה כי: "אנו די מבוגרות, יודעות לשקול... אם החברות 56 פאסיביות לא צריך לבחור בהן. בעין חרוד יכולים לבחור גם חצי חברות, בלי נורמה קבועה". דנית למעשה מתייחסת ליחס הקבוע בשני כיוונים מנוגדים האחד, אין להכריח חברות להשתתף אם הן אינן מעוניינות בכך. השני, שהשריון עלול לפגוע במספר גדול יותר של נשים, שכן ייתכן 57 שיותר נשים מהחוק הקבוע מראש ירצו ויוכלו להיבחר. למעשה דבריה של דנית הם עדות לתפיסתה השוויונית הכללית, ולבעייתיות שבהעדפה מתקנת ובשיריון מקום לנשים. ניתן לחוש מהדיון את הדילמה שליוותה את נשות הקבוץ ביחס לחוק שמחייב בחירת אחוז מסוים של נשים במוסדות. מצד אחד הן הבינו שללא ההכרח לבחור נשים, רובן לא תבחרנה ותישארנה פסיביות ולבסוף תידחקנה מהמפעל הציבורי, בו ביקשו לקחת חלק פעיל ושוויוני עם החברים. מנגד, הן הבינו את האבסורד שבדבר. הקיבוץ, שחרט על דגלו את ערך השוויון כראשון במעלה, נצרך לעגן בחוק רעיון שאינו שוויוני מיסודו. 52 פרידמן זאב,שם, שם. 53 ברוך, שם, שם. 54 טבנקין יצחק, שם, שם. 55 טייך, שם, שם. 56 דנית רבקה, שם, שם. 57 בהקשר זה ראוי לציין כי כשנתיים לאחר יוזמת השליש, התבטאה בלה פנינית באופן דומה לדנית. לדבריה הוביל החוק לתוצאה הפוכה והיווה זרז לכך שרוב הנשים התנתקו לגמרי מפעילות ציבורית ורק מעטות היו למעשה חלק ממנה. ראו: פנינית בלה, מתוך פרוטוקול "אספת חברות בעין חרוד", )נובמבר 1439(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 93, תיק

219 על בהצבעה שנערכה בסיום האסיפה הכללית הוחלט ברוב קולות לאמץ את ההצעה וביומן המשק שיצא למחרת, פורסם: "ברוב דעות הוחלט על השתתפות החב רות במכסה של לא פחות מ- 30% 58 במועצת המשק". ההשלכות המעשיות שעוררה ההחלטה ניתן ללמוד מהעובדה כי גם ביום המחרת הייתה התייחסות לכך ביומן: "הערב בחירות למועצה. יש לבחור 15 חברים, ובכללם לא פחות משליש 59 חברות". ואכן באותו הערב 60 נבחרו לראשונה, חמש חברות למועצת המשק. 3. יוזמת הוצאת חוק "השליש" מהתחום הלוקאלי למרחב התנועתי-התיישבותי: מעודדות מהצלחתן, החליטו חברות עין חרוד לנסות ולעגן את החוק גם כתקנת יסוד במזכירות הקיבוץ המאוחד. כשלושה שבועות לאחר קבלת ההחלטה בעין חרוד, התכנסה המועצה השמינית )הרחבה( של הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה. המועצה התקיימה בימים , ובסביץ ובת רחל הציעו בה שחוק ה"שליש" יפעל גם במוסדות הקיבוץ המאוחד. היו מתנגדים להצעה, ביניהם גם נשים פעילות ומשפיעות כבת שבע חייקין וחומה חיות, חברות יגור, שטענו שההצעה 61 מעליבה ושנשים צריכות להיבחר בזכות עצמן ולא באמצעות חוק המכריח אותן להיבחר. אולם, על אף ההתנגדות, היא נתקבלה ברוב דעות ונוסחה כהחלטה: כך. המועצה רואה את ההשתתפות המעטה של החב רה בחיים הציבוריים והחברתיים של הקיבוץ כאחד הליקויים המפריעים להתפתחותה השלימה ההרמונית של חברתנו ורואה צורך בתיקון המצב על ידי הגברת פעילותה והשתתפותה בחיי הח ברה ופעילותה במוסדות ההנהלה של הקיבוץ. בתור אחד הדברים לתיקון המצב מחליטה המועצה על חובת השתתפות של חברות במוסדות המרכזיים של הקיבוץ, לפי הפרופורציה של שליש ממספר הכללי של חברי מוסדות 62 אלה. המועצה מציעה פרופורציה זאת למוסדות המקומיים בקיבוץ". ניתן לראות כאן ביטוי מובהק לאופן שבו חברות עין חרוד הובילו מהלכים לשינוי מגדרי לא רק בקיבוצן אלא בתנועה הקיבוצית כולה. תחושתן של חברות עין חרוד כפי שכבר באה לידי ביטוי הייתה שהן "הקטר המוביל את הרכבת". לא רק שהן יזמו את ההצעה בעין חרוד ובתנועת הקיבוץ המאוחד, אלא הן ביקשו להופכו לנחלת הנשים בהתיישבות העובדת וביישוב בכלל ואף פעלו לשם אולם, למעשה כבר במבחן הביצוע נרשמו לא מעט קשיים. במועצה עמדו לבחור שמונה עשר חברים למזכירות הרחבה של הקיבוץ המאוחד, ולפי התקנה צריכות היו להיבחר לא פחות משש חברות. אולם כיוון שההחלטה על ה"שליש" נפלה רק באותה מועצה, הייתה כבר רשימת יומן עין חרוד 979 )יום ד, ג' אלול תר"ץ (, ארכיון עח"מ, יומנים כרוכים, ארון מס' 13. שם 975 )יום ה, ד' אלול תר"ץ (, שם שם, 976 )יום ו', ה' אלול תר"ץ (, שם. ראוי לציין כי השתיים חזרו בהן מהתנגדותן לאחר זמן והודו כי החוק היה הכרחי לשילובה של החברה בחיי המשק. כאשר הרצתה בת שבע חייקין על החברה בהתיישבות בשנת תש"ב היא התייחסה לחוק השליש ואמרה: "האם עזר חוק השליש? כן, הוא עזר. בה במדה שהחברה הגיעה לועדות, למועצות, למזכירויות, נוכחה יותר ויותר שכח השיפוט אתה גם בעניינים אלה". להרחבה ראו: חייקין בת שבע, "החברה בהתיישבות", דבר הפועלת, שנה ח', גליון 9-3 )ו' איר תש"ב (, עמ' 99. הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד, ,, עמ' 43. ראוי לציין כי בסביץ העידה בספרה כי על אף מחאותיהן של חייקין וחיות, הן הודו לאחר מכן כי החלטה זו הייתה נחוצה והכרחית למעורבותה של החברה בחיים הציבוריים בקיבוץ. ראו: בסביץ, ולו רק, עמ'

220 מועמדים שלא כללה מספר זה של נשים. המשמעות הייתה, שהיה צורך להסיר מספר מועמדים בעבור הנשים. לפיכך היו שטענו שההחלטה אינה צריכה להיות מחייבת למועצה הנוכחית ולא צריך להגשימה באופן מיידי. לעומתם סברו בסביץ ובת רחל כי יש ליישם את ההחלטה באופן מיידי. בסופו של דבר הושגה פשרה לפיה חברות. תוגדל המועצה: ייבחרו עשרים חברים, מתוכם שש ואכן נבחרו בסופה של הועידה שש חברות למזכירות הרחבה, אך החברות היוזמות, בסביץ ובת רחל, יצאו מהמועצה בתחושות קשות. לימים העידה בסביץ כי: "היינו שרויות בהרגשת אכזבה מעיקה מחברינו הגברים, שלא עמדו במבחן בשלב הראשון של הביצוע. בלילה, 63 בסתר, בכינו שתינו". בכך לא תמו הקשיים והאכזבות של השתיים. כשנה ומחצה לאחר מיסוד חוק ה"שליש" וקבלתו על ידי מוסדות הקבוץ המאוחד, התקיימה ישיבת מזכירות רחבה בה נכחה גם ליליה בסביץ. בספרה האוטוביוגרפי "במירוץ עם הזמן" סיפרה שבמהלך הישיבה, קם אחד החברים וביקש לבטל את תקנת היסוד של בחירת שליש חברות בטענה שהוא סותר את ערכי השוויון של התנועה. התעורר ויכוח נוקב בשאלת האפשרות לבטל את החוק, מה שהיה מורכב ביותר שכן דובר בתקנת יסוד ללא דיון מוקדם במזכירות הקיבוץ. בסערת הויכוח התפטר היו"ר המכהן ולעדותה של בסביץ, היא עצמה, שהייתה מעורבת בויכוח, לקחה בידיה את המושכות וניהלה את המשך 64 הישיבה. החוק בסופו של הדיון לא בוטל, אולם עצם הדיון המחודש בו המחיש לבסביץ עד כמה הייתה שאלת ה"שליש" תלויה על בלימה. למרות טעם האכזבה שנילווה לתחושת הנצחון בעקבות השינוי שיצרו, החברות מעין חרוד לא הסתפקו כאמור באימוץ החוק רק בתנועת הקיבוץ המאוחד וביקשה להנחילו גם ליתר התנועות הקיבוציות. לאחר שבמשך שנים רבות ניסו לעורר את תנועת "השומר הצעיר" לדיון בשאלה, מעידה בסביץ כי היא הרגישה גאווה ונצחון כאשר הוחלט בשנת 1496, על קביעת אחוז מחייב של חברות במוסדות תנועת "השומר הארצי" ובכל מחלקות הקיבוץ הארצי. היא פרסמה בביטאון הקיבוצי "צרור מכתבים" ובעיתון "בדבר הפועלת" את החשיבות שבקיום המועצה, בה ישבה כצופה: מועצה זו... מאורע היא לתנועה הקיבוצית כולה ולתנועת הפועלות כאחד... לכן חשוב להוציא את הדיון שהיה במועצה הזו ומסקנותיה מתחומו של גוף קיבוצי אחד ולהביאו לידיעת 65 התנועה כולה. בעקבות אימוץ החוק במרחב ההתיישבותי, יש לשאול האם אכן נשאו מאמציהן של נשות עין חרוד פרי? האם שונתה עובדת הדרתן והיעדרותן של נשים מהזירה הציבורית בעקבות יוזמת חוק ה"שליש" והוצאתו מהתחום המקומי לתחום היישובי? נראה כי העדויות על כך סותרות. בעיתון הקיבוצי "צרור מכתבים", פורסם בשנת 1497, מאמר שנכתב על ידי גבר ותיאר באופן עגום מאד את מצבה של החב רה בקיבוץ. הכותב, חבר קיבוץ עין גב שבחר להישאר אנונימי טען כי: 63 בסביץ, במירוץ, עמ' שם, עמ' בסביץ ליליה, "שאלת החברה במועצת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", דבר הפועלת, שנה י'א, גליון )י'ב טבת תש"ו (, עמ' 197: הנ"ל, צרור מכתבים )937(, 179 )י'ב טבת תש"ו (, כרך י' גליון ד', עמ'

221 "הסיכויים לשתף את האשה באופן שווה ומלא בארגון חיינו אינם נראים. כל ההחלטות על 66 "שליש" וכו' נשארות על הניר... מעיז אני להטיל ספק אם האשה היא שוות זכויות בחברתנו". נראה מהדברים, כי למרות תקנת ה"שליש", שלכאורה עוגנה במוסדות הקיבוץ כחובה חוקית, הדבר לא מומש בחלק מהקיבוצים הן באשמת החברות שלא רצו לקחת חלק בפעילות הציבורית 67 בקיבוצן והן באשמת החברים שלא עודדו אותן לכך. לעומתו, באותו עיתון מצוטטים דברים שאמרה צפורה לוקוב, חברת נען, בועידת הפועלות השישית, בה טענה כי: "ביצירת הכפר השיתופי החב רה היא שותף מלא, שווה זכויות. אין פינה ביצירתנו שאין לחברה חלק בה השותפות שלה היא בלתי מעורערת בימי שלום ויצירה ובימי מלחמה". גם ממרחק של שנים ניתן לחוש שיש שתי פנים לשאלת השתתפות החב רה בפעילות הציבורית בקיבוץ ובח ברה. בארכיון האישי של בסביץ מצאתי פרוטוקול של שיח חברות מקיבוצים שונים. על הדפים לא היה כתוב תאריך אך לפי התוכן נראה כי הדיון נערך המחצית הראשונה של שנות החמישים. אחת ממשתתפות השיח, חברת עין חרוד, יונה אלברטון טענה כי אף פעם לא הגיעו באמת לשליש נשים במוסדות וליליה בסביץ התנגדה לדבריה והשיבה לה שגם בעין חרוד וגם בקיבוץ המאוחד שמרו על העיקרון הזה במשך כל השנים. באותה שיחה הדגישה בסביץ את מקומן הבולט של נשות עין חרוד בפעילות הציבורית: לא כל המקומות הגשימו את חוק השליש. בעין חרוד הגשימו זאת. בכלל, עין חרוד מצטיינת בפעילותן של חברות: בועדת התרבות, בעריכת היומן... יש לנו חב רה שהיא מזכיר, אילה 69 כרמי, הבת של המורה הראשון שלנו. נראה כי בסופו של דבר הערכת מעורבותה הציבורית של הח ברה בקיבוץ ומקומה בחיים החברתיים בו היתה סובייקטיבית ולא ניתן לכלול בכפיפה אחת את תחושותיהן של כלל הנשים, לא בעין חרוד ולא בהתיישבות העובדת. זאת ועוד, על אף האכזבות, יש להדגיש כי חוק ה"שליש" אומץ על ידי קיבוצים רבים. הוא אמנם לא תמיד נשמר בהקפדה של בחירה ביחס זה, אולם ניתן בהחלט להצביע על העובדה שהפך לנחלת הציבוריות משך שנים רבות. נראה כי חברות עין חרוד ביוזמתן לחוק ה"שליש" הקדימו בכמה עשורים את הדיונים בדבר הצורך במתן העדפה לנשים במגוון התחומים )לעיל(, והדיון בנושא מדגים כי כבר אז היו שצידדו בו והיו שראו בו כמי שפוגע בנשים. 9. העיתונות כחדירת ההישג לשיח הציבורי-יישובי: בכדי למנף את הצלחתן, וברצונן להשליך את הישגן גם על יתר הנשים ביישוב, פרסמו נשות עין חרוד במהלך השנים הנחקרות, מעל דפי העיתונות הנשית-יישובית "דבר הפועלת" מספר רשימות הקשורות ליוזמת חוק ה"שליש". ליליה בסביץ כתבה על "החב רה במועצת הקבוץ המאוחד" ובמאמרה היוזמה של נתנה סקירה היסטורית על הדרך החוק. וההתקדמות שעשו חברות הקיבוץ המאוחד למן ליליה הדגישה במאמרה כי ללא קבלת החוק ועיגונו ב חברה הקיבוצית 66 חבר, "לשאלת החברה בקיבוץ", צרור מכתבים, כרך י'א גליון י'ג )ד' סיון תש"ז (, עמ' בסביץ ליליה, "החברה בקיבוץ", מבפנים, כרך י'א, חוברת ג' )שבט תש"ו- ינואר 96 (, עמ' לוקוב צפורה, "החברה בקיבוץ", צרור מכתבים, כרך י'א גליון י'ג )ד' סיון תש"ז (, עמ' ליליה בסביץ- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק

222 ובמוסדות הקיבוץ, לא היו מגיעות הנשים להשתתפות פעילה ואקטיבית ובודאי שלא היו נבחרות לתפקידים ציבוריים. בסביץ התייחסה במאמרה לסוגיית האלם הנשי: יש עוד טענה: החברות שותקות, גם כשהן נבחרות. ונוכחנו: באשר החברות נבחרו- הן גם משתתפות בדיון חברות דיברו במועצת יגור, מהן רק אחדות שאנו רגילים להופעתן. 70 היתר דיברו בפעם הראשונה... הביטוי של החברות היה פשוט, מקורי, חזק וקולע. לדעת בסביץ בזכות היוזמה של חוק ה"שליש" נשים נבחרו לתפקידים ציבוריים וממילא היו מחויבות בשל כך לתת ביטוי פומבי לדעתן. על מנת להדגיש זאת היא בחרה לציין את כושר הביטוי של הדוברות. המאמר השני שיצא היה מעיקרו אינפורמטיבי, ועניינו מסירת דיווח על אסיפות חברות שהתקיימו בעין חרוד ועל ההחלטות שהתקבלו בהן. נראה לי שהיו בפרסום הזה, כמו גם ברשימתה של בסביץ, שתי מגמות עיקריות: הראשונה, לעודד את כל קוראות העיתון להתגייס למען "מהפך נשי", קרי מיגור הפסיביות וחוסר ההשתתפות של החברות בחיים החברתיים והפוליטיים בארץ, שינוי אקטיבי, קרי השתתפות ערה ופעילה בכל תחומי החיים בח ברה. המטרה השנייה הייתה להראות ולהדגיש את כוחן של נשות עין חרוד על פני נשים ממקומות אחרים: הן שיזמו וביקשו לשנות ולעצב ח ברה חדשה והצלחתן ראויה להיות גלויה ומפורסמת למען ידעו וילמדו מהן כלל הנשים בארץ. האם אכן הושגו המטרות של בסביץ? נראה כי כן. בעקבות הצלחת "מרד החברות", גם הוא מבית היוצר של נשות עין חרוד, נערכו בסוף שנת 1436 ולאורך שנת 1437, מספר אסיפות כלליות, של חברות קיבוצים ומושבים שונים, בהם דנו בשאלת החב רה. משתתפות האסיפה, שביקשו לתת הד כלל ארצי לתחושות ולמחשבות בהן דנו, דאגו לפרסם החלטות ומסקנות אליהן הגיעו באסיפות, בעיתונים כלליים וקיבוציים כגון: "דבר הפועלת", "מבפנים" של הקיבוץ המאוחד, "הדים" של השומר הצעיר ועוד. מעבר לכך, עוררו ועודדו האסיפות והרשימות יוזמות נשיות לשיתוף חברות בפעילות ציבורית. באספה השנתית של 1431, בקיבוץ גבעת ברנר, העלתה אחת מחברות הקיבוץ הצעה שאת חשיבותה ואת העדים שעוררה ניתן להבין כיוון שגם נכתבה לאחר מכן ביומן המשק: "ה צעתי לועדת המינויים ולכל חבר בוחר היא להרכיב את מוסדות הישוב כולם ב- 50% מחברות, בייחוד 71 את המועצה שהיא בחינת מוסד מייעץ ומחוקק". את הצעתה נימקה החב רה בכך שאם תפרוץ מלחמה ורוב החברים יגויסו, על החברות יהיה לנהל את הישוב בכוחות עצמן ועדיף להיות מוכנות 72 ורגילות בכך מאשר להתחיל לעשות כן בחוסר נסיון בלית ברירה. כלומר, נראה כי באקבות יוזמתן של נשות עין חרוד, ודאגתן להוציא ולפרסם את הדברים בבימות התקשורתיות-ציבוריות, חלו שינויים והושגו הישגים גם בקבוצות אחרות בהתיישבות העובדת ובמרחב היישובי כולו בסביץ ליליה, "החברה במועצת הקיבוץ המאוחד", דבר הפועלת 4 )י'ט כסלו תרצ"ז , שנה ג', עמ' 119. בן-אשר י., "לשאלות החברה", יומן גבעת ברנר ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 4. שם, שם. 214

223 ד. נשים בתפקידים ציבוריים: מלכוד עצמי או העצמה נשית? בפרוטוקולים של אספות חברים מהשנים , עיקר הדיונים הקשורים לפעילות הציבורית של החב רה בעין חרוד, קשורים בשאלת "החברה בסדור העבודה". תפקיד סדור העבודה, נחשב כתפקיד נוסף על העבודה הקבועה. הייתה זו עבודה שבמהותה נחשבה לטכנית- שיבוץ החברים בענפים השונים, אך היא שיקפה את המלכוד המגדרי ואת אי יישומם של עקרונות השוויון והדמוקרטיה בקולקטיב. נראה כי לאורך שנות העשרים עיקר הנושאים בתפקיד סידור העבודה היו החברים ומכיוון שהם לא היססו להוציא חברות, גם כאלו שעבדו בקביעות ובהתמדה בענפים חקלאיים, על מנת לשמש כ"פקק" וכממלאות מקום בענפי השירותים, הן לזמן קצר והן לטווח ארוך, הם נתקלו בחומת עוינות נשית שיצאה כנגד התופעה. הסתייגותן של החברות מדרך ניהול סידור העבודה הביאה לבסוף לפשרה שהושגה בסוף שנות העשרים: בסידור העבודה תהיה לכל הפחות חב רה אחת שתחום אחריותה יהיה סידור העבודה 73 לחברות. החברה הראשונה שנבחרה לתפקיד הייתה בתיה ברנר. בראשית שנות השלושים, לאחר תקנת ה"שליש" היה על פי חוק הכרח לסדר חב רה לתפקיד זה, אך מהעדויות השונות עולה כי היה זה תפקיד ציבורי ממנו חברים וחברות כאחד, הסתייגו מלמלא בגלל הקשיים הכרוכים בו והיחס שנלווה אליו. היה זה תפקיד שהוגדר כחצי יום עבודה אך למעשה העבודה סביבו גזלה 74 כוחות נפשיים רבים. החברים ניסו לשכנע את החברות שאם יישאו בנטל, הן תצלחנה לתגבר את פעילותן הציבורית בחברה העין חרודית. באספה שהתקיימה ב , טען החבר מרדכי שטנר: "קשה לתאר 75 שבמשק שיש רוב לבחורות לא תמצא בחורה לסדור עבודה". באספת המשך הסביר אהרון ינאי שישנם שני טעמים בצורך שדווקא החב רה תשמש בתפקיד זה. הראשון ש"המלחמה של החב רה על השתתפותה בחיי המשק והח ברה, לא תהיה שלמה באם היא לא תלחם על השתתפותה במוסדות הארגון של המשק. הפסיביות של הבחורה ירושת דורות היא וצריך להלחם בכל גלויי 76 החולשה הזאת". דבריו של ינאי הם בבחינת מימוש ערך השוויון וחינוך החברה לאקטיביות, שזה למעשה אימוץ עמדת החברות. הטעם השני הוא ש"בסדור העבודה יש דרישות בציפיות של החב רה שרק בחורה מסוגלת לתפוס קל ומהר. גישת הבחור לשאלות אלו היה יוצר קשיים ידועים 77 שאפשר למנעם בעזרת השתתפותה של הבחורה בסדור עבודה". דהיינו לרצות את החברות החשות פגיעה בסידור העבודה: עבודת חברות תיטיב לסדר בחורה שכן רק נשים תוכלנה להבין נשים אחרות ולדאוג להן. בהכנסת החב רה לסידור העבודה נפתח למעשה מלכוד חדש וכפול עבור נשות עין חרוד. ראשית, התפקיד, שדרש כאמור שעות השקעה מרובות גרם לחברות שמילאו אותו לזנוח את השקעתן 73 פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' בכל הפרוטוקולים בהם מועלה שאלת סידור העבודה לדיון ציבורי נראה כי אין מתנדבים לתפקיד והנושאים בו מתלוננים על שעות העבודה המרובות. ראו: "פרוטוקולים מאסיפות כלליות", ארכיון עח"מ, ארון מס' שטנר, "חברה לסדור עבודה", פרוטוקול אסיפת חברים ) (, ארכיון עח"מ, פרוטוקולים מאסיפות כלליות, ארון מס' ינאי אהרון, "ענייני סדור עבודה", פרוטוקול אסיפת חברים ) (, שם, שם. 77 שם, שם. 215

224 78 והתמדתן בעבודתן הקבועה, דבר שהיה להן לרועץ. מעבר לכך, חזית קשה נוספת הייתה ההתמודדות עם החברות שהיה צורך להפנות אותן לעבודות, שהן לא היו מעוניינות בהן מסיבות שונות. במידה רבה נוכחו החברות לדעת שהפגיעה בהן עד כה לא הייתה רק על בסיס מגדרי. עד כמה היה מייגע התפקיד ניתן ללמוד מרשימתה של עבריה כרמי, ששימשה סדרנית עבודה בשנת מעל העיתון החי שטחה את הדילמות שעמדו בפניה: אין לך תפקיד כה קשה וכה מדכא, כתפקיד הבחורה בסדור העבודה. ועל מה זה נגזר עלייך גורל זה? הן לכאורה, למרכז המשק העתקת, לפנייך אופק רחב, חיי חברה רחבים... ומה גורלם של יחידים אלה- מטרה לחיצי הח ברה. כל אשר אלוהים בלבו ואשר אין בו, ישפוך עליהם זעמו. כעני בפתח מחזרת חברת סידור העבודה לבקש חסדה ומתת נדיבות לב החברות ועליה 79 להכין שריון קרח לבל תימס מאש הלבה המוכנה לפרוץ בכל עת. עבריה ביטאה בדבריה את הדילמה של התפקיד. לכאורה- תפקיד ציבורי ובעל משמעות, אך בפועל מקור בלתי נדלה לסכסוכים בן החברים. בהמשך שטחה כרמי את האחריות המוטלת על כתפי החב רה הנושאת בתפקיד: מי כבחורה בסידור העבודה חיה בכל יום ובכל שעה את צרת המוסדות ומשבריהם, מי כמוה, החש את כמיהת הבחורות לענפי שדה, מלחמתן לכיבוש המקצוע. אך בכל אלה מחוסרת אונים היא וידה קצרה מלהושיע... על הח ברה בסידור העבודה תפקיד חינוכי גדול, אולם אין בכוחה בלבד למלא אותו. צריך להקים ארגון טוב יותר למען בצע את התפקיד הזה, תפקיד הסברה וחינוך בלתי פוסקים... וגורל החברה כגורל המשיח היושב אסור באזיקים וידו קצרה 80 מלהושיע. תסכולה של עבריה, כמו גם תסכולן של נשים אחרות שהיו סדרניות עבודה שמילוי תפקידים כגון אלה יפתרו את בעייתן ובמהרה נוכחו הן לדעת שלא כך הוא. נבע ממחשבתה על אף תפקיד סידור העבודה בו השתתפו החברות בקביעות, יש לשאול האם יתר נסיונותיהן של החברות הפעילות לחדור לזירה הציבורית הצליחו? ככל הנראה התשובה על כך היא שלילית. בקטע שנכתב בעיתון חי של עין חרוד, בפברואר 1439 על ידי חברה בעילום שם, תחת הכותרת: "לשאלות החב רה בקבוץ ובמקצוע", הציגה הכותבת את החב רה במשק הקיבוצי: אינה יודעת מה נעשה סביבה, לא יודעת להקשיב באספות ולא להצביע. זהו עניין לחברים, אליה מגיעים רק הדי הדברים. היא פסיבית בשאלות כלליות...היא נשארת המפגרת גם בחברה החדשה כמקובל מתמול- שלשום... אמנם יש יחידות סגולה... קנאת יתר החברות. הן, הן המתקדמות, מעורבות בחיים, מתערבות בשאלות משקיות ועוד. לעומתן, היתר מרגישות את 81 פיגורן בחיים, זה גורם לעיתים גם לשנאה אישית ולחוסר יחס חברי. 78 בלה פנינית טענה באחת מהאסיפות כי תפקיד החברה בסידור העבודה הינו קשה מאד ומוציא אותה מריכוז בעבודתה. ראו: פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' כרמי עבריה, "החברה בסידור העבודה", עתון- חי, )1439(, ארכיון עח"מ, ארון מס' שם, שם. 81 חברה, "לשאלות החברה בקבוץ ובמקצוע" )1439(, ארכיון אישי- ליליה בסביץ, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק

225 ד) נראה מהדברים שתקנת ה"שליש" ונסיונות השתלבות החברות בפעילות הציבורית יצרה למעשה שני קצוות חברתיים בקרב נשות עין חרוד. בקצה האחד היו נשים מתוסכלות מאד שחשו חוסר מימוש ואף פיגור ביחס לסביבה. כך למשל הרגישה אוה טבנקין, שאמנם נחשבה לאחת מהנשים החזקות והמשפיעות במשק, אך התסכול היה גם נחלתה. ביולי במרחב הציבורי, ביומנה האישי: 1435 היא התייחסה למקומה התביעה מעצמי עוד לא פסקה ממני אף רגע. נדמה, אפילו מתוך שינה אני פתאום מתעוררת ושואלת מתוך חרדה נוראה: נו, ואני, מה אני עושה? במה אני חיה? הרגעים האלה הם האיומים בחיי. עובדת אני בהנהלת החשבונות- אבל האם זו עבודה יוצרת? האם אני מוסיפה במשהו לחיי עין חרוד?... למרות שאני מתעסקת בהרבה דברים, בחינוך ובהגנה, ובאמת ערה לכל השאלות, גם הים יומיות במשק, וגם השאלות העיקריות בקיבוץ, בארץ ובתנועה... למרות כל זה, בגלל אי השתתפותי בפועל בעבודה הציבורית, לא חדל הלב להעיק עלי, ותמיד דורש, 82 ותמיד רודף אחרי ותובע. למעשה, על אף שטבנקין השתתפה בדיונים והביעה את דעתה באסיפות, הרגשתה הייתה שאם אינה נושאת בתפקיד ציבורי ביצועי, אזי אינה תורמת לעין חרוד. הכותבת האנונימית מעין חרוד שלעיל, טענה כי למרות חוק ה"שליש", רק מיעוט של נשים היו מעורבות בפועל בחיים ובמשק ואילו השאר הרגישו קנאה ואפילו שנאה אליהן. בדבריה ביטאה את עמדתן של נשים שלא קיבלו את מנהיגותן של המיעוט הנשי הפעיל, ואף הסתייגו מהן. ה"שליש" הדגיש את אוזלת ידן של השתקניות כיוון שעד כה שהשלימו עימה, וכעת הן נתפסו כמי שאמורות להלחם בכך. ה. זמן חירום כזרז למפנה נשי: נראה כי באופן פרדוקסאלי, חוק שתקנות היתה תכונה נשית סוף שנת 1490 ושנת 1491, היו בסימן הרעת המצב הבטחוני בארץ בשל החשש מפלישת הגרמנים ווקא ביחסי יהודים-ערבים היה שקט יחסי(. פעולות חב רות בתקופה ניכרו בכינוסים לשעת חרום, בהן דיברו ודנו בעיקר על הצורך בכניסת חב רות לכל ענפי העבודה בקיבוץ, על מנת שאם 83 יוגבר גיוס החברים, הן תוכלנה להמשיך ולדאוג לכלכלת הקיבוץ. ברשימתה של חברת עין חרוד אוה טבנקין "למרד בקיים", שנכתב בעקבות הכינוס שנערך בשדה נחום ב- 1491, טענה אוה כי למרות ההישגים, בקרב חברות רבות ישנה הרגשת עלבון עמוקה, עצב, ייאוש ותחושת נחיתות קשה. היא טענה שמה שהשיגו החברות בימי המאורעות נשמט במשך טבנקין אוה- יומן אישי, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 1. יוזמתן של החברות בכינוסים ונכונותן להנהיג ולהוביל את הקיבוץ בעת חירום עולה בקנה אחד עם מחקרים רבים שהראו כי מצבי חירום היסטוריים ומאבקים לאומיים פותחים חלון הזדמנויות לנשים ומשנים את חלוקת התפקידים המסורתית- מגדרית. החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן הראתה כי עדה סרני למשל, שפעלה כראש המוסד לעלייה ב' באיטליה בשנים , זיהתה את חלון ההזדמנויות ומצב החירום הלאומי איפשר לה להפגין מנהיגות שקרוב לוודאי לא הייתה מתאפשרת במצב רגיל, בשל הנורמות החברתיות המגדריות- מסורתיות. כך גם לגבי נשים שיצאו כשליחות למחנות העקורים באירופה לאחר המלחמה ונשים שהשתתפו ב"מבצע ההעפלה". ראו: רוזנברג-פרידמן, בנות אלוהים או בנות אדם, עמ' : הנ"ל, עדה סרני, עמ' : הנ"ל, הגברת בשמלה השחורה, עמ' : הנ"ל, זהויות בקונפליקט, עמ' : הנ"ל, The Nationalization of pp..motherhood, כפי שהוצג לעיל, בפרק הקודם העוסק בעבודת החברות, גם בעין חרוד הביאו שנות המלחמה לשינוי מגדרי בעבודת הנשים. 217

226 השנים ובזה אשמה החב רה עצמה. את רשימתה סיימה בנימה אופטימית ובה פנייה נרגשת לכל חברת קיבוץ: למצוא בתוכה את הכח הגדול לעמוד ברשות עצמה בחיים, לחצוב את חייה מתוך אישיותה היא, מאורה ומערכיה הפנימיים, הסמויים אולי גם מהכרתה גופא... יש לאשה בקבוץ פינת חיים כזו שאיננה ולא הייתה לה בשום תקופה ובשום מקום בעולם. כאן יכולה היא לפרוש את 84 כנפיה במלוא כוחה- אני מאמינה בזאת אמונה שלמה ועמוקה. נראה לי שלאור רשימתה הקודמת של אוה שהובאה לעיל, היא ביקשה לא רק לעודד אחרות אלא להזכיר גם לעצמה ולחברות ותיקות ולוחמות כמותה, שלאשה בקיבוץ יש את האפשרות שאין לנשים אחרות ביישוב ועליה להאמין בעצמה ובכוחותיה כדי לנצל ולפעול למען מימושה היא. כאוה, גם יוכבד בת רחל האמינה בכוחה של החב רה בקיבוץ וביכולתה לעורר שינויים חברתיים. היא התמקדה בפעולות של עידוד החברות והדגשת אמון בעצמן. במלאות עשרים שנה לעין חרוד כתבה מעין סיכום- שיר הלל לקיבוץ, בו התייחסה גם למעמדן ולמעורבותן של נשות עין חרוד בחיים החברתיים בו: רבים גילוייה של האשה-החברה ביצירה הכלכלית, החברתית והתרבותית, אשר שמה עין חרוד. אולם גם בתוכנו עוד טרם הופיעה החב רה בכל קומתה האנושית... אין קומתה של החברה נמוכה מזו של החבר, אבל אין היא לוקחת תמיד חלק פעיל בכל המתהווה והמתרחש סביבה... בנקל היא מוותרת על הנימה המקורית שלה בחיי הח ברה. באספותינו נוכחות רוב 85 החברות והן חיות במתיחות את המתרחש בהן, אבל כל זה נשאר חבוי במעמקי ליבן. בת רחל כחברות אחרות לפניה, הדגישה את הישגי החב רה בעין חרוד, אך כמותן הדגישה גם את בעיית האלם של נשים בקיבוץ. לדעתה, ההבנה, המעורבות הציבורית וההתעניינות של הנשים רבה, אך הדברים נשארו חבויים ולא יצאו אל החוץ. גם היא וגם טבנקין הבליטו את העובדה כי בזמני חרום, דוגמת תקופת המאורעות, החברות התאגדו והצליחו לשנות ולעצב חידושים חברתיים וציבוריים שלא היו קיימים קודם לכן. נראה לי שהדברים שכתבו השתיים נועדו לעודד ולחזק את הנשים לחזור ולפרוש כפיים במלוא העוצמה. הימים היו ימי מלחמה והתפיסה החברתית הכללית בארץ הייתה שזהו זמן חרום. ייתכן שהנשים שהובילו את המהלכים בתקופת המאורעות, נזכרו בהישגים שלהן מאז וראו בזה הזדמנות "להחזיר עטרה ליושנה". חיזוק לכך, מצאתי בדברים שכתבה חברת עין חרוד, מרים שלימוביץ, לקראת ועידת הפועלות. מרים התייחסה בדבריה לתפקידה של החב רה בקיבוץ. היא הביאה בדבריה מעין סקירה היסטורית, שתארה את חזונה הראשוני של החב רה בקבוצה ואת המהפכה שביקשה ליצור בחייה. בהמשך תהתה- שאלה האם היא אכן הצליחה לסלול דרך חדשה בארץ? היא הציגה את העובדה שהדברים שנשמעו מפי חברות בכינוסים השונים היו מלאי אכזבה ויאוש, אולם היא לא תפסה באופן זהה 84 טבנקין אוה, "למרד בקיים", בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק בת רחל יוכבד, "עין חרוד", דבר הפועלת שנה ח', גליון 9-1, )י'ג שבט תש"ב (, עמ'

227 את הדברים. לדעתה, הפתרון לבעיית הרגשת הנחיתות של החב רה בקיבוץ יגיע כאשר: "ציבור 86 החברות בקיבוץ יבין שעליו להעמיס את התפקיד לארגון מוסדותיו הפנימיים על שכמו". ניתן לראות מהדברים שלמרות שההבנה שרווחה כבר עשר שנים לפני כן, כי החב רה צריכה להשתלב במוסדות הקיבוץ ובפעילות הציבורית בו וההתיישבותית, עדיין לא יצאו הדברים מן הכח אל הפועל בצורה מספקת. בכדי להרגיש חלק מהעשייה החברתית הדיון המתמשך בשאלת תפקידיה הציבוריים של החב רה בקיבוץ מעיד כי בדומה לתחום העבודה הדברים נעו כמטוטלת וההישגים היו מלאי עליות ומורדות. היו תקופות של השתתפות והרגשה שלנשים כוח מעצב ומשנה בחיי הכלל, ולעומתן היו תקופות של הרגשת ייאוש בהן ניתן לראות שהנשים הדומיננטיות והמובילות בח ברה הנשית של עין חרוד בפרט ובהתיישבות בכלל, ביקשו לקחת לידיהן את המושכות ולהוביל את הנשים ובמידה רבה את עצמן בחזרה למוקד הפעילות הציבורית, במיוחד בשעת מלחמה וחרום. עוד נראה כי ההרגשה הייתה אינדיבידואלית ולא הקיפה את כל ציבור החברות. היו חברות שהרגישו בעמדת נחיתות תמידית והיו שחשבו כי החברה לוקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים והחברתיים. אלו ביקשו לעודד את חברותיהן האחרות. בהרצאה שנתנה בת שבע חייקין, חברת יגור, שהייתה אחת הנשים המנהיגות והחזקות בתנועת הקיבוץ המאוחד ושימשה בין היתר כמפקידת בהגנה, היא ביקשה להראות ולהדגיש לציבור הפועלות את מצבה ומעמדה של החב רה בקיבוץ. בהתייחסה לעמדתה של החב רה בחיי הציבור היא הזכירה והסבירה את חוק השליש. כאמור לעיל, היא הייתה אחת מהמתנגדות לחוק זה בראשיתו. כאשר התייחסה אליו ממרחק של שנים הציגה אותו בחיוב, שכן: בה במדה שהחב רה הגיעה לועדות, למועצות, למזכירויות, נוכחה יותר ויותר, שכוח השיפוט אתה גם בעניינים אלה. ומה שנעשה קודם מתוך חוק, שקשה היה להשלים עם זה שצריך 87 לחוקקו, נעשה לאט, לאט למנהג, וידוע שבחיים יש ערך יותר למנהג מאשר לחוק. חייקין פנתה לחברות הקיבוצים והדגישה בפניהן ש: "כל דבר שאנו משיגות, אנו משיגות אותו לא 88 רק לעצמנו אלא לדור שלנו ולזה שיבוא אחריו ואין לנו כל זכות של ויתור על הישג". למעשה, עד עתה עסקו הנשים בצורך לפעילות ציבורית בשביל ההישגים וההשתלבות שלהן עצמן בח ברה הקיבוצית והכללית. כאו, כבר ניתן לראות שהפניה להישגיות ולהשתלבות באה גם ובעיקר עבור הדור הבא- דור ההמשך שהיה למעשה התקווה של דור המייסדות. הן כבר התבגרו והרצון שלהן שחזונם האישי בבניית הארץ יתממש בא לידי ביטוי בהקמת דור הצברים הראשון. עצם ההדגשה שהנשים צריכות לפעול בשביל הדור השני בא לדעתי על מנת להחיש את הנשים להשתלב ולקחת חלק בפעילות הציבורית בקיבוץ ובח ברה. עדות נוספת לכך מצאתי בדבריה של אוה טבנקין, במסיבת הסיום של ילדי התיכון, בה פנתה בעיקר לבנות הדור הבא שעמדו בפני גיוסן לפלמ"ח ואיחלה להן: שלימוביץ מרים, "על החברה בקיבוץ", צרור מכתבים )171( 113 )י'ט שבט תש"ב (, עמ' חייקין בת שבע, "החברה בהתיישבות", דבר הפועלת שנה ח', גליון 9-3 )ו' איר תש"ב (, עמ' 99. שם, שם. 219

228 שתדענה לעמוד היטב ובעיניים פקוחות, בהערכה עצמית של כוחנו וכבודנו כנשים עבריות, כאמהות לילדים, כמגנות על ביתנו המשותף- יחד עם חברינו בכל הארץ... אם אין אני לי- אין 89 לי, צריך להיות חרות על דגלנו וקודם כל- בנפשותינו. נראה כי זמן החירום הביא עמו להתעוררות נשית מחודשת. בעוד בראשית התקופה חשו החברות ייאוש וכשלון, הרי שבהמשך, לאחר שתפסו מקום של גברים מגויסים וחלקן אף התגייסו בעצמן למשימות לאומיות הן חשו דחף לעשיה ציבורית. כמו כן לאחר שהסכנה מעל היישוב הוסרה, הן החלו לדון שוב בשאלות הוותיקות ופתרונות שהעלו לשינוי המצב זרעו בהן זריקה של מרץ ותקווה, במיוחד לאור ההפנמה כי השינויים צריכים להיעשות בעיקר ולמען דור ההמשך. ו. במקום סיכום: אמהות, עבודה ופעילות ציבורית- הילכו כולם יחדיו? שאלת השתתפותה של החב רה בפעילות הציבורית עוברת כחוט השני לאורך השנים הנחקרות. מאות דיונים, אסיפות, מאמרים, שאלות ותגובות שנכתבו בנושא מוכיחים כי ללא ספק נשות עין חרוד ראו בפעילות הציבורית בחיי הקיבוץ והתנועה חשיבות מיוחדת. הדגם החדש והמהפכני אותו ביקשו החברות ליצור היה של צעירה עצמאית ואסרטיבית, השונה מזו של הצעירה הגלותית. יחד עם זאת השתלבותה של פעילות זו עם תחומים מרכזיים אחרים בחייהן הייתה קשה עד בלתי אפשרית. על כן החברות חשו פעמים רבות תחושות של בלבול נוכח ההתנגשות של זו הן עם הרצון למימוש האמהות ולמילויה על הצד הנכון ביותר עבור הילד ואמו )על אף שמדובר בקיבוץ שאמור לשחרר הנשים מ'האימהות הפרטית'(, והן עם מילוי הדרישות בענף בו עבדו. ליליה בסביץ שעסקנות ציבורית הייתה המוקד המרכזי בחייה בעין חרוד, העידה כי לא פעם תקפו אותה ספקות, שמא היא מזניחה את ילדיה והיא תהתה אם פעילותה הייתה שווה את הדילמות 90 שנילוו אליה. כאשר נפרדו היא ובן זוגה ויניה כהן, היא התלבטה עם חברתה יוכבד בת רחל אם עליה להתפטר מכל תפקידיה הציבוריים שדרשו ממנה נסיעות רבות ושהיות מחוץ לקיבוץ, 91 בתנועת הקיבוץ המאוחד ובמועצת הפועלות, בכדי להיות קרובה לילדיה. גם יוכבד בת רחל הייתה נתונה להתלבטות מתמדת בין תפקידיה הציבוריים לבין הצורך האישי להיות קרובה לילדתה היחידה שנולדה לה אחרי שנים רבות של ציפייה. כך כתבה ביומנה: אני נמצאת בהתלבטות מתמדת. לרחלי- בתי- לא קל- היא בסך הכל בת חמש. אמנם תרשיש בבית השנה, אך כשהוא נקרא לישיבה ואני לא יכולה להישאר בבית- נשארת היא לבדה... אם אעזוב עכשיו את עבודתי במרכז אזי הייתה העבודה בשנה האחרונה ברכה לבטלה. אין לתאר מה שעובר עלי בכל יום ראשון בעוזבי את הבית... אך איך אפשר להינתק מעבודה ציבורית- בה 92 הרגשתי טובה. ראוי לציין כי על פי הדברים, שתיהן לא חשבו כי גם לאב יש תפקיד הורי מרכזי והן נטלו את האחריות, הפיזית והנפשית לטיפול בילדיהן, רק על עצמן. נראה כי על אף החינוך המשותף, 89 טבנקין אוה, "גלגולו של נגון", בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק בסביץ, במירוץ, עמ' מכתבים מליליה בסביץ ליוכבד בת רחל )ספטמבר 1436(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה מיכל 1, תיק בת רחל יוכבד, יומן אישי ) (, בתוך: בת רחל יוכבד- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15-36, מיכל 1, תיק 9.,15 211

229 תחושת האחריות האימהית המסורתית הכריעה. ראוי לציין כי בכך לא נבדלו נשות עין חרוד מנשים אחרות ביישוב. מחקרים מראים כי למרות הרעיונות החדשים בדבר השוויון בין המינים ושאיפת החלוצות ליצור אימהות שונה מזו המסורתית, הקונפליקט בין זהותן הלאומית החדשה ודמות האם המסורתית היה גדול ורוב אוכלוסיית היישוב המשיכה את החלוקה המגדרית- 93 מסורתית לפיה הנשים אמונות על גידול הילדים. ניתן לומר כי המתח בין הרצון להשתלב בעשייה הציבורית לבין האינסטינקט הטבעי של האמהות היה נחלתן של אמהות אחדות בלבד בעין חרוד. רובן לא השתלבו מלכתחילה בתפקידי ציבור ונראה כי לא היה בכך קשר ממשי לאמהות ולחיי המשפחה כיוון שגם בשנות הייסוד הן נעדרו מפעילות זו על אף שהיו רווקות באותו הזמן. רוב חברות עין חרוד לא היו בשלות וכלל לא היו מעוניינות למלא ולהשתלב בתפקידים ציבוריים. שילוב של מספר סיבות הביא לכך: כבלי המסורת וההרגלים המגדריים השונים, ביישנות, פחד וחוסר בטחון, ביטול עצמי וחוסר אמון, קשיי השפה וההתבטאות בעברית, העבודה הקשה שהתישה אותן, האמהות ולבסוף, אדישות של חברות רבות נוכח הכישלונות להשגת שוויון בתחומים אחרים. מרבית החברות השקיעו מאמצים גדולים יותר בהשתלבותן בתחומי עבודה יצרנית, שכן לעבודה, ובעיקר לזו בשדה, היה ערך חשוב ביותר בחיי הקבוצה, הציונות והלאום. במלים אחרות, המהפכה הציונית קדמה לזו הפמיניסטית 94 ובכללה השתתפות נשים בזירה הציבורית. גם העובדה שהנשים היו עסוקות רוב הזמן בהלקאה ובהאשמה עצמית מנעה מהן להשתלב ולהשתתף בחיים החברתיים והציבוריים בקבוצה. העיסוק המתמיד בשאלת החב רה, מוכיח כי פעילותן הציבורית של הנשים בקיבוץ לא הפכה לנחלת הכלל ולדבר מובן ומקובל. כמו בעבודה, ניתן לחוש שבמצבן ובהישגן של החברות בעין חרוד בתחום זה היו עליות ומורדות ששינו את המצב לפרקים. אותן חברות פעילות, כאבו מאד הן את חוסר הערות של החב רה בח ברה הקיבוצית והן את הזלזול והאנטגוניזם שעוררה פעילותן שלהן בקרב החברות והחברים כאחד. יחד עם זאת, הן לא השלימו עם מקומה הפסיבי של החברה ונקטו במספר דרכים על מנת לגרום לה לשינוי ולהוביל לכך שפעילות ציבורית תהפוך לחלק בלתי נפרד מכלל העשייה הנשית. קשה לקבוע באופן חד משמעי מה מידת הצלחתן של נשות עין חרוד בעיצוב ח ברה בה הנשים לוקחות חלק פעיל בתפקידים ציבוריים ומביעות את דעתן בפומבי בכל אסיפה. החברות עצמן כמו גם חוקרים רבים נטו לייחס כשלון למידת מעורבותה של החב רה בפעילות הציבורית וטענו כי זו נשארה באופן כמעט בלעדי לנחלתם של הגברים. בכך לא היו נשות עין חרוד יוצאות דופן ביחס לנשים אחרות ביישוב. ייצוגן של כלל החלוצות במוסדות הפוליטיים והמרכזיים של תנועת הפועלים היה קטן מאד על אף הקמת תנועת הפועלות בחסותה ומספר החברות הגבוה בה ולמרות העובדה שחלקן הגדול היו פעילות עוד טרם עלייתן ארצה בתנועות ציוניות שונות. עובדה זו ניתנת על הקונפליקט של נשות היישוב עם זהותן הנשית החדשה אל מול דמותה של האימהות המסורתית ראו: Rosenberg-Friedman, The Nationalization of Motherhood, pp בהקשר זה ראוי לציין כי עוז אלמוג טען שכיוון שמהפכת 'היהודי החדש' הייתה גברית מעיקרה ושפת המיתוסים של המפעל ההתיישבותי ציוני היה גברי, לא הצליחו הנשים לשלב את הציונות והפמיניזם יחד. להרחבה ראו: אלמוג, פרידה משרוליק, עמ' : הנ"ל, חלוצה, צברית, עקרת בית, יאפית, עמ'

230 להסבר בסיבות שונות, ביניהן: העדפת הציבורי- היינו טובת הלאום על האני-הפרטי, ובכלל זה 95 השיח המגדרי, וקידוש המעשה, היינו העבודה והעדפתה על הדיבור. אולם הדברים אינם כה מוחלטים וניתן לראות בהן גם צדדים אחרים. ראשית, העיסוק המתמיד בשאלת מקומה של החב רה ב'זירה הציבורית' מראה על אכפתיות וערות לבעית ה.דרתה מזירה זו, דבר שיש לו יתרון בפני עצמו כיוון שבכך הדיון ממשיך, אינו יורד מסדר היום ומביא לשיתוף חברות, ולו באופן מצומצם בפעילות ציבורית. כמו כן למרות התסכול בדברי החברות והתחושות של אי מימוש עצמי ואי שיתופן של נשות עין חרוד בפעילות ציבורית בפרט ובנושאים שונים בכלל, נראה כי השפעתן על תהליכים ושינויים שעברה הח ברה והחב רה בעין חרוד בפרט ובהתיישבות בכלל הייתה הדרגתית ואף משמעותית. הרעיון שבבסיסו עמד חינוכה מחדש של האשה היה צריך לחלחל ותהליכי שינוי חברתי אורכים זמן. מדובר היה כאן בתפיסה מהפכנית והציפייה למימוש מיידי לא הייתה מציאותית. עצם התעוזה המחשבתית של נשות עין חרוד בדבר נשים שותפות בחיי הציבור היוותה פריצת דרך רעיונית. זאת ועוד, הישג אחד מוביל למשנהו וללא כניסתן לענפים יצרניים הן לא היו מתערבות ומעורבות בפעילות הציבורית, וללא הפעילות הציבורית הן לא היו פעילות בתחום התרבותי, עליו יידון בהרחבה בפרק הבא. 95 להרחבה על תפקידה של השתיקה בהשמעת הקול הנשי והזיקות ההדיות ביניהן ראו: פפרמן, שתיקתה של, עמ'

231 פרק רביעי: חברות עין חרוד בפעילות תרבותית א. פתח דבר: תרבות מהי? המונח תרבות הינו מושג אמורפי, היכול להתפרש במובנים שונים, מצומצמים ורחבים כאחד. רוב החוקרים רואים בתרבות גורם המעניק לחיי היום יום את משמעותם וכנטוע בחיים החברתיים והחומריים. הפילוסוף-אנתרופולוג, ארנסט גלנר ראה בתרבות הכרח וטען כי בני אדם אינם יכולים לחיות ללא תרבות כלשהיא וגם אם היא אינה מלוכדת ועקבית, המושגים השונים בה 1 קשורים ותלויים זה בזה. בחברות המסורתיות המילה "תרבות" יוחסה לתחום המצומצם של פסגת היצירה האינטלקטואלית והאסתטית של אנשי רוח ואמנים שפעלו בחברה נתונה. החל מהמחצית השנייה של המאה התשע עשרה, התרחב המושג, עם טענתו של האנתרופולוג אדוארד ברנט טיילור כי "תרבות או ציביליזציה, במובנה האתנוגראפי הרחב ביותר, היא אותו שלם מורכב הכולל ידע, 2 אמונה, אמנות, מוסר, חוק, מנהגים וכל יכולת או מנהג שהאדם רכש כחבר בחברה". אנתרופולוג התרבות קליפורד גירץ הגדיר תרבות באופן המתייחס כמעט לכל תחום בחיי היום, יום, אך הוא העניק לה גם משמעות סמלית-היסטורית, וכדבריו תרבות הינה "דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, ומערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת ההמשכיות ולפיתוח הדעת והעמדות של בני 3 אדם ביחס לעולם". מכאן יוצא כי ההגדרה האנתרופולוגית של תרבות חובקת את כל התופעות הנרכשות, ולכן חלק ניכר ממה שאנשים עשו, חשבו והרגישו היה חלק מתרבותם. חוקר הספרות והתרבות ריימונד ויליאמס הציע לשלב את שני המושגים השונים של התרבות, זה האנתרפולוגי-סוציולוגי הרחב, וזה האמנותי- אינטלקטואלי, המצומצם. אך יחד עם זאת הוא הרחיב את המושג המצומצם גם לתחומים של שפה, עיתונות, אופנה, פרסום ועוד. לדידו התרבות 4 אינה תחום פעילות מבודד אלא בחינת כל המנהגים החברתיים בהם היא באה לידי ביטוי. הקשרים בין ח ברה ותרבות עברו שינויים במהלך השנים. בעבר דנו בהם החוקרים כאילו היו רבדים נפרדים. משנות השישים של המאה העשרים, החלו חוקרים מתחומים שונים להתייחס לתרבות כאל תופעה התנהגותית, ולפיכך הגדירו את יחסי תרבות-ח ברה כיחסים של השפעה הדדית. לדעת החוקרת ענת הלמן הנסיון לבחון את העקרונות התרבותיים העומדים בבסיס 5 הארגון החברתי, מפגיש את ההיסטוריונים עם דיסציפלינות רבות העוסקות בתחומים אלה. Gellner, Plough, Sword and Book, pp , 274. הציטוט המתורגם מובא אצל: הלמן, אור וים הקיפוה, עמ' גירץ, פרשנות של תרבויות, עמ' Williams, The Sociology of Culture, p הלמן, אור וים הקיפוה, עמ'

232 8. בנייתה של תרבות לאומית: מציאות תרבותית ביישוב היהודי החדש בארץ ישראל ניכרה כבר בעלייה הראשונה והוגדרה על 6 ידי בני התקופה וחוקרים מאוחרים כ"תרבות עברית". חלוצי העלייה השנייה והשלישית ביקשו ליצור בבואם לארץ תרבות חדשה ומקורית, שונה מזו המסורתית-גלותית שהכירו מבית אבא 7 בארצות מוצאם ואותה ביקשו לזנוח. ואכן החל מהעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה וביתר שאת בעשורים הראשונים של המאה העשרים, התרחש בארץ ישראל תהליך מתמיד, שעיקרו היה כינונה וביסוסה של תרבות עברית עצמאית. זו נתפסה כחלופית לתרבות המסורתית של "היהודי הישן" וכללה יצירת הווי של חג, כלומר דפוסים ותכנים חדשים למועדים ולשבתות, ויצירת הווי של חול, כלומר יצירת עומק תרבותי שיכלול את המוסיקה, המילה הכתובה, השפה 8 העברית והספרות. בנייתה של תרבות לאומית אינה תהליך פשוט ואחיד, קל וחומר בחברה של מהגרים. מהגדרתו של האנתרופולוג קליפורד גירץ )לעיל(, עולה כי תרבות הינה בראש ובראשונה יצירה של מורשת, אולם, בתהליכי הגירה, כאשר הסדר החברתי נסדק ונשבר, מחריף הצורך למצוא מערכת של סימנים חלופיים להתמצאות במפה החדשה והבלתי ידועה עדיין. במקום זה ממוקמת האידיאולוגיה, שהרקע לצמיחתה הינו מצוקה ובעיקר מצוקה תרבותית. לדעת גירץ היא הייתה איתות סמוי למצב של משבר תרבותי אותו חווה דור העלייה השנייה שעלה לארץ וזנח את העולם 9 היהודי על מכלול סמליו ותרבותו. ממן הצביע על שלושה גורמים המשפיעים על עיצוב זהות תרבותית בתהליך הגירה: השתתפות אקטיבית בטקסים, העברה בין דורית וסביבה חברתית. בעולמם של החלוצים בכלל ושל ההתיישבות העובדת בפרט בלטה נוכחות האידאולוגיה 10 הציונית. תנועת העבודה ראתה בפעולה התרבותית מפעל חלוצי-לאומי המסייע בארגון המציאות של חיי היום, יום, בעיצובו האישי של חבר הקולקטיב, בגיבושו של הקולקטיב החברתי, 11 בהכשרת התנועה כמובילת המפעל הלאומי ובהבנייתה של הזהות והתרבות הלאומית. 9. מקומו של עין חרוד בעיצוב התרבות העברית החדשה: חיי התרבות, החגים המקוריים ותרבות הזכרון של עין חרוד בשנים הנחקרות, עשירים ומגוונים. חלקו של עין חרוד בעיצוב התרבות העברית החדשה בארץ ישראל בכלל וההתיישבות העובדת בפרט, מרכזי ובולט. על פי מוטי זעירא, השילוב של אנשי עלייה שנייה לצד אנשי עלייה שלישית, המסגרת האיתנה של "הקיבוץ הגדול", הרכב המייסדים שהיו בעלי יכולות תרבותיות וכישורים על צמיחתה של תרבות עברית והתגבשותה על ידי בני העלייה הראשונה ראו: אבן זהר, הצמיחה וההתגבשות, עמ' על צמיחתה של "מסורת מודרנית" בקרב העולים בעליות השנייה- החמישית בסקטור העירוני ראו: שוהם, חגיגות הפורים בתל-אביב. להרחבה על גיבושה של התרבות העברית החלוצית ראו: זעירא, קרועים אנו. לדעת החוקר חזקי שוהם, הגמישות האידיאולוגית הציונית ויכולתה להכיל מומנטים סותרים, לצד כוחם הרב של מוסדות היישוב, הם שאפשרו את הבניית הזהות הלאומית החדשה ובכללה התרבות הלאומית. ראו: שוהם, חגיגות הפורים בתל-אביב, עמ' גירץ, פרשנות של תרבויות, עמ' ממן, קרעי גלות, עמ' שביט, בנייתה של, עמ'

233 מגוונים והרקע היהודי שלהם חברו לכדי יצירה תרבותית ייחודית שמרכזה היה כאמור בעין 12 חרוד. "התרבות העין חרודית" כללה עיצוב מקורי-עצמאי של תרבות עברית חדשה עם דגש על ההתיישבות, הזיקה לטבע והקשר ההיסטורי לארץ, ו"תרבות לנשמה" שכללה ביקורים רבים של אומנים ואישי רוח, מנהיגים ציוניים וסופרים עבריים בעין חרוד. כך תאר בזיכרונותיו לובה לויטה, ממייסדי עין חרוד: ומאחר שעין חרוד הייתה המשק הקיבוצי הגדול, היא הייתה גם המרכז. ועל כן, כל איש בעל ערך, שהיה בא לארץ ישראל, לא יכול היה שלא לנסוע לעין חרוד- לראות, להיפגש, להופיע. האווירה בעין חרוד הפכה להיות יסוד של הווי. הסדרים בפסח בעין חרוד, כל פעם בהשתתפות מישהו- איש רוח, איש תרבות, איש אמנות מהארץ או מחו"ל, מי לא היה פה? וכל אדם שביקר 13 השאיר משהו, זכרון יקר לו וגם לעין חרוד. למעשה, על אף מיקומו בפריפריה, מחוץ למרכז האורבאני, הפך עין חרוד למוקד תרבותי, רעיוני וחברתי ורבים ביקרו בו בבואם לארץ. ב ערך הכנר יאשה חפץ קונצרט בעין חרוד למטה, ליד המעיין וב ניגן בעין חרוד למעלה, בגבעת קומי, הכנר ברוניסלאב הוברמן. גם הסופר שלום א"ש, הצייר מארק שאגאל ויאנוש קורצ'אק ביקרו בעין חרוד וכן מנהיגים, סופרים ואנשי רוח רבים שפקדו את הקיבוץ בימי חול, בשבתות ובחגים, ביניהם א.צ.גרינברג, א.ז. רבינוביץ )אז"ר(, דוד פינסקי, ארתור רופין, חיים וייצמן, זאב ז'בוטינסקי, ביאליק, זלמן רובשוב, דוד רמז, משה 14 שרת, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון. המחקר עסק עד כה ביצירה התרבותית שצמחה בקבוצים, אך מעט מאד לבחון את תרומת הנשים ליצירה זו. מטרת פרק זה הינה לחשוף התרבותית החדשה על כל גווניה, את מקומן ותרומתן של חברות עין חרוד ביצירה בעין חרוד, בתנועת הקיבוץ המאוחד וביישוב. הללו נשאו מחויבות מיוחדת לחיי אומנות ותרבות. על כך מעידה היוזמה הנשית הבלעדית הבאה: בעין חרוד היו בין החברים מספר אמנים וסופרים. האמנים נהגו לעבוד ככל החברים בענפי המשק ולאחר שעות העבודה להקדיש את זמנם ליצירותיהם. הצייר חיים אפתיקר-אתר עבד בלילות במאפיה כדי שיוכל לצייר ביום. המלחין שלום פוסטולסקי עבד בפלחה והסופרים שלמה רייכנשטיין ודוד מלץ כתבו רק לאחר שעות העבודה, בעיקר בלילות. היו אלה דוקא החברות אשר הבחינו במצוקתם של האמנים בקבוץ ופעלו למענם. יוכבד בת רחל הקשתה כבר במאמר שכתבה בינואר 1435 בשואלה "האם העמדנו לפנינו בקיבוץ פעם את שאלת האמן בתוכנו? איזה תנאים ניצור 15 לאפשרות עבודתו והתפתחותו בתוכנו?". בהמשך לכך טענה בת רחל כי בימיו הראשונים של הקיבוץ לא ניתן היה לאפשר לאמן ליצור ולפתח את כשרונו אולם כאשר הקיבוץ התמסד והח ברה בו התפתחה היה צריך לתת לאמנים את כל האפשרויות ליצור וכדבריה יש לתת להם: "אויר לנשימה, אטמוספרה ליצירה, אטמוספרה אוהבת, מקרבת, מטפחת ולא יחס מרחיק זר. רק לא זעירא, קרועים אנו, עמ' לויטה, בעין חרוד, עמ' 191. בר- אור, הצמא לרוח יראה טעם, עמ' 39: בסביץ, במירוץ, עמ' בת רחל יוכבד, "על האמן בתוכנו", שאלות מבפנים כרך ב' גליון 6 )שלהי ינואר 1435(, עמ'

234 16 קרירות, רק אל נא נמיתהו באדישותנו!". יותר משנה עברה בין פרסום רשימתה של בת רחל לבין החלטה על השינוי אותו ביקשה לחולל. יחד עם חברתה ליליה בסביץ היא פעלה רבות על מנת להעביר החלטת אסיפה כי יש לקצר את יום עבודתם של האמנים. אולם היו שטענו כי ניתן לעשות כן רק בתנאי שיתחייבו להציג בפני הציבור את היצירות עליהם עמלו במהלך יום העבודה ושישתתפו בפעולות תרבותיות. על כך הגיבה בסביץ ביומן עין חרוד אותו ערכה באותה העת: אפשר לקבל את המשאלה לאפשר לאמן לצאת מקליפתו, אבל לא בתור תביעה. הציבור חייב לדאוג לאמן, אבל לא 'בתנאי'. יש להבין את הצייר, שלא קל לו לשתף ביצירתו את הציבור הרחב: כל תמונה לגבי דידו היא חיפוש השלמות, התנסות, מעין הליכה בדרך... ובאשר 17 לעמידתו של האמן לרשות הכלל- בטוחה אני כי הקשר עם הציבור בוא יבוא. הדיון בסוגייה זו צפן בחובו למעשה ביטוי לדילמה כללית רחבה יותר והיא המפגש המורכב בין האינדבידואל וחופש היצירה לבין הקולקטיב. עמדתן של החברות ובראשן יוכבד בת רחל וליליה בסביץ מצביעה על הזדהותן עם הצורך הפרטי של האמן יותר מאשר עם צורך הקולקטיב, מה שנובע אולי מתסכולן על החמצת חיי המשפחה בשל ערכי הקולקטיב. ייתכן שאת חוסר מימוש חיי הפרט בעיצובה של המשפחה הקיבוצית, הן ביקשו לתקן על ידי יצירת חופש הפרט בתחומים אחרים, כגון חופש יצירתו של האמן בחיי הקיבוץ. ואולם, עיקר תרומתן של החברות היתה בעשייה התרבותית עצמה. הן הובילו ולקחו חלק פעיל בוועדת התרבות והפכו אותה מועדה מצומצמת לוועדה רחבה החולשת על מגוון של פעילויות, החל מהוצאת העיתונים הקיבוציים השונים במתכונת מחודשת וכלה בעיצובם של חגים ומועדים 18 מסורתיים לצד חדשים. הן היו שותפות לארגון חגים ייחודיים, ייסדו חוגי לימוד בתחומים שונים וראו ברכישת הידע, אם על ידי קריאה ואם על ידי ביקור במוזיאונים ובתערוכות בארץ ובחו"ל, עת שליחותן התנועתית, מרכיב חשוב וכלי לעיצוב התרבות העברית החדשה בעין חרוד 19 ובארץ כולה. הן הרבו לכתוב על התרשמותן מספרות ואמנות. בנוסף, בין החברות נמצאו אומניות בתחום הכתיבה, הניגון והמחול. עם זאת, ראוי להדגיש כי בדומה לפעילות הציבורית, היה זה פרי עשייה של מעטות בלבד. המובילות המרכזיות היו כפי שאראה להלן, אותן נשים שהיו פעילות גם בעשייה הציבורית. רוב החברות לא לקחו חלק פעיל בארגון תרבותי, אך הן כן שם, עמ' 194. בסביץ ליליה, "על קיצור יום העבודה לאמן", יומן עין חרוד ) (, 994 בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. חברות עין חרוד הציעו כי ועדת תרבות תהיה מורכבת משלושה חברים שיעמדו בראשה ולצידם יפעלו ועדות משנה שיהיו אחראיות על חדר הקריאה והספרייה, מערכת העיתונים הקיבוציים, ארגון המסיבות, רישום הפרוטוקולים, ארגון חוגי לימוד בעברית ובתחומים נוספים ועוד. ליליה בסביץ הצליחה להעביר תקנה לפיה החבר העומד בראש ועדת התרבות תיחשב לו עבודתו בארגון הפעולות כעבודתו והוא יהיה משוחרר לפחות מחצי יום עבודה לצורך כך. בתוך: בסביץ ליליה, שלימוביץ מרים, זיידנברג יהודית, פרוטוקולים מאסיפות כלליות ) , ( ארכיון עח"מ, ארון מס' 11: זיידנברג יהודית, "על הפעולה התרבותית בהתישבות ובקיבוץ", צרור מכתבים )960(, 145 )י'ח סיון תש"ח (, עמ' 95. חברות עין חרוד יצאו מעין חרוד למשימות שליחות שונות באירופה והקפידו במהלך ביקורן לבקר בהיכלי התרבות הגדולים. כך למשל ליליה בסביץ כתבה מספר רשימות בעיתונים "מבפנים" ו"דבר הפועלת" הנוגעים להתרשמותה ממוזיאונים ותערוכות בפריז ובלונדון בהם ביקרה במהלך 1431 )תרצ"ח(. במהלך המסע היא אף קנתה מספר תמונות של ציירים מפורסמים עבור פנת האמנות של עין חרוד. יוכבד בת רחל התרשמה עמוקות מתערוכה על צבי ש"ץ שהעמידו בעין חרוד והיא כתבה על כך ב"דבר הפועלת" וב"צרור מכתבים". בתוך: בסביץ ליליה, "מחוץ לבית", דבר הפועלת כרך ה', גליון 1 )כ'ח אדר תרצ"ח (, עמ' 34-35: בת רחל יוכבד, "לתערוכת צבי שץ בעין חרוד", צרור מכתבים )164(, 109 כרך ה' )כ'ה ניסן תש"א (, עמ' 99-14: הנ"ל, דבר הפועלת שנה ז', גליון 10-4 )ט' תמוז תש"א (, עמ'

235 השתתפו ביוזמות התרבותיות השונות. על חלקן של אלו בעיצוב התרבות בעין חרוד וביישוב אעמוד להלן. ב. עריכת עלונים ויומנים קיבוציים כאספקלריה ואמצעי מעצב: 20 "היומן חרג מזמן מהמסגרת הצרה- מכשיר לאינפורמציה. הוא כלי לביטוי של חיי הכלל וחיי הפרט" בשנים הראשונות לייסודו של עין חרוד, רוב הפעילויות התרבותיות היו ספונטניות וכללו שירה וריקודים עד השעות המאוחרות של הלילה. באירועים אלו השתתפו גם החברות אולם בפעולות תרבותיות אחרות שהבולטות בהם כתיבה בעיתונים המקומיים או עריכתם החברות כמעט ולא לקחו חלק וקולן נעדר כמעט לגמרי. בעיתונים "מחיינו" של גדוד העבודה, "מבפנים", של עין חרוד והקיבוץ המאוחד, "ניב הקבוצה" של חבר הקבוצות ו"הדים" של הקיבוץ הארצי, אין כמעט 21 מאמרים שנכתבו בידי נשים, עד לשנות השלושים. גם ביומנים הקבוצתיים, שכשמם, יצאו מדי יום, נעדר קולן של החברות. בהקשר זה ראוי לציין את אמצעי התקשורת של חברי תנועת "השומר הצעיר", אשר מלכתחילה היוו מסגרת אינטימית יותר מגדוד העבודה והקבוצה הגדולה, וגם בהם קולן של הנשים כמעט ולא נשמע. בקובץ "קהיליתנו" השתתפו רק חמש נשים מתוך 22 כמה עשרות גברים ויתר חברות הקבוצה היו בעלות תפקיד פסיבי, דהיינו מאזינות בלבד. 23 החב רה הראשונה ולמעשה כמעט היחידה, שכתבה, ערכה וריכזה את היומן הקיבוצי "מבפנים", 24 הייתה ליליה בסביץ. ב- 1495, עת עדיין שימש ה"מבפנים" כעלון למידע פנימי של עין חרוד, נתבקשה ליליה בסביץ, שעלתה ארצה חודשים ספורים לפני כן, לאור כתב ידה הרהוט וניסיונה בכתיבה מחתרתית עוד ברוסיה, להעתיק את עלון הקיבוץ. לעדותה, תוך כדי עבודתה, בסביץ לא הסתפקה בהעתקה בלבד, אלא העירה ואף שינתה פעמים רבות, שלא לשביעות רצונו של העורך 25 דאז נחום בנארי, את תוכנו של העלון בשנת 26 נתמנתה בסביץ למרכזת העיתון החי וכדרכה לא ישבה בחיבוק ידיים וחיכתה שהכתבות יגיעו למערכת אלא דאגה "לחזר" כלשונה אחר חברים וחברות, להפציר ולשכנע אותם שיכתבו. חלק מהמאמרים שהשיגה בסביץ הפכו ברבות הימים לרשימות ידועות שהתפרסמו בספרים ובביטאונים שונים מחוץ לקיבוץ, כגון "גדוד העבודה" של בתיה ברנר ו"הילד הראשון" 27 של בלה דורסיני, חברות עין חרוד. נראה כי בדרך זו "שברה" בסביץ את האלם והשתיקה של חברות עין חרוד והשפיעה עליהן להפוך לשותפות ביצירה התרבותית ובחיים התרבותיים שביקשה להעשיר בעין חרוד. קשה לקבוע בוודאות עד כמה היא אכן הצליחה להשפיע על יתר מתוך מאמרה של בסביץ ליליה, "היומן ביישוב קיבוצי", צרור מכתבים )101( 93 )ח' סיוון תרצ"ז (, עמ' 3. ניר, מה העיק עליהן, עמ' אופז, שאלת האשה, עמ' 111. למעט יהודית זיידנברג שערכה תקופה קצרה את היומן בסוף שנת על הביטאון הקיבוצי "מבפנים" וגלגוליו במהלך השנים הורחב לעיל, בפרק המבוא. בסביץ, במירוץ, עמ' 90. העיתון החי היה קיים ככל הנראה כבר מייסודו של עין חרוד. החברים היו כותבים את הגיגיהם ודעתם ביחס לנושאים שונים, בדרך כלל בעילום שם, והמאמרים היו נקראים בכינוסים חברתיים ובאסיפות. להרחבה ראו במבוא )לעיל(. ראו לדוגמא "שלוש עשרה שנה לכיבוש העמק", דבר הפועלת שנה א', גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ד (, עמ' ראוי לציין כי בסביץ הייתה חברת המערכת של "דבר הפועלת" ויש להניח כי היא זו ש"דחפה" לפרסום הרשימות בעיתון. 217

236 הנשים, אם כי כאשר מעיינים בסך היצירה התרבותית של הנשים ובכללה הכתיבה, נראה כי בסביץ אכן חוללה שינוי משמעותי בכך שהעלתה את קולן של החברות על בימת הביטוי, הן זו הקיבוצית והן זו שמחוץ לה, כפי שאראה להלן. באמצע שנות השלושים חדל לצאת העיתון-חי ובמקומו יזמה בסביץ את התוספות ליומן )להלן(, בו יכלו החברים לתת במה לנושאים שונים בתחומים מגוונים ורחבים. נסיון עבודתה של בסביץ הן בכתיבת העלון הקיבוצי "מבפנים" ובהוצאת העיתון-חי והן כחברת מערכת "דבר הפועלת" )להלן(, הביאו למינויה על ידי ועדת המשק לעורכת יומן עין חרוד. בשנים , ובין 1491 ל- 1459, היא ערכה את היומן. בהתאם להבנתה כי גלום בו פוטנציאל בעל ערך תרבותי רב הפכה בסביץ גם את היומן ליותר ממסמך אינפורמטיבי בעל אוריינטציה של מנהלי המשק ומנהלי הענפים השונים. היא ביקשה לעצבו לעיתון בזעיר אנפין, אשר יקיף את כל שטחי החיים של המשק וישמש כמנוף להרחבת אופקים, הן של ילדי המשק, הן של החבר, העולה החדש והן של זה הוותיק. הבנתה של בסביץ הייתה שהיומן מהווה אמצעי לתקשורת בין כלל חברי עין חרוד וכדי שכולם ירגישו שותפים, יש לדווח וליידע אותם בכל המתרחש. כך למשל נהגה לפרסם בו רשימות חברים בנושאים שונים, מכתבי חברים שליחים מחו"ל, יצירות של הילדים או 28 דברים מפיהם וכן דו"חות וסקירות על ענפים ומוסדות המשק. בתקופת מלחמת השחרור נפלו שמונה מבני המשק במערכות ישראל ובסביץ נהגה לפרסם ביומן דברים לזכרם של הנופלים אותם 29 כתבו חבריהם וחברותיהם לקבוצה. את כל אלו הכניסה בסביץ ליומן באמצעות התוספת. התוספות ליומן לא יצאו מדי יום אלא לרוב פעמיים בשבוע והם חולקו יחד עם היומן. בניגוד ליומן שעסק בתמציתיות בנושאים משקיים שונים, התוספת הוקדשה לנושא מסוים והעמיקה בו והיקפה נע בין שני עמודים לעשרה. היו תוספות שעסקו בחקלאות והיו שהעמיקו בשאלות תרבותיות וחינוכיות, או הרחיבו דיונים שעלו באסיפות כלליות. לעיתים הובאו בתוספת תוכנם 30 של פרוטוקולים של אסיפות חברות בנושאי עבודה, פעילות ציבורית, בטחון ועוד. נראה כי במידה רבה ניסתה ליליה להשלים את היעדרו של העיתון-חי שכאמור כבר לא יצא אז, ואת ייעודו כפי שהיא ראתה אותו השלימה דרך יומן המשק. בדומה לפועלה בעיתון-חי נהגה בסביץ לבקש מהחברים את השתתפותם וכתביהם. בכך הפכה בסביץ את היומן לכלי ביטוי של החברים עצמם 31 ולא של המזכירות והנהלת הקיבוץ בלבד. כאן ניתן לראות עד כמה השתמשה בסביץ ביומן ככלי לעיצוב הקיבוץ על פי השקפתה. ניתן לומר כי בסביץ ראתה את ערכו וחשיבותו של היומן כממלא שלושה יעדים עיקריים: 1. במה לביטוי חיי הקבוצה ולבירור שאלות החיים בה: בתוך כך הטרידה אותה במיוחד סוגיית אי השתתפותה של החב רה בו: בסביץ ליליה, "על היומן", תוספת 11 ליומן עין חרוד 951, )ט' חשוון תרצ"ז (, ארכיון עח"מ, ארון מס'.13 בסביץ ליליה, "עורק החיים- מווידויו של עורך היומן", בתוך: גלעד וציזלינג, עין חרוד, עמ' בסביץ ליליה, "על היומן", תוספת 195 ליומן עין חרוד ) (, 319 ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: הנ"ל, "על היומן במשק עין חרוד", צרור מכתבים )49(, 97 )כ'א סיון תרצ"ז (, עמ' בסביץ, במירוץ, עמ'

237 העובדה הזאת קובעת את אפיו. האשה בקיבוץ היא נושאת המהפכה העוברת על האדם בחיי קבוצה. היא הסמל של אותה השלמות של טיפוס אנושי חדש, שלעת עתה מלא סתירות כרימון. עיקר ההתלבטות בחיי הקבוצה, בהגשמה, נוגעות יותר בחב רה מאשר בחבר. היא מרגישה הרבה יותר בקושי החיים... ואם החברה אינה כותבת הרי חסרים, אזי חסרים 32 ב"מבפנים" הדי החיים החזקים ביותר. היעדר קולה של האשה ביטא למעשה, לדעתה של בסביץ, את חוסר יכולתה לייצג את העצמי הפרטי או הקבוצתי, אישוש לתחושת אי קיום, הכנעה ופסיביות שהם לדעת חוקרות כמגדה 33 לואיס ומרי בלנקי, תוצאה של הפעלת כח חיצוני, המונע את היווצרותו של הקול או את ביטויו. 9. עיתון בעל חשיבות תרבותית: לדעת בסביץ ה "מבפנים" יכול להיות עיתון טוב רק אם הבסיס 34 שלו יהיה עבודה תרבותית מכוונת, הקשורה בשאלות החיים". מכאן יוצא כי בסביץ ביקשה ליצור תפנית בהבנת הח ברה הקיבוצית את מהותם של העלונים הפנימיים ולמעשה להופכם מעיתונים אינפורמטיביים ליצירה תרבותית בה יבואו לידי ביטוי חיי הקיבוץ ומחשבות החברים וכדבריה: עלינו עכשיו להגביר את העבודה התרבותית, כי מחשבה משותפת, הבנה יותר עמוקה של הדברים- הן תריס בפני הייאוש. על ידי העיתונים ישנה אפשרות של השתתפות תרבותית של מספר גדול יותר של חברים. כל אחד מכניס משלו- מניסיונו, ממחשבותיו. ודווקא זה מעניין בשביל ציבור הקוראים. על ידי זה גם מתגלים כשרונות של חברים, תכונותיהם, מתחילים 35 יותר להכיר חבר את חברו. 3. כלי היסטורי: לראיית בסביץ, היומן היה צריך לשמש בהווה ובעתיד, גם את החברים שלא היו מצויים בעין חרוד באותו הזמן כגון שליחים, עובדי חוץ, חולים ועוד. היא רצתה כי יכירו ביומן 36 ככלי חשוב ובעל ערך לדורות, מעין ספר קהילה. רוב שנות עבודתה כעורכת היומן עבדה בסביץ בגפה על אף שהעלתה מספר פעמים באסיפות חברים ובדיונים שונים את הצורך במינוי מערכת ליומן, שתמנה שלושה אנשים לכל הפחות. על הקושי כעובדת יחידה בו, כתבה לחבריה יוכבד בת רחל ואברהם תרשיש שהיו באותה עת בשליחות בגרמניה: ביומן אני עובדת כל הזמן יחידה. בלי שום עזרה והן זה עניין כזה שהוא 'רובץ' על האדם: יום, יום יש לדאוג לחומר... נחוצה לי עזרה טכנית ועצה מבן אדם המסוגל להיות עורך, היודע עברית... אין עם מי להתייעץ ולי נדמה שהיומן מתחיל לרדת ואין לי כבר די מרץ אליו בסביץ ליליה, "פגישת חברים לענייני מבפנים", ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 15, תיק 9: הנ"ל, "מדברי חברים", צרור מכתבים )104(, 99 )כ'ה סיוון תרצ"ח (, עמ' 6-5. Lewis, Without a Word, p.3: Belenky, Women's Way of Knowing, pp בסביץ ליליה, "פגישת חברים לענייני מבפנים", ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 15, תיק 9: הנ"ל, "מדברי חברים", צרור מכתבים )104(, 99 )כ'ה סיוון תרצ"ח (, עמ' 6-5. בסביץ ליליה, "משאלות עבודתנו", מבפנים ל'א )כ'ט כסלו תרפ"ח(, כרך ג', עמ' 90. בסביץ ליליה, "על היומן", תוספת 11 ליומן עין חרוד 951, )ט' חשוון תרצ"ז (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: בסביץ ליליה, "על היומן", יומן עין חרוד 995 )ז' כסלו תרצ"ח (, שם, שם: בסביץ ליליה, "עורק החיים- מווידויו של עורך היומן", בתוך: גלעד וציזלינג, עין חרוד,, עמ' על חשיבותם של יומני הקבוצות ועל משמעותם ראו: אופז, תעודה ויצירה,

238 התוספות דורשות אף הן התמסרות. הן כל תוספת שאני יוצרת אותה דורשת ממני לגשת כמה 37 פעמים לאנשים שונים, להתרוצץ בלי סוף. אולם למרות הקושי של בסביץ נראה כי מחסור בתקציב והצורך בידיים עובדות בענפים אחרים ואולי גם העובדה שמנהלי המשק לא ראו עין בעין עימה את ייעודו של היומן, דחקו את בקשותיה לקרן זווית והיא נשארה בגפה ונשאה באחריות הבלעדית של איסוף החומר, עריכתו, הגהתו 38 והבאתו לדפוס. במיוחד היה חשוב לה להבליט אירועים והישגים שהיו קשורים עם חברות המשק. בתוך כך נתנה גושפנקה מיוחדת ל"מרד החברות" ולמקומה של החברה בשמירה, לחגיגות "יום הפועלת הבינלאומי", ליוזמות החינוכיות של החברות וכן תיארה בהרחבה אירועים קיבוציים שונים כחג המשק ועוד. היו חברים אשר חשבו כי הוצאת היומן במתכונת אותו יצרה בסביץ היה מוגזם ולא מוצדק. הם טענו כי אין צורך בהוצאתו מדי יום ומיותר לכתוב בו פרטים על אירועים משקיים שרוב החברים השתתפו בהם ממילא, אולם בסביץ שהייתה רגישה מן הסתם לנקודת המבט הנשית, טענה כי לא כולם מגיעים לכל אסיפה ואירוע, וכאמור יש להכיר ביומן ככלי תרבותי, בעל ערך קהילתי- היסטורי. ניתן לומר כי במידה רבה בסביץ עיצבה פנים חדשות ליומן עין חרוד ומתוך כך לעין חרוד בכללותו ונסיונה בתחום זה הביא אותה לייעץ גם לחברי קיבוצים רבים על מהותו ותפקידו של היומן ועל הדרכים להופכו מבליל של עובדות ונתונים ליצירה תרבותית מגובשת הכוללת את 39 כל תחומי החיים של הקבוצה ואת חוויותיהם ותחושתם של מכלול החברים בה. חברה נוספת מעין חרוד, יוכבד בת רחל עסקה אף היא בעריכה של ביטאון קיבוצי- "צרור מכתבים". הצרור החל בשנת בסוף 1497, בימי מלחמת השחרור נבחרה בת רחל על ידי מועצת הקיבוץ המאוחד ועורך העלון דאז, ישראל אבן-נור, חבר בית הערבה אז ולימים חבר קיבוץ כברי. יוכבד, כליליה לפניה, ייחסה למלה הכתובה משמעות תרבותית עמוקה והיא בחרה להכניס לביטאון מספר שינויים, הבולטים בהם היו הוספת מדורים חדשים ומגוונים כגון: יד לנופלים בו הקדישה דברי זכרון לחללי המלחמה הרבים, וכן מדור לאמנות בו תרגמה רשימות על אמנים והתייחסה ליצירות שונות, ספרות, שירה, ציור ואמנות פלסטית. מלבד זאת פרסמה בת רחל בצרור גם קטעים מהספרות הרוסית של ימי המלחמה ומאמרים שעסקו כמובן בענייני 40 הקיבוץ והיישוב. שוב ניתן לראות כאן את העיתונות כאספקלריה וככלי מעצב של החברות לשינוי תרבותי כולל. בהקשר לכך ראוי לציין את הדו-ירחון של תנועת הפועלות "דבר הפועלת". אמנם את הביטאון לא ערכו נשות עין חרוד, אך העובדה כי חלק מחברות הקיבוץ שימשו כחברות מערכת, תרמה מאד לעיצוב מקומו של הקיבוץ ופעילות חברותיו בו במערך הנשי-יישובי. כך, למרות העובדה כי פעילות זו נעשתה מחוץ לעין חרוד, החברות קירבו במידה רבה את עין חרוד ונשותיו ליישוב כולו, ולהיפך, את נשות היישוב לחברות עין חרוד מתוך מכתב שכתבה ליליה בסביץ ליוכבד ותרשיש )1.9.37(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, סדרה ג', מיכל 1, תיק 3. בסביץ ליליה, "על היומן", תוספת 195 ליומן עין חרוד ) (, 319 ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. בסביץ ליליה, "היומן בישוב הקיבוצי", צרור מכתבים )101(, 93 )ח' סיוון תרצ"ח (, עמ' 5-3. בת- רחל, בנתיב שהלכתי, עמ'

239 הביטאון "דבר הפועלת" החל לצאת ב- 1439, כיוזמה של מועצת הפועלות. הירחון יצא בתחילה 41 כתוספת לעיתון "דבר" ולאחר מכן הפך לעיתון עצמאי. הוא נערך על ידי רחל כצנלסון- שז"ר, שעוד קודם לכן עסקה בעריכת הקובץ "דברי פועלות" ולצידה פעלה מערכת מורחבת שכללה רבות מחברות ההתיישבות העובדת, ביניהן רבקה גורפיין מעין שמר, דבורה דיין מנהלל, יהודית שמחונית מתל יוסף וכן ליליה בסביץ שראתה את ייעודה כחברת מערכת בשני מישורים עיקריים: הראשון, כמייצגת את החב רה בהתיישבות בכלל ותנועת הקיבוץ המאוחד בפרט בפני הפועלות העירוניות, וכדבריה "לחברת הקיבוץ יש מה להגיד לחב רה בעיר, ואם היא אינה מבטאה את 42 הדברים, הרי זו חולשה וחוסר בטחון, כי דבריה חשובים לכל חלקי התנועה". במישור השני ובהמשך לתפקידה כעורכת היומן בעין חרוד, ראתה בסביץ את תפקידה כמדובבת הפועלות בכלל והחברות בקיבוץ בפרט, להרבות בכתיבה אותה כינתה "כתיבה נשית ייחודית" וכללה רשימות, מכתבים וזכרונות אישיים. נראה כי מטרה זו של בסביץ אכן התגשמה וניתן למצוא מעל דפי העיתון רשימות רבות של חברות ההתיישבות העובדת, מהקיבוץ המאוחד, השומר הצעיר ומתנועת המושבים. במלאות שנה לדבר הפועלת כתבה יוכבד בת רחל רשימה בעיתון הקיבוצי "מבפנים" בו תיארה את חשיבות העיתון עבור האשה בתנועת הפועלות: שנים רבות שאפה החב רה, האשה העובדת בארץ לביטוי עצמי, לביטוי שלה... מתוך צורך עמוק לבטא את עצמה בתנועה... קשה היה לה הביטוי בעיתונות הכללית של התנועה... מפאת המעצורים הנפשיים והתחומים שתחמה לעצמה מתוך חוסר הרגל לביטוי... עם הופעת דבר 43 הפועלת התחילו רבים להבין מה ערך הביטוי של החב רה בתנועתנו. בדבריה של בת רחל, בעצמה חברת מערכת העיתון, ואשה שכתבה לא מעט בעלונים שונים, ישנו הסבר גלוי לקושי של האשה להתבטא. היעדר הקול הנשי והיווצרותה של השתיקה הנשית הוסברה על ידי החוקרת טליה פפרמן כאתוס בעל שני מאפיינים עיקריים: העדפת הציבורי על הפרטי, והעדפת המעשה על הדיבור. לדעתה, מתוך עמדת חולשה ביחסי הכח החברתיים פיתחו הנשים אסטרטגיות של ייצוג עצמי, והבולטת בהן היא שילוב היסודות הדיכוטומיים- דיבור 44 ושתיקה, עד שבמקרים מסוימים הדיבור לא נשמע והשתיקה היא שדיברה. גם בעיתון "דבר הפועלת", בדומה לביטאונים הקיבוציים השונים ראתה בסביץ כלי תרבותי, חינוכי והיסטורי ממעלה ראשונה אותו יש לטפח ולשמר. היא קראה ל"ארגוני אמהות עובדות, ועדות החברות, ספריות הפועלים, ארגוני נוער, "החלוץ" וגם לחברות בודדות לאסוף את 45 החוברות, לכרוך אותן ולהשתמש בהן בעבודתן התרבותית". בכך ביקשה להדגיש את חשיבותו של העיתון כאמצעי מחנך לדורות להרחבה על מהפכנותה התרבותית של רחל כצנלסון שז"ר ועל פועלה בדבר הפועלת בפרט ראו: שכטר, רחל כצנלסון שזר. בסביץ ליליה, "בדיון על דבר הפועלת", דבר הפועלת שנה א', גליון 9 )י'ג תמוז תרצ"ד (, עמ' בת רחל יוכבד, "שנה לדבר הפועלת" מבפנים כרך ג' )אפריל 1435(, עמ' לדעת פפרמן בעקבות כך הפכו הנשים מעשים וניצנים של שפה שכבר היו להן, לשתיקה שאליה נלווה מחיר כבד: היעלמותו של ציבור שלם, על עמדותיו ותפיסתו את המציאות. להרחבה ראו: פפרמן, שתיקתה של, עמ' , על השתיקה הנשית מבחינה ציבורית- פוליטית נידון בהרחבה בפרק הקודם. בסביץ ליליה, שנה עם דבר הפועלת", דבר הפועלת שנה ב', גליון 1 )כ'ו אדר ב' תרצ"ה (, עמ'

240 למעשה ביקשה בסביץ בעבודתה כעורכת, לחזק את העלונים השונים כמאיץ לחיים תרבותיים ועשירים יותר. על פי הבנתה את המושג תרבות, הוא הצריך בראש ובראשונה שיח ציבורי-פנימי ער שיקיף את כל תחומי החיים האישיים, הקיבוציים והתנועתיים ויידון בבעיות של החברים ובחיזוק הקשר ההדדי ביניהם. כיוון שפעילות תרבותית זו בעין חרוד לא הייתה מספקת בעיניה היא ביקשה לחזקה באמצעות הביטאונים, בהם יתבטאו החברים, ואולי גם החברות שלא נהגו כאמור בפרק הקודם, להביע את דעתן באסיפות כלליות, ומכתיבתם של אלה יתפתח דיון שיגרום 46 לביטוי בכתב ובעל פה וממילא לעושר תרבותי רחב יותר. ג. ארגון פעולות תרבותיות: חברות 47 "הקיבוץ הזניח ללא כפרה את הפעולה הרעיונית והתרבותית בתוכו" ההתיישבות העובדת, כמו גם החברים ביקשו לקחת חלק ביצירת התרבות הלאומית החדשה. לתפיסתן, משמעותה של תרבות עברית הייתה נתינת ביטוי מחודש לשפה העברית, יצירת ספרות ושירה, ריקוד ומוסיקה המבטאים את ההווי הלאומי החדש בארץ ישראל. נראה כי פעולתן של החברות בתחום התרבותי הורגשה בעיקר החל משנות השלושים. כהכנה למועצת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה ברעננה ביוני 1433, בה דנו על ארגון הפעולה התרבותית בקיבוץ, כתבה ליליה בסביץ לעיתון הקיבוצי מבפנים את התובנות שלה בנושא. מדבריה עולה כי הייתה תחושה כללית של חוסר שביעות רצון מהפעולה וההווי התרבותי בקיבוץ המאוחד בכלל ובעין חרוד בפרט. בסביץ טענה כי כיוון שהקיבוץ השקיע עצמו בעבודה וביצירת המשק, הוא הזניח את הפעולה הרעיונית והתרבותית בתוכו ויש צורך להתמסר לחידוש ההווי התרבותי בצורה מרוכזת. היא הציעה לעשות זאת על ידי קיום שיחות עומק הנוגעות לנושאים קיבוציים ופרטיים, ארגון חוגי לימוד בנושאים שונים לעולים החדשים ולחברים הוותיקים, יצירתה של מוסיקה ביתית )ולא רק קונצרטים(, חלוקת עיתונים לחדרי החברים וקיום סקירות העיתונות בארץ ובעולם. לדבריה: עיתונאיות על הפעולה התרבותית והחינוך הפוליטי צריכים לסייע לחבר לראות את העולם המתהווה בחיים מתוך השקפת עולם שלמה... נחליט על מינימום של פעולות אבל נהיה כולנו בטוחים שמעתה והלאה יעשה הדבר ברצינות, בהתמסרות ומתוך המחשבה הדרושה, ואז יש לקוות שתבוא 48 ההצלחה כמו בפעולתנו המשקית בקיבוץ. במועצת הקיבוץ המאוחד אכן הוחלט על העלאת היסוד התרבותי והפעולה התרבותית בחיי הקיבוץ אך באילו דרכים זה נעשה ומה הייתה מידת מעורבותן של החברות בביצוע החלטות אלו? בדברי הבאים אבקש להדגיש כי במובנים רבים הייתה בסביץ "הכח המניע" לחיזוק התרבותי בעין חרוד בכלל אך בעיקר כלפי ייסודן של פעולות ייחודיות לחברות עצמן בסביץ ליליה, "עתוננו", עיתון חי )דצמבר 1494(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 5, תיק 1. ציטוט מתוך מאמרה של בסביץ ליליה, "על פעולה תרבותית ועל הוי תרבותי", אגרת מבפנים, קובץ לקראת מועצת הקיבוץ )יוני 1433(, עמ' 66. בסביץ ליליה, "על פעולה תרבותית ועל הוי תרבותי", אגרת מבפנים, קובץ לקראת מועצת הקיבוץ )יוני 1433(, עמ'

241 יש לציין כי בסביץ "התפנתה" לטפל בסוגיית התרבות בקיבוץ רק לאחר שהצליחה לשנות היבטים בסיסיים בחיי החברות בו. מכאן יוצא שהנושא המגדרי קדם אצלה לפיתוח התרבותי אותו חשה שנחוץ לעורר בקיבוץ. המודעות המגדרית הייתה קיימת אצלה באופן כה מהותי עד כי גם כאשר "דחפה" לפעולות תרבותיות, היא דאגה בראש ובראשונה לחברות הקיבוץ, דבר שבא לידי ביטוי בכל יוזמותיה ותפקידיה התרבותיים במהלך השנים. 8. ארגון חגים ומועדים: יחסם של חברי ההתיישבות העובדת בכלל ושל חברי עין חרוד בפרט לחגים ומועדים יהודיים- מסורתיים היה מורכב והחברים הביעו גישות שונות לאופן בו יש לציינם. נראה כי לגבי חגי תשרי, שהיו חגים אמוניים מעיקרם, לא היה ויכוח והחברים בעין חרוד בחרו שלא לציינם באופן קולקטיבי בכלל ורובם לא נהגו להתייחס אליהם גם במובן הפרטי, היינו בתוככי ביתם פנימה. הויכוח המרכזי ביניהם נסב סביב סוגית היחס למסורת היהודית ומקומה בעיצוב התרבותי של חגים שהיו בעלי משמעות לא רק תורנית-אמונית, אלא גם בעלת מאפיינים של סביבה וטבע שעמדו במוקד העשייה החלוצית של אנשי ההתיישבות העובדת. למרות שלכאורה האידיאולוגיה בחיי היום יום הייתה שלילת המסורת, לא הצליחו חלק ניכר מהחלוצים להתנתק ממעיינותיה 49 מסיבות שונות. מספר דיונים רעיוניים נערכו במהלך שנות העשרים בעין חרוד בסוגיות הזיקה אל התרבות היהודית ובדילמות של התחדשות תרבותית. קבוצה אחת ובראשה יצחק טבנקין, דוד צירקין ואברהם תרשיש, סברה כי בתרבות החדשה יש לנתק את הדת ואת הגעגועים לעבר וליצור דפוס תרבותי חדש ומנותק ממנה. מנגד, סברה הקבוצה השנייה ובראשה הסופרים דוד מלץ ושלמה רייכנשטיין והאמן חיים אתר כי יש לשתף ולהכניס את הכח העליון, המקנה תוקף, לעיצוב התרבותי של החג ושל החול ולהוסיף לו תכנים חדשים השייכים והמשקפים את תנועת העבודה 50 וההתיישבות העובדת. חשוב להדגיש כי בדיונים אלו נעדר לחלוטין קולן של החברות. לא מצאתי תשובה לשאלה האם הן נכחו בדיון ופשוט נמנעו מלהביע את עמדתן או שמא הן לא נכחו בו מלכתחילה. אולי ניתן להסביר את היעדרן על פי התיאוריות הסוברות כי בעיצומם של שינויים חברתיים משמעותיים או מאבקים לאומיים שעוברת חברה כלשהי, נתפסות הנשים והתנהגותן דווקא כמשמרות המסורת והערכים. החוקרת נירה יובל דייוויס הצביעה על כך שאחד התפקידים של נשים בעיצומם של 51 מאבקים לאומיים הוא סימון גבולות האומה בכל הקשור לתרבות. פאולה היימן הראתה שהאישה היהודייה בגרמניה ובמזרח אירופה מילאה למן המאה התשע-עשרה תפקיד מכריע 52 בשמירה על המסורת היהודית מפני התבוללות. מרגלית שילה טענה שקשה לדעת אם הנשים בהתיישבות העובדת היו קשורות יותר למורשת היהודית מאשר הגברים, שקיבלו בגולה חינוך על הגישות השונות של חברי תנועת העבודה לדת ולמסורת ראו: שלמון, דת וחילוניות, עמ' 19-1: שפירא, המוטיבים הדתיים, עמ' להרחבה על הגישות השונות בקרב חברי עין חרוד ביחס לחגים ראו: זעירא, קרועים אנו, עמ' Yuval-Davis, Gender and Nation, 1997, pp ,138: Yuval-Davis, Gender and Nation (1993), pp היימן, האישה היהודיה, עמ'

242 יהודי מעמיק יותר. אולם, ייתכן כי מרכיב הרגש ובכללו הגעגועים לבית ההורים והכמיהה 53 ל'יידישקייט', הם שקבעו את התייחסותן של הנשים למרכיבי המורשת היהודית. ייתכן שמשום כך קבוצת החברים שהובילו את הקו שהתנגד לשילוב המסורת היהודית בתרבות העברית החדשה, ונמנו ממילא עם עמודי התווך שהובילו החלטות חברתיות רבות בעין חרוד, לא היו מעוניינים לשתפן בדיון. ייתכן גם שכפי שהגברים עיצבו את הדגם הקיבוצי, והובילו את המהלכים השונים כך נהגו גם במקרה זה. אולם מובן שמקומן לא נעדר לגמרי מעיצוב התרבות, זו של עין חרוד בפרט וזו של ההתיישבות העובדת והחברה היישובית בכלל. כניסתן לזירה התרבותית הייתה במידה רבה בזכות נוכחותן הכמעט בלעדית במוסדות החינוך של עין חרוד. מן ברגע שרווחה ההכרה כי ההבניה התרבותית- לאומית חשובה והכרחית עבור ילדי הדור השני, ממשיכי הדרך, היו נשות עין חרוד שותפות בעיצובה של התרבות העברית החדשה. כפי שאראה להלן, הן השפיעו על עיצובה הן מתוקף תפקידן החינוכי כמחנכות ומטפלות והן בפעולות אחרות שעשו והובילו בח ברה כולה ובקרב החברות בפרט. ואולם, נראה כי חלקן של נשות עין חרוד בעיצוב החגים היהודיים-מסורתיים בהקשר הקיבוצי- קולקטיבי איננו רב. כיוון שכך, לא הרחבתי כאן על מהלך התפתחותם והתעצבותם של כלל 54 החגים אלא הדגשתי את העניינים בהם באו לידי ביטוי יוזמותיהן השונות של החברות. כך למשל, בעיצובו התרבותי המחודש של חג הפסח ראוי לציין את נשות החינוך: שושנה צ'נסטוחובסקי )המורה(, עבריה כרמי ופרומקה אשד אשר יחד עם נחום בנארי, המחנך שמואל סבוראי, הסופר דוד מלץ וההוגה יעקב אשד, גיבשו ועיצבו את הגדת הסדר של עין חרוד במחצית השנייה של שנות העשרים. הייתה זו הגרסה הראשונית של ההגדה העין חרודית שעוצבה וגובשה לנוסחה הסופי רק בשנות השלושים. ההגדה שיצה החבורה הכילה חומר מגוון מן ההגדה המסורתית ומהתנ"ך וכן פרקי מקרא שתאמו לאקטואליה ולערכים החלוציים. לדעת צבי שוע היה בהגדה ביטוי לשני היבטים: הינתקות מן הגולה ומסורתה, והתחברות אל המורשת ההיסטורית הלאומית. לדעתו, במקביל למגמת ההינתקות ורעיון השחרור הלאומי עם צעידה 55 לקראת קוממיות לאומית, חיפשו ההוגים את הקשר לימי התנ"ך, בהם ישב העם אל אדמתו. מעבר לגיבוש ההגדה העין חרודית, צוין חג הפסח כחג קציר העומר. טקס זה שנחגג ברוב הדר, גובש על ידי חנה גלוברמן-אגמון והוא פתח את אירועי חג הפסח בעין חרוד. הייתה זו יוזמה נשית שבאה מתוך רצון חינוכי לערב את הילדים בחג ולתת להם ביטוי מרכזי באופן חגיגתו. הטקס שילה, המצאת מסורת, עמ' כך למשל התפתחותו של חג השבועות בעין חרוד, שהיה מרכזי ביותר בהתיישבות העובדת וביישוב כולו לא הובא כאן. להרחבה על מנהגי שבועות בעין חרוד ובהתיישבות העובדת ראו: מאיר, לאופיו של חג השבועות, עמ' 11-64: שביד, תרבות החג, עמ' ועוד. להרחבה על התגבשות הסדר הקיבוצי וההגדה הייחודית בתנועה הקיבוצית בכלל ובעין חרוד בפרט ראו: שוע, אל ארץ חדשה: צור, יוצאים בחודש האביב: בנארי ואדלשטיין, "על גיבוש ההגדה העין חרודית", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' : צ'נסטוחובסקי שושנה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. על חגים יהודיים אחרים כגון ראש השנה ויום הכיפורים לא הרחבתי כאן כיוון שכאמור, הם לא צוינו באופן קולקטיבי במהלך השנים הנחקרות. שוע, אל ארץ חדשה, עמ' 193. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של יאיר בנארי, בן עין חרוד שטען כי בתהליך היווצרותה של ההגדה בעין חרוד ניתן לראות: "ממש 'צעקה'. הכמיהה ליצור איזו שהיא מסכת חג שתהיה בבואה מתאימה המשקפת את הרעיון של הקיבוץ, של עין חרוד, של הראשוניות בעמק הזה... 'אבות ההגדה הקיבוצית' כאילו חשו שהח ברה הקיבוצית בשלה להעמיד באמצעיה שלה ובאמצעות חברת ילדים גדולה שטופחה בה- הגדת חג חדשה, להיות האבניים עליהם יעוצבו הרעיונות ההיוליים המפעמים בציונות בכללה ובציונות החילונית בפרט". ראו: בנארי יאיר, "עיון במוטיב המרד והתקומה בהגדות עין חרוד" )1445(: הנ"ל, "תהליך היווצרותה של ההגדה בעין חרוד דרך כתבי ראשונים" )1441(, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 224

243 נערך לפני קריאת ההגדה, וצוין על ידי קציר שבלים של ילדי בית הספר, הבאתם לחדר האוכל 56 וטקס שירה וריקודים לו היו שותפים כל חברי עין חרוד. בשנת 1430 הודפסה ההגדה ושוכפלה עבור החברים. היא הכילה את טקס חג העומר ושירים מן ההגדה המסורתית לצד שירים חדשים ולחנים שחוברו על ידי חברי ובני עין חרוד, ביניהם המשוררים משה טבנקין וזרבבל גלעד. בנוסף, היו ריקודים בהם הולבשו הרוקדים בתלבושות ייחודיות שנתפרו על ידי אוטיה בסביץ וחדר האוכל היה מקושט על ידי ציוריו של חיים אתר ששילבו אלמנטים מן האמנות היהודית המסורתית, לצד אלמנטים ארצישראליים. ניתן לומר כי חג הפסח בעין חרוד ובכללו ההגדה העין חרודית גובשה באופן מיוחד כנכס תרבותי עבור ילדי הדור השני. מקומם המרכזי בסדר הודגש על ידי הצוות החינוכי שהגה את תוכנית הערב ובו בלט מקומן של החברות, נשות החינוך. ואכן, הסדר העין חרוד היה גאוות חברי ובני הקיבוץ ורבים ביקשו להתארח בעין חרוד על מנת להיות שותפים בו. אחת מהנערות שהגיעה לעין חרוד עם עליית הנוער בראשית 1437, סיפרה על הרושם שהותירו בה טקסי החג השונים: אני זוכרת את אווירת החג, את התהלוכה של כל החברים אל השדה ואת טקס קציר העומר מול הגלבוע. הרקדניות, הקוצרים, תזמורת החלילים ושירת הציבור... ואחרי כן, ההתכנסות של כל הציבור והילדים לליל הסדר בחדר האוכל. זה היה כל כך מרגש עד שדמעות עלו בעיני. אני משתתפת בליל הסדר בעין חרוד, בחג פסח מקורי ציוני, קשור לאדמה ולעמק, חגיגי, מלא 57 שאר רוח. קיבוצים שונים מקרב ההתיישבות העובדת אימצו את עקרונותיה של ההגדה שחוברה בעין חרוד, המתייחסת לחג הפסח כחג האביב ומדגישה את הטבע הארצישראלי המתחדש. בת עין חרוד דרורה מחנימי שיצאה כשליחת עין חרוד למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה, סיפרה כי לקחה עמה את ההגדה העין חרודית וחגגה את הסדר בנוסח ההגדה הקיבוצית עם ילדי מחנה 58 אינדרסדורף בגרמניה. כאמור, עיקר עשייתן של חברות עין חרוד בעיצוב החגים היה קשור דווקא למקומן כמחנכות את הדור השני. ההגדה נוסחה על ידי אנשי החינוך הבולטים של עין חרוד, טקס העומר היה יוזמה נשית עבור הילדים וכך גם גיבוש תרבות השבת )להלן(. כך ניתן לטעון כי על אף העדרותן של החברות באופן פעיל בדיונים הנוקבים על מקומה של היהדות המסורתית בתרבות החדשה בכלל ועל עיצוב החגים המסורתיים בפרט, הרי שבפועל נזקקו חברות אלו להידרש לסוגיה זו ובגישתן כלפי הילדים ניתן למצוא הדים לויכוחים שנערכו בקרב החברים בראשית שנות העשרים. בעוד נטלקה טבנקין ופרומקה אשד נמנעו מלהזכיר את נוכחות האל בסיפורי בראשית וכמעט שלא התייחסו לתרבות היהודית, הגננת רבקה רובין נהגה לספר את סיפורי הבריאה, להתייחס לפרשת גלוברמן-אגמון חנה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: ציזלינג נריה, "ההגדה העין- חרודית באספקלריה של שבעים שנה", יומן עין חרוד ) (, 9997 ארכיון עח"מ, ארון מס 13. מלכה, "בדרך לעין חרוד", ע"ט שנים לעין חרוד, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. על שליחות חברות עין חרוד לגולה לפני המלחמה ואחריה יידון בהרחבה בפרק הבא. 225

244 השבוע ולניסים אלוהיים. זעירא ציין כי רבים מחברי עין חרוד התרעמו עליה בשל כך וביקשו כי 59 תחדל מנוהג זה. מקום מרכזי בגיבוש טקסי החגים והמועדים בקרב חברת ילדי בית הספר מילאה שושנה "המורה". צ'נסטוחובסקי שקדה על הכנת תוכנית תרבותית- חינוכית לילדי עין חרוד, שכללה חגיגת קבלות השבת וחגים מסורתיים, תוך מחשבה על שילובם בחגיגות החברים. יוזמותיה החדשות נתקבעו כמסורת שאף הודפסה ב- 1496, כספר "מסיבות" שהיה למורה דרך בחברה הקיבוצית, בהתיישבות העובדת ובח ברה היישובית בכלל. בת עין חרוד נריה ציזלינג העירה כי 60 הספר אמנם היה קטן במידותיו אך התפוצץ מתוכן והיא הצרה כי הוא אזל ואין להשיגו. בספר ניתן למצוא את דפוסי המועדים והחגים כפי שנהגו לציינם בעין חרוד. בהקדמה לספר ניתן למצוא את הסיבות שהביאו את שושנה "המורה" לחבר ולהוציא את הספר לאור: תחושת ההיעדר: דחיית המסורת עוד טרם נמצא לה תחליף, יצר ריק ותחושה של חלל. הצוות החינוכי שקד לתת ביטוי למועדים ולחגים המסורתיים, בעיקר לילדים, שכן ההשתקפות של האידיאולוגיה ש יצרו המייסדים באה לידי ביטוי בחברת הדור השני. בשנים בהם היה מחנה עין חרוד למטה, ליד המעיין, לא ניתן צביון תרבותי מיוחד לשבת והיום נתפס בעיקר כיום של פנאי. צ'נסטוחובסקי העידה כי: והילדים שלנו לא היה להם ממי ללמוד להבדיל בין קודש לחול, בין יום המנוחה לששה ימי מעשה... קבענו תוכן למסיבות השבת, והחגים ולמסיבות הזכרון, כל מסיבה ותוכנה, קישוטה וביטויה הספרותי. לחגים המסורתיים הוספנו משמעות חדשה... וקשרנו חוטים עם העבר של ימינו לא בנקל עלה בידינו, בידי המורים והמחנכים הראשונים לשלב את המסיבות הללו 61 שילוב של קבע בחיינו, חיים ללא מסורת מקודשת, ללא הידור חג והרגשת חג. יוצא אפוא כי העיצוב התרבותי שניתן לשבתות ולחגים בקרב חברת הילדים קדם לזה של החברים. המחנכות עיצבו את חגיגות השבת בבית הילדים על ידי אימוץ סממנים בעלי צביון יהודי- דתי לצד סמלים ארצישראליים חדשים. השולחנות כוסו במפות לבנות, והקירות קושטו בפרחים ובירק, הדליקו נרות שבת, שרו שירי שבת וסיפרו סיפור מסיפורי המקרא. רק בהמשך, אחרי עיצובה של תרבות החגים אצל ילדי עין חרוד ניתנה לשבת גם בקרב החברים משמעות של 62 יום מיוחד שהלבוש הלבן והחגיגי והמפות הלבנות בחדר האוכל היו מהביטויים לכך. הגעגועים לעבר: תחושת ההיעדר הביאה את החברים לחוש את הגעגועים לעבר, לבית אבא. כך הסבירה זאת שושנה "המורה" בספרה: ברגעים שתקפו עלינו הגעגועים והכיסופים להשראה של חג, היינו מוצאים פורקן לרגשותינו בזכרונות היקרים מן העבר הקרוב, מן הבית בגולה על ארון ספריו, מנהגיו וחגיו ויש שנשמעו זעירא, קרועים אנו, עמ' ציזלינג נריה, "על שושנה המורה", יומן עין חרוד 9991 )י'ח אלול תשס"ח(, בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. צ'נסטוחובסקה שושנה,"הקדמה לספר", מסיבות,: הנ"ל, "מרשימותיה של מורה", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' על משמעותה של השבת בקרב חברי תנועת העבודה ראו: שילה, המצאת מסורת, עמ'

245 מאחד הצריפים "הניגונים" הידועים מ"שם"- מזמור של שבת וקטעי תפילה ופיוט, אלא שכל 63 אחד היה פוזם לו את פזמונו בחדרו ולביטוי משותף לא הגיעו הדברים. נראה כי בגלוי התביישו החברים להודות בזיקתם לעבר ובגעגועים אליו, אך בסתר כך חשו רבים. תחושת האחריות כלפי הדור השני: השילוב של רגש האחריות כלפי הילדים יחד עם הגעגועים למסורת המוכרת מבית אבא "דחפו" את המייסדים לנסות ולעצב את ימי השבת שלהם ולתת להם גוון מיוחד ותרבותי יותר מאשר התחושה כי זהו יום מנוחה ותו לא. יוכבד בת רחל העירה בעיתון- חי כי: אם עדיין לא עלה בידינו להלביש את ימי המועד והשבת שלנו במחצלות חג ולפעמים רב החול על הקודש- הרי בבית הילדים שלנו נסוך על פני השבת חן מיוחד, חן שבת המלכה, כאן קורנת קרני זיו ואורה ונשמת הילד סופגת את האור והזוהר השופעים ממנה...בתוך ימי החול האפורים וגם ימי החג ושבת, אשר עוברים עלינו רק כימי מנוחה בלי צביון וגון מיוחד של חג- 64 טוב שבפנה אחת של חיינו עולה רננת החג ושלטת בה מלכת השבת. בעמדת הנשים המעצבות את קבלת השבת ניכרת המורכבות של החלוצים בהיבט התרבותי- מסורתי. יחד עם זאת, בשל אחריותן החינוכית, הן מיהרו לשקוד על מציאת תוכן חדש שימלא את החלל שנוצר עם ביטול המסורת. הילדים מצידם אהבו מאד את חגיגות קבלת השבת בבית הילדים והעידו כי חיכו להם בכליון עיניים משך כל ימי השבוע. עזה כהן-רונן ודפנה סבוראי, מבנות עין חרוד, כתבו לשושנה את ברכתן, עם הופעת הספר "מסיבות": אילו ידעת מה יקרות לנו מסיבות אלו!... השיר העולה... ההקראה המדובבת... המפות הלבנות, הפרחים, הדקלום הקולקטיבי... כל זה כל כך שלנו, קרוב, אינטימי... היי נא ברוכה 65 על כל עמלך, כי הנה הקמת לך דור ממשיכים. נראה כי מעבר להנאה שחשו הילדים במסיבת השבת, גם לדור השני היה ברור כי המייסדים חשו כלפיהם רגש של אחריות ועל כן הבנות דאגו להדגיש כי בכוונתן להמשיך עם המסורת החדשה שעוצבה במיוחד עבורם. הרצון להביע את החיים החדשים בארץ: התרבות החדשה של החגים והשבתות נועדה גם לתת ביטוי לתחושת החלוצים כי בעלייתם לארץ הם יצרו עברי חדש ושונה, הבונה את הארץ ועובד את אדמתה, וכפי שתארה זאת שושנה: "החיים החדשים במולדת, חיי עובדי אדמה ובוני משק קיבוצי, העניקו לנו חוויות עמוקות, חדשות, אבל לא ידענו לתת להן ניב ולמצוא להן הד 66 בשבתותינו ובחגינו" צ'נסטוחובסקה שושנה,"הקדמה לספר", מסיבות,: הנ"ל, "מרשימותיה של מורה", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' בת רחל יוכבד, "קבלת שבת בבית הילדים", עיתון- חי, כריכה 9 )ללא שנה(, בתוך: ארכיון עח"מ. מתוך רשימתה של בת רחל ועיון בספר "מסבות" של צ'נסטוחובסקה עולה כי כהן עזה וסבוראי דפנה, "ברכה לשושנה עם הופעת הספר מסיבות לשושנה צ'נסטוחובסקי" )1496(, ארכיון עח"מ. צ'נסטוחובסקה שושנה,"הקדמה לספר", מסיבות, עין חרוד, 1496: הנ"ל, "מרשימותיה של מורה", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

246 לסיכום ניתן לומר כי מצד אחד בארגון החגים והמועדים במובן הקיבוצי-קולרטיבי, לא היו נשות עין חרוד דומיננטיות ולא הייתה עשייה נשית משמעותית אלא "נתינת כתף" בלבד. מן הצד השני, תפקידן החינוכי של החברות, "הכריח" אותן להתמודד עם ההיעדר ולא מעט פעמים הן הקדימו במידה רבה את החברים בעיצוב חגים ומועדים. בכך ניכרת תרומתן התרבותית לחיי עין חרוד בכלל וליחסם של הילדים לתרבות בו בפרט. 9. ייסוד וארגון חוגי לימוד: מחקרים שונים מראים כי תפקיד השפה הוא מרכזי בהקניית זהות תרבותית. המודלים התרבותיים המשמשים לפעילות קוגניטיבית, ובעקבותיה למנחי התנהגות, מקופלים ואף משומרים בתוך השפה. ההנחה של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית היא שניתן לטפח הבניות משותפות לקבוצות בעלות רקע תרבותי שונה, לו רק הביאו אותן לשליטה ב"אותה" שפה ועל ידי 67 כך לשליטה באותם מודלים תרבותיים. חוגי עברית: במערך הדימויים של התחייה הלאומית תפסה תופעת "תחיית הלשון העברית" מעמד מרכזי כיוון 68 שנחשבה לרכיב חשוב של הזהות היהודית. עבור אנשי תנועת העבודה לימוד העברית נועד להשיג שתי מטרות: שימוש בשפה שהיא יסוד עתיק של התרבות היהודית, לשם הנחת יסוד לבנין תרבות לאומית חדשה וכן מתן אפשרות לקיים תרבות בה ישתתפו כולם- וותיקים וחדשים. מעמדה הערכי של העברית כלשון לאומית התבטא גם בשימוש בשם התואר "עברי", ככינוי לכל 69 מה שקשור ליהודי החדש בארץ ישראל. לנשים הייתה חשיבות רבה בהנחלת השפה העברית. בשל היותן אימהות ומחנכות, מקומן 70 כמנחילות השפה היה מרכזי, משמעותי ומשפיע. דא עקא, לרובן היה ידע מועט משל הגברים כיוון שהללו למדו עברית בחדר ובבית המדרש, זירות מהם נעדרו הנשים. משום כך היה צורך 71 לחזק את השפה העברית אצל הנשים דווקא. זאת גם זאת, במידה רבה היעדר ידיעת השפה העברית על בוריה היווה כפי שהורחב בפרק הקודם, מכשול בפני החברות ומנע מהן להשתתף באופן פעיל בחיים הח ברתיים והציבוריים בעין חרוד ומחוץ לו. החברות שעלו לארץ ולא זכו ללמוד עברית במסגרת הסמינר או חינוך יסודי, התקשו בלימוד השפה העברית. כיוון שביטוין היה דל, רבות מהן לא העזו להביע את דעתן באסיפות הכלליות, לא יכלו לעזור לילדיהם בשיעורי קלקין-פישמן, השפה המשותפת, עמ' 61-37: עמיר, עיצוב זהות, עמ' 99-91: רוזנהויז, גברים ונשים, עמ' קובעי האידיאולוגיות ורוב הציבור קיבלו את השפה העברית כשפת התרבות, שפת התחייה הלאומית ושפת היום- יום של היישוב. העדויות הרבות על המאבקים להשלטתה ולשיפור מעמדה מלמד על חשיבותה ועל מעמדה הגבוה. באידיאולוגיה הציונית נועדה השפה העברית לשלול את הגולה וליצור את אתוס "היהודי החדש", ליצור תרבות עברית חדשה וכן תפקיד מרכזי בבינוי האומה. להרחבה ראו: הלוי-עטייא, המאבקים להשלטת, עמ' ניר, מעמדה של, עמ' 37. על חשיבות ומרכזיות האישה/האם בתהליך החייאת העברית ראו: הלוי-עטייא, המאבקים להשלטת, עמ' החוקרת עינת הלוי-עטייא טענה כי בתהליך החייאת הדיבור העברי ביישוב, יוחס לנשים גם "תפקיד" שלילי והן נתפסו כפוגעות בתהליך. בעיקר הואשמו בזלזול במעמד העברית, נשות המעמד הכלכלי הגבוה. ראו: שם, עמ'

247 בית ולא הצליחו ליהנות מקריאת ספרות ושירה מקורית ובכך נפגמה למעשה שלמות דמותן 72 החלוצית. ארגון חוגי העברית החל בעין חרוד ב- 1439, לאחר מותו של המשורר חיים נחמן ביאליק. החוגים נועדו גם לחברים הוותיקים וגם לחדשים, עולי העלייה החמישית. חוגי הוראת העברית ותרבות עברית בעין חרוד היה פרי יוזמתן הבלעדית של החברות. ליליה בסביץ שעמדה בראש מארגנות "חוג ביאליק", הסבירה את הצורך הנפשי בכך בייחוד אצל החברות: ישנם רגעים ואנו החברות מרגישות פתאום בחריפות מיוחדת, מה עניות אנו, כמה מחוסרות ביטוי, ממש אלמות. את השפה שחיינו בה קודם, את שפת הנעורים איבדנו... ודווקא האשה השקועה כל כך הרבה בעולם הרגשות והחוויות זקוקה למלה המדויקת, וחשוב לה לדעת את הדקות שבשפה, את הגוון המיוחד שבכל מלה... וכל כך מובן מדוע התעורר בזמן אחד בין חברות רבות הרצון לסדר חוגים לקריאה ליצירותיו של ביאליק, קריאה המלווה בביאורים, בהסברה. עכשיו נוצר חוג כזה בעין חרוד ואני מציעה למועצת הפועלות לדאוג לעיבוד התכנית לחוג ביאליק ולהציע לארגוני אמהות עובדות ולנקודות ההתיישבות לארגן בכל מקום חוג 73 כזה... ישנה בי הרגשה שההצעה הזו תמצא הד חזק בלבות החברות. לבסביץ הייתה ראייה רחבה. היא לא דאגה רק למצבה ולדמותה של החב רה בעין חרוד אלא היה חשוב לה שהידע התרבותי וממילא גם מצב האשה ישתפר ויעלה מדרגה בארץ כולה. יש לציין כי למרות שבעין חרוד עצמו החוג לא הוכרז כמיועד לחברות דווקא, נתכנסו בו חברות בלבד, מן הסתם כאמור בשל העובדה כי הגברים "שלטו" בעברית יותר מן הנשים. לא מצאתי האם אכן התקבלה ויושמה הצעתה של בסביץ בקרב תנועת הפועלות, אך בעין חרוד החזיק החוג ללימוד ביאליק מעל לשנה. בהמשך נפתח חוג נוסף, בו לימדה פרומקה אשד כתיבה עברית ללא שגיאות. 74 חוג זה התקיים שנים רבות ולמדו בו חברות ותיקות לצד עולות חדשות. חוגים אלו עוררו את החברות לדבר ולכתוב בעברית והעלו בהן את המודעות לחשיבות השפה ומקומה כיוצרת תרבות חדשה וכדברי יוכבד בת רחל: תנועתנו צריכה לדעת לחנך בשאלותיה את חבריה להרגל של ביטוי בעל פה ובכתב, אולם גם לייחס של חרדה למלה הנאמרת והנכתבת, ליחס ראשוני אליה, להערכה, אשר הוא הערך 75 התרבותי ביותר והנכס הרוחני היקר ביותר לאדם בתוכנו. חוגי לימוד כערך תרבותי וככלי לפעילות ציבורית: לאור הצלחת חוגי עברית וביאליק ארגנה בסביץ בעין חרוד גם חוג "ללימוד המשק" בו למדו קריאת מאזנים ותכניות כלכליות של עין חרוד. על אף שהחוג נועד לכלל החברים, גם בו, כבחוגי בסביץ ליליה, "פעולה תרבותית", דבר הפועלת שנה ח', גליון 5 )י'ט איר תש"ב (, עמ' 60-51: הנ"ל, במירוץ, עמ' : הנ"ל, ולו רק, עמ' 195. בסביץ ליליה, "חוגי ביאליק", דבר הפועלת שנה א', גליון 6 )י'ט אלול תרצ"ה (, עמ' בסביץ ליליה, "פעולה תרבותית", דבר הפועלת שנה ח', גליון 5 )י'ט איר תש"ב (, עמ' 51: הנ"ל, ולו רק, עמ' , ראוי לציין כי בהמשך ללימוד העברית והבנת חשיבותה של ידיעת השפה, הציעו חלק מחברות עין חרוד ב )תרצ"ט(, שלא לקבל כחברים למשק מועמדים ששהו בקיבוץ תקופה כלשהי ולא למדו לדבר עברית בזמן זה. הצעה זו נתקבלה ברוב קולות באסיפה כללית. בתוך: דנית רבקה וישפה בלה, פרוטוקול מאסיפה כללית )1.9.34(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. בת רחל יוכבד, "על דרכי הביטוי בתוכנו", שאלות מבפנים כרך ב', גליון 6 )שלהי ינואר 1435(, עמ' : הנ"ל, "בטוי", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ'

248 76 העברית השתתפו בעיקר חברות. נראה כי גם כאן, לגברים היה את המידע הנחוץ ואילו נשים היו זקוקות לו. ניתן לראות כאן צעד אקטיבי וספציפי של בסביץ לקידום החברות ולעידוד מעורבותן. כשנתיים לאחר שהחלו בלימוד העברית, יזמו מספר חברות, ביניהן ליליה בסביץ, עבריה כרמי ויהודית זיידנברג, את קיומם של חוגים שונים לכלל החברים. בחזונן הן ראו מעין אוניברסיטה עממית שתהיה פעילה בחודשי החורף ובה יתקיימו מספר חוגים בתחומים שונים וכל אחד ואחת 77 ישתתפו בחוג על פי נטיית לבם ותחום עניינם. יוזמתן של החברות התקבלה וחוגי לימוד שונים אכן התקיימו בעין חרוד. החוגים שהתקיימו זמן ממושך היו חוגי תנ"ך, חוג בשאלות חינוך וכאמור חוג עברית. אולם יש לשאול האם בעקבות החוגים התגברה השתתפותן במוסדות הקיבוץ? קשה לאמוד סטטיסטית אם התשובה על כך חיובית. לא מצאתי רישומים מדויקים של משתתפות החוגים ולכן קשה למצוא התאמה בינן לבין החברות הפעילות. יחד עם זאת, גם אם נשים רבות לא היו פעילות- מילאו תפקידים, רשימות או התבטאו בפומבי בעקבות החוגים, קרוב לוודאי שהייתה לאלה השפעה זהותן ועל תחושת מקומן בחברה. 3. היחס למוות ועיצוב תרבות הזכרון: כתבו על עיצוב בסעיפים הבאים לא אעסוק בכל ההיבטים של הקבוצה והאבל אלא רק באלו שמעורבות החברות בהם ניכרת. התגובה כלפי המוות ואופן האבל על הנפטר הם עניין של תרבות. מחקרים מראים כי שני גורמים חוברים לאופן בו האדם מתאבל: נורמות הקבוצה והח ברה אליה הוא משתייך ואופן 78 המוות ונסיבותיו. מותו של אדם קרוב הינו חוויה קשה הגורמת לערעור המבנה החברתי הבין- אישי של אלה אשר היו שותפים לחייו. על האובדן מגיבים הסובבים בצורות שונות ותהליך האבל 79 טומן בחובו פוטנציאל לחוויה עמוקה, משמעותית ובונה במידה רבה. לדעת פלגי ואברמוביץ המשותף לכל התרבויות הינו הציפייה מהאדם האבל להסתגל למצבו החדש ולחזור לתפקוד 80 רגיל בסביץ, במירוץ, עמ' כרמי עבריה, זיידנברג יהודית, בסביץ ליליה, "הצעות על הפעולה התרבותית", פרוטוקול אסיפות כלליות ) , (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. רוזנבלט וולט וג'קסון טוענים כי יש חברות בהן מתאבלים זמן ארוך ויש כאלו בהן לא מתאבלים כלל. כמו כן יש כאלה בהן האבל מאופק וללא גילויי צער ויש חברות בהן מקוננים ומטפחים את הצער. פלגי ואברמוביץ מראים כי ישנה הערכה שונה כלפי סוגי מוות שונים והליך האבל מותאם לסוג המוות. החברה מתייחסת באופן שונה למי שמת למען החברה, כגון חללי מלחמה לעומת מי שמת בתאונה. להרחבה בעניין זה ראו: Rosenblatt,Walsh, Douglas, Grief and Mourning, pp : Palgi and Abramovitch, Death: A Cross-Cultural, pp רובין מראה כי הרגשות הבולטים אחר מוות של אדם קרוב הינם דיכאון, כעס, חרדה, אין אונים ואשמה. האדם האבל מוצא עצמו במשבר נפשי במהלכו על פי ויצטום ומלקינסון הוא עובר ששה שלבים המרכיבים את תהליך האבל: 1. הלם וזעזוע עם קבלת הידיעה על מותו של אדם קרוב. 9. הכחשה לצד כאב ויגון. 3. ירידה בתפקוד. 9. מחאה ותגובות של כעס ואשמה. 5. ארגון מחדש של הקשר עם המת ועם המציאות בלעדיו. 6. יצירה ולימוד של דפוסי התנהגות חדשים לחיים עם חסרונו של הנפטר ועם הכאב הנלווה לכך. עוד על שלבי האבל ראו: רובין, אובדן ושכול, עמ' 99-91: ויצטום ומלקינסון, שכול והנצחה, עמ' שם, עמ' 937: ויצטום ומלקינסון מראים כי קיומה של מערכת חברתית תומכת הוא גורם בעל חשיבות מכרעת לתוצאות ההתמודדות עם אובדן. 231

249 פתח דבר: היחס למוות כאספקלריה ליחס למסורת- אימוץ ודחייה: החברה הקיבוצית ידעה מתים רבים בשנים הראשונות להיווסדה. רובם של מקרי המוות לא היו טבעיים אלא בנסיבות של אסון: התאבדויות, מחלות, תאונות שונות וכן מוות על מזבח המולדת 81 שנחשב למוות המקודש ביותר. הנפטרים הרבים הותירו חלל עמוק ועצב גדול בקרב הנותרים. הקושי עם האובדן גרם לתגובות שונות שנעו משתיקה או אדישות לכאורה ועד לתחושה כי החיים עצרו מלכת. ראשי תנועת העבודה ובראשם אהרון דוד גורדון ראו במוות חזיון טבעי וכך ביקשו 82 להתייחס אליו. בחברה הקיבוצית בכלל ובעין חרוד בפרט היחס למוות ודפוסי הקבורה והאבל שהתפתחו בעקבותיו נבעו במידה רבה מרצונם של החלוצים להתנתק מהמנהגים היהודיים-מסורתיים 83 וליצור תרבות יהודית חדשה, חלופית לזו "הישנה" אותה זנחו בגולה. בהתאם לכך הם ויתרו על סממנים יהודיים בלוויותיהם דוגמת "קריעה" על המת, אמירת הספדים לשבחו, וכן על תפילות ה"קדיש" ו"אל מלא רחמים". הם נמנעו מלשבת "שבעה" ולנהוג במנהגי אבלות כגון איסורי 84 תספורת ותגלחת, שמיעת מוסיקה וכד'. החלוצים יצרו לעצמם מנהגי אבל חלופיים ועיקרם: קבורה בארון, לוויה דמומה ומאופקת נוסח אנשי "השומר" וקבוצת דגניה שרבים ממיסדי עין חרוד נמנו עמם וחזרה לשגרת העבודה מיד לאחריה, מתוך מחשבה כי ההתמודדות עם המוות 85 הינה בחרישה, בזריעה ובעמל. החוקר ניסן רובין טען כי החלוצים הצעירים ביטאו בטקס 86 קבורתם רגשות של נחישות ומחאה וניתן להבחין במנהגיהם בצמיחה והתחדשות. כיצד קיבלו זאת החברות? נראה כי יחסן היה אמביוולנטי ולא מצאתי אחדות דעים לאופן אותו קיבלו נשות עין חרוד את מנהגי האבל החדשים. היו שראו בכך ביטוי לעוצמה וסמל לגאווה ועוז רוח והיו שראו במנהג דבר פסול שיש להפסיקו. חברת עין חרוד, שרה נוימן, שהשתתפה באזכרתו של גורדון ב כתבה במכתב לאחיה: תחושת הצער והאובדן התעצמה אף יותר כיוון שחלוצי העלייה השנייה והשלישית היו ברובם רווקים, צעירים ובמידה רבה ההתיישבות השיתופית בקומונה החליפה את המשפחה אותה השאירו מאחור בעלייתם ארצה. הסוציולוגית בוט הציגה מודל חברתי המכונה "רשת חברתית צפופה" בו מתקיימת יחידה חברתית אשר בתוכה מקיימים היחידים קשרי רשת צפופים ויש בו מידה רבה של חפיפה בין מעגלי הידידות, השארות, השכנות והעבודה. רובין הראה במחקריו כי הקיבוץ תואם את המודל עליו עמדה בוט וטען כי ב"רשת חברתית צפופה" האבל אינו עניינו של היחיד בלבד אלא של החברה כולה. להרחבה ראו: רובין, קץ החיים, עמ' 31: הנ"ל מבנה חברתי, עמ' 999. נעמי זורע, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ששכלה שני בנים טענה כי תחושת השיתוף ודאגת הקולקטיב מסייעים לפרט השורד להמשיך ולרצות בחיים. להרחבה ראו: pp. Zorea, Death is Part, גלעד, בין ירדן וכנרת, עמ' 59. לפי השקפתו של גורדון טקס הלוויה צריך היה להתנהל בשתיקה, ללא הספדים ודיבורים. כך ביקש הוא בערוב ימיו להיקבר בשתיקה ושמשך שנה לפחות לא ידברו ולא יכתבו עליו דבר. המסר אותו ביקש גורדון להעביר לחלוצים הצעירים היה, שיש להמשיך ולהימשך אחר המתים ולא להתעסק במוות מעבר לנדרש. במידה רבה מסר זה היה הכרחי לצורך המשך פיתוחה החברתי והפיזי של ההתיישבות העובדת. להרחבה על היחס למוות בתנועה הקיבוצית ראו: קמינסקי, דפוסי קבורה ואבל. זעירא, קרועים אנו, עמ' 11,4. על מנהגי אבלות ביהדות ומקורותיהם ראו: גנצפריד, קיצור שולחן: מיזליש, זכרון לברכה: גליק, אור לאבל: שפרבר, מנהגי ישראל. הראשונים שהחלו במנהג הלוויה הדמומה היו אנשי השומר ובעקבותיהם נהגו כך בדגניה וביתר קיבוצי ההתיישבות העובדת. גורדון גם הוא טען בהלווייתו של יוסף זלצמן כי המלים מחללות ובשירו של דוד שמעוני "אל ספוד" בא לידי ביטוי הרעיון שאין לספוד ואין לבכות למתים אלא יש לעמול, לחרוש ולזרוע כתשובה למוות. רובין, אבל בקיבוץ לא דתי, עמ'

250 כאשר עמדתי לפני הקבר, בראותי את אנשי דגניה יושבים מסביב לקבר לאות אבל, הדממה שהשתררה על המקום, למרות שנמצאו הרבה אנשים, דומיית האבל החרישית השפיעה עלי 87 מאד. לעומתה כתבה אוה טבנקין ביומנה לאחר לווייתה של חברת המשק רחל זיסלה לביא שנפטרה ממחלה ב והותירה אחריה שלושה ילדים צעירים: שתקתי עד עתה. אין יכולת לשאת עוד את כובד האסון, את האימה שהשתררה מאז מותה של רחל. אבותינו ידעו כיצד לבטא את הצער, את האבל שלהם. הם אפילו מצאו להם ביטויים סמליים: קרע בבגדים, מיסוך כל קו אור בחדר, לזעוק על הקבר! לקרוא, לדבר, לספר בציבור, שבעה ימים ללא הנעלה. ואנחנו- הלא אילמים אנחנו בכל זעזועי נפשנו. גם בשעת התרוממות 88 הנפש וגם כשמתנו היקר מוטל לפנינו. שתקתי עד עתה, המומה. כובד האסון לוחץ על הנפש. דברים אלה הם שוב ביטוי לתחושת ההעדר שהורגשה גם ביחס לחגים המסורתיים. המסורת טרם יצירת אלטרנטיבה הותירה חלל. מתחושת הגברים? קשה לענות על כך. האם תחושתן של החברות הייתה דחיית חריפה ייתכן שלחברות היה קושי מיוחד באימוץ המנהגים החדשים, גם כי נתפסו כאמור כמשמרות המסורת וגם כיוון שכאמור הביטוי והדיבור היו אצלן בעלי משמעות עמוקה יותר. האיפוק והסגפנות מול המוות כביטוי לייחודיות של החברה הקיבוצית: בתפיסה הציונית הבכי נתפס כ'נשי'. 'גברים בוכים' היה מנוגד לתפיסת היהודי החדש, החזק, שאינו מפגין רגשות. האיפוק הרגשני בגינוני האבלות ומעטה הקשיחות שלבשו החלוצים סימלו את חוסנו של היהודי החדש, שאיננו נתפס לגילויי חולשה. לדעת החוקר עוז אלמוג, הנוהג לרסן את הבכי בציבור היה גם סמל להצבת צרכי בכלל מעל לצורכי הפרט, שכן קולו של היחיד עלול 89 לשבש את "קול המקהלה", היינו הקולקטיב והאידיאה. מכיוון שהמודל של העברי החדש גם בעבור נשים היה גברי, נשים נתבעו להימנע מבכי. היה זה חלק ממאפייני החברה החדשה, המנוגדת לחברה היהודית הגלותית. עם זאת היה קושי שכן כפי שביטאה זאת טבנקין, דפוסי האבל המסורתיים נתנו מענה כלשהו להתמודדות עם האבל, ואילו הקיבוץ לא עיצב אלטרנטיבה, אלא שתק. נראה כי הקושי העיקרי של החברות היה בקבלת השתיקה והאיפוק נוכח המוות. אוה טבנקין ביטאה תחושות אלו נוכח מותה של רחל זיסלה-לביא שנפטרה בגיל צעיר והייתה אם לשלושה: אנחנו דור שאינו יודע לבכות בדמעות, לצעוק בקול מכאב. הדמעות נשארות בנפש, אינן נראות 90 לעין. צעקת הכאב נחנקת- מקמצת את האגרוף מבלי להגיע לאנחה. גם ליליה בסביץ שאלה ברשימתה "מיטב הקרבן" ב : "מי זה אמר אסור לבכות?! מי יתן 91 וידענו לבכות על שבר עמנו האומלל. השתיקה חונקת אותנו". 87 נוימן שרה, מכתב לדוד, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 88 טבנקין אוה, דפים מתוך יומנה האישי, בתוך: טבנקין אוה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק אלמוג, הצבר, עמ' טבנקין אוה, בתוך: זיסלה- לביא רחל, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 232

251 לעומת זאת היו רבות אחרות, אשר בראותן את עטרה שטורמן בדומייתה המאופקת וללא דמעה בשעת לווייתו של בעלה חיים, אשר עלה על מוקש בשעת בדיקת נקודות נוספות להתיישבות בתקופת המאורעות, סברו כי זו הדרך בה צריך לנהוג: חברים, חברות, עיניים אדומות דומעות בחשאי, מי שהוא כושל לרגע, פורץ ביללה ונבהל מפני דומייתה של עטרה ומבט התחנונים שלה- לשאת בדומיה אל בכי. וכמוה ישובים הבן והבת מורדי ראש ודמומים... אין מלים בפי- אמר מ. שרתוק- מחוץ למלים היו חזקים! וקריאה מחרידה פרצה מפיה של עטרה: אנחנו חזקים! ובקריאה זו- כל הכאב העצור, כל ההוד 92 שבגבורה". ממה נובע ההבדל ביחסן השונה של החברות לדממה ולאיפוק נוכח המוות? ייתכן כי דווקא החברות אשר בדרך כלל נהגו לדבר באסיפות כלליות ובמפגשים פומביים, דוגמת בסביץ וטבנקין הרגישו מחנק נוכח השתיקה כיוון שלא היו מורגלות בכך והן נהגו להשיח את רגשותיהן בעל פה ובכתב כדרך לביטוי רגשותיהן וכאבן ואילו החברות שקולן לא נשמע גם באירועים אחרים, לא הרגישו צורך לחשוף את רגשותיהן לעיני כל והן דבקו בשתיקה ובדומיה נוכח המוות. יתכן גם שהשתיקה היוותה מעין קונטרה לקינה הנשית שהייתה ביטוי מסורתי ולכן דבקו בה חלק מהמייסדות. כמו כן ייתכן שהיה בשתיקה אימוץ של תפיסות גבריות. הקיבוץ שהעלה על נס נורמות גבריות, העלה על נס גם את השתיקה הגברית, שבאה מתוך הקושי הגברי לחשוף רגשות. מתוך הכתובים השונים עולה, כי גם החברות שהתנגדו לשתיקה לא יצאו חוצץ כנגד תרבות הדממה והאיפוק בשעת הלוויה והן לא פעלו בכדי לשנותה. את הרגשתן הן העלו על הכתב והסתפקו בכך. מי שכן פעל לשנות את האופן בו התנהלו הלוויות בעין חרוד היה יצחק טבנקין שבסוף שנות השלושים מתח ביקורת נוקבת על השתיקה וטען: "אלם- זו דלות. אך לא 'הקדיש' 93 ולא צידוק הדין- במקום זאת ביטוי וצורות יותר אמיתיות שלנו". מבט מגדרי - תגובות החברות למוות ועשייה נשית כהתמודדות עימו: תגובת חברות עין חרוד למוות ותפיסתן אותו לא הייתה אחידה והושפעה בין היתר מנסיבות המוות וממידת קרבתן למת. כך ניתן למצוא אצל אותה חב רה תגובות שונות נוכח מקרי מוות שונים. חלק מהחברות התייחסו למוות כאל דבר מלכד, מבגר, מחזק, מעניק חוסן נפשי וכח. כך למשל כתבה ליליה בסביץ ברשימתה "לוויה ביישוב קיבוצי" לאחר מותה של רעיה קרפובסקי, חברת עין חרוד ואם לשלושה פעוטים: "לוויה זו, כמוה לא ידענו. בגרנו- איש- איש לחוד וכל הח ברה כולה... בשעות אלה מתגלה ה חברה שלנו כחטיבה שלמה ואנו חשים אותה בתוכנה 94 הפנימי, האמיתי". גם שולמית ז'רנובסקי כתבה באחת מרשימותיה כי המוות מוסיף משנה מרץ 95 וכח לח ברה כולה. לעומת זאת חלק מהחברות הגיבו בהתקוממות ואי קבלה של המוות. אוה טבנקין כתבה נוכח מותן של שולמית רמוני- לביא במהלך לידתה ורחל זיסלה- לביא ממחלה כי בסביץ ליליה, "מיטב הקרבן", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 341. רבקה, בתוך: ינאי, תולדות - פרשת דרכים, עמ' 91. טבנקין יצחק, בתוך: ארכיון החגים, תיק אבלות, 01/33, תעודה מס' 9. בסביץ ליליה, "לוויה ביישוב קיבוצי", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' 314 ז'רנובסקי שולמית, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 233

252 96 לבה מתכווץ ומתקומם על הגורל הרע והאכזר שהשאיר כך ילדים מיותמים. במקרים מסוימים, בעיקר של מוות כתוצאה מהתאבדות, אך גם במיתות אחרות, ניתן להבחין כי החברות בעיקר )יותר מן החברים(, הגיבו עליו בקריאה לח ברה כולה לערוך חשבון נפש, לתקן ולחזק את ערכי 97 הקולקטיב ואת הרגשתו ומקומו של היחיד בח ברה הקיבוצית. נראה כי הזמן והשנים שהביאו לבגרותה של החברה וליכודה, הביאו גם לשינוי תפיסתן של החברות ביחסן למוות. ליליה בסביץ טענה כי "בראשית הדרך לא ידענו לחוש ככה אבידה. עם 98 הזמן באה הבגרות ועמה- גם הליכוד". נראה כי זהותן המסורתית של החברות, כנשים המלכדות את המשפחה, הביאה אותן לחוש ביתר שאת את האובדן והחוסר שהותיר המוות אחריו. יתרה מזאת, גם אם לא תמיד ביטאו את תחושתיהן מיד לאחר המוות, הן יצרו ויזמו קונטרה לתרבות האלם, שהתקבלה באופן מורכב על ידי חברים וחברות כאחד. מובילת היוזמה הייתה ליליה בסביץ שהנהיגה הוצאת חוברת זכרון לכל נפטר. מנהג זה החל כבר בעין חרוד למטה, בשנת 1499, והפך למנהג קבוע בשנים , עת הייתה ליליה בסביץ עורכת היומן הקיבוצי )שגם הוא כאמור נועד בין היתר לשבור את האלם, במיוחד זה הנשי(. בסביץ הוסיפה לאחריותה כעורכת היומן את הוצאת חוברת הזכרון לנפטר ומני 99 אז נמצא זה בתחומי פעילותו של עורך היומן. החוברת הוכנה לקראת יום השלושים לפטירה ולעיתים כאשר לא הספיקו להכינה מסיבות שונות, היא הוצאה ביום השנה. החוברות הוכנו לרוב בפורמט אחיד לשם שמירה על עיקרון השוויון וכללו דברי הספד וזכרונות של החברים הקרובים ובני המשפחה, וכן מכתבים או הרהורים שכתב הנפטר עצמו במהלך חייו. גם ילדי עין חרוד כתבו דברים בחוברות ולעיתים אף הוציאו חוברת משלהם, אם הרגישו קרבה מיוחדת לנפטר. בשנים הראשונות ניתן לראות כי הפורמט של חוברת הזכרון הינו קטן, העטיפה כהה ותמונת הנפטר מופיעה על הכריכה. מאוחר יותר ניתן למצוא חוברות גדולות יותר, בעלות כריכה בהירה, בדרך כלל לבנה. לאחר מלחמת העצמאות בה נפלו שמונה מבני עין חרוד הוציאו החברים ספר זכרון בשם "בנים" שהיה מעין חוברת זכרון מורחבת וכללה את אותם המרכיבים שהיו בחוברות 100 הזכרון. מדוע הוצאת חוברת הזכרון באה דווקא כיוזמה נשית ומדוע דווקא של בסביץ? נראה לי כי כיוון שנוכח מוות, במיוחד של אדם קרוב ובנסיבות של אסון, כפי שקרה בדרך כלל במקרי המוות של 96 טבנקין אוה, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים של שולמית רמוני- לביא ורחל זיסלה- לביא. 97 כך מתייחסת ליליה בסביץ להתאבדותה של שושנה אייזנשטט חברת עין חרוד שהתאבדה, ובדומה לכך כותבת שרה גפני נוכח התאבדותה של לאה הירשהויט. חברה בעילום שם כותבת נוכח מותה של רעיה קרפובסקי כי אם החברים יתקרבו אחד לשני ויראו הערכה והקשבה אחד למשנהו גם היחס כלפי המוות יהיה קל יותר. בתוך: ארכיון עח"מ, חוברות זכרון. 98 בסביץ ליליה, "לוויה ביישוב קיבוצי", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' בשיחות שערכה בסביץ בקיבוצים שונים על מהות היומן ועל תפקידי העורך היא טענה כי יש להנהיג בכל הנקודות הוצאת חוברת לזכר החברים הנעדרים ליום השלושים או ליום השנה. למרות שבסביץ לא טענה במפורש בפגישות כי עורך היומן אחראי להוצאת החוברת הרי שעצם השיחה שנסבה על היומן, העורך והמערכת ברור כי הכוונה הייתה שהוצאת החוברת קשורה להוצאת היומן. בתוך: בסביץ ליליה, "היומן בישוב הקיבוצי", צרור מכתבים 93 )101(, )ח' סיוון תרצ"ח (, עמ' ראוי לציין כי בסופו של דבר לא כל החוברות היו זהות בגודלן, בצורתן ובהיקפן מסיבות שונות ובויכוח שהתעורר מאוחר לשנים בהן מתמקד מחקר זה היו שטענו כי אם החוברות אינן שומרות על ערך השוויון יש להפסיק את הוצאתן. מנגד היו שטענו כי החוברת הינה חלק מהצורך למלא את החלל שנותר בנפשם של הסובבים את הנפטר והחברה כולה יוצאת נשכרת ממנה. להרחבה ראו: פורת יעקב, "היש צורך בחוברת זכרון?", שדמות )תש"ל(, בתוך: ארכיון החגים, תיק אבלות, 01/33, תעודה מס'

253 החלוצים בעין חרוד בשנים הנחקרות, הרגשות הציפו ובלבלו את הסובבים ובעיקר את הסובבות. המחסור במלים וההרגשה כי אין מה להגיד במצב כזה הינה תגובה המורגשת בעיקר אצל 101 החברות ופחות אצל החברים. הנשים חשו בכאב, אך לא מצאו מלים לעודד ולהתעודד ועל כן את כאבן והרגשתן הביעו בכתב, ביומנים וברשימות אישיות אותן ניתן לשלב במסמך כגון חוברת זכרון. למרות שליליה בסביץ עצמה לא "סבלה" מחסרון מלים והיא דאגה להשמיע ולכתוב את דעתה רבות, היא ראתה עצמה בכל שנות חייה בעין חרוד כחלוצה שנועדה להגשים לא רק הגאולה החברתית וגאולת העם והארץ, אלא גם שחרור מהאפליה המגדרית. השתתפותן של החברות בחוברת הזכרון בו נתנו ביטוי למתחולל בנפשן הייתה אחת הדרכים של בסביץ להנחיל את המהפכה המגדרית. יתרה מזאת, הייתה זו דרך חינוכית להנצחת הנפטר באופן שמעביר מסר לבאים אחריו. במילים אחרות, היא הייתה בעלת מודעות היסטורית חזקה וביקשה להנחיל את ערכי הקולקטיב גם לדורות הבאים. ד. נשות עין חרוד ביוזמות תרבותיות שונות: "צריך לראות את הגדול דרך הקטן. צריך לראות את היצירה הגדולה, השלמה, בעברך, בהרגישך ובידעך את הפרטים 8. כתיבה נשית: 102 שמהם היא בנויה" בעין חרוד היו חברות מספר נשים שעסקו בכתיבה. חלקן החלו בכך עוד קודם בואן לעין חרוד וחלקן החלו או הוסיפו לכתוב גם בהיותן חברות עין חרוד. יהודית מנש, ילידת לבוב למדה עברית עוד בנעוריה. היא עלתה ארצה בשנת 1490 והצטרפה ל"חבורת העמק" עימם הגיעה לעין חרוד ב בעין חרוד הכירה את הסופר דוד מלץ והשניים הפכו לזוג ונולדו להם שני ילדים. בהמשך נפרדו בני הזוג ומנש נישאה לחבר עין חרוד נחום בנארי ונולד להם ילד משותף. מנש כתבה ופרסמה שני רומנים: "העתיד" אותו כתבה עוד בוורשה לפני עלותה ארצה והשני "נעורים", רומאן אוטוביוגרפי שכתבה בשנות הארבעים, אך פורסם רק בשנת 1451 והוקדש לזכרו של בנה 103 רפי מלץ שנפל במלחמת השחרור. בפתח הספר העידה כי החלה לכתוב את הסיפור למענו 104 בתקופת התבגרותו, בשל רצונה העז לשתפו באווירת נעוריה. דוד מלץ, בעלה הראשון של מנש, נישא בשנית לרוחמה חזנוב, ילידת בירות. רוחמה נולדה בשנת 1419, להורים ציונים. אביה, שאול חזנוב עלה ארצה בעלייה הראשונה, אך עקב משבר כלכלי ומות אשתו הראשונה הוא היגר לסוריה וללבנון, שם הכיר את אמה של רוחמה, ילידת מזרח אירופה שגדלה אצל דודה העשיר בלבנון. האב הקפיד לדבר עברית בבית וראה בעזיבתו את הארץ כזמנית בלבד. בשנת 1499, לאחר מות האב ממגפת טיפוס, עלתה אלמנתו עם ארבע בנותיהם ארצה והתיישבה בגדרה, בבית אחי האב, שלמה יעקב חזנוב, שהיה מראשוני הבילויים במקום. רוחמה למדה בסמינר למורות של המזרחי בירושלים והגיעה לעין חרוד בשנת 1439, דרך קבוצת 101 להרחבה בעניין ההבדלים הקיימים בתגובות נשים וגברים מול המוות ראו: קמינסקי, דפוסי קבורה ואבל. 102 ציטוט מתוך יומנה של בת עין חרוד, נירה חן, שעיצבה במידה רבה את התרבות המוזיקלית של עין חרוד )להלן(. חן נירה, יומן אישי )פורים תש"ג(, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 103 מקבץ מתוך הרומן "נעורים" מובא בספרה של יפה ברלוביץ "שאני אדמה ואדם", ראו: מנש יהודית, "נעורים", בתוך: ברלוביץ, שאני אדמה ואדם, עמ' מנש, נעורים, מתוך ההקדמה לספר. 235

254 "החוגים", על מנת לקבל הכשרה בטיפול בתינוקות. בקיבוץ הכירה את מלץ והשניים הפכו לזוג. בהמשך נולדו להם שתי בנות, רנה ונגה. חזנוב עבדה בטיפול בילדים, בחינוך והוראה ובגן הירק. בדומה למנש, היא החלה לכתוב כבר מנעוריה ופרסמה סיפורים קצרים במוספים ספרותיים 105 וכתבי עת. בראיון שערך עמה המשורר משה דור בשנת 1471, סיפרה רוחמה כי מי שדרבן אותה לכתוב את הרומנים היה מלץ עצמו שכאשר קרא את המכתבים ששלחה לו בהזדמנויות מסוימות 106 יעץ לה כי תתמיד בכתיבה. תקופה ארוכה היא הייתה אחראית על כתיבת ההספדים לנפטרים בעין חרוד וכן כתבה סיפורים קצרים, בהם: "ביקור" שפורסם ב ו"פרישה" שהופיע ב לאחר מכן פרסמה שני רומנים, "גדרות", המביא בתוכו אלמנטים ביוגראפיים רבים מילדותה של חזנוב במעבר המשפחה מבירות לגדרה. הרומן יצא ב רומן נוסף של חזנוב, "אמא, מה הויה בנו", יצא ב- 1477, ומתאר את לבטיה של משפחה עובדת-אדמה, נאמנה לעקרון עבודה-עצמית, שרכשה באופן עצמאי את אדמתה ללא עזרת מוסדות, בתוך מושבה ותיקה, מתפתחת. בנוסף פרסמה סיפורים קצרים כדוגמת "המאמין אתה?" שהופיע בירחון "מאזניים" של אגודת 107 הסופרים ובקובץ "שני סיפורים ואחד" שיצא כקובץ משותף לה ולמלץ, ב ועוד. ניתן לומר כי הן בכתיבתה של מנש והן בשל חזנוב לא ניתן להבחין בהתייחסות ספציפית לנושאים בעלי חשיבות מגדרית מסויימת. חברה נוספת מעין חרוד שהתנסתה זמן קצר בכתיבה סמוך לעלייתה לארץ אך לא עסקה בכך כלל בעין חרוד הינה בתיה ברנר. בזיכרונותיה שפורסמו בקובץ "דברי פועלות" תארה ברנר סיפור רווי כאב על השתקתה בידי אחיה, הסופר יוסף חיים ברנר. כאשר הגיעה ברנר למעונו בירושלים לאחר שעזבה את הקבוצה בה עבדה בבואה לארץ היא ישבה לכתוב ואחרי שקרא אחיה את הכתוב מספר פעמים אמר: "הבטיחי לי שיותר לא תכתבי. הכתיבה מזקינה את האדם והיא גם משרה עליו מרה שחורה, ואת ילדה צעירה. אל תתעסקי בזה, השתדלי יותר טוב לאפות לחם ולחלוב 108 פרות". על אף שברנר היה קשה וביקורתי במיוחד, בכל זאת, יש בתגובתו לכתיבת אחותו, אולי דוגמא ליחס הח ברה כלפי אשה כותבת. האם הייתה לחברות הסופרות של עין חרוד השפעה תרבותית משמעותית על הקיבוץ, התנועה והיישוב? קשה לאמוד את תרומתן והשפעתן של אלו באופן מדויק, אולם עצם העובדה כי בעין חרוד היו חברות שתי נשים שכתביהן יצאו לאור מעידה על יכולותיהן של הנשים, החברות בו, לתת ביטוי לאני-הפרטי שלהן לצד השתייכותן לקולקטיב. אמנם היו עוד חברות קיבוץ שכתבו 109 שירים וסיפורים, אך רובן המוחלט כתבו לילדים. בכך ניתן לראות את הישארותן בתחום החינוכי שהיה נשי-מסורתי מעיקרו, לעומת מנש וחזנוב שפרצו מתחומי העשייה המגדרית וכתבו רומנים. זאת ועוד, לרבות מקרב נשות עין חרוד הייתה זיקה תרבותית עמוקה לקריאה והספרים 105 ברלוביץ, שאני אדמה ואדם, עמ' 170: חזנוב רוחמה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 106 דור משה, "הכתיבה היא עניין פרטי בעיני רוחמה חזנוב מעין חרוד", מעריב, על ספרות ואמנות ) (, עמ' חזנוב רוחמה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 108 ברנר בתיה, "צעדים ראשונים", בתוך: כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות עמ' בין חברות הקיבוצים הבולטות בכתיבה שירים וסיפורים לילדים ראוי לציין את פניה ברגשטין, חברת קיבוץ גבת ואת מרים רות, חברת קיבוץ שער הגולן, שיש להעיר שהחלה לכתוב ספרי ילדים רק בשנות השישים לחייה. ספרה הידוע והמוכר"מעשה בחמישה בלונים" יצא בשנת

255 שקראו נגעו בנימי נפשן. הן חלקו את התרשמותן בגלוי והעובדה כי מאהבה זו צמחו מספר סופרות עבריות אינה מפתיעה. עם זאת ראוי לזכור כי רובן ככולן נשכחו מהלב ונשארו באלמוניותן, כמו יתר הסופרות בתקופה, עובדה שגם היא אומרת דרשני. נראה אם כן כי ברובד הגלוי, עין חרוד לא הושפעה מכך שחיו בתוכה סופרות, אך ייתכן שברבדים סמויים יותר, הייתה לכך משמעות עמוקה יותר ממה שנראה. 9. נירה חן ורבקה שטורמן כמעצבות תרבות מוזיקה וריקוד חדשה: תרבות השירה והריקוד בעין חרוד בשנותיו הראשונות היו חלק בלתי נפרד מחיי החלוצים. הם שרו שירים עבריים, ניגונים חסידיים וכן לחנים אוקראיניים. לאחר סיום העבודה, בייחוד בערבי השבת הם נהגו לשיר ולרקוד עד אור הבוקר. פעולות אלה יצרו להט וקרבה בין החלוצים, רוממו 110 את נפשם והסבו להם נחת רוח ושמחה. במהרה החלו החלוצים להרגיש צורך בשירה מסודרת 111 ולשם כך הוקמה המקהלה של עין חרוד. החלוצים נהנו לא רק משירים וריקודים, אלא אף מקונצרטים ויצירות של מוסיקה קלאסית. חברת עין חרוד רחל זיסלה לביא כתבה במכתב לחברה מעין חרוד כי : אם כולם כל כך מושפעים מנגינה, הרי אני חושבת שאין אמצעי חינוכי אחר טוב יותר ויותר פועל מהמוסיקה. לו שמענו קונצרטים לעיתים קרובות הרי זה היה מאציל אותנו ואת חיינו. 112 יקירתי, אנחנו מוכרחים לדאוג לזה. חברות רבות היו שותפות ליוזמות מוזיקליות כלליות כגון השתתפותן במקהלת הזמר ובתזמורת המנדולינות, אולם עשייתן הייחודית-מגדרית של החברות בתחום המוזיקה והמחול, באה לידי ביטוי בשתי דמויות ייחודיות שהיו חברות בעין חרוד: נירה חן ורבקה שטורמן. נירה נולדה בעין חרוד ליד המעיין בשנת היא הייתה בתם הבכורה של שרה חן ואליעזר בן עזרא שהגיעו לעין חרוד עם "חבורת העמק". נירה הייתה מילדי המשק הראשונים שגדלו בחברת הילדים של עין חרוד. לאביה אליעזר היה כשרון מוזיקלי ויחד עם תמיכתו שלו ושל המורה משה כרמי שטבע בילדים את אהבת המוסיקה ואת הידע המוזיקלי כבר מקטנותם, החלה נירה ללמוד נגינה בפסנתר וכבר בגיל צעיר הייתה משכימה בבקרים על מנת לתרגל את נגינתה לפני הלימודים והעבודה. משך כל ימי נעוריה הייתה נירה מלווה את קבלות השבת של הילדים ואת חגי המשק בנגינתה ובשנת 1499 החלה ללמוד מוזיקולוגיה, תחילה בסמינר הקיבוצים ולאחר מכם באקדמיה למוזיקה בירושלים. לאחר שחזרה לעין חרוד פיתחה מאד את תחום המוזיקה בקיבוץ. 110 לדברי החוקר עוז אלמוג ביטא הריקוד את הצורך לחזק ולהתחזק יחדיו לנוכח הקשיים. המעגל הסגור והזרועות השלובות היו גם ביטוי לערכי הסוציאליזם: השוויון והעדר המעמדות. הריקוד גם סימל את הקשר העז בין החלוץ לאדמתו. להרחבה ראו: אלמוג, הצבר, עם עובד, תל אביב, תשנ"ז, עמ' כבר בראשית שנות העשרים, זמן קצר אחר הייסוד, התפתחה בעין חרוד מקהלת זמר אשר חיברה, הלחינה, ניגנה ושרה שירים עבריים, יצירות קלאסיות שונות ואף פרקי תהילים שהולחנו. הופעותיה של המקהלה היו בערבי שבת ובימי מועדים וחגים מיוחדים כחג המשק ב-י'ח באלול, י'א באדר, האחד במאי ועוד. על המקהלה ניצח שמואליק שפירא וניתן לומר כי במידה רבה היא נועדה להחליף את התפילה בציבור המסורתית ואת חשיבותה ראו החלוצים בעיקר כגורם רוחני, מלכד וכן ככלי חינוכי- תרבותי. ראו: דורסיני בלה, "עשרים שנה לקיום המקהלה בעין חרוד", צרור מכתבים )116(, 191 כרך ו' )י'ח תמוז תשי"ב (, עמ' 4-1: גור אריה יהודה, שמואליק שפירא, "עשרים שנה לקיום המקהלה בעין חרוד", שם, שם. 112 בתוך: זיסלה-לביא רחל, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 237

256 נירה לימדה את ילדי בית הספר מוזיקה והעשירה את עולמם המוזיקלי מעשית ותיאורטית. הילדים התנסו בנגינה על פסנתר, חלילית, מנדולינה, גיטרה, מפוחית ואקורדיון וכן למדו שירי עם מארצות שונות ועל מלחינים שונים. חן הקימה תזמורת של כלי הקשה שניגנה בחגי עין חרוד ובנוסף ריכזה את ועדת המוזיקה של הקיבוץ. היא יזמה והפיקה ערבי מוזיקה, לכבודם הלחינה מספר יצירות עבריות מקוריות דוגמת "דודי לי" ו"אתי מלבנון" ושירים נוספים שהפכו לנחלת שירי ילדים ביישוב כולו. יחד עם חברתה רבקה שטורמן )להלן(, יצרה את "מחול לשניים"- צמד מנגינות שהולחנו לפסוקי שיר השירים והוצגו בתקופת מלחמת השחרור בלהקת הראל. באחד מהראיונות שנערכו עימה אמרה: "אני חושבת שתרמתי לעיצוב השיר העברי ולחיי המוזיקה בעין 113 חרוד בחיים המוזיקליים ובחגים". מדבריה ניתן ללמוד כי על אף צניעותה הרבה, היא חשה כי תרומתה המוזיקלית לעין חרוד בפרט וליישוב הארץ ישראלי בכלל הייתה מרכזית ובעלת חותם תרבותי משמעותי. החברה השנייה מעין חרוד אשר הותירה חותם עמוק על התרבות הישראלית כולה בתחום עיצוב ריקודי העם הייתה רבקה שטורמן. רבקה נולדה בפולין בשנת 1403 וילדותה עברה עליה בגרמניה. בברלין הכירה את מנחם שטורמן, אחיו של חיים שטורמן, שהגיע לשם מהגליל בכדי ללמוד וטרינריה, והשניים נישאו. ב עלו ארצה והתיישבו תחילה בכפר יחזקאל וב עברו לעין חרוד. רבקה הוגדרה כיוצרת הגדולה ביותר של ריקודי העם הישראליים ולזכותה נזקפים יותר ממאה וחמישים ריקודים אותם יצרה בעיקר לצלילי לחנים ושירים ישראליים. היא למדה מחול כבר בגרמניה מתוך מחשבה שנושא זה חסר בארץ ישראל וסמוך לבואה ארצה, כאשר הבינה שהחלוצים עיצבו דמות של יהודי חדש, עובד אדמה ומדבר עברית, אך שר ורוקד "לועזית", החלה ביצירת מחולות בימתיים לחגי הטבע, קציר העומר בערב פסח והביכורים בשבועות. תחילה עבדה עם ילדי עין חרוד בלבד ואת יצירותיה לימדה אותם כהכנה לקראת חגים מסורתיים וחגי המשק הייחודיים. לאחר שאלו נקלטו בלב ההוויה התרבותית העין חרודית, הם הפכו ליצירות מקובלות בכל טקסי ההתיישבות העובדת. "ריקוד הגורן", "ריקוד הטבע", "מחול מחניים" ו"עובד אדמתו", המבטאים את עבודת האדמה והעבודה העברית החקלאית בארץ ישראל, הפכו לאבן 114 פינה במועדים ובחגים בכלל הח ברה היישובית. במקביל לעבודתה עם ילדי בית הספר של עין חרוד, החלה רבקה ליצור ריקודי עם ששילבו את המאורעות ההיסטוריים בארץ בתוך היצירה. כך למשל בתקופת חומה ומגדל יצרה את המחול "קומה אחא" שביטא בכל צעד את העשייה היישובית ובתקופת מלחמת השחרור, לאחר הקרב על הגלבוע בו נפלו מספר חברים ובני עין חרוד יצרה את הריקוד "דבקה לגלבוע" שצעדיו ביטאו את המלחמה, השכול והתקווה. בתקופה שלפני נפילת הרובע היהודי היא העמידה לבקשת מחלקת התרבות של הפלמ"ח, הופעה של חיילי גדוד "הפורצים" שהפכה להצלחה אמנותית ולאחר קום המדינה יצרה את ריקודי המסכת הנודעת "מגש הכסף" שנחרתה עמוק בתודעת הזכרון הקולקטיבי. יחד עם חברתה המוזיקאית מעין חרוד נירה חן יצרה את "מחול לשניים" )לעיל(, שנועד להחליף את ריקודי הזוגות האירופאים שנהגו לרקוד אז בארץ. על דרכה של רבקה שטורמן 113 חן נירה, "תווים ביוגרפיים" ) (, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 114 שרת, קומה אחא, עמ' 59-91: שטורמן רבקה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 238

257 ותרומתה למחול הישראלי כתבה לוחמת הפלמ"ח רינה שרת את הספר "קומה אחא" המאגד 115 בתוכו את תולדותיה ויצירתה של שטורמן. כאשר סיכמה רבקה את יצירתה אמרה כי: בכל תקופה, משנת 1490 ועד היום, נתתי להרבה אנשים שמחה ואושר בחיים. הענקתי להם שעות של התרוממות רוח... הריקוד נתן לי אושר וחכמה... הריקוד נתן תנופה להתפתחות שלי 116 והרים אותי לגובה מרחף. הריקוד נתן לי את המעוף הרוחני וזה דבר נשגב. למעשה, מעבר לתרומתה של שטורמן למחול הארץ ישראלי, משמעותית, להבנייה ולמעוף אישי. תרומה שיש בה יצירה תרבותית יש כאן הודאה פשוטה לפיה הריקוד לא נועד רק ליצירה תרבותית אלא לבנייה, ה. הקובץ חברות בקיבוץ: 117 "הן לא ספר קריאה הוא לכל אחת מאיתנו, כי אם ספר חיים, ספר ההיסטוריה היוצרת שלנו" 8. השיקולים להוצאת הקובץ- מבט מגדרי: בשנת 1431 החלה ליליה בסביץ יחד עם חבר תל יוסף, יהודה רזניצ'נקו )ארז(, מפעילי הקיבוץ המאוחד, להוציא בטאון חינוכי בשם "צרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף". הוצאת עלון בנושא מוגדר ומסוים הביאה את בסביץ כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1490, ליזום יחד עם חברתה מעין חרוד, יוכבד בת רחל, הוצאת קובץ שיעסוק בחב רה בקיבוץ. לנגד עיניהן של בסביץ ובת רחל 118 עמד הקובץ "דברי פועלות" שיצא בעריכתה של רחל כצנלסון שז"ר בשנת 1430, ובו ניתן למצוא את סיפוריהן של רבות מהנשים הבולטות מקרב העלייה השנייה והשלישית. הספר אף תורגם 119 למספר שפות ביניהם יידיש, גרמנית, אנגלית ובולגרית. נראה לי כי בת רחל ובסביץ רצו ליצור בקובץ החדש שיזמו, מעין המשך ל"דברי פועלות" שכן עוד קודם להוצאת הספר, בעת שעמלו השתיים על איסוף החומר, טענה בסביץ כי יש צורך להוציא 120 כרך ב' ל"דברי פועלות" וכן אוטוביוגרפיות ויומנים של פועלות בודדות. ייתכן שהייתה בהצהרה זו משום הכנת הקרקע לספרן שלהן. בהקדמה לקובץ הצעדים הראשונים של החברות המייסדות סופר בקובץ נימקו השתיים כי אמנם על "דברי פועלות", אולם מספר מניעים עיקריים גרמו להם לרצות להוציא קובץ חדש בהם: השנים שחלפו מאז יצא "דברי פועלות" ועמן התפתחויות מגדריות, שזה יבוא לידי ביטוי ציבורי, התחושה כי מה שעבר על חב רה אחת עבר בעצם על כלל החברות וראוי יש נקודות התיישבות חדשות שקמו, וישנו גלגל חוזר ברגשות שרת, קומה אחא. 116 שטורמן רבקה, בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 117 ציטוט מתוך מכתבה של ברכה דובובסקיה מקיבוץ גבת ליוכבד בת רחל וליליה בסביץ אחרי קבלתה את הקובץ חברות בקיבוץ, בתוך: צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, כרך ח', עמ' 113. כצנלסון )עורכת(, דברי פועלות. בקובץ חברות בקיבוץ אף פורסמו קטעים ורשימות שהופיעו בקובץ "דברי פועלות". להרחבה על הקובץ "דברי פועלות" ראו: שכטר, רחל כצנלסון שזר. 119 בסביץ, במירוץ, עמ' בסביץ ליליה, "פעולה תרבותית", דבר הפועלת שנה ח', גליון 5 )י'ט אייר תש"ב (, עמ'

258 ובתחושות של החברות בקיבוצים הצעירים והרצון ליצור קובץ שבו ישתתפו גם בנות העליות 121 החדשות ובנות תנועות הנוער בארץ- שגם הן חלוצות, אך קולן עד כה נעדר. מכאן יוצא כי כוונת הקובץ לא הייתה להציב במרכזו את הפרט, וגם לא את האירוע המסוים או הסיפור החד פעמי. הביטוי הנשי המרוכז נועד לתעד ולכונן נרטיב חדש אך אחיד של מעשי הנשים בעבר, וכן לחשוף את עולמן הפנימי של הכותבות והמספרות ובכך לתמוך רגשית בקוראות 122 שהתמודדו עם בעיות דומות. הספר יועד בעיקר לדור השני ולעולות החדשות והצעירות שלא הכירו את סיפורן, מעשן ופועלן של המייסדות והראשונות. וכדברי בסביץ: "יהא נא הספר גשר בין שני דורות ויביע לדור הצעיר את אשר לא תמיד תדע האם להביע לילדיה והחברה הוותיקה 123 לעולה הצעירה". מעל דפי העלון הקיבוצי השתיים את החלטתן: "צרור מכתבים", שאותו כאמור ערכה בסביץ באותו הזמן, נימקו פרק זמן זה של קיום קיבוצנו עשיר בתולדות הארץ בכלל והאדם החי בקיבוץ בפרט. אבל החברות בביטוין המעיטו להבליט תקופת יצירה זו. עתה גמלה ההחלטה לכנס את הביטוי 124 ליצירת החב רה ומחשבתה, ללבטיה והרגשותיה. כפי שהביעה בבירור לא פעם, בסביץ ראתה בנרטיב הנשי כנרטיב המרכזי, אך למרות זאת כנרטיב שלא בא לידי ביטוי ציבורי: יד לחב רה בכל היצירה הגדולה ומפני זה אנו חושבים, שקובץ זה, למרות היותו ביטוי של חברות בלבד,- יהיה יחד עם זה בבואה נאמנה לחיי הקיבוץ... מעטים עדיין שטחי העבודה של החב רה שמצאו את ביטויים. ההישגים וההתלבטויות של החב רה עוד חבויים בפינות. לכן מורגש כל כך הצורך לחשוף את רחשי החב רה, לסכם את עמדתה בחיינו ולהתוות את הדרך 125 לעתיד. 9. העבודה על הכנת הקובץ: בסביץ ובת רחל ידעו עד כמה קשה לחברות להביא לידי ביטוי, הן בכתב והן בעל פה את סיפורן, הגיגיהן ומחשבותיהן, ועל כן הן פנו לחברות ההתיישבות, ובעיקר לחברותיהן מעין חרוד בבקשה 126 שתשתתפנה בקובץ ותשלחנה מאמרים רשימות, קטעים מיומנים, זכרונות ומכתבים. בנוסף לפנייתן הציבורית מעל דפי העיתון, אספו והעתיקו בסביץ ובת רחל דברי חברות שפורסמו בקובץ "דברי פועלות", ביומנים קיבוציים שונים, בצרור מכתבים ובעיתון מבפנים. אולם היענות החברות הייתה דלה ומועטה. רבות מהן התנגדו לכתוב בתואנה שהן אינן רגילות לכתוב על עצמן, העברית שלהן אינה טובה מספיק וכן הן חששו שהדברים יתקבלו כהתפארות 121 בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, מתוך ההקדמה לספר. 122 בסביץ ליליה, "החברה בקבוץ", מבפנים, כרך י'א, חוברת ג' )שבט תש"ו-ינואר 1496(, עמ' 395: שכטר תמר, "היינו חבר מצילות" מאבקה של ליליה בסביץ למען חברות הקיבוץ", הרצאה ביום עיון לכבוד פרופ' מרגלית שילה )ינואר 9010(, עמ' בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(,, מתוך ההקדמה לספר. 124 המערכת, "על הקובץ החב רה בקיבוץ", צרור מכתבים )159( 14 )י'ג תשרי תש"א (, כרך ה', עמ' שם, עמ' שם, עמ'

259 שלהן בהישגיהן. ניתן לראות בתשובות החברות ביטוי לפסיביות שלהן ויותר מכך לחוסר הבטחון שלהן. בסביץ ובת רחל לא אמרו נואש. הן ניגשו תחילה לחברותיהן מעין חרוד ורשמו מפיהן את חוויותיהן וזיכרונותיהן ולאחר מכן המשיכו למסע ארוך בין קיבוצים שונים וראיינו שם חברות רבות שפתחו בפניהן את לבן וסיפרו דברים שבדרך כלל בחיי היום, יום לא דיברו עליהם ולדברי 127 בסביץ "הן סיפרו פחות מאשר עשו". ראוי לציין כי חלק מהחברות שהתראיינו או כתבו לבסוף, ביקשו להישאר בעילום שם והעורכות נענו לבקשתן וחתמו בסיומת "חברה" או כתבו את האות הראשונה של שמן הפרטי, אולם נראה כי היו גם מקרים שהן לא נענו לבקשות כאלו, כאשר היה מדובר בדמות או בסיפור בעל משמעות היסטורית, נשית וייחודית ועל כך התנצלה בסביץ במאמר "בשולי הספר" שנכתב כסיום לספר ופורסם לאחר מכן גם בעיתונים "דבר הפועלת" ו"צרור 128 מכתבים". מדוע היה כה חשוב לחברות לכתוב או לספר את סיפורן בעילום שם? להשערתי ניתן לראות בבקשה זו עדות כפולה, הן לחששותיהן כפי שהציגו אותם בתחילה, שהסיפור ייתפס כגאווה לא ראויה, והן מחוסר בטחון של רבות מהן כי סיפורן אינו חשוב מספיק ולפיכך אינו ראוי לפרסום. לדעת החוקרת תמר שכטר הסיבה לכך נבעה מהתחושה הנשית שהכתיבה הנשית הינה "כתיבה לא רצינית" העוסקת בזוטות החיים ולא באידיאה ובמעשה הקולקטיבי ההרואי. חששן מגינוי 129 ובקורת גרמו לצנזורה עצמית. מכאן יוצא כי על אף שהספר ביקש להציג ובעקבות זאת לעצב דמות נשית של העברייה החדשה המשדרת חוזק ויציבות, הנשים בחנו את הספר הדרך עיניים גבריות וביקשו להתאימו לחברים. ראוי להעיר כי למרות האנונימיות בה ביקשו החברות להישאר, את רובן לא היה קשה לזהות, במיוחד באותם ימים כאשר ההתיישבות העובדת הייתה קטנה ורוב חברות הקיבוץ המאוחד הכירו זו את זו ואת סיפורי החיים שלהן. העובדה כי לספר רואיינו נשים בעלות סיפורי חיים מרשימים ופועלן היה ייחודי, קשה להניח שהקוראות, כמו גם הקוראים, לא ידעו במי מדובר גם כאשר הכתיבה הייתה כאמור בעילום שם. לאחר מסע זה, היו בידיהן של ליליה ויוכבד עדויות וסיפורים של כמאה וחמישים חברות מעשרים ושמונה ישובים של הקיבוץ המאוחד וכן מעט חומרים שלוקטו כאמור מעלוני הקיבוצים ומהקובץ "דבר הפועלת". השתיים הבינו כי בידן ישנו מספיק חומר הראוי אף למספר ספרים והן החליטו לפרסם את סיפורן של כמאה מן החברות בקובץ ראשון, מתוך תקווה שהן יוציאו קובץ 130 שני בהמשך. ואכן מתחת לשער הספר "חברות בקיבוץ" מופיעות המלים "קובץ ראשון". 127 בסביץ, ולו רק, עמ' : הנ"ל, במירוץ, עמ' בסביץ ליליה, "בשולי הספר", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' : בסביץ ליליה, "הקובץ חברות בקיבוץ", דבר הפועלת, שנה ט', גליון 19 )ג' טבת תש"ד (, עמ' : הנ"ל, "בשולי הקובץ חברות בקיבוץ", צרור מכתבים )911( 197 )י'ח טבת תש"ד (, כרך ח', עמ' , הנ"ל, ולו רק, עמ' שכטר תמר, "מתוך ההקדמה לקובץ חברות בקיבוץ ב'" )בהכנה לדפוס(. אני מודה לתמר על ששיתפה אותי בתובנות אלה. 130 בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות. 241

260 3. מבנה הקובץ ותכניו: בסביץ ובת רחל בחרו לחלק את העדויות והסיפורים לשלושה מדורים מרכזיים: "פרקי חיים"- בארץ ובגולה, "בעבודה" ו"ביחידות ובציבור". בסך הכל השתתפו בקובץ חמש עשרה חברות מעין 131 חרוד, כולן מקבוצת הנשים המייסדות. תכני הספר היו במידה רבה חדשים וחשפו עולם חדש של רגשות אישיים נשיים במגוון תחומי החיים. כך למשל מובאים בספר סיפור ההיכרות של עטרה וחיים שטורמן והתפתחות אהבתם 132 ב"שנים בארץ". מצוטטים בו לראשונה קטעים מיומנה האישי של רבקה מחנימית שנכתב ברוסית, הוטמן באדמה בימי מלחמת העולם הראשונה ואז תורגם על ידה, בו היא מספרת על רגשותיה וקשייה בראשית בואה לארץ, בהיותה בת שבע עשרה, ובחורה יחידה בין הבחורים. 133 מתוארים בו כמיהתה לעבודת השדה, קשיי השפה, שמחת האימהות ועוד. שרה יצקר תארה בספר את ימיה בקומונה במגדל, בסלילת כביש צמח- טבריה, בו עבדה בסלילה ממש, בניגוד לרוב הבחורות שעבדו בכביסה ובמטבח, ראשית התהוות הטיפול המשותף בעין חרוד וחוויית הימים 134 הראשונים במקום. רחל רוזנפלד תארה בו את ימיה הקשים בחדרה, שאיפתה להיות רפתנית, 135 וכן היא חשפה דפים מיומנה האישי בהם היא מעלה את רגשותיה. מרים קלנר סיפרה לראשונה 136 בהרחבה על עבודתה במשתלת עין חרוד וטובה שופמן על עבודתה ברפת. הקטעים "אמהות" של שרה נוימן, ו"לא זו הדרך" של אוה טבנקין, המדגיש את התנגדות להפלות או לכריתות רחם 137 יזומות למניעת הילודה, "שלישי" של בסביץ החושף את קשיי הזוגיות בחברה קולטת עליה, ועוד רשימות רבות, פתחו צוהר רחב אל עולם משמעותי עד אז. 9. פרסום הקובץ: נשי הסמוי מן העין שלא ניתן לו ביטוי ממשי עוד טרם ביקשו ממזכירות הקיבוץ ומהוצאת הספרים לאשר את הוצאת הספר פנו בסביץ ובת רחל לשניים מחברי עין חרוד שנמנו עם התומכים העיקריים והעקביים בכל מאבקי החברות, יצחק טבנקין ואברהם תרשיש )בעלה של בת רחל( ובעידודם של אלו, הן פנו לזאב יוסקוביץ )יוסיפון(, אז חבר תל יוסף ועורך העלון הקיבוצי "מבפנים", בבקשה שיערוך את הספר. לדברי בסביץ, יוסיפון אישר ואף החל במלאכת העריכה, אך לפתע הודיע שהוא מסרב להמשיך, בלי שהיא מפרטת למה )אולי גם הוא לא הסביר את החלטתו(. לאחר שפנתה יוכבד בת רחל לסופר מנחם פוזננסקי שיערוך הוא את הקובץ, קיבלו השתיים את הסכמתו, אך בשל עיסוקיו הרבים התעכב זמן העריכה ופוזננסקי הציע כי הוא יערוך את המדורים "פרקי חיים" ו"ביחידות ובציבור" וחברו מנחם שחורי, שעבד כמגיה בעיתון דבר יערוך את המדור "בעבודה". בסביץ עבדה 131 שם: בסביץ ליליה, דבר הפועלת ט', גליון 19 )ג' טבת תש"ד (, עמ' : הנ"ל, "בשולי הקובץ חברות בקיבוץ", צרור מכתבים )911( 197 )י'ח טבת תש"ד (, כרך ח', עמ' , הנ"ל, ולו רק הד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א, עמ' שטורמן עטרה, "שנים בארץ", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' מחנימית רבקה, "דפים מתוך יומן", שם, עמ' יצקר שרה, "מתוך היריעה", שם, עמ' רוזנפלד רחל, "שלבים", "מתוך פנקס", שם, עמ' קלנר מרים, "במשתלת עין חרוד", שם, עמ' : שופמן טובה, "מפי רפתנית", שם, עמ' שם, עמ' , 242

261 בצמוד לעורכים ובמקביל עסקה בעניינים טכניים רבים כגון חיפוש אחר בד מתאים לכריכת הספר, ציור ועיצוב האותיות ועוד, מה שמוכיח כי על אף שלא ערכה שבפועל הייתה שותפה מלאה בעצמה את הספר, הרי ואולי אף היוותה זרז בהוצאתו, שכן העיסוק בעניינים הטכניים עורך זמן רב והעובדה שהיא "קיצרה" עניינים היה משמעותי. בנוסף, לאחר הוצאת הספר היא עסקה גם ביחצנות שלו. היא ניסחה מודעות בביטאונים שונים, כגון "דבר הפועלת" בזו הלשון: בהוצאת הקיבוץ המאוחד יצא לאור חברות בקיבוץ קובץ ראשון. החומר כונס ע"י ליליה בסביץ ויוכבד בת רחל, ערוך ע"י מ. פוזננסקי ומ. שחורי. לקיבוצים ולמושבים, למגויסות ולמגויסים, לחברות בארגוני אמהות עובדות ובאגודות מקצועיות, להסתדרויות נוער ובכל קניה מרוכזת- הנחה. הפצה ראשית: מוסד ההספקה של הקיבוץ המאוחד, אפשר להשיג גם 138 בסניפי דבר. בסביץ גם הקפידה לשלוח את הספר כשי לאישים חשובים ובולטים מתנועת העבודה ותנועת 139 הפועלות, לסופרים ומשוררים שונים ועוד. הקובץ הוצא לראשונה על ידי הקיבוץ המאוחד בשנת 1493 ויצא לאור עד לשנת תש"ט בשלוש מהדורות. המהדורה הראשונה של הספר הודפסה ב- 1,500 עותקים, זמן קצר לאחר מכן, ב הופיעה מהדורה שנייה והשלישית יצאה ב התגובות וההדים כאספקלריה להבנת משמעותו ותרומתו המגדרית של הקובץ: מתוך עדויות שונות נראה כי הקובץ התקבל בהתלהבות ודברי הערכה רבים נכתבו לבסביץ ובת 141 רחל מאת מבקרים, סופרים ומשוררים ואישי ציבור רבים. השתיים דאגו לפרסם את המכתבים בעיתונים ובביטאונים שונים, כחלק ממסע הפרסום שערכו לספר, ואכן ניתן למצוא בעיתונות הקיבוצית והכללית של אותה תקופה תגובות רבות לקובץ, הן מאישי ציבור והן מחברות וחברי קיבוצים שונים. א. הספר כהיסטוריוגרפיה מחודשת ומחדשת- השמעת הקול הנשי הנעלם והנאלם: נשים רבות, הן מקרב ההתיישבות העובדת והן מחוץ לה, ראו בספר חלוץ שיוביל לפתיחת סגור ליבן של נשות היישוב ולסיום האלם הנשי בביטוי ובכתיבה. במילים אחרות, הספר נתפס בעיני נשים רבות ככלי לשינוי מגדרי. במיוחד לנוכח השואה, ו'חוסר האונים' של היהודים הגלותיים, הספר הציג את דיוקן האשה החדשה שהתעצבה בארץ. לאה מגד מרעננה העירה/ שאלה: "אולי 142 יפלס הספר הזה נתיב לאשה, בקרעו את אלם שפתיה לביטוי"? הקוראים השונים חשו כי בהוצאתו של הקובץ, מולא חלל ריק בהיסטוריוגרפיה היישובית. 143 הנרייטה סאלד כתבה ליוכבד בת רחל כי "קובץ זה בא למלא במידה ידועה את שחסר היה לי". גם חנה אגמון, חברת עין חרוד, ששירתה באותה עת במצרים, במסגרת גיוסה לחיל העזר של 138 דבר הפועלת, שנה ט, גליון 19 )ג' טבת תש"ד (, עמ' בסביץ ליליה, במירוץ, עמ' שם, שם. 141 שם, עמ' מגד לאה, צרור מכתבים )919( )י'ב אדר תש"ד (, עמ' סאלד הנרייטה, "מהדי הקובץ", צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, עמ'

262 הצבא הבריטי )האט"ס(, קיבלה את הקובץ "חברות בקיבוץ" ומעבר לגאווה שחשה כחברה במשק ממנו ובו יצא הספר היא ראתה בו כלי למידע היסטורי וליתר דיוק- לידע של :her story הראיתי את הספר לחיילות והתפארתי- מפני שספר זה נדפס אצלנו, מפני שחברות כתבו אותו. אתן לכל החיילות לקרוא בו, מפני שברוב המקרים פרק זה מחיינו בארץ זר ורחוק ולא תמיד 144 מובן ומותר להן לדעת באיזה סבל אישי השתתפה האישה ברכישת היקר לנו בארץ. סיפורה של חברת עין חרוד, עטרה שטורמן, שפתח את הקובץ, קיבל הדים רבים ממספר אישים שהתרשמו מאד מסיפורה. זאב דורסיני מוותיקי עין חרוד כתב לה כי "רשימתה היא תעודה 145 היסטורית יקרה. ככה נוצרת מחדש הסטוריה של עמנו השב לתחייה בארצו". גם דוד בן גוריון 146 העיד כי "רשימתה של עטרה היא תעודה אנושית ממדרגה גבוהה". ראוי להדגיש כי את שטורמן היה צורך לשכנע רבות כי תשתתף בקובץ והיא הייתה מבין אלו שחשבו כי אין בסיפורה משהו מיוחד או ראוי לפרסום. בת רחל ובסביץ עמלו רבות והשקיעו שעות ארוכות, הן בשכנוע והן בראיון ובהעלאת סיפור חייה על הכתב. ב. הספר כחוויה נשית: רבים, בהם גברים ונשים, התרשמו מהספר וחשו כי הוא עורר בהם את החוויה הנשית שנעדרה מההיסטוריוגרפיה. רבקה כצנלסון, חברת מערכת דבר הפועלת, כתבה כי הספר כובש במקוריותו 147 והוא חדש ושונה ומעורר חוויה מסעירה בקריאתו. גם הסופר והעורך משה מוסנזון, ששירת באותה עת בבריגדה היהודית כתב לליליה : אומר לך מה הייתה הרגשתי בשעת קריאה? חושש אני, כי לא אמצא מלים לכך... איני יודע למה, אבל כמו שאתן מסוגלות לכתוב, לא יכתוב לעולם גבר... והקובץ הזה- משהו נפלא. בנשימה עמוקה קראתי. רשימות מרתקות בכוחן הפנימי... גדול כבר התור בינינו המחכה 148 לספר". גם נשים שהשתתפו בספר העידו כי בהעלאת סיפוריהן על הכתב והפיכתם לנכס ציבורי, הם נדמו להן כשל סיפורי אחרים. כך למשל, כסניה מנען, מהבולטות בנשות הקיבוץ המאוחד כתבה: בימינו האפלים ספר זה הוא כקרן שמש המעוררת אמונה בחיים יוצרים, ביופיים, בתוכנם העמוק... כבר מזמן לא ראיתי ספר שהוצא כך... אפילו סיפורי שלי, שכה מוכרים לי, נראים אחרת בספר כזה. זו באמת מתנה וצוואה לדורות הבאים. ספר נפלא, ולרבים, רבים הוא יוסיף 149 אומץ רוח והרגשת נעורים. 144 חנה אגמון אל חנה ורבר, מכתב משנת 1499, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 9, תיק דורסיני זאב, "מהדי הקובץ", צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, עמ' בן גוריון דוד, "מהדי הקובץ", שם, עמ' כצנלסון רבקה, "חברות בקיבוץ- מקור", דבר הפועלת י', גליון 9-1 )כ'ז שבט תש"ד (, עמ' מוסנזון משה, "מהדי הקובץ", צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, עמ' כסניה, "חיים יוצרים", דבר הפועלת י', גליון 9-1 )כ'ז שבט תש"ד (, עמ' 99-91: "על הקובץ חברות בקיבוץ", צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, עמ'

263 הצנחנית חביבה רייק קיבלה את הספר במתנה מחבריה בקיבוץ מענית במסיבה שערכו לכבודה 150 לפני צאתה לשליחות. למרות הפקודה להמעיט בלקיחת חפצים, בחרה רייק לקחת את הספר 151 עימה. לעדותם של עורכי הספר "חביבה", תהילה עופר וזאב עופר, היא הזדהתה עם רבים מהסיפורים בקובץ שהזכירו לה את לבטיה שלה ואת חייה בקיבוץ שלא תמיד עלו בקנה אחד עם ציפיותיה. בחודשי שליחותה היא קראה בו שוב ושוב, בעיקר ברגעי בדידותה, והוא עורר בה את 152 געגועיה לבית ואת כמיהתה למשפחה. הספר נמצא ב )תש"ה(, על ידי השליח הנזי וייס מקיבוץ רמת השבים, עם חפצים נוספים של רייק ליד הכפר בוקובץ והוחזר לקיבוץ מענית, שם 153 הוא שמור ב"בית חביבה" שהוקם להנצחת זכרה, בתוך תיבת עץ בעלת מכסה שקוף. העובדה כי רייק, חברת קיבוץ מענית, בשליחותה המסוכנת בו. מוכיחה כי היא בחרה לקחת עימה את הספר בכדי ראתה בו ביטוי לזהות העברייה לקבל ממנו עידוד וחיזוק החדשה שהיא עצמה ביקשה לייצג בשליחותה. ניתן לראות מכאן כי ההשתאות וההתפעלות שעורר הספר בתקופה כה סוערת וחווית הקריאה בו גרמה ועוררה תחושה של חיבור אליו ולדמויות הנשיות המציאותיות ג. הספר כיצירה חינוכית: חברות קיבוצים ואישים חשובים בתנועת העבודה ראו בספר כלי חינוכי ממדרגה ראשונה עבור הדורות הבאים, דבר ששיקף כאמור גם את רצונן של העורכות. כך א.א. קבק, דוד בן גוריון ויעקב 154 פיכמן כתבו כי הספר חשוב ומחנך והוא מהווה נכס תרבותי ומכשיר חינוכי רב מעלה. הצנחנית חביבה רייק, שבחרה כאמור לקחת עימה את הספר לשליחותה ראתה צורך להכיר אותו לאנשי הגולה ולהציג באמצעותו את הדגם הנשי החדש שהיה מנוגד ליהודי הגולה. תהילה עופר וזאב עופר סיפרו כי בסמינר הרעיוני הספונטני שקיימו השליחים לחברי תנועות הנוער בסלובקיה הייתה רייק היחידה שהביאה עימה חומר מקורי מהארץ- את הספר "חברות בקיבוץ". היא קראה בעברית ותרגמה לסלובקית קטעים שתיארו את החיים בקיבוץ והדברים היו פתח לשיחה על 155 הגשמה סוציאליסטית-ציונית. יהודית גריביצקי, חברת אשדות יעקב, תיארה את התרגשותה מהספר, בכורכה את שלושת מטרותיו יחד: אני מעלעלת בו בקובץ. כבר הרשימה הראשונה ממלאה את לבי רטט מיוחד... נכס יקר נוסף לספרות העבודה, אותה ספרות, שאין דומה לה בעולם... הביטוי לאשר עבר על החברות, החל מהעלייה השנייה... יש בהם מן המחנך, מן הכובש את הלב... כל שחבוי היה פרץ בשירת חיים אדירה... יש בו בקובץ זה שלמות יתר, בגרות יתר. מפלסות הלב הבודדות היו למאות. צעדי 150 עופר תהילה ועופר זאב, חביבה, עמ' 901: בסביץ ליליה, במירוץ, עמ' לעדותם של תהילה עופר וזאב עופר היא מיאנה להיפרד מהספר וארזה אותו בתרמילה. בערב צאתה לשליחות קראה קטעים שהתייחסו ל"מרד החברות". ראו: עופר תהילה ועופר זאב, חביבה, עמ' , 152 שם, עמ' 937: 911, 11, בסביץ ליליה, במירוץ, עמ' שם, שם: עופר תהילה ועופר זאב, חביבה, עמ' , 154 א.א.קבק, בן גוריון דוד, פיכמן יעקב, "מהדי הקובץ", צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, עמ' עופר תהילה ועופר זאב, חביבה, עמ'

264 הבודדים תחילה היו לצעדי הרבים... רגעי החיים האפורים לעתים, מצטרפים ומתלווים לאותו 156 הולם גדול של יצירה עברית בארץ. קשה להגיד באופן מוחלט לאור הרשימות בספר האם בסביץ ובת רחל ביקשו להציג בקובץ מודל נשי מסוים של החברה בקיבוץ או לתת ביטוי לקול הנשי המגוון. קשה גם לדעת האם רצו להציג דמות חזקה או דווקא להבליט את קשיי הנשים? בניגוד לעדויות הרבות בנות הזמן, חוקר התנועה הקיבוצית הנרי ניר טען כי הספר, שנכתב במטרה חינוכית ושימש כשופר תעמולתי, גרם לבסוף לאכזבה ותסכול בקרב חברות שחינוכן התנועתי היה מבוסס עליו, כיוון שבמבחן המציאות הן 157 נוכחו לדעת על בשרן כי הספר שיקף תמונה אידילית שלא הייתה קיימת באמת. דעתו של ניר מסבירה מדוע גם גברים התלהבו מהספר וראו בו ערך חינוכי שכן תאם להצהרותיהם. סביר כי ספר שהיה מציג את המצב המגדרי נכוחה לא היה הופך לרב-מכר. בעיקר בלטה אידיליה זאת בתחום העבודה. שלושים וחמישה קטעים בספר תיארו את עבודת החברות בענפי החקלאות והמלאכה ורק עשרה עסקו בענפי השירות. נטייתן של בסביץ ובת רחל הייתה ללא ספק להדגיש את האידיאל החלוצי ולאו דווקא את המציאות, שהראתה כי דווקא בשנות הארבעים, בזמן 158 יציאת הספר, הלך והתמעט חלקן של החברות בחקלאות ורובן עבדו במוסדות השירותים. גם החוקרת רוני כוכבי- נהב טענה כי מלבד הישגי החברות ניתן להבחין בו בכאב, סבל, ייאוש ותחושות של קרבן וויתור נשי גדול. לדעתי קביעה זו מוגזמת במעט ואינה ניתנת לאישוש מספיק 159 מתוך העדויות המובאות בספר. 6. קובץ ב'- כשלון שיתקון? הוכחה ממשית לדעתו של הנרי ניר בדבר אכזבת החברות )לעיל(, לא מצאתי, אולם ייתכן כי העובדה שבסופו של דבר החלק השני של "חברות בקיבוץ" )קובץ ב'(, אותו קיוו בסביץ ובת רחל להוציא לא יצא אל הפועל קשורה לדברים אותם טען. השתיים אמנם הוציאו 'קול קורא' וביקשו לקבל רשימות, מכתבים ויומנים של חברות וכבר היה בהן: בידיהם מספר לא מבוטל של סיפורים ועדויות. בסביץ אף פנתה כבר לפוזננסקי ולהוצאת הקיבוץ המאוחד אולם כפי שעולה מתוך מכתב שכתבה בת רחל לבסביץ מבית בוסל בצפת במאי 1497 )תש"ז( פוזננסקי סירב לקחת על עצמו את מלאכת העריכה ובת רחל החליטה שהיא אינה מעוניינת להשתתף בהוצאת הקובץ, זאת על אף אי שביעות רצונה של ליליה בנידון. במכתב נימקה בת רחל את החלטתה בסיבות שונות, העיקריות היעדר חומר מספיק: על אף שבת רחל ובסביץ בחרו במודע להשאיר רשימות שנכתבו לקובץ א', עבור הקובץ השני, נראה כי החומר היה דל ולא היה מרשים מספיק. כך ביטאה את הרגשתה בת רחל: על חינוך אין לנו מה להוציא- ואיננו צריכים להוציא דבר שהוא יהיה דל בתוכנו. לא מספיק זכרונות- נחוץ בסיס אידיאי- וזאת אין לעשות ואין יסוד שזה יהיה- כשאנו מכירים ויודעים 156 גריביצקי יהודית, ""על הקובץ חברות בקיבוץ", צרור מכתבים )919( 194 )י'ב אדר תש"ד (, עמ' ניר, מה העיק עליהן, עמ' על השינויים בעבודת החברות ומקומן בענפים השונים הורחב לעיל, בפרק העוסק בעבודת החברות. 159 כוכבי-נהב, אתרים במחוזות הזכרון, עמ'

265 שהחברות העוסקות בחינוך אין ביכולתן לעשות זאת- 160 צ'נטחובסקי זה אינו מספיק. לא אפרט יותר. ולהשליך את יהבינו רק על שושנה גם במכתב אחר, אותו כתבה בת רחל לבסביץ כעבור ארבעים שנה, ספק העירה, ספק שאלה בת רחל: מתייצבת השאלה בכל רצינותה... הימצאו לו קוראים קוראות? עם כל ערכו החינוכי והתרבותי שאני בוודאי אינני חולקת על כך... יקנו כמה עשרות ספרים והיתר? יהיו מונחים 161 במרתף? נראה כי למרות רצונה של בסביץ להוציא את הקובץ, גם בשנות הארבעים וגם לאחר מכן, בשנות השמונים, בת רחל הייתה מציאותית יותר והבינה כי על סמך החומרים שבידיהן לא ניתן להוציא קובץ שני בהיקף ובעוצמה של הקובץ הראשון. אירועי ההווה שדחקו את העבר: כבר בעת עריכת הקובץ הראשון, שיצא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נדרשו בת רחל ובסביץ לשאלה האם נכון להוציאו בימי ההשמדה הנוראים. הן עצמן וחברות אחרות התלבטו בשאלה, כפי שסיפרה בסביץ בסיום הספר: בתקופה שהמלחמה הייתה קרובה לגבולות ארצנו, ועל מפעלנו ריחפה סכנת כליה, היינו מוזרות מאד, כמעט "מטורפות" בעיני עצמנו... החברות שאליהן פנינו בבקשה שתכתובנה, גם 162 הן היו נתונות להרגשה, שאין טעם לכתוב עכשיו. להשערתי, זו הייתה אחת מהסיבות המרכזיות שבשלהן לא יצא לבסוף קובץ ב'. כדברי בת רחל: החומר שישנו אינו הולם את התקופה של הצנחנות והגטאות... אני כשלעצמי איני מעריכה 163 עכשיו חומר היסטורי 'מימי בראשית'. נראה כי אירועי השואה וגבורת חברות דוגמת צביה לובוטקין במרד גטו וורשה דחקו את ערכי העשייה החלוצית של ראשית ההתיישבות. חוויות אלו נראו עתה כאין וכאפס לעומת ההתרחשויות האחרונות. גם במכתב אחר אותו כתבה בת רחל לבסביץ, היא עמדה בדעתה כי הקובץ אינו עומד במטרות ובייעוד שהציבו לו בראשית הדרך: ליליה, אל תכעסי עלי גם אני הייתי רוצה שספר כמו "חברות בקיבוץ" תקראנה החברות 164 בקיבוץ ומחוצה לו. אך האקטואליה של עכשיו דחפה את ההיסטוריה. 160 בת רחל יוכבד, מכתב לליליה בסביץ מבית בוסל בצפת ) (, בתוך: ארכיון אישי- בת רחל יוכבד, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 9, תיק בת רחל יוכבד, מכתב לליליה בסביץ מנען ) (, בתוך: ארכיון אישי- בת רחל יוכבד, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 9, תיק 3. אני מודה לתמר שכטר על שהביאה לתשומת לבי את המכתב הנ"ל. 162 בסביץ ליליה, "בשולי הספר", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' בת רחל יוכבד, מכתב לליליה בסביץ מבית בוסל בצפת ) (, בתוך: ארכיון אישי- בת רחל יוכבד, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 9, תיק בת רחל יוכבד, מכתב לליליה בסביץ מנען ) (, בתוך: ארכיון אישי- בת רחל יוכבד, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 9, תיק 3. בהקשר זה ראוי לציין כי חלקו הגדול של החומר נשמר בעיזבונה של ליליה בארכיון הקיבוץ 247

266 נראה שדבריה של בת רחל, כמו גם ספקותיה שלה השפיעו על בסביץ וגרמו לה בסופו של דבר לזנוח את כוונותיה להוציא את קובץ ב'. ו. סיכום: חברות עין חרוד בעיצוב התרבות הקיבוצית והיישובית: העשייה התרבותית, פסגת היצירה האינטלקטואלית והאסטתית, תפסה מקום מרכזי בעין חרוד כבר מראשית ייסודו. חבריו, כמו גם חברותיו, ראו עצמם כיוצרים וכמובילים תרבות ייחודית וחדשה עבור החלוצים, "העברים החדשים" בארץ ישראל. יחד עם זאת, תהליך כניסתן של החברות לעשייה התרבותית והשפעתן עליה היה איטי והדרגתי. כמו בזירה הציבורית, כך גם בעשייה התרבותית לקחו חלק פעיל והובילו שינויים משמעותיים, רק מספר מועט של החברות. בשנות העשרים, אז שקדו אנשי עין חרוד, לתת ביטוי עברי וארץ-ישראלי מחודש לחגים המסורתיים, כמעט ולא מורגשת תרומתן של הנשים. בדיונים הסוערים שנערכו קולן לא נשמע וחלקן ניכר כמעט אך ורק בתחומים המגדריים- מסורתיים ועיקרם עשייה חינוכית, הווי אומר עיצוב תרבותי של חגים ומועדים עבור ילדי הדור השני. עם זאת, לעיתים קדמו אלה ליוזמות תרבותיות הקשורות לחברים המייסדים וההכרח ליצור "יש מאין" עבור הדור הבא, היווה זרז ליצירה תרבותית ייחודית גם עבור הקולקטיב כולו. במיוחד בלטה עשייה זאת בהקשר התרבותי של השבת העין חרודית. זאת ועוד, בשנים אלה היו חברות מעטות שהתמקדו בהפיכת העלונים הקיבוציים ממקור אינפורמטיבי למקור המאגד בתוכו תחומים מגוונים אחרים והיוו במידה רבה יצירה תרבותית כתובה. ראוי להדגיש כי בשנות העשרים היו מרבית החברות עסוקות בעיקר בכניסתן לתחום המקודש ורב החשיבות ביותר, העבודה, ובשל העובדה כי לא יכלו להתפנות ו"להילחם" בכל החזיתות יחד, הן העדיפו במודע או בתת מודע, בראש ובראשונה להתמקד בתחום אחד ולאחר מכן להמשיך ולכבוש עוד עמדות חשובות אחרות, בזירה הציבורית, הן זו החברתית-פוליטית והן זו התרבותית. בשנות השלושים והארבעים, לאחר שהצליחו ליצור ענפי עבודה חקלאיים לחברות רבות וכן יזמו את חוק "השליש" שאיפשר כניסת חברות נוספות למרחב הציבורי, ניתן לראות טביעת חותם של עשייה תרבותית- נשית בתחומים רבים ומגוונים. גם בשנים אלו ניתן להצביע על תהליך הדרגתי בקרב החברות: מעשייה תרבותית-מגדרית, פנים-קיבוצית, במהלך שנות השלושים, שעיקרה יוזמות בעיקר עבור החברות עצמן )כגון חוגי עברית וחוגים לידיעת המשק(, או בתחומים מסורתיים, כגון עיצוב מחולות החגים של ילדי עין חרוד על ידי רבקה שטורמן, ליצירה תרבותית מקיפה בשנות הארבעים, שנועדה לפרוץ מהמקום הלוקאלי- הפנימי אל המרחב ההתיישבותי כולו. עם אלו ניתן למנות יוזמות כגון הקובץ "חברות בקיבוץ" וכן את ריקודי המסכת הידועים והמוכרים של רבקה שטורמן שהציגו אירועים כלל יישוביים ונועדו לציבור כולו. יש שיטענו כי עדיין ניתן לראות בעשייה תרבותית זו כמגדרית וככזו הנשארת בתחום הנשי ואינה פורצת מתחומי המגדר. אולם, העובדה כי הקובץ של בת רחל ובסביץ, מחולותיה של שטורמן, ספרה "מסיבות" של שושנה "המורה" ועוד היו מוכרים גם לגברים רבים, שאף הגיבו עליהם בחום המאוחד ולאחרונה החליטו החוקרות תמר שכטר וסמדר סיני ללקט את סיפורי החברות שנאספו במאמצים מרובים על ידי ליליה ויוכבד ולהוציא את קובץ ב' של החברה בקיבוץ. בימים אלו עמלות סיני ושכטר על קיבוץ החומר, עריכתו והבאתו לדפוס. 248

267 ובהערכה, מוכיחה כי נשות עין חרוד פרצו לא רק מהתחום המקומי לתחום היישובי, כי אם גם מהתחום הנשי-מגדרי לתחום התרבותי הכללי. עם זאת ניתן לומר כי תרומתן התרבותית של החברות בתחומים המגוונים השונים זכו למעט מאד תשומת לב, ואף זו הייתה לעיתים בעלת גוון מזלזל שהמעיט מאד בתרומתן של חברות הקיבוצים בכלל ונשות עין חרוד בפרט ליצירות החברתיות והתרבותיות השונות שהוצגו בפרק זה. העשייה החברתית-קיבוצית של נשות עין חרוד התמקדה בעבודתן, בפעילותן בזירה הציבורית ובעשייתן התרבותית. תחומים אלו קשורים קשר הדוק האחד עם השני, משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. אילולא הצליחו נשות עין חרוד לכבוש עמדות בעבודה היצרנית, ספק אם היו מצליחות לשנות את מקומן )או היעדרן( בפעילות הציבורית והתרבותית. השתלבותן של חברות עין חרוד במרחב הקיבוצי-חברתי, היא גם זו שאפשרה להן להרחיב את פעולתן מעבר לתחום הפנים קיבוצי ולפעול לשילובן גם במרחב הציוני-לאומי, עליו אעמוד בשער הבא. 249

268 שער שלישי החברה במרחב הציוני-לאומי 251

269 פרק חמישי: שליחות תנועתית-ציונית כמעצבת זהות נשית עין-חרודית בשנות העשרים המוקדמות תנועת "החלוץ" פעלה בצורה אינטנסיבית בקרב העיירות היהודיות באירופה. התנועה פעלה בקרב בני הנוער בערים ובעיירות במסגרת ה"חלוץ הצעיר", וביצירת קיבוצי הכשרה לנוער מגיל שמונה עשרה, שמטרתם להגשים אורחות חיים חלוציים על מנת 1 להיות מוכנים לחיי קיבוץ עם עלייתם לארץ. עם עלייתם של רבים ממדריכי התנועה ובוגריה לארץ, נוצר מחסור בכוחות מובילים להעמקת הרעיון החלוצי בקרב הנוער היהודי. סניפים רבים 2 של החלוץ פעלו כמעט ללא כח הדרכה מסודר, ללא ידע עברי ורקע תנועתי, ומכאן התעורר הצורך לעבות את מערך הפעילות של התנועה בשליחים מהארץ. למן מחצית שנות העשרים החלו לצאת חברי קיבוצים בשליחות תנועת "החלוץ" לארצות אירופה במטרה חינוכית-לאומית שבמרכזה עמד הצורך ליצור עוד בחוץ לארץ הוויה ארץ-ישראלית אשר תכין את הצעירים לקראת עלייתם לארץ והצטרפותם לתנועה הקיבוצית. לדעת החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן, מפעל השליחות יצר מעין "בועה" בה רוכזה תמצית התפיסה בדבר הטיפוס העברי החדש ובאמצעותו 3 ניתן לבחון את תפיסתם העצמית של יושבי הארץ ואת האופן שבו ביקשו ליצור זהויות חדשות. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאורך שנות השלושים, שהו באירופה כמה עשרות 4 שליחים, נציגי תנועות חלוציות מגוונות, בהם נשים מועטות. מעין חרוד יצאו בשנים אלו שמונה נשים כשליחות. חמש מהן, יוכבד בת רחל, חנה ארסט, פרומקה אשד, אוה טבנקין וליליה בסביץ נסעו במסגרת משפחתית, יחד עם בן זוגן, אך במהלך השליחות פעלו בה באופן עצמאי ובמישורים שונים משלהם. שלוש מהן, מרים שלימוביץ, שולמית ז'רנובסקי ופרומה טיגר )שעזבה לאחר מכן את עין חרוד(, היו רווקות. חלק מהנשים כיוכבד בת רחל וליליה בסביץ, שהיו נשים שהובילו ועמדו בראש העשייה המגוונת של נשות עין חרוד, יצאו לשליחות מספר פעמים בשנים הנידונות. מטרת נסיעתן של כל השליחות, בין נשואות ובין רווקות הייתה לחנך את הדור החלוצי העתיד לעלות ארצה, אך ניתן לומר כי תוך כדי שליחותן עוצבה והתעבתה דמותן וזהותן הנשית הייחודית, אותה ביקשו להנחיל בעיקר לחלוצות העתידות לעלות לארץ, להצטרף לקיבוצים קיימים ולאחר מכן להקים נקודות התיישבות חדשות, אך בו בזמן השינוי שחל בהן עצמן השפיע על פועלן בעין חרוד לאחר שובן ארצה. התפיסה החברתית סוברת כי 'זהות' אינה מולדת או ביולוגית בלבד, אלא היא מתפתחת ומתעצבת כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתפיסות חברתיות. גם זהות מגדרית אינה נובעת להרחבה על תנועת "החלוץ" ראו: אופנהים, תנועת החלוץ: נשמית, היו חלוצים בליטא. להרחבה על מקומה הספציפי של החברות בתנועות הציוניות ראו: זיידין, החברה בתנועות הנוער. ראו למשל: טיגר פרומה, "מכתב מפולין", מבפנים כ'ט-ל' )כ'א תשרי תרפ"ח(, כרך ג', עמ' 99-91: שלימוביץ מרים, "מפעולות השליחות", דבר הפועלת שנה א', גליון 1 )כ'ד אדר תרצ"ד (, עמ' 91: ז'רנובסקי שולמית, "מתוך מכתביה לחברים שונים", תוספת ליומן עין חרוד 14 )כ'ו חשוון תרצ"ו (, בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. רוזנברג-פרידמן, מפעל השליחות, עמ' שם, עמ' 169. החוקרת הנ"ל חקרה את תופעת הנשים השליחות באירופה בהיבט רחב ומגוון. להרחבה ראו: שם וכן: משימה לאומית מסלול להעצמה נשית, עמ' על מחקריה בנושא השליחות שלאחר מלחמת העולם השנייה אעמוד להלן, בהמשך הפרק

270 5 מהבדלים ביולוגיים בלבד אלא גם כתוצר של הבניה חברתית-היסטורית. בדומה לגברים, הנשים החלוצות, בנות העלייה השנייה והשלישית, שאפו ליצור בעלייתן לארץ את "העבריה החדש", כחלק מהמהפכה הציונית. הדמות הנשית אותה ביקשו לגבש הייתה שונה מהאישה המסורתית הגלותית אותה הכירו בגולה, וכדברי בת-שבע מרגלית-שטרן היא "הציעה פרשנות מגדרית 6 ל'אוטואמנציפציה' הלאומית, בהדגישה כי שינוי במעמד הנשים ייתכן רק במאבק עצמי". ואולם, כיוון שהח ברה הגברית הטילה עליהן את האחריות לגידולו של "העברי החדש", האמהות הפכה 7 ליעדן המרכזי של נשות התנועה הציונית. לילך רוזנברג-פרידמן שחקרה את מפעל השליחות לחו"ל בתקופת היישוב הצביעה על כך כי הזהויות השונות שהרכיבו את עולמה של "העבריה 8 החדשה", השפיעו גם על זהותה של השליחה ועל תהליך עיצובה. מטרת פרק זה הינה לבחון את שליחותן התנועתית-ציונית של נשות עין חרוד לחו"ל מפרספקטיבה מגדרית ובכך לחשוף את זהותן הנשית העין- חרודית המקורית שהמשיכה להתעצב תוך כדי שליחותן. אמנם הן יצאו בראש ובראשונה לשליחות מטעם התנועה, ובתור נשים יועדו לתפקידים בעלי אופי נשי ואימהי, אולם, כיוון שבמידה רבה היו השליחות בעלות מרחב חופשי הן גם עיצבו בעצמן את ייעודי שליחותן, בהתאם לתפיסות החדשות שאימצו. זהותן זו לא התעצבה באופן מיידי אלא בד בבד עם עשייתן. הפרק בנוי כרונולוגית ובכך חושף גם את אופן התפתחותה של הזהות הנשית החדשה שיצרו שליחות עין חרוד. א. שליח ות נעדרת זהות מגדרית: : 9 "השליחות הראשונה של חברי עין חרוד בפולין הקנתה לתנועה החלוצית תנופה רבת ממדים" באמצע שנות העשרים )1495(, ביקשו ההסתדרות העולמית של תנועת החלוץ והוועד הפועל של ההסתדרות, ממזכירות הקיבוץ לשלוח פעילים לפולין. מטרות השליחים בשנים הראשונות התרכזו בשלושה מישורים עיקריים: ארגון סניפים מסודרים לנוער במסגרת החלוץ הצעיר, ייצוב קיבוצי ההכשרה מבחינה כלכלית ורעיונית, הגדלת מספר החברים בה ובארגון קיבוצי עלייה 10 שיעלו לארץ כקבוצה מלוכדת אחת ויקימו גרעין להתיישבות חדשה בארץ. עם קבוצת השליחים הראשונה מקיבוץ עין חרוד נמנו אוה טבנקין וחנה ארסט שמשליחותן אין עדויות אישיות על פועלן ויוכבד בת רחל-תרשיש שהייתה בעצמה חניכה בתנועת החלוץ באוקראינה ועלתה לארץ ב- 1491, כארבע שנים לפני יציאתה לשליחותה הראשונה בפולין. בספרה 11 האוטוביוגרפי "בנתיב שהלכתי" התייחסה בהרחבה לשנות שליחותה בחו"ל. בת רחל לא הסבירה מדוע נבחרה דווקא היא לצאת בשליחות התנועה אולם להשערתי היה בכך שילוב של שני ששון-לוי, זהויות במדים, עמ' מרגלית-שטרן, הוא הלך בשדות, עמ' מרגלית-שטרן, בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה', עמ' : סטולר-ליס, כך אגדל, עמ' : אלבוים-דרור, האשה הציונית, עמ' רוזנברג-פרידמן לילך,מפעל השליחות, עמ' 160. ציטוט מתוך דבריה של יוכבד בת רחל, בין השליחות הראשונות של התנועה בחו"ל. ראו: בת רחל, בנתיב שהלכתי, עמ' 76. שם, עמ' בת רחל תיארה בהרחבה גם את שליחותה בשנות העשרים ובמיוחד את שליחותה בגרמניה במחצית השנייה של שנות השלושים. ראו: שם, עמ' , 252

271 גורמים עיקריים: בראש ובראשונה העובדה שהיא עצמה עלתה ארצה זמן לא רב לפני כן והכירה את התנועה. כמו כן בן זוגה היה אברהם תרשיש, שהיה אישיות מרכזית ופעיל ציבור ועל כן סביר להניח שהתנועה הייתה מעוניינת בשליחותם של בני זוג שיהיו מן הצד האחד פעילים ומהצד השני יכירו את הנפשות הפועלות. על אף שהשניים יצאו כבני זוג, הם פעלו בנפרד, באזורים נפרדים. בת רחל שהתה רוב הזמן בגליל וילנה ועיקר פעילותה היה בשני מוקדים: האחד, יצירת קשר עם סניפי החלוץ שהיו פזורים בעיירות ובערים שבמחוז וארגון פעולות רעיוניות עימם. בת רחל אף פעלה יחד עם חומה חיות חברת יגור, שיצאה אף היא באותו הזמן לשליחות, בארגון סניפים מסודרים של החלוץ הצעיר ברחבי פולין. המוקד השני של פעילותה היה קשור למשרד הארץ- ישראלי של ההנהלה הציונית וכלל מתן אישורי עלייה לחברי החלוץ. כאשר סיכמה בת רחל, לאחר שנים, את שליחותם הראשונה של חברי עין חרוד בחו"ל, היא התייחסה בעיקר להישגים כלליים, ועיקרם גיבוש רעיוני של חברי התנועה והעמקת הזדהותם עם השייכות לקיבוץ וראייתו 12 כדרך הגשמה. בדבריה של בת רחל על הישגי שליחותה לא ניתן למצוא אף לא במקצת, התייחסות מיוחדת להיותה אישה- שליחה. אין דיווח על פעילות מיוחדת, שנעשתה מתוך השקפה נשית, יחד עם החברות בתנועת החלוץ הצעיר ובקיבוצי ההכשרה השונים עימן הייתה בקשר, ואף לא על בעיות 13 מיוחדות שנבעו ממינה. עובדה זו בולטת לנוכח תיאוריה את השליחות הבאה שלה בגרמניה, בשנים , עליה יידון בהמשך פרק זה ושבה היה היבט מגדרי. העובדה שלא כתבה כלל על תרומתה הנשית בשליחותה הראשונה בפולין תמוהה ודורשת בירור. נראה לי כי ניתן להסביר את היעדר המודעות המגדרית בשליחותן של החברות בשני גורמים עיקריים: 1. מקומה השולי של "שאלת החב רה" ושל התודעה הנשית- עצמית: למעשה, ניתן לומר כי במחצית הראשונה של שנות העשרים, הייתה עדיין התודעה הנשית- עצמית בחיתוליה. בת רחל הייתה בין חלוצות העלייה השלישית, חניכת התנועה ומכאן שהגיעה ארצה עם תפיסה שוויונית שבה המודל לשוויון הוא הגבר. לפיכך הפנימה את התפיסה הגברית של הפעילות. גם אם בת רחל הבינה עוד טרם צאתה לשליחות כי החיים בארץ ובעין חרוד אינם בדיוק על פי הדגם השוויוני אותו ראתה בדמיונה טרם עלייתה, הרי שעדיין לא חדרה לתוכה ההבנה כי יש בשאלת האישה סוגיה הדורשת התייחסות מיוחדת ועל כן לא ייחסה לכך חשיבות יוצאת דופן בשליחותה הראשונה לחו"ל. 9. מקומה של המהפכה הציונית-לאומית כקודמת למהפכה הנשית: תודעה נשית עצמית נדחקה עקב מרכזיותם של הלאום והציונות בתודעת החלוצות. במילים אחרות הפמיניזם היה משני לציונות. כפי שניכר גם באפיקים אחרים, גם בשליחותן הראשונה לחו"ל, הן לא פעלו באופן נשי עצמאי, אלא סרו למרות התנועה ולאפיקי הפעולה אליהן נדרשו. רק בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ניתן ביטוי למודעותן הנשית, שצמחה בד בבד עם המאבק המגדרי בעין שם, עמ' במכתביה מהשליחות התייחסה בת רחל בהרחבה לפעילותה הן כאישה מול חברי ההכשרה והן בקרב החברות בהם, תוך התייחסות מיוחדת אליהן ואל לבטיהן. ראו: בת רחל יוכבד, "מכתבי שליחות- ברלין", דבר הפועלת שנה ג', גליון ) (, עמ' 930: הנ"ל, בנתיב שהלכתי, עמ' , 170, 253

272 חרוד על העבודה, ההגנה וההנהגה, וזו חידדה את תפיסתן כי הן יכולות ואף רצוי להן לנתב בשליחותן אפיקי פעולה נשיים ייחודיים. ככלל ניתן לסכם ולומר כי חברי עין חרוד שיצאו לשליחות הראשונה בחו"ל פעלו כמקשה אחת ועיקר פעילותם הופנה לגיבוש תנועת "החלוץ". בשנים , הפכה תנועת "החלוץ" לתנועה העיקרית והגדולה עבור הנוער היהודי במזרח אירופה כולה ובפולין בעיקר. סניפי החלוץ הצעיר וקיבוצי ההכשרה הפכו למוקד משיכה לנוער יהודי ובכללו גם לנערות רבות. לימים העידה בת רחל כי בשליחותם הצליחו תוך זמן קצר לבצר את התנועה, להגדילה ולהקנות לחבריה ערכים של 14 ציונות, עבודת האדמה, כיבוש העבודה והתיישבות. ראוי להעיר כי מן הסתם ראייתה של בת רחל, שהייתה ממרחק של זמן, הייתה אידילית מדי ולא תאמה באופן היסטורי מדויק את האירועים. באיזו מידה עיצבה השליחות הראשונה את זהותה של בת רחל ובאיזה אופן היציאה מחוץ לקיבוץ עיצבה את עולמה האישי? נראה כי כמעט ולא חלה התפתחות אישית-מגדרית במהלך שליחותה הראשונה. בת רחל הייתה מגוייסת טוטאלית לתנועה ולא ניתן להבחין בביטויים נשיים ייחודיים בפעילותה החינוכית שהייתה מוקד פעילותה. ב. יצירתה של זהות נשית: : עם התבססות התנועה וקיבוצי ההכשרה, 15 "תנועת החלוץ גדלה ויש צורך שתפעלנה בה גם חברות-שליחות" בהם חיו בצורת חיים שיתופית, עלו גם שאלות הקשורות עם החב רה, הן בחיי העבודה ובחיים הציבוריים בהכשרה, והן בערכים אליהם חינכו בסניפי החלוץ הצעיר. בניגוד לשליחות הראשונה של נשות עין חרוד, שאופיינה כאמור בהיעדר פעילות מגדרית, הרי שבעשור של שנות השלושים, הלכה וגברה פעילותן החינוכית והמגדרית של השליחות בקרב חברות התנועה וההכשרות. ניתן לומר כי בד בבד עם התחדדות פעילותן המגדרית, הלכה והתחזקה גם זהותן המגדרית שלהן. כבר עם ראשית בואן של השליחות בשנת 1491, לסניפים ולקיבוצי ההכשרה, הן עמדו על מצבן 16 הקשה והמופלה של חברות התנועה בכלל וההכשרה בפרט בפן הפיזי והנפשי. החברות הופנו בעיקר לעבודות המטבח והנקיון, הן היו חסרות השכלה עברית ולא נעשו פעולות מיוחדות להכשרתן לחיים בארץ ישראל הן מבחינת עבודתן והן מבחינה חינוכית- רעיונית. יתרה מזאת, חבריהן לדרך האשימו אותן בפסיביות ובחוסר יוזמה ומעבר לכך, שהצטרפותן לקיבוץ ההכשרה 17 לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים אלא ממניעים אנוכיים שם, עמ' 76. ציטוט מתוך מכתבה של מרים שלימוביץ, חברת עין חרוד שיצאה לשליחות בפולין בשנים תרצ"ג- תרצ"ה ) (. שלימוביץ מרים, "בשליחות לחלוץ בפולין", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 9, עמ' 9-1. קיבוצי ההכשרה היו לא אחת בבתים שלא היו ראויים למגורי אדם. בתים נטושים ומוזנחים או דירות צרות ששימשו קודם לכן כבתי מלאכה או רפתות והתנאים הסניטריים בהם היו ירודים. על המצב הקשה בקיבוצי ההכשרה ראו: זיידין, החברה בתנועות הנוער, עמ' שם, עמ'

273 בפגישה מיוחדת שנערכה באוגוסט 1491, לקיבוצי ההכשרה בפולין, בקיבוץ ההכשרה המרכזי "שחריה", הוחלט על הקמת ועדה מרכזית שתפעל להכשרה מיוחדת של החברות. במועצה העולמית שנתקיימה בדנציג נתקבלו החלטות מחייבות ביחס לפעולה מיוחדת בין החברות, מתוך הבנה כי זהו כוח אדם שאין לוותר עליו. מובן כי מי שנרתמו מיד לשינוי מצב החברות בהכשרות היו הנשים השליחות, שלא נדרשו לעשות זאת מטעם התנועה, אלא הבינו את מצוקת החברות בהכשרות וביקשו לעזור להן מיוזמתן האישית. הן החלו מיד בסדרת מפגשים עם החברות ובחשיפתן לחיי הפועלת בארץ. פרומה טיגר, שהייתה אחת השליחות העידה כי "בפגישות אלה הייתה השתתפות ערה של החברות... דיברנו בעיקר על אודות פעולה תרבותית-חינוכית בין 20 החברות... ביררנו גם את שאלת הכשרה מקצועית לחברה". נראה כי בד בבד עם קבלת החלטה מחייבת בתנועה, השליחות הרימו את הכפפה ודאגו ליישם הלכה למעשה את המסקנות שעלו בה. הן המשיכו בפועלן הרעיוני חינוכי כפי שיועד מלכתחילה, אך הן הפנו אותו לפן המגדרי ולהעלאת מודעותן של חברות ההכשרה למקומה של החב רה בקולקטיב. להשערתי, פעילותן הספציפית בקרב חברות ההכשרה הביאה גם לצמיחתה של הזהות הנשית אותה ביקשו ליצור שכן בבואתן שלהן נראתה להן בדמות החניכות הצעירות והן הבינו כי על מנת לשנות אותן, הן עצמן צריכות להפנים את זהותן החדשה. במילים אחרות הן החצינו את דמותן החדשה ואגב הנחלתה לאחרות הן היו צריכות לגבש לעצמן את זהותן המגדרית. עם זאת כיוון שהתנועה הייתה מעל לכל היבט אחר, השליחות הבינו כי אינן יכולות בפעילותן להתרכז רק בשאלות החב רה בתנועה, בעיקר עקב מצוקת כח האדם והצורך לפעול בתחומים נוספים ורבים, כפי שתארה חברת עין חרוד, מרים שלימוביץ' במכתבה לחברי עין חרוד: כל שליחה שקועה בעבודתה אבל כל אחת עושה משהו גם בשטח הסברת ענייני הפועלת בארץ ובגולה, אבל פעולה בלתי מרוכזת ובלתי שיטתית. כדי לעשות דבר מה יסודי, הכרחי להתפנות באופן מיוחד רק לפעולה זו... אבל כעת, כשאין כמעט אנשים לפעולה בגולה, כשאחד מעשרה קיבוצי הכשרה זוכה פעם לביקור חבר או חברה מארץ ישראל, וכשמחוזות שלמים המונים אלפי חברים בסניפי החלוץ ובקיבוצי ההכשרה עזובים ללא כל הדרכה, ללא כל ביקור של מרכז החלוץ, אין להעלות על הדעת שהחברות המעטות הנמצאות כאן תתמסרנה לפעולה 21 ארגונית בין חברות החלוץ, אף כי זוהי פרובלמה יסודית של התנועה כולה. נראה אפוא כי על אף ההבנה והרצון להקדיש פעילות מיוחדת ונפרדת לחב רות בסניפי התנועה ובהכשרות, בסדר העדיפויות של החברות השליחות מעין חרוד, היו עניינים שנתפסו דחופים יותר הכשרת "שחריה" בפולין יוסדה ב )תרפ"ה(, על ידי קבוצת חברים מסניף "החלוץ" בסמיטיץ'. ההכשרה החלה את דרכה במשק חקלאי בקאיאנקה ובשל התנאים הקשים בה עברו החברים לפולסיה. פלוגות שחריה היו מפוזרות על שטח גיאוגרפי גדול. במקביל אליה פעלה הכשרת קלוסובה. הכשרת שחריה הייתה הראשונה שהקימה קיבוץ עירוני והייתה הראשונה שיזמה פעילות מחוזית לכל פלוגותיה. היא יזמה פעולות רבות ומגוונות של תנועת "החלוץ" בפולין. להרחבה על קיבוץ ההכשרה שחריה ראו: סגל ופיאלקוב )עורכים(, שחריה. החלטה זו התקבלה לאחר שהיו שהציעו להקים משקים נפרדים לחברות. החברות התנגדו לכך וכדברי צביה צוקרמן שהשתתפה בועדה: "לא נכון שהחברה לא התאקלמה בקיבוצי ההכשרה. לא צריך להקים משקים מיוחדים לחברות, כי מה היא הגבורה בהתבדלות מן הבחורים...? להיפך, עלינו להוכיח שאנו כוח שווה לחבר בחברה הקיבוצית ושאין אנו נופלים ממנו כם כשאנו עובדים יחד". ראו: שם, עמ' 50. טיגר פרומה, "מכתב מפולין", מבפנים ל'א )כ'ט כסלו תרפ"ח(, כרך ג', עמ' שלימוביץ מרים, "בשליחות לחלוץ בפולין", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 9, עמ'

274 ובהם נאלצו החברות השליחות לעסוק. משמע שעל אף המשמעות המגדרית שהן יצרו לחלק משליחותן, עדיין, השליחות התנועתית קדמה אצלן לשליחות הנשית- האישית. עובדה זו עולה בקנה אחד גם עם סדרי העדיפויות שיצרו בקיבוצן, עת בחרו לדחות את מאבקן האישי לשוויון בעבודה, בחיים הציבוריים ובהגנה עד להתייצבות המצב הח ברתי ולמימוש הרעיון הלאומי בו. מכך ניתן להסיק על זהותן הלאומית. מספרן המועט של הנשים השליחות לא יכול היה להביא לשינוי ממשי ובד בבד עם פועלן בקרב הצעירות, הן קראו להגדלת מספר החברות השליחות בקרב התנועה. נראה שהן לא הצביעו על התפקיד הספציפי שנדרש מהנשים השליחות ואך על פי כן מוסדות התנועה קיבלו בהבנה את קריאתן, שכן התפיסה המסורתית של האישה כאם ומחנכת, תאם את המוקד הרעיוני והחינוכי של השליחות. יחד עם זאת הכנה והבנה של ממש מהי מהות תפקידן, לא קיבלו הנשים טרם 22 יציאתן לשליחות וזו נמסרה להן במעורפל. יוכבד בת רחל העידה כי "תפקיד ה'שליחות', 23 מטרתה ומקומה לא היו ברורים לנו בארץ". שולמית ז'רנובסקי התריעה באחד ממכתביה כי יש 24 צורך גדול בהכנת השליחים לפני צאתם, לגבי טיב עבודתם. גם מרים שלימוביץ, חברת עין חרוד שהתנדבה לצאת לשליחות בשנת 1433, העידה כי: לא הובהר לי בדיוק מהו התפקיד שהוטל עלי. נאמר לי שתנועת החלוץ בפולין גדלה והולכת ועד כה פועלים בה רק חברים שליחים ויש צורך רב שתפעלנה בה גם חברות. יצאתי לדרך ואיתי מטען- עשר שנות חיים בארץ: במשקי פועלות, בתנועת הפועלות ובקיבוץ. כשהגעתי לוורשה, למרכז החלוץ ושאלתי את חברי מהתנועה שקדמו לי בשליחות, מה יהא חוג פעולתי- ענו לי: סעי לקיבוצי ההכשרה, תכירי אותם ותראי מה אפשר לעשות בהם. זוהי ההוראה 25 היחידה שקיבלתי. מהדברים עולה כי למרים נאמר כי יש צורך בפעולת חברות, אולם לא נאמר לה שעליה לפעול בקרב החברות. משמע, תפקידן של השליחות היה מעורפל, והן עצמן, מכח יוזמתן ומחשבתן העצמאית והעצמית בשטח, יצרו לצד הפעולות הרגילות של השליח, את הנישה המיוחדת של הפעילות הנשית והפן הנשי בשליחותן. האפשרות של הנשים השליחות לעשייה עצמאית וגילויי יוזמה הן שהביאו אותן לפעול באופן מוצהר למען הנשים. במילים אחרות, השליחות עברו מהתייחסות גם לסוגיית הנשים, לפעילות מוצהרת למענן. בכך השליחות העין חרודיות לא היו יוצאות דופן. גם השליחות התנועתיות הדתיות שיצאו לחו"ל בשנות השלושים הפגינו את מיטב היצירתיות שלהן בשטח הנשי. כדברי החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן זו הועמדה במוקד פעילותן גם החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן הצביעה על כך שהשליחות הדתיות שיצאו לשליחות בפולין בשנות השלושים לא עברו הכנה מוקדמת ולכן הצלחת שליחותן הייתה תלויה במידה רבה בכישוריהן וביצירתיות שהפגינו בהתמודדותן עם בעיות שונות. להרחבה ראו: רוזנברג-פרידמן,מפעל השליחות, עמ' בת רחל יוכבד, "בפעולה למעו החלוץ והנוער בגרמניה", צרור מכתבים )191( 56 ) ח' אדר תרצ"ט(, עמ' 96. ז'רנובסקי שולמית, "מתוך מכתביה לחברים שונים", תוספת ליומן עין חרוד 14 )כ'ו חשוון תרצ"ו (, בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: הנ"ל, "מכתבי שליחות- בליטא", דבר הפועלת שנה א', גליון ) (, 5 עמ'.190 שלימוביץ מרים, "בשליחות לחלוץ בפולין", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 9, עמ'

275 דווקא בשל היותו "תחום מוזנח, בשל נחיתותן של הנשים בכל הקשור להכשרה ולעלייה ובעיקר 26 מתוך רצונן של השליחו ת לעצב זהות נשית חדשה". מעיון בתעודות, מכתבים ויומנים של השליחות העין חרודיות, שולמית ז'רנובסקי, פרומקה אשד, מרים שלימוביץ ויוכבד בת רחל, שיצאו לשליחות בשנים , עולה כי שליחות עין חרוד במזרח אירופה ובגרמניה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה פעלו במספר תחומים עיקריים: העמקת הרעיון החלוצי בקרב חוגי הנוער היהודי והקמת קיבוצי הכשרה לבוגרים: כבר עם ראשית פעילותם הבינו השליחים ובכללם השליחות, כי בראש ובראשונה יש צורך בהכשרת מדריכים שיפעלו להקניית ערכים חלוציים בקרב בני הנוער, אך המכשול העיקרי שעמד בדרכם היה המחסור בתקציב. השליחים שיצאו לפולין בסוף שנות העשרים, פעלו רבות להעמקת הרעיון החלוצי בקרב בני הנוער על מנת להכשיר עתודת מדריכים. פרומקה אשד, שיצאה לשליחות בפולין ב- 1433, העידה כי באפריל של שנה זו יזמו השליחים כינוס מיוחד למדריכים בגרוכוב שבמחוז וורשה ולימדו אותם במשך עשרה ימים על חלוציות והתיישבות, הכניסו מילים עבריות כמו כיבוש עבודה, הגשמה, עבודה עברית ועזרה הדדית, ריקודי הורה ושירים. אשד שלקחה חלק בסמינר והייתה עסוקה מאד משך היום, הגדילה לעשות, ומעבר לתפקידה, קראה בערבים בפני המדריכים מאמרים שהיו קשורים לנושאים שנלמדו במשך היום ועל פי עדותה הם האזינו לדבריה בחרדת קודש. 27 סביר כי התחושה כי זקוקים להכוונתה ולידע הארץ ישראלי האישי שצברה העניקה להוויית שליחותה פן של חוויה מכוננת, וגרמה לה עצמה להעצמה נשית- אישית. יוכבד בת רחל בשליחותה בגרמניה, יזמה ייסוד קיבוצי הכשרה ל"בינוניים", הנוער הצעיר בגילאי 11-15, שלא התאים מבחינת גילו לקיבוצי ההכשרה של הבוגרים, אך בשל השלטון הנאצי סבל מחוסר השכלה בכלל וציונות בפרט. המסגרת החדשה שארגנה בת רחל הקיפה מאות בני נוער שלא שמעו מעולם על המושג ציונות ויחד עם השליחים המעטים האחרים שהתמסרו למפעל הכשרת הבינוניים למדו הנערים והנערות עברית, ידיעת הארץ, הסטוריה וציונות והשתלבו 28 בעבודה חקלאית במידת האפשר, כגורם חינוכי יותר מאשר מקצועי. בת רחל כאשד, חשה בשליחותה כי יצרה "יש מאין". מבורות כללית של הנוער עימו עבדו, הן יצרו חבורה של צעירים בעלי ידע ציוני עמוק, דבר שהביא אותן כאמור לתחושת העצמה. השליחים גם טרחו על הקמתם של קיבוצי הכשרה שפעלו כקיבוץ ארצי עם משק חקלאי ופלוגות עובדות, בעלי קופה משותפת, מחסן כללי, הנהלה ואסיפות כלליות הדנות בתוכן העיקרי של 29 ההכשרה: עלייה לארץ וכיבוש. עשייתן החלוצית-ציונית של הנשים השליחות מעין חרוד בזירה החינוכית מלמדת על תפיסתן התנועתית. אין ספק כי הן העמידו במוקד פעילותן את התנועה ובראייה זו הן תפסו את עצמן ואת תפקידן. יחד עם זאת, גם במסגרת התנועתית הן יצרו לעצמן נישה ייחודית, של דמויות העושות 26 רוזנברג-פרידמן, מפעל השליחות, עמ' אשד פרומקה, "מכתבים", חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' בת רחל, בנתיב שהלכתי, עמ' טיגר פרומה, "מכתב מפולין", מבפנים כ'ט-ל' )כ'א תשרי תרפ"ח(, כרך ג', עמ'

276 והפועלות "מעבר" להגדרת ולשעות התפקיד. הקדשתן העצמית לפעילות התנועתית, וכן העובדה שהן הוערכו על כך, הביאה להעצמתן האישית. עשייה מגדרית-נשית חדשה: מסוף שנות העשרים הנשים השליחות לקחו על עצמן, ביוזמתן האישית, בנוסף לתפקידים הכלליים של השליחים, גם את הטיפול בשאלת החב רה בתנועה הן בסניפי החלוץ וביתר שאת בקיבוצי ההכשרה. את תחומי פעילותן הספציפית בקרב החברות ניתן לראות במספר מישורים: עבודה: אחד התחומים המרכזיים בו פעלו השליחות היה הניסיון להנחיל בכל קיבוץ הכשרה ופלוגותיו גם במובן המעשי אך גם במובן התיאורטי, על ידי שיחות והרצאות, את הצורך ביצירת שינויים בתחום עבודת החברות. השליחות עברו מקיבוץ הכשרה אחד למשנהו ודאגו שהחברות בהם תקבלנה ידיעות בענפי חקלאות נשיים מסורתיים כגון גן הירקות והמחלבה, אך גם בתחומי 30 עיסוק חדשים דוגמת רעיית צאן ובנייה שכללה עבודות בחצץ ובריצוף. ההכוונה לעבודות אלו נעשו מתוך הכרת השליחות את הצורך בהם בארץ ישראל. שולמית ז'רנובסקי שיצאה לשליחות בליטא בשנת 1435 התייחסה בהרחבה לשאלת עבודת החברה בהכשרה, שם אחוז החברות היה גבוה מאחוז החברים, והן היוו כמעט הכולל: מהסך 60% בקיץ ישנן אפשרויות גדולות לעבודה בגננות, ישנם הרבה גני ירק מודרניים ובעליהם יהודים ויש אפשרות להעסיק מספר גדול מאד של חברות, אבל בחורף העבודה הזאת נפסקת. ישנן בערים הגדולות בליטא משתלות גדולות של עצי פרי ובהם אפשר לסדר חברות, הרי המקצוע 31 הזה הוא חשוב מאד בשביל הארץ ומתאים לחברה. מדבריה של ז'רנובסקי עולים היצירתיות והיוזמה שגילתה בפעילותה השליחותית. העובדה כי בררה ודאגה לחלופות בתעסוקת החברות בחודשי הקיץ והחורף, מלמדת על שאיפתה ליצירת זהות נשית חדשה. לא עוד זו הסרה למרות הגברים ומקבלת בהכנעה את היוזמות שלהם, ואת הכפפתם להכוונת הנשים לעבודה הנשית המסורתית, אלא דמות מנהיגה ויוצרת, הדואגת לתעסוקתה העצמית של חברות ההכשרה בתחומים נשיים חדשים. שיחות עידוד ומוטיבציה עם החברות: השליחו ת העין חרודיות, כמו גם שליחות אחרות, דאגו במהלך ביקוריהן בקיבוצי ההכשרה להרצות ולשוחח באופן אישי וקבוצתי עם החברות. מרים שלימוביץ, חברת עין חרוד ביקרה במהלך שליחותה בקיבוצי ההכשרה רבים ומעבר לעצות יישומיות וארגוניות שנתנה לחברי ההכשרה היא נהגה לשוחח בשעות הערב בייחוד עם החברות. לדבריה: הנ"ל, שם, שם. ז'רנובסקי שולמית, "מכתבי שליחים- קובנה", דבר הפועלת שנה ב', גליון ) (, 10 עמ'

277 השליחה הכניסה נימה חדשה בשיחות אלו, שהשליח לא היה רגיל לפתחה- הפועלת בארץ, החב רה בקיבוץ, תנועת הפועלות ומשקי הפועלות. שיחות אלו עניינו מאד את החברות ועודדו 32 אותן להשלטת עצמאותן ביתר שאת בעבודתן ובהשתתפותן בחיים החברותיים של הקבוץ. מדבריה של שלימוביץ עולה העשייה הנשית החדשה, בה הובילו הנשים. הרצון שלהן לפעול דווקא בזירה הנשית ולסייע לחברות ההכשרה מבחינה תודעתית על מנת שירגישו חלק מהתנועה וחלק מהח ברה, אך בה בעת העצמת תודעתן העצמית באשר למקומה, יכולתה וייעודה של האשה בה. לשם כך נהגו השליחות להקשיב לבעיותיהן של החברות בהכשרה, לייעץ ולהדריך אותן. כך כתבה יוכבד בת רחל מברלין: החומר האנושי של החברות המוני. חסרות להן הידיעות האלמנטאריות לא רק על ציונות, אלא גם על ספרות, אמנות... השאלות היותר מעסיקות את החברות הן שאלת היחסים בין החבר לחב רה. לא נתנו לי מנוח והכריחוני לדבר בשאלות אלה. על החברות כאן עובר הרבה כי הן מעטות. הן מאד סובלות מזה- ויחד עם זה הן פוחדות שהן לא 'מהפכניות' מספיק וזה בעוכרן. אם כי השאלה הזאת העסיקה אותי גם בארץ, בכל זאת לא הייתי צריכה לגבש דעה מסוימת 33 וכאן אני כשליחה- מחויבת לעשות זאת. מתוך מכתביה של יוכבד בת רחל עולה כי בניגוד לפולין, שם החברות היוו רוב בקיבוצי ההכשרה, הרי שבגרמניה החברות היו מעטות הן בקיבוצי ההכשרה והן בבתי החלוץ ועובדה זו הקשתה עליהן גם בתחום התעסוקתי וגם בתחום הח ברתי. לכן בת רחל נהגה לשוחח עימן ביחידות וביחד וכן להפגיש את חברות המחוז כולו בסמינרים בהם השתדלה להעביר להן את מושגי התנועה ולעורר בהן את הכרתן העצמית, את העניין לתנועה ולחיי האדם בתנועה, להיות ערות יותר 34 לשאלות הח ברה והחב רה ולהכין עצמן לחיים בארץ. מצד אחד הפעילות הנפרדת של השליחות בזירה הנשית העצימה את זהותן ועיצבה את אישיותן, אולם ראוי לציין כי ההתייחסות לחברות בנפרד גם השאירה אותן באיזה מקום ב'עזרת הנשים', כקבוצה נפרדת, כיוון שפעילותן בקרב החברות לא נתפסה כחלק מהעשייה הכללית בהכשרות, אלא כמשהו נוסף, בצדי השליחות הכללית. מכאן נשאלות השאלות האם השליחות נועדה לאפשר לחברות להשתלב במפעל הכללי או להשאירן בבידול ממנו ומה ניתן להסיק מכך על התפיסה המגדרית של השליחות? למעשה היו אלו אותן שאלות שאפיינו את עשייתן גם בקיבוץ. האם ההיבדלות סותרת ופוגעת בשוויון, או שזו היבדלות למען השתלבות שתשתלם בטווח הארוך? נראה לי כי מלכתחילה לא ביקשו השליחות לפעול בנפרד או בשולי הייעוד התנועתי. הן הקדישו עצמן לפעילות תנועתית וביקשו לפעול עבור ולמען התנועה, אך יחד עם זאת העובדה כי נוצר פתח של פעילות נשית נפרדת, בה יכלו להיות מובילות,יוזמות ויוצרות, במקביל לצורך הממשי בפעילותן בקרב החברות בהכשרה שהיו צמאות לידע תרבותי וזקוקות להכוונה ולסיוע מעשי, שלימוביץ מרים, "בשליחות לחלוץ בפולין", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 9, עמ' 9. בת רחל יוכבד, "מתוך מכתבים לחברים" ) (, יומן עין חרוד 913 )ט' כסלו תרצ"ז (, בתוך ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. בת רחל יוכבד, "מכתבי שליחות- ברלין", דבר הפועלת שנה ג', גליון ) (, עמ' 930: הנ"ל, בנתיב שהלכתי, עמ' ,179,

278 הולידו את שאיפתן לעצב זהות נשית חדשה וחיים חדשים ואלו הפכו במהרה לכח המניע בשליחותן. עריכת חומר עיוני לקריאה בנושא שאלת החברה ותנועת הפועלות: בין יתר פעולות השליחות, הן נהגו לערוך פגישות עם החברות, להקריא להן חומר עיוני בשאלת 35 החברה ותנועת הפועלות ולדון עימן בענייני החב רה בקיבוץ ובהתיישבות. מרים שלימוביץ העידה כי הספר "דברי פועלות" לא ירד מהשולחן בכל סניף החלוץ, בכל קיבוץ הכשרה, בכל 36 הסתדרויות הנוער, במושבות וסמינריונים. יוכבד בת רחל שנסעה כאמור לשליחות בגרמניה בשנים , עשתה, לדבריה, מפנה של ממש בשליחותה זו. מראש נסעה בת רחל בשליחות תנועת הפועלות לטפל במיוחד בענייני החב רות בתנועת "החלוץ". הבחירה בבת רחל כשליחת תנועת הפועלות לא הייתה מקרית. מוקד עשייתה בעין חרוד למן סוף שנות העשרים הופנה לשאלת החב רה בו. היא הייתה פעילה בשאלות ציבוריות וחברתיות שונות הקשורות למקומה של החב רה בקבוצה. על כן בניגוד לשליחותה הקודמת לפולין בשנת 1495, בה כאמור לא התייחסה כלל לשאלת החברה, בשנים אלו היא התמקדה בעיקר בטיפול נושא החב רה ולשם כך פעלה במגוון דרכים במישור התרבותי. ראשית, היא יזמה הוצאה של חוברת מיוחדת בגרמנית בה תורגמו כל המאמרים בנושא החב רה בקיבוץ שהופיעו בעיתון הקיבוצי "מבפנים" וב"דבר הפועלת" במשך השנים. מדבריה ניתן לחוש את האחריות הכבדה שחשה בפעולתה זו: כאן כולם דורשים את הוצאת החוברת ולי יש פחד מפני החוברת הזו. אני מרגישה שההוצאה הזאת מאד אחראית. היא תקבע את היחס לתנועת הפועלות ואת האחריות הזאת קשה לי 37 מאוד לקחת על עצמי, בייחוד כאשר החומר הוא יותר אישי מאשר פובליציסטי- מסביר. ניתן לטעון כי בדבריה ישנו ביטוי לעובדה שבפעילותה עמדה למבחן שאלת הצלחת שליחותה, ולא בהכרח תפיסתה המגדרית, אולם יש להניח כי מראש נבחרה דווקא היא לצאת בשליחות התנועה משום תפיסתה הנשית הייחודית ועל כן גם תפיסה זו עמדה בוודאי במוקד עשייתה ונגזרה ממנה. בנוסף, יזמה בת רחל שבירחון "החלוץ" יוקדש מדור מיוחד בשאלות החב רה בארץ. היא עצמה פרסמה בו רשימות על החב רה והשמירה שכן שהתה בשליחות בתקופת המאורעות ומיד לאחר הצלחתו של "מרד החברות" בעין חרוד. כמו כן היא הנהיגה גם הוצאת חוזר על מצב העבודה בין 38 הפועלות בארץ. נשאלת השאלה באיזו מידה פעילותן המיוחדת של השליחות הועילה ותרמה לחברות "החלוץ" בגולה? נראה לי כי בדברים הבאים יש עדות ואישור לכך שלפעילותן של השליחות היה ערך רב בשנים אלו, בייחוד בעיצובה של זהות נשית חדשה, הן לחברות ההכשרה והן לשליחות עצמן. ראו למשל את מכתבה של טיגר פרומה שעבדה כשליחה בקיבוצי ההכשרה שחריה וקליוסובה בפולין. טיגר פרומה, "מכתב מפולין", מבפנים ל'א )כ'ט כסלו תרפ"ח(, כרך ג', עמ' שלימוביץ מרים, "מפעולות השליחות", דבר הפועלת שנה א', גליון 1 )כ'ד אדר תרצ"ד (, עמ' 91. בת רחל יוכבד, "מכתבי שליחות- ברלין", דבר הפועלת שנה ג', גליון ) (, עמ' 930: בת רחל יוכבד, "מתוך מכתבים לחברים" ) (, יומן עין חרוד 913 )ט' כסלו תרצ"ז (, בתוך ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. בת רחל יוכבד, "מכתבי שליחות- ברלין", דבר הפועלת שנה ג', גליון ) (, עמ'

279 באוקטובר 1439 התכנסה ביוזסוב, על יד וורשה, מועצת "החלוץ הצעיר". חברת עין חרוד, מרים שלימוביץ שהשתתפה בכינוס כתבה כי: למועצה זו של החלוץ הצעיר היה אופי אחר מאשר לכינוסים דומים של תנועות נוער אחרות. בלט בה מספר החברות הרב- 93 צירות בין 70- הופעה שאין אנו רגילים לראות אותה לא בתנועת החלוץ בגולה ולא בתנועת הפועלים בארץ. מהרושם הראשון אשר עשו החברות בהליכותיהן, ניכר היה שלא במקרה זכו להשתתף בתור צירות במועצה זו, כי הן- הן 'המחותנים' העיקריים של 'השמחה': הן העובדות במועצות הגליליות של החלוץ הצעיר והן עושות את עבודת התנועה יום- יום; הן מנהלות את מושבות הקיץ והן מבקרות ומכוונות את העבודה הארגונית והתרבותית- חינוכית בסניפים. כל משתתפות המועצה נושאות בעול התנועה באחריות ובמסירות יוצאות מהכלל. רוב הצירות השתתפו בדיון על כל השאלות שעמדו על סדר היום, ורעננות וערות שפעו מדבריהן... החברות דיברו אך ורק עברית חיה ועסיסית. כובד ראש ואחריות הורגשו בדבריהן ובכל ישותן- ואכן לא קל הוא התפקיד 39 שהעמיסו החברות הצעירות על שכמן: הכשרת הדור הצעיר להגשמה חלוצית בארץ. מרשימתה של שלימוביץ ניתן להשערתי להסיק שגם אם השליחות לא הקדישו את כל זמנן ומרצן לטיפול בשאלת החב רות בתנועת החלוץ, הרי שעצם התייחסותן לשאלה הן בשיחות הכלליות והאישיות שערכו עם החברות בסניפים, בקיבוצי ההכשרה ובפלוגות, והן בארגון עבודתן ועריכת חומר עיוני על הפועלת בארץ, הן הצליחו ליצור שינוי בתפיסת נערות וחברות "החלוץ" את עצמן ואת הבנת יכולותיהן הארגוניים, הח ברתיים והתרבותיים. במידה רבה ראייה זו של עשייתן השפיעה עליהן עצמן והן חזרו משליחותן מתוך עמדה נשית חזקה יותר מכפי שיצאו ממנה. יחד עם זאת, זו ראייתן שלהן ולא מצאתי עדות חיצונית שתאשש או תזים את הדברים. עשייה מגדרית-מסורתית: נקיון, בריאות והזנה בנוסף ללפועלן של השליחות בנושאים חינוכיים, חברתיים ומגדריים, הן פעלו גם בתחומים שנתפסו נשיים מסורתיים. השליחה הראשונה מעין חרוד שהתייחסה לנושאי הבריאות, הנקיון וההזנה בקיבוצי ההכשרה בפולין הייתה מרים שלימוביץ. כבר בשבועות הראשונים לשליחותה, כאשר ביקרה בקיבוצי ההכשרה על מנת לבחון את דרכי פעולתה במהלך השליחות, היא נתקלה בתמונה קודרת במצבם: דירות צפופות ומוזנחות, תזונה דלה ומחלות רבות. שלימוביץ החליטה כי בשליחותה תפעל למען שיפור הנקיון, ההזנה והתחלואה בקרב קיבוצי ההכשרה, למרות נסיונה האישי הדל בתחומים אלו, שכן בעין חרוד עבדה במשתלה, שהייתה ענף חקלאי- יצרני מבוקש בקרב החברות. אחת הנערות בהכשרה, חוקה סתוי שעלתה לימים יותר לעין חרוד במסגרת עליית הנוער סיפרה כי מרים לימדה אותה לבשל ב"סיר גדול". לימים כשנפגשו במטבח הילדים של עין 40 חרוד התפלאה סתוי כי מרים היא שלומדת ממנה כיצד לבשל. בפועלה של שלימוביץ ניתן לראות כי התפיסה המגדרית המסורתית, כי מדובר בתפקיד נשי, הוטמעה בה. היא למדה באופן עצמאי מספר עניינים הקשורים בתזונה ובישול, על ידי ביקור בבתים פרטיים ובמוסדות שונים ולאחר מכן עברה בכל קיבוצי ההכשרה והדריכה את החברים שלימוביץ מרים, "מכתבי שליחות", דבר הפועלת שנה א', גליון 4 )כ' כסלו תרצ"ה (, עמ' סתוי, "חלוצה מפולין", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

280 ובעיקר את החברות באילו דרכים ניתן להיטיב ולשפר את התזונה במסגרת התקציב ולדאוג לנקיון "ההולם ציבור תרבותי" כדבריה. על פי עדותה: מהר מאד נוכחו החלוצים לדעת כי בדאגה יתרה ובהתמסרות רבה ישנה האפשרות גם בגבולות 41 התקציב הדל לסדר אוכל משביע, מזין ומבריא, ולהשליט נקיון בקירות הבית ובחדריו. לגבי התחלואה הרבה בקרב החלוצים בקיבוצי ההכשרה, הבינה שלימוביץ כי ראשית יש צורך להשריש בחלוצים את ההבנה כי יש לשמור על בריאות גופם ויחד עם שולמית ז'רנובסקי שיצאה עימה לשליחות, הן החלו לארגן את העזרה הרפואית לקיבוצי ההכשרה. הן גייסו בכל עיירה ועיר את טובי הרופאים היהודיים וסידרו בתי הבראה שהיו מעין בתי חולים ששימשו את חברי 42 ההכשרה החולים עד להבראתם. ניתן לומר כי בעשייה זו ניכרת העצמת זהותן הנשית- המסורתית. כאמור, נשים אלו כלל לא עסקו בכך בקיבוץ, אך השליחות 'הוציאה' זאת מהן. במילים אחרות, מה שעורר התנגדות שלהן בקיבוץ, בגולה מילאו בהסכמה ואף יזמו זאת. נראה כי על אף העובדה שהעבודות הנשיות-מסורתיות היו מאוסות עליהן בעין חרוד ואף אחת מהשתיים לא עבדה בהן בקיבוץ, הרי שבמהלך שליחותן, כאשר אלו נעשו בתנאים אחרים, ונתפסו על ידן כהכרחיים, הן ראו אותן כמשהו אחר, ועל כן עשו אותו בהשלמה, מתוך תחושה של שליחות. יש לשאול מדוע בארץ הן שללו עבודות אלו ואילו דווקא בשליחותן, עת ביקשו להנחיל דגם נשי חדש, הן ההינו לעבוד בהן? נראה כי המרחק מהארץ והעובדה שבאו כשליחות אפשרו להן לבטא עצמן ללא אילוצים. למעשה ביציאתן לשליחות הן כבר זכו למעמד משודרג, בשונה ממעמדן הנחות בקבוצה. מכאן יוצא כי השליחות אפוא מעצימה היבטים שונים, חדשים ומסורתיים כאחד, זאת על אף הסתירה והמתח ביניהם. מהדברים נראה כי בשליחותן של חברות עין חרוד בולטת ההבחנה המגדרית הסטריאוטיפית, שכן את מוקד פעילותן הן הפנו לעניינים נשיים: הן בתחום התפקידים הנשיים המסורתיים מקדמת דנא, היינו פעילותן לשוות לקיבוצי ההכשרה דמות של בית, של דאגה לחבר, ואורח חיים בריא, תרבותי ותנועתי והן ביוזמתן ליצירת משקי העזר החקלאיים ובתי מלאכה המתאימים לעבודת החברות. 43 מכאן גם עולה הצורך בשליחות, שהרי הגברים לא יעסקו בפעולות אלו. חברת עין חרוד ליליה בסביץ נתנה ביטוי לתפיסה זו ברשימתה: קשה עבודתן של השליחות, אבל אור של אמהות שופע ממסירותה לאותם אלפים ועשרות האלפים הנערים והנערות השואפים לארץ. ידה של השליחה בכל- בשיחה, במטבח, בבית ההבראה, בהכשרת החברה. ואנו יודעות- לא תקום הגולה החלוצית בלי המשענת הזו של 44 עשרות ומאות חברות מהארץ. גם בסביץ, שראתה בעצמה בת דמותה של האשה החדשה, מעין מודל לחיקוי, התייחסה למוקד פעילותן של השליחות דווקא בזירה הנשית-מסורתית. אך מן הצד השני ניתן לומר כי הפעילות הספציפית בקרב החברות בהכשרה והקדשת תשומת לב מיוחדת לעיצוב דמות החב רה בתנועה שלימוביץ מרים, "בשליחות לחלוץ בפולין", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 99, תיק 9, עמ' 5-3. שם, שם. שם, עמ' בסביץ ליליה, שנה עם דבר הפועלת", דבר הפועלת שנה ב', גליון 1 )כ'ו אדר ב' תרצ"ה (, עמ'

281 החלוצית ובקיבוצי ההכשרה חרגה במידה רבה מהעיסוקים הנשיים-מסורתיים שהוזכרו לעיל. יוזמתן הבלעדית של השליחות העין חרודיות ועשייתן במגוון תחומים צפנה בחובה את התפיסות המנוגדות ששררו יחדיו בזהותן הנשית הייחודית. מלבד פעילותן בקיבוצי ההכשרה, הנשים השליחות השתתפו גם בכנסים, בישיבות ובסמינרים המחוזיים והארציים של התנועה, בהם הרצו על תנועת הפועלות בארץ, על החב רה בהתיישבות ובקיבוץ ועל החינוך המשותף. חשוב לציין כי חלק מהשליחות כמעט ולא השמיעו את קולן באסיפות החברים ובדיונים הכלליים שהתקיימו בקיבוץ ואילו במסגרת עבודתן השליחותית הן נאלצו לצאת מכבלי ביישנותן ולדבר בפני קהל גדול של משתתפים. בכך מתגלה פן נוסף לאופן בו עיצבו השליחות את זהותן. שולמית ז'רנובסקי, חברת עין חרוד, שעל אף היותה אם חד הורית, יצאה לשליחות בליטא בשנת 1435 כתבה לחברתה בעין חרוד: תארי לך שכעבור חודשיים להיותי בליטא יצאתי להתווכח עם חבר השומר הצעיר בעניין ההכשרה המיוחדת בכינוס של שמונה מאות איש. כמובן, שבארץ אף פעם לא הייתי עושה זאת, אבל כאן הרגשתי חרדה בפני המפעל ואחריות כלפי אותן המאות שבאו לכינוס. זה נתן לי 45 כח ודברתי. הדיבור בפומבי והבעת הדעה והעמדה הייתה ניגוד כמעט מוחלט לדימוי הנשי של חברות הקיבוצים בארץ. כפי שהורחב בפרק שעסק בפעילותה הציבורית של החברה בקבוצה, האלם והשתיקה הנשית היו נחלתן של רוב חברות הקבוצה. חלק מהשליחות עצמן מיעטו גם הן להשתתף בדיונים ובאסיפות. נראה אפוא שהשליחות, שנתפסה בעיני חברות עין חרוד כהגשמת הרעיון הלאומי, הציוני והחברתי, יצרה אצלן שינוי מהותי. היא העצימה אותן ונתנה להן כוח וכאמור, היא גם העצימה את זהותן המסורתית. במהלך שליחותן הזהות האישית והמודעות הנשית "קפצו מדרגה" בעיקר בגלל גודל האחריות שחשו כלפי אותן חברות הגולה, בקרבן ולמענן פעלו. נראה לי כי העובדה שהשליחות עסקו בעניינים מגדריים מתוך בחירה מעידה על רצונן ליצור ולעצב עוד בגולה דמות חדשה של חלוצה עבריה. חב רה שרצונותיה, עקרונותיה, ידיעותיה וערותה הציבורית ברורים וחדים. דמות נשית שאינה חוששת או מתביישת להציגם בפומבי ולממשם. רצונן זה של השליחות גרם להן עצמן לשינוי מהותי בראייתן את עצמן ואת מקומן בח ברה ממנה צמחו והגיעו. מלחמת העולם השנייה קטעה את מפעל השליחות הציונית-תנועתית לאירופה וזו התחדשה רק לאחר המלחמה ולבשה פנים אחרות, בעיקר בשל הצורך ההומניטארי להושיט יד ולסייע לפליטי המלחמה. 45 ז'רנובסקי שולמית, "מתוך מכתביה לחברים שונים", תוספת ליומן עין חרוד 14 )כ'ו חשוון תרצ"ו (, בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס'

282 ג. שליחות למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה: "בלב האנשים פנימה הבהב עוד זיק של אמונה באיש הקיבוץ הבא מהארץ" עם תום מלחמת העולם השנייה התרכזו במחנות העקורים באוסטריה, איטליה ובעיקר בגרמניה מאות אלפי יהודים שרידי שואה. המחנות התקיימו בשנים , עד לפתיחת שערי הארץ לאחר הקמת המדינה. הפעילות במחנה לוותה בשליחים ציוניים מהארץ. כארבע מאות שליחים ושליחות יצאו למחנות העקורים ולצידם פעלו גם נציגים לא פורמאליים של תנועות חלוציות שונות שכונו "השליחים השחורים", כיוון שלא נכללו ברשימת הנציגים הרשמיים של היישוב. 47 השליחים התרכזו בפעילות חינוכית, תנועתית ופוליטית ובהכנת ניצולים לחיים עתידיים בארץ. החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן הראתה כי הנשים שיצאו לשליחות במחנות העקורים מנו בין שליש למחצית ממספר השליחים. רובן היו ממוצא אירופאי, מרביתן היו רווקות, חלקן נשואות ומיעוטן אימהות. גילן נע בין עשרים לחמישים. מהן היו לא מעט חברות קיבוצים שונים. השליחות חברות הקיבוץ נתפסו כעדיפות לשליחות בעיני מוסדות היישוב כיוון שהקיבוץ נתפס כסמל הציוני המובהק. זהותן הקיבוצית של השליחות שכללה עקרונות כגון הסתפקות במועט, שוויוניות, העדפת צורכי הכלל על פני שאיפות הפרט והתגייסות לרעיון הציוני הלאומי היו חלק מהזהות העצמית של שליחות הקיבוץ. הקיבוץ מצידו תמך ערכית ומעשית בשליחות, הן מתוך עמידתו בחוד החנית של העשייה הציונית והן בשל שאיפותיו ליצור עתודה אנושית להתיישבות 48 לאחר חורבן התנועות החלוציות באירופה. מעין חרוד יצאו חמש חברות לשליחות במחנות העקורים, מספר גבוה באופן יחסי, שכן בסך הכל יצאו תשע עשרה חברות מקיבוצים שונים לשליחות. מנתון זה ניתן להסיק על מקומן של חברות עין חרוד כדמויות מובילות וביישוב בכלל. ובעלות השפעה רבה לא רק בקיבוצן אלא בהתיישבות העובדת ביניהן ניתן למנות את שרה ציזלינג, שגדלה ביפו, בת זוגו של אהרון ציזלינג, מעמודי התווך של עין חרוד, שפעלה כשליחה במחנה קיץ של ילדים בצרפת, בת עין חרוד דרורה מחנימי, שפעלה במשך כשנה וחצי )עד מרץ 91(, בבית הילדים אינדרסדורף בגרמניה, סמוך למחנה הריכוז דכאו. שהו בו במשך שנה ויותר כשלוש מאות וחמישים ילדים ובני נוער יהודים לפני צאתם לארץ ישראל. יחד עם מחנימי הייתה חנה ארסט שיצאה מטעם אונרר"א לנהל את בית הילדים והחליפה את שולמית כץ מכפר סאלד ששימשה שם בתפקיד זה לפניה. חברות נוספות מעין חרוד היו אוריאלה מלץ, בתם של יהודית מנש ודוד מלץ, שנשלחה מטעם ההגנה לעבודה במחנות העקורים ובלה פנינית ששירתה עד תום המלחמה בחיל העזר של הצבא הבריטי )האט"ס( ולאחר מכן יצאה כנציגת הסוכנות לשליחות במחנות העקורים בזלצבורג שבאוסטריה, בהם 49 עסקה בעיקר בענייני חינוך. היא הקימה בית ילדים, גן וארגנה קייטנה לשלוש מאות ילדים. על ציטוט מתוך רשימתה של שולמית כץ, חברת קיבוץ כפר סאלד. בתוך: שליחות לגולה, עמ' 915. רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט, עמ' שם, עמ' 190. מתוך: מחנימית דרורה, ארסט חנה, ציזלינג שרה, פנינית בלה, מלץ אוריאלה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: כץ שולמית, שליחות לגולה, יד טבנקין, רמת אפעל, 1414, עמ'

283 פי תיאורי השליחות, התנאים הפיזיים במחנות היו רעועים, הצפיפות הייתה גדולה, המזון היה דל 50 ועל השליחים המעטים הוטל כל העול והנטל של דאגה לפליטים ששהו במחנות. טרם צאתן לשליחות השתתפו החברות השליחות בסמינר שנערך ברמת הכובש במשך שלושה 51 שבועות ולאחריו יצאו למחנות. בניגוד לשליחות שיצאו לפני מלחמת העולם השנייה, כאן כבר הייתה הכנה, שכן הן הלכו לטפל בניצולים, בילדים שעברו סבל נורא, ושביקשו להביאם לארץ. זה לא היה דומה לשליחות לקיבוצי ההכשרה אותם ואת חבריהם נטו להכיר. מלבד חברות אלו, הגיעו במסגרות שונות חברות נוספות מעין חרוד, בעיקר לסמינריונים ולצורך משימות מיוחדות, ביניהן ליליה בסביץ שיצאה מטעם מועצת ארגוני הנשים לכנס שליחות בגרמניה ובאוסטריה, בת עין חרוד רות חייקין שהגיעה במסגרת ההגנה לצורך ליווי עולים באוניית מעפילים ועוד. מתוך הכתובים השונים עולה כי מרבית פעילותן של השליחות הייתה כזו שהתאימה על פי הסטריאוטיפ המגדרי לנשים. רובן פעלו בקרב ילדים, עובדה שללא ספק העצימה את תדמיתן כאימהות, ובתפקידים נשיים מסורתיים כגון טיפול והוראה. ניתן להגדיר את עיקר פעילותן של שליחות עין חרוד במחנות העקורים במספר תחומים: מתן חום, אהבה ותשומת לב: הפליטים במחנות העקורים עברו שבעת מדורי גיהינום. היה צורך לבנות אצלם מחדש מערכת של אמון בבני אדם. הפעילות הראשונה והעיקרית של השליחות הייתה יצירת אמונם של הפליטים, בייחוד הילדים בהן. הן עשו זאת בעיקר על ידי הענקת חום ואהבה ללא גבולות. הן השתדלו לנגוע וללטף את ידי הילדים מתוך הרגשה שכך הן לוקחות אליהן חלק מסבלם ומתחלקות עם גורלם. 52 הן הזדהו עימם וחיו יחד איתם תחת אותה קורת גג ועשו כל שבידן כדי להקל עליהם. לימוד והוראה: אחד התפקידים המרכזיים של השליחות למחנות העקורים היה ייסוד ועריכת תוכנית לימודים מסודרת לילדים הפליטים. הלימודים היוו חלק עיקרי מסדר היום במחנות העקורים בכלל ובבתי הילדים בפרט. ואכן החברות השליחות הצליחו ליצור תוכנית לימוד מגוונת ועשירה לילדים, זאת על אף המשאבים הדלים שעמדו לרשותן וחוסר הניסיון של חלק גדול מהן בהוראה. בדומה לחברות שיצאו לשליחות לפני המלחמה ופעלו בזירות נשיות מסורתיות על אף חוסר ניסיונן, נראה כי בכל זאת התפיסה המגדרית הכריעה. הנשים נתפסו כמתאימות להוראה על אף שלא היה 53 להן ניסיון בכך. המוטו היה שכל מי שמעיזה ומסכימה ללמד, תעסוק בהוראה. המכשול העיקרי שעמד בפני רוב השליחות מעין חרוד היה חוסר היכולת לתקשר עם הלומדים. בניגוד לשליחות אחרות שמוצאן היה אירופאי והן שלטו בשפת היידיש, חברות עין חרוד לא הכירו את השפה, פנינית בלה, "מגולת אוסטריה", צרור מכתבים )961( 146 )י'ח כסלו תש"ח (, כרך י'ב, גליון ב', עמ' 91. סמינר זה היה מיועד לחברי הקיבוצים שיצאו לשליחות. גם הסוכנות ווהסתדרות ארגנו סמינרים בהם הודרכו השליחים לפני יציאתם למחנות העקורים. ראו: קינן, לא נרגע הרעב, עמ' ציזלינג שרה, "מכתב לחברים" ) (, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: מחנימית דרורה, "מכתבים מאינדסדורף", בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, עמ' 16, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: פנינית בלה, מכתב לרחל, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. כץ, שליחות לגולה, עמ' : רות, שם, עמ'

284 והילדים לא ידעו עברית 54 ובכל זאת התקשורת נוצרה והן הצליחו ללמד את הילדים. העובדה כי על אף מכשול השפה יצא מספר כה גבוה באופן יחסי של שליחות מעין חרוד, יש בה כדי להעיד כי מבחינת היישוב הדגם הנשי הרצוי כשליחה לא היה זה שהתאים ביותר מבחינת התקשורת עם הילדים והניסיון בחינוך, אלא זה שנתפס כמייצג את היישוב העברי. ודאי שהצטרפה לכאן גם העובדה כפשוטה כי חברות קבוץ יכלו לעזוב את משפחותיהן מאחר שהקבוץ דאג לנשארים ועל כן הן היו מועדפות. המקצועות שנלמדו היו בעיקר עברית, תוך שילוב שירים וריקודים ארץ ישראליים ומולדת שכללה "כל מה שקשור עם הארץ". בבית הילדים אינדרסדורף הילדים למדו 55 גם חשבון, גיאוגרפיה, הסטוריה, טבע, פיסיקה, ציור, התעמלות, שירה ומלאכת יד. הקושי לעסוק בהוראה בקרב ילדים שעברו את זוועות המלחמה ולעיתים היו עדים לרצח כל משפחתם, היה גדול. לעיתים קרובות הילדים התקשו להתרכז ועל פי עדותן של השליחות, כאשר הצליחו ליצור אווירה של לימוד והישגים של הילדים, הן הרגישו סיפוק של ממש בעבודתן וטעם 56 בשליחותן. הדגשת ייחודו של עין חרוד בהתיישבות כחלק מעיצוב הזהות הנשית בשליחות: חברות עין חרוד, כמו גם החברים בו, ראו בעין חרוד סמל ונושא רעיון. כבר השליחות הראשונות העידו כי לשליחותן הן לקחו את הרוח החלוצית, הראשונית, את התווית הדרך ואת האמונה בצדקתה כדרך חיים שאותם ספגו בעין חרוד. את הכוחות הצפונים בהן שגילו במהלך שליחותן הן 57 ייחסו לשנות החיים שלהן בעין חרוד. בדומה להן חשו גם השליחות שיצאו לאחר המלחמה למחנות העקורים, אולם הן הוסיפו לרגשותיהן גם פן מעשי. הן נהגו לתאר לילדים את החיים בעין חרוד, להקריא להם את היומן שנשלח אליהן מהמשק, לספר להם על דמויות מיוחדות כגון שושנה "המורה", להראות להם תמונות, לקשור קשרים ביניהם לבין ילדי עין חרוד וכן להנהיג 58 בקרב הפליטים ערכים שיתופיים שונים כגון מחסן בגדים משותף, עבודה עצמית ועוד. בכך למעשה העתיקו השליחות את הדגם הקיבוצי המוכר להן למחנות העקורים, מתוך תפיסה כי זהו הדגם האידיאלי לחיים האידיאליים בארץ ישראל. הן ביקשו להציג בפני הילדים עתיד ורוד. בעקבות הפעולות הייחודיות של השליחות מעין חרוד, הן ילדים והן פליטים נקשרו לעין חרוד באופן ספציפי וחשו אהבה וקשר עמוק דווקא אליו. חלקם סיפרו כי בבואם לארץ שאפו להגיע 59 לעין חרוד או לפחות לבקר בו ולראותו. בכך ניתן לראות כי השליחות מקרב התנועה הקיבוצית ציזלינג שרה, "מכתב לילדי בית הספר בעין חרוד", שם, עמ' : הנ"ל, צרור מכתבים )999(, 174 )כ' אלול תש"ו (, כרך י' גליון י'א, עמ' : מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: הנ"ל, "מכתב מאינדרסודף )9.4.97(", יומן עין חרוד 159, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: הנ"ל, "מכתב מאינדרסודף )9.4.97(", יומן עין חרוד 159, בתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. שם, שם. ז'רנובסקי שולמית, "מכתב מפולין", יומן עין חרוד 159 )כ'ט אדר ב' תרצ"ה (, בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: הנ"ל, "מתוך מכתביה לחברים שונים", תוספת ליומן עין חרוד 14 )כ'ו חשוון תרצ"ו (, שם, שם. שרה ציזלינג נהגה לספר לילדים על עין חרוד ועל העמק. חנה ארסט הייתה מקריאה לילדי אינדרסדורף מכתבים שנשלחו אליה מחברי עין חרוד, ליליה בסביץ סיפרה לילדים על החגים בקיבוץ והעמידה תערוכה של תמונות מחגים בעין חרוד. הן הקריאו שירים של משה טבנקין, בן הקיבוץ ועוד. מתוך: ציזלינג שרה, "מכתב לילדי בית הספר בעין חרוד", בתוך: שליחות לגולה, עמ' : ארסט חנה, "מכתב מאידרסדורף )9.4.97(", יומן עין חרוד 159, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: בסביץ ליליה, "בנכר", צרור מכתבים )961( 146 )י'ח כסלו תש"ח (, כרך י'ב, גליון ב', עמ' שורק יעקב, בקר חנה, "שיחה בלוחמי הגטאות על תקופת אינרסדורף", בתוך: ארסט חנה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 266

285 בכלל ומעין חרוד בפרט, ראו מעבר לסיוע ההומניטארי בתפקידן גם את השליחות הקיבוצית בצורך לעבות את ההתיישבות העובדת. זו באה להן בטבעיות מתוך הקשר העמוק וההזדהות שחשו עם קיבוצן. החוקרת לילך רוזנברג פרידמן ראתה בזהות הקיבוצית של השליחות לא רק 60 יעד חינוכי אלא גורם משמעותי בתפקודן ובהשפעתן על מצבן האישי. ההשתייכות לקיבוץ וראייתו כדרך האידיאלית להגשמת ערכי הציונות בארץ הניעה את החברות מעין חרוד להתגייס למפעל השליח ות ולדחוק לשוליים היבטים אישיים אחרים. שרה ציזלינג שהייתה אם לחמישה, יצאה לשליחות מתוך תודעה ציונית עמוקה. בלה פנינית, שאמנם הייתה רווקה, אך סיימה זמן קצר לפני כן שירות ארוך ומתיש במצרים מטעם האט"ס ביקשה במיוחד לצאת לשליחות ודרורה מחנימית איבדה זמן קצר לפני צאתה למחנות את חברה, בן הקיבוץ, נחמיה שיין, יצאה לשליחות בצו התנועה וממניעים לאומיים, אך ייתכן שחברו אליהם גם מניעים אישיים של התמודדות עם השכול. השליחו ת שהתגעגעו לקיבוצן, לביתן ולחיים העין חרודיים, ביקשו להפיג את הקושי הפיזי והנפשי של המרחק עם "הבאת" עין חרוד אליהן. הן נהגו לחגוג עם הילדים חגים ושבתות בנוסח העין חרודי ואף חגים ייחודיים של המשק. חנה ארסט ציינה עם ילדי מחנה אינדרסדורף את יום העלייה על הקרקע בי'ח באלול: המדריכים דיברו, בירכו. הילדים הקריאו, שרו, דקלמו, הקריאו מכתב לילדי עין חרוד ולעין חרוד, מכתב ברכה. בסוף הם הגישו מתנה לילדי עין חרוד התרגשתי עד מאד, הן החג הזה הוא חג גדול לנו, לחברי עין חרוד, לקיבוץ, אבל המסיבה הזאת מתוך יחס לשליחים והערכה זאת הייתה יקרה לי עד מאד. דיברתי על התחלתה של עין חרוד, סבלה, גבורתה, אנשיה, ילדיה, על ההווה שלה ועל עתידה. דיברתי רק את האמת, אבל דיברתי חם, כי ככה הרגשתי, כי 61 ככה חושבת אני. גם את חג הפסח, שבמחנות קיבל משמעות עמוקה של חירות, דאגו השליחות לחוג בנוסח הקיבוצי. דרורה מחנימית הביאה עימה מהקיבוץ את ההגדה העין חרודית ותיארה את חווית הסדר כהתרוממות רוח גדולה. יצחק טבנקין שהיה אז בגרמניה ערך את הסדר, הילדים שילבו קטעי קריאה ודקלום, ריקוד ושירה. גם במחנות אחרים רווח הסדר הקיבוצי. רות אלון שהייתה במחנה הילדים דורנשטט סיפרה כי לסדר שערכה במחנה נתנה צביון קיבוצי והוא היה יפה 62 ומרגש. חג נוסף שנחוג במחנות היה ל"ג בעומר. דרורה מחנימי תיארה כי הילדים התכנסו מסביב למדורה וקראו פרקים מגבורת ישראל בליווי שירה. על פי עדותה היה זה מאורע שהשאיר חותם עמוק בלב 63 הילדים רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט, עמ' 199. לדעת רוזנברג-פרידמן הפן הלאומי-אידיאולוגי של חברי הקיבוצים, שהיו חוד החנית של העשייה הלאומית, יחד עם ההסדרים המוסדיים הייחודיים הם שהניעו את חברותיו להצטרף למפעל. מתוך: בנות אלוהים או בנות אדם, עמ' ארסט חנה, "מכתב מאידרסדורף )9.4.97(", יומן עין חרוד 159, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: כץ, שליחות לגולה,, עמ' 914: אלון, שם, עמ' 946. מחנימית דרורה, "מתוך מכתבי שליחינו ) , אינדרסדורף(, יומן עין חרוד ) (, 131 ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 267

286 התרבות העברית החדשה כפי שעוצבה בקיבוץ הועברה לילדים על ידי השליחות. אך מעבר לכך נראה כי השליחות מעין חרוד לא תפסו את עצמן רק כשליחות הלאום, אלא הן ראו עצמן כשליחות של עין חרוד ובמידה רבה זה היה אחד המסרים העיקריים אותו העבירו בשליחותן. בהקשר זה ראוי לציין כי החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן טענה כי השתייכותן לקיבוץ היא שאפשרה מראש את יציאתן לשליחות מחד גיסא, שכן ההסדרים המוסדיים בקיבוץ, כגון הטיפול המשותף הקלו על יציאת חברות הקיבוצים דווקא לשליחות ומאידך גיסא, המשמעת הקולקטיבית וקבלת סמכות מוסדות התנועה וצוויה היו גורמים מרכזיים ליציאת נשים מקיבוצים בכלל ומעין חרוד בפרט למחנות העקורים. גם ההשתייכות לקיבוץ ששמר על קשר 64 הדוק עם שליחותיו הקלה על בדידותן של החברות ונתנה להן תחושה של 'בית' גם בגולה. שליחות ביטחונית מטעם ההגנה: חלק מהשליחות העין חרודיות יצאו למחנות העקורים מטעם ההגנה על מנת ללוות אוניות 65 מעפילים לארץ או להבריח ילדים בין גבולות שונים על מנת להעלותם ארצה. דרורה מחנימית הצליחה בשליחותה לשלב גם את הפן ההומניטארי של הטיפול והדאגה לילדים וגם את הפן הבטחוני. מחנימית בגרמניה. היא הוכשרה התגייסה לפלמ"ח בשנת 1499 )תש"ב( ונסעה כאלחוטאית עוד בימי נערותה בעין חרוד, ב ומונתה על ידי )תש"ו( לשליחות מוישל'ה צ'ריבינסקי-כרמיל, איש המוסד לעליה ב', מעבר לתפקידה כמורה ומחנכת בבית הילדים אינדרסדורף, לעבוד בתחנת האלחוט שהוקמה בחדרה שבמנזר. המקלט היה בתוך ארונה והיא ישבה שם ושידרה לארץ ולתחנות אחרות באירופה. אף אחד מדרי המנזר האחרים לא ידע על תפקידה זה. בראיון עם בת עין חרוד, רחל סבוראי, מספר שנים לאחר מכן סיפרה על פעילותה המוסווית כאלחוטאית בתוככי המנזר: יום אחד... אני עולה לחדרי ואני בדיוק ליד הדלת פוגשת את אחת המורות, שיודעת טוב עברית. אני באה והיא נכנסת איתי יחד לחדר... לא ידעתי מה לעשות. בסוף החלטתי שאני עושה מעשה שלא ייעשה... אמרתי לה: ריבה, את תראי עכשיו משהו שאת לא צריכה לדעת עליו... אבל נוצרו איזה תנאים כאלו שאני לא רואה לעצמי ברירה. ואז פתחתי את הארון, והיא נבהלה כשראתה את זה. סיפרתי לה שיש לי פה עוד איזה תפקיד חוץ מהעבודה עם הילדים. היא באמת שמרה את זה. אני חושבת שגם כשעלתה לארץ וחייתה פה, לא הוציאה 66 את זה מפיה. עבודתה של מחנימית הצריכה שעות רבות. בנוסף לתפקידה הגלוי כמורה ומטפלת, היא הקדישה שעות רבות לעבודתה המוסווית. המתח הרב שנגרם מהסודיות שבתפקיד ומהעבודה המרובה מסביב לשעון הייתה קשה אך יחד עם זאת העצימה את זהותה הנשית כמשתתפת במאמץ המלחמתי וכתורמת למאמץ היישובי בהעלאת הניצולים לארץ רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט, עמ' , מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: חייקין רות, שם, שם. על פועלן של נשות עין חרוד בהעפלה יורחב להלן, בפרק העוסק בפעילות בטחונית. על זהותן ומקומן של נשות היישוב בהעפלה למדתי מתוך מאמרה של רוזנברג-פרידמן, בנות אלוהים או בנות אדם, עמ' מחנימית דרורה, "עם העקורים באירופה", בתוך: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' 166: מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 268

287 לסיכום ניתן לומר כי תפקידן של השליחות במחנות היה בעיקר במישור הטיפולי- הומניטארי, בעוד הגברים טיפלו בנושאים לאומיים-ציוניים, ועסקו אך במעט בנושאים חינוכיים. שאפו להעניק ולתרום לפליטים שהיו זקוקים לסעד, חום ותמיכה. רובן הנשים עסקו בענייני חינוך, ובעיקר לימדו את השפה העברית, שירים וריקודים, וסיפרו על ארץ ישראל, פעולות שהעצימו במידה רבה את זהותן הנשית-מסורתית. כמו כן הן דאגו לתעסוקה, ארגנו את רשימת המועמדים לעלייה ועוד. כלשונה של לילך רוזנברג-פרידמן "הן היו מורות, עובדות סוציאליות, פקידות ויוזמות תעסוקה, אך בעיקר פעילות ציוניות בעלות פן נשי שדחף אותן וגרם להן לגלות רגישות 67 ולהחצין את תכונותיהן האימהיות עם הילדים והניצולים הבוגרים". ליליה בסביץ העידה כי בכינוס השליחות שהשתתפה בו מטעם מועצת ארגוני הנשים "הביאו איתן השליחות חיוניות 68 והצטיינו בכמה רעיונות". אולם, מעבר לכל אלה, השליחות מעין חרוד הביאו עימן למשימתן את הגאווה שבהשתייכות ליישוב נושא הסמל, "לחלוץ ההולך לפני המחנה" ואלו לא רק שהקלו עליהן את השליחות אלא אף שימשו להן כמגדלור בחשיכה והוסיף להן נופך בהבנת החשיבות של תפקידן. ד. סיכום - מפעל השליח ות כמכונן ומעצים זהות נשית חדשה: המספר הגבוה באופן יחסי של השליחות מעין חרוד ביחס להתיישבות העובדת וליישוב כולו מעידים לדעתי לא רק על מקומו המרכזי של עין חרוד בהוויה היישובית אלא גם ובעיקר על ההרכב האנושי הייחודי של נשות עין חרוד. הללו יצרו לעצמן מקום ותדמית של "סוללות דרך" במגוון היבטים, עבור נשים בקיבוצים אחרים וביישוב, אך גם כלפי החברות בקיבוצי ההכשרה ובמחנות העקורים. במילים אחרות נשות עין חרוד עיצבו יצרו ובנו את הזהות הנשית הארץ- ישראלית של המהפכה הציונית. כפי שטענה מרים רוט, הבניית זהות אינה ניכרת בתפקוד בלבד, 69 אלא גם בתפיסה העצמית של האדם בהיבטים השונים של חייו ולנוכח יחסיו עם הסובב אותו. שליחות עין חרוד שחזרו מהגולה חזרו לעשייתן המנהיגותית, חינוכית והבטחונית בה עסקו עוד לפני שליחותן, אך זו הוציאה לפועל באופן מודגש ובולט את זהותן הנשית החדשה. השליחו ת העין חרודיות הן לפני המלחמה והן לאחריה יצאו לשליחותן מתוך תודעה ציונית. לפני המלחמה נבעה זו ממניעים תנועתיים בעיקר ולאחריה ממניעים הומניטאריים. החברות ראו את שליחותן בראש ובראשונה כציונית ולצידה הדגישו את האור החיובי שבחיי הקיבוץ. הייתה בכך התאמה והתמדה עם התנהגותן ועם סדר העדיפויות שהעמידו לעצמן במודע או שלא במודע בכל תחומי חייהן בעין חרוד. עם זאת ניתן לומר כי בהתאם למסקנותיה של החוקרת לילך רוזנברג- פרידמן, בשליחות העין חרודיות עצמן חל תוך כדי עשייתן שינוי במישור המגדרי, גם אם זה לא 70 היה בתודעתן לפני היציאה לשליחות ולעיתים אף בעיצומה של עשייתן רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט, עמ' : ברמק-שידלוב, שליחות לגולה, עמ' בסביץ ליליה, "כינוס השליחים מגרמניה ואוסטריה", צרור מכתבים )963( 141 )י'ט שבט תש"ח (, כרך י'ב, גליון ד', עמ' 139. Raider-Roth, The Plough Woman, pp. Ix-Ixxiii. זוהי המסקנה העיקרית אליה הגיעה החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן ביחס לשליחות שיצאו למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה. ראו: רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט, עמ' 155. לדעת רוזנברג-פרידמן זמני חירום ומלחמות משנה ומעצימה את הזהות הנשית אף אם זו חוזרת לתפקידה המסורתי לאחר מכן. ראו גם: הנ"ל, עדה סרני, עמ' pp : The Nationalization of Motherhood, 269

288 השליחות ביקשו בפועלן בחו"ל לעצב זהות נשית חדשה ושאיפה זו הייתה לכח המניע בשליחותן. יש לשאול באיזו מידה עיצבה העשייה במהלך השליחות את הזהות הנשית? העובדה כי מרבית פעילותן של השליחות לפני המלחמה ואחריה, פנתה לתחומים נשיים מסורתיים מעמידה לכאורה בסתירה את הזהות הנשית החדשה. הסיוע שהעניקו השליחות הן לחברות ההכשרה והן לניצולים במחנות, היה נשי- אימהי מיסודו ואחד המניעים המרכזיים בבחירתן של נשים לתפקיד. יחד עם זאת, העובדה כי השליחות עצמן ראו את שליחותן כבעלת מניעים לאומיים- ציוניים, יצרה אצלן זקיפות קומה אישית וקיבוצית והן ניצלו את תפקידיהן בזירה הנשית להשגת יעדים לאומיים. נכונותן של החברות להתגייס למען המפעל הציוני מטעם קיבוצן, והפתח שהושאר להן באי הכנתן לתפקידן, הביאו אותן ליכולת לקבוע לעצמן סדר עדיפויות בפעילותן השליחותית. כך הן פעלו בתחום ההומניטארי, אך גם בתחום ההסברתי. היוזמות שגילו והיצירתיות שהפגינו ביצירת "יש מאין" גם בקיבוצי ההכשרה וגם במחנות העקורים, יחד עם ההערכה שקיבלו הן מהתנועה והן מהפליטים, העצימה את זהותן המסורתית והנשית גם יחד. ייתכן שאימוץ מאפיינים גבריים היה בראשית העשייה השליחותית, בבחינת חיפוש דרך שהוביל בסוף להפנמת ולהלאמת המאפיינים הנשיים: חיבוק של ילדי הלאום הפגועים, הזנת פליטי הלאום ועוד. השליחות יצרה אצל הנשים שינוי תפקודי ופיתחה את זהותן הנשית במישורים שונים: בזירה המסורתית, בתפיסתן הלאומית ובראייתן הקולקטיבית-קיבוצית. מילוי המשימה הלאומית שבשליח ות אפשר את כינונה של זהות נשית חדשה שכללה בתוכה גם את הזהות הנשית המסורתית, אשר קיבלה פנים אחרות בשל התנאים השונים והמאתגרים בהם בוצעה. השליח ות נתפסה בקרב החברות כחוויה מכוננת, גם להן עצמן וגם על סביבתן. יחד עם זאת יש להדגיש כי הליך של עיצוב זהות הוא הדרגתי. מובן כי עוד לפני יציאתן לשליחות היו הנשים בעלות זהות ארץ-ישראלית- נשית חזקה, שאם לא כן לא היו נבחרות לתפקיד, אך השילוב של התפקיד החדש והחוויה המכוננת הביאו את השליחות לתחושות של העצמה אישית, ממנה צמחה זהותן המגדרית החדשה. 271

289 פרק שישי: פעילותה של החברה 'בפנים'- קליטת חדשים 1 "הנדע אנחנו לקבל את החברים החדשים, לקרב אותם לארץ ולעבודה?" א. קליטת ראשוני העלייה החמישית: : מאז הקמתו ב שאף הקיבוץ המאוחד ובראשו עין חרוד, ליטול חלק פעיל ומרכזי בקליטת העולים ארצה, מתוך תחושת המשימתיות והאקטיביזם שנקט בה הקיבוץ המאוחד בתחומים 2 רבים. הקליטה בקיבוצים הייתה בעיקרה של עלייה חלוצית- צעירים שבאו כקבוצה מאורגנת, 3 ועברו הכנה מוקדמת לחיי קיבוץ. תנועת החלוץ באירופה הכשירה את חניכיה לעלות ארצה, להצטרף לקיבוצים קיימים או להקים נקודות התיישבות חדשות. את החינוך התנועתי- קיבוצי שלהם קיבלו החניכים על ידי שליחי ושליחות הקיבוץ המאוחד שיצאו לאירופה ופעלו בה בעיקר בקרב החלוץ הצעיר וקיבוצי ההכשרה. החל משנת 1491, הצטרפו לקיבוץ המאוחד קיבוצי 4 ההכשרה של החלוץ בפולין. מתוך מחקרים שונים עולה כי עיקר גידולו של הקיבוץ המאוחד בשנים אלה היה על ידי קליטת חברים שהגיעו מתנועות נוער שהיו קשורות אליו: החלוץ, דרור, נצ"ח ועוד. האידיאולוגיה הקיבוצית ואורח החיים בו, וכן היבטים פיזיים, כלכליים ופוליטיים השפיעו על החלטת העולים 5 להתיישב בקיבוצים. לטענת החוקרת רחל כהן- פרידהיים, קליטת אנשים מזרמים ומארצות מוצא שונים גרמה לבעיות חברתיות קשות מצד אחד, אך תרמה לכוחו של הקיבוץ המאוחד מצד 6 שני. את העדויות הראשונות על חלקן של חברות עין חרוד בקליטת עלייה ניתן למצוא החל משנת , עם ראשית בואם של עולי העלייה החמישית ארצה. קרוב לוודאי שהיעדר מסמכים הקודמים לשנה זו הינו כתוצאה מהמצב החברתי וחוסר היציבות של עין חרוד עד אז. הקיבוץ עבר טלטולים פנימיים רבים: הפילוג מפלוגת תל יוסף ב- 1493, האיחוד עם חבורת העמק ולאחר ציטוט מרשימתה של חברת עין חרוד רבקה מחנימי לקראת ראשוני העלייה החמישית שהגיעו לארץ ולעין חרוד. בתוך: מחנימי רבקה, "עם הבאים", מבפנים ל'ט, כרך ג' )כ'ח אדר תרפ"ט(, עמ' 949. על האקטיביזם ומקומו של הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ נכתבו מספר מחקרים. הבולטים שבהם הינם מחקריו של הנרי ניר על הקיבוץ. ראו למשל: ניר, הקיבוץ והחברה: :Near, The Kibbutz Movement צור, הקיבוץ המאוחד: כנרי, קורות תדמית ההגשמה ועוד. קינן, בין קיבוצים למושבים, עמ' , כנרי, לשאת את עמם, עמ' כהן-פרידהיים כתבה עבודת דוקטור המתייחסת לקליטת העלייה ההמונית בקיבוצים לאחר קום המדינה. חלק מהגורמים שהציגה מתייחסים רק לתקופת השנים שבין 91 ל- 53 וחלקם מתאימים ומשקפים את התקופה שקדמה להקמת המדינה. כהן הגיעה במחקרה למסקנה כי הטענה שהתנועה הקיבוצית ביקשה לצמצם את מספר העולים לארץ לאחר קום המדינה כיוון שהם מחלישים את כוחה בחברה הישראלית מופרכת מעיקרה. לעומתה מראה עפרה קינן כי בתנועה הקיבוצית היו ויכוחים אידיאולוגיים בשאלת הקליטה. יצחק טבנקין ושלמה לביא הובילו לכך שיש להמשיך ולהיות גורם פעיל ומוביל בקליטת העלייה ואילו ציזלינג ואחרים ראו בקליטת העלייה ההמונית סיכון לעצם מהותה של התנועה. נושא הקליטה בקיבוצים לאחר קום המדינה אינו מעניינה של עבודה זו. להרחבה בנושא זה ראו: כהן-פרידהיים, החלוץ שנותר מאחור: קינן, בין קיבוצים למושבים, עמ' כהן-פרידהיים, החלוץ שנותר מאחור, עמ' 11. העלייה החמישית ) (, הייתה הגדולה ביותר מהעליות לארץ ישראל לפני הקמת המדינה. עיקר העולים בעלייה זו הגיעו ממערב אירופה. הקיבוצים קלטו אליהם רבים מהעולים ואת בני עליית הנוער ובכך הרחיבו את שורותיהם. להרחבה ראו: גלבר, מולדת חדשה: נאור, ספר העליות, עמ' 53-59, וכן בפרק המבוא בעבודה זו

290 8 מכן הסכסוך עם קבוצת ה"אופוזיציה" ב- 1497, לא אפשרו למייסדי עין חרוד לתת את דעתם על אופן ואופי הקליטה ולהתייחס אליה כאל נושא הראוי לכתיבה. מלבד זאת התחושה הייתה כי רוב המייסדים הינם "עולים חדשים" ועל כן כולם חוו וחשו תחושות דומות שלא היה מקום לייחס להם משמעות או תשומת לב מיוחדת. רק כאשר המצב החברתי בקיבוץ התייצב, תנועת הקיבוץ המאוחד נוסדה, העולים החדשים הגיעו מארצות מוצא שונות משלהם והמייסדים הרגישו כבר כוותיקים בארץ הם החלו להידרש לסוגיית הקליטה. נראה כי לחברות עין חרוד בפרט כמו גם לחברות הקיבוץ המאוחד בכלל, חלק ניכר בקליטת העולים לארץ. באחת מרשימותיה התייחסה ליליה בסביץ לאופן קליטת העולים וכתבה כי: מאמצי הקליטה של הקיבוץ בתוך יישוביו, של ילדים, נוער ומשפחות- עולים, נופלים בחלקם הגדול על כתפי החברות, שהן הנפגשות אתם פנים אל פנים, אגב עבודתן בענפי המשק, בבתי הילדים, במחסנים, ובמטבח או כמטפלות, מדריכות ומורות במיוחד בקרב העולים הבוגרים או ילדים עולים ונוער עולה. הנוהג שהשתרש ביישובינו 'לאמץ' ילדים עולים על ידי משפחות ותיקות, כדי שלכל ילד יהיה חדר ידידים בו הוא מבלה בערבים, אף משימה זאת עמסו על 9 כתפיהן החברות ביישובי הקיבוץ. מדבריה של בסביץ עולה כי קליטת החדשים נתפסה במידה רבה כתפקיד בעל אופי אימהי- הומניטארי מיסודו ועל כן הוא טופל בראש ובראשונה על ידי החברות שהיו מוכשרות לכך יותר מן החברים. יחד עם זאת מתוך הרשימות נראה כי הייתה קיימת דיכוטומיה בין הרגשת העולים בנוגע לקליטתם לבין הותיקים שקיבלו אותם. בעוד החברות הותיקות מעין חרוד ובראשן ליליה בסביץ ורבקה מחנימי הביעו את שמחתן והתרגשותן למראה העולים החדשים והן היו מלאות תקווה כי הן יצליחו לעזור להם להיקלט במהירות בקיבוץ, הרגישו העולים חוסר תשומת לב ואדישות מצד הותיקים, כאילו הללו לא חיכו להם כלל. הותיקים הרגישו כי הם מקבלים את העולים באהבה והללו הרגישו כי אין לותיקים את הסבלנות להסביר להם מושגים בסיסיים והם 10 פוטרים אותם במושג "תתרגל". כאשר נראה היה שהעולים והוותיקים אינם מצליחים למצוא את הנתיב המשותף כתבה בסביץ רשימה ובה הציגה מספר הצעות שיקלו על החברים הוותיקים לקבל את העולים החדשים על מנת לגשר על הפער שנוצר. ביניהם הצביעה על הצורך להבחין בשינויים המנטאליים הקיימים בין העליות הקודמות שהם נמנו עליהם )היינו עלייה שנייה- רביעית( לבין העלייה החדשה, להיזכר כיצד חשו הם עצמם כאשר הגיעו לארץ ומה קשים היו חבלי ההסתגלות שלהם לשפה ולעבודה. בסיום דבריה פנתה בסביץ בדרבון לחברים כי העולים 11 "יכניסו בנו אמונה משותפת, כי ישנם עוד בנים שילכו בדרכינו" על השינויים החברתיים הרבים בעין חרוד ראו במבוא לעבודה זו. בסביץ ליליה, "קליטת עליה", בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 9. על הרצון לקלוט את העולים ראו: מחנימי רבקה, "עם הבאים", מבפנים ל'ט, כרך ג' )כ'ח אדר תרפ"ט(, עמ' 949: בסביץ ליליה, "משאלות חיינו", שם מ', כרך ג' )אייר תרפ"ט(, עמ' על ההרגשה הקשה של העולים ראו: חברה, "מחברה חדשה לחבר ותיק", שם מ'א, כרך ג' )סיוון תרפ"ט(, עמ' 351. בסביץ ליליה, "משאלות חיינו", שם מ', כרך ג' )אייר תרפ"ט(, עמ'

291 ב. קליטת חברות עליית הנוער: : 12 "דלים הכוחות ואין היכולת להקיף את כל הטיפול בפרט ובחברה" במועצה העשירית ביגור שהתקיימה ביולי 1433, הודיע הקיבוץ המאוחד, על נכונותו לקלוט עולים 13 שאינם בוגרי התנועה, גם כאלה שלא עברו כל הכשרה קודמת לקראת חיי קיבוץ. הרקע להחלטה היה עליית הנאצים לשלטון וראשית עלייתם של רבים מיהודי גרמניה לישראל שהיו מעוניינים להצטרף למשקי הקיבוץ המאוחד למרות שלא היו בעלי רקע וחינוך תנועתי. קליטתה של עלייה זו הייתה הנסיון הראשון של הקיבוץ המאוחד בקליטת המונים שהצטרפו לתנועה ללא רקע אידיאולוגי, אלא על רקע של מצוקה. דרכה של התנועה בעלייה זו הייתה "לבולל" את 14 העולים מהר ככל האפשר ולחנכם מבחינה אידיאולוגית בתוך המשקים עצמם. בשנים שבין , גדלה מאד העלייה לארץ אולם רק 3% מהעולים הגיעו לקיבוצים. עיקר 15 הנקלטים היו נערים שבאו במסגרת עליית הנוער. על פי החוקר שלמה בר גיל בין השנים , עלו במסגרת "עליית הנוער" כ- 31,000 ילדים ובני נוער, בתחילה כפרויקט של "חינוך מחדש" של ילדי הגולה, ועל מנת להוציאם מגרמניה ולאחר מכן כמסגרת שקלטה פליטים, 16 יתומים ברובם, שנזקקו לבית. עין חרוד ביקש לקחת חלק פעיל בקליטת ילדי עליית הנוער, בראש ובראשונה ממניעים הומניטאריים והעמיד לו כמטרה: "לחנכם לאור האידיאלים החברתיים- חלוציים, להרמת קרן העבודה, כצו אישי וחברתי ולטיפוח הקשר לחקלאות ולכפר, 17 וכן לטיפוח היסודות של עזרה הדדית, אחריות ציבורית ושוויון". ב )תרצ"ד(, הגיעו באונייה "מרתה וושינגטון" ארבעים ושלושה צעירים ומדריכם חנוך ריינהולד לנמל חיפה. הקבוצה יועדה להיקלט בעין חרוד. קבלת הפנים שערכו עבורם אנשי עין חרוד הייתה חגיגית וכללה ארוחה חמה, סיור בענפי המשק, שירה וריקודים בחדר האוכל וחדרים מטופחים וביתיים. בשבת הראשונה ערכו לקראתם חברי המשק מסיבה אמנותית ולכל אחד 18 מהעולים ניתן שי- צרור חוברות על משק עין חרוד, ההסתדרות וחיי יוסף טרומפלדור. לאחר קבוצה זו הגיעו בארבע השנים שבין 1436 קבוצות נוספות גם ל- 1434, של ילדי עליית הנוער שנקלטו בעין חרוד. בהקשר זה ראוי לציין כי דווקא בשנים אלה העלייה לארץ הצטמצמה מאד 19 ודווקא התנועה הקיבוצית היא שקלטה כ- 13% מהעולים. בעין חרוד המשיכו לקלוט בשנים ציטוט מתוך הסיכום שכתבה המורה עבריה כרמי לעבודתה עם בני עליית הנוער שעלו לארץ בפברואר כרמי עבריה, נספחות ליומן עין חרוד )1.3.35(, 196 ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד , \ עמ' כנרי, לשאת את עמם, עמ' עליית הנוער נוסדה כארגון שמטרתו העלאת נערים מגרמניה לארץ ישראל לאחר עליית היטלר לשלטון. קבוצת הנערים הראשונה שעלתה ארצה הגיעה לעין חרוד בפברואר 1439 ומני אז ועד לשנות החמישים עלו לארץ עם הארגון המוני נערים ונערות מרחבי אירופה וכן מעירק, מתימן ומתורכיה. גם "ילדי טהרן" הגיעו במסגרת זו. בראש הארגון עמדו רחה פראייר והנרייטה סאלד. עוד על עליית הנוער ראו בר-גיל, מחפשים בית : גוטסמן, עליית הנוער: הכהן, בין שני עולמות, עמ' : גלבר, מולדת חדשה, עמ' ועוד. בר-גיל, מחפשים בית, עמ' מתוך דו"ח ראשון של הוועדה לענייני חברת הנוער במשק, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' בסך הכל נקלטו בעין חרוד בשנים נערים, מהם 916 שהגיעו במסגרת עליית הנוער, 107 שהגיעו במסגרת ילדי טהרן, הקבוצה הסורית, "ילדים עולים" ו"איתן מגשימים". כמו כן נקלטו 65 ילדים של חברות נוער ארצישראלי. ראו: שם, עמ' 146. סאלד הנרייטה, "חברת הנוער הראשונה מגרמניה באה", שם, עמ' 114. כהן-פרידהיים, החלוץ שנותר מאחור, עמ'

292 אלו עולים חדשים לצד חברות נוער נוספות שעלו במסגרת עליית הנוער. ב הגיעו לעין חרוד מגרמניה חברת נוער ב' שמנו כשישים נערים ונערות. מספר דומה הגיע במסגרת עליית נוער ג' ב ולאחר מכן ב- 1434, הגיעה קבוצת עליית הנוער ד', אף הם מגרמניה. נראה כי כבר מראשית בואם של העולים הצעירים הללו, ביקשו חברי עין חרוד להחדיר בהם את האידיאלים עליהם עמד הקיבוץ. ואכן, מספר לא מועט של נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הן הנוער בקבוצה הראשונה והן באלו שנקלטו לאחר מכן, נשארו לגור בעין חרוד. חלקם אף נישאו לחברי ובני משק. שושנה קלנר נישאה לבן עין חרוד המשורר זרבבל גלעד. מרים סימון שנישאה לחבר עין חרוד ועלתה במסגרת עליית הנוער העידה כי : את ימי חברת הנוער שלי בעין חרוד אני זוכרת לטובה בעיקר משום האווירה העין חרודית שהקיפה אותנו- החברה המגוונת של ותיקים וצעירים שמשכה אותנו. הייתה אז הרגשת גאווה לחיות בעין חרוד. והחברים, למרות דלות התנאים החומריים, הייתה להם הרגשת סיפוק 21 גדולה ממעשי היצירה שלהם. ניתן לחוש בדבריה של מרים את מקומו המרכזי והמיוחד של עין חרוד בהוויה היישובית דאז. לא היה זה עוד קיבוץ בהתיישבות העובדת. עין חרוד היה מקום יוצר ומוביל שההשתייכות אליו גרמה לתחושת גאווה. גם חוה'קה סתוי שהגיעה לעין חרוד עם חברת הנוער ב' ביוני 1435, סיפרה לאחר שנים על הרושם הראשוני שהותיר בה המפגש עם הקיבוץ: את היום הראשון שלי בעין חרוד אני זוכרת כאילו היה זה רק אתמול: הגענו ל'דשא הדקלים'. יום הקיץ הדגיש את הצבעוניות של המקום- הדשא הירוק, השמים הבהירים והכחולים, הבתים הקטנים, הלבנים וגגותיהם האדומים, השדות וההר ממול. הוקסמנו מיופיו של הנוף, ושמחנו שהגענו הנה. יום תמים ישבנו והסתכלנו סביבנו ולא הפסקנו להתפעל. האוכל הדל בחדר האוכל נראה לנו כאוכל של בית הבראה לעומת מה שהיינו רגילים אליו בהכשרה. וכל 22 הסידורים נראו לנו משוכללים. ראוי לציין כי ההתפעלות של סתוי הייתה מהמקום עצמו, אך בניגוד לעדותה של סימון, היא לא התייחסה כלל למגוון האנושי של המקום ולא הזכירה את החברים הוותיקים בעדותה. נשות חינוך ותיקות, חברות עין חרוד היו שותפות בקליטת הילדים בקיבוץ. פרומקה אשד, עבריה כרמי וחנה גלוברמן-אגמון טיפלו והדריכו את העולים. הן לימדו אותם את השפה העברית, ליוו אותם בחיי היום-יום והיו ערניות ללבטיהם ולקשיים שלהם. אחרות כצביה וולוז'ינסקי ורעיה פרלמוטר עבדו עימם בענפי המשק השונים ונתנו לעולים יחס מעודד וחברותי וגם בנות המשק הבוגרות 23 השתדלו לקבלם לחברתם, ללמדם עברית "ולגלות להם את חן המקום וסודותיו". רצונן של כלל 24 החברות היה לתת לנערים ולנערות הרגשה שהגיעו לבית חם ואוהב. אולם האם הצליחו חברות המשק בכך? נראה כי הקושי לקלוט חברת ילדים בוגרים היה גדול. שושנה קלנר כתבה במכתב להוריה: 20 "חלקה של עין חרוד במפעל עליית הנוער", בתוך: בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' סימון מרים, "בחברת הנוער", שם, עמ' סתוי חוה'קה, "חלוצה מפולין", שם, עמ' שם, עמ' מתוך יומנה של פרומקה אשד, בתוך: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 274

293 מה קשה לנו בני הנוער שבאו מחו"ל להיעשות 'אנשים עבריים'. העולם הקודם התרחק מאתנו והחדש עדיין זר לנו ולא קל להתרגל אליו. בכל זאת אינני מתייאשת. אני קוראת עתה הרבה 25 עברית וישנו גם זמן המוקדש לעבודה עברית, ואני קוראת את ביאליק. הקושי היה כפול: גם של העולים עצמם אך גם של החברים הוותיקים שלא תמיד היו סובלניים כלפי העולים הצעירים. אחת הנערות סיפרה כי באחד הימים סודרה לעבודה במטבח ונתבקשה לנקות כלי גדול. היא מצדה צחצחה ומרקה את הכלי במהירות וחיכתה לאות התפעלות אולם אחת החברות הותיקות שעברה שם אמרה לה, מבלי שאף הסתכלה בעבודתה, כי אם סיימה כל 26 כך מהר את המלאכה, וודאי שהכלי אינו נקי והורתה לה לנקותו בשנית. אחדות מחברות המשק הביעו אכזבה מאופן הקליטה של קבוצות הנוער. יהודית זיידנברג טענה כי המחנכות לא התאמצו מספיק לקרב בין הנוער לבין החברים הוותיקים ואילו החברים עצמם לא התאמצו 27 מספיק לקשור עמם קשרים. עבריה כרמי שטיפלה בקבוצת עליית הנוער הראשונה שהגיעה לעין חרוד סיכמה את עבודתה עם הקבוצה במלים אלו: כשהתחלתי לעבוד עם הנוער היו לי ספקות רבים ביחס למילוי תפקידי בתוכם... ואמנם חששותיי התאמתו לי במקצת בסכמנו את שנת הנוער בעין חרוד... בהשקיפי על הדברים רואה 28 אני שלא היו לנו די כוחות למלא בשלמות את אשר הוטל עלינו. נראה כי על אף שהחברות שנשאו בעיקר עולו של התפקיד היו מחנכות מנוסות, הן התקשו לחוש שלמות באופן בו טיפלו וקלטו את הנערים הצעירים שעלו ללא הורים ומשפחה והקיבוץ היה העוגן המרכזי שלהם. נושאים מגוונים הקשורים באופי ובאופן הקליטה של ילדי עליית הנוער הטרידו את חברות עין חרוד. יוכבד בת רחל טענה כי: יש חיוב במגע הישיר של הנוער עם חברת המבוגרים ויש ערך לרבגוניות המצויה בחברה שלנו. עין חרוד חינכה וגידלה בתוכה חברות נוער אחדות שהיו לנכס יקר לתנועתנו כולה- ובכל זאת יש לחשוב כל פעם מחדש על דרכי החינוך להבא. כי אינם דומים 'הראשונים' לאלה האחרונים ולאלה שיבואו. גם החומר האנושי הבא אלינו כיום דורש תנאי חינוך נוחים יותר, ריכוז, דאגה יתרה ותשומת לב. בייחוד זה חשוב בתקופה הראשונה לבוא הנוער והיפגשו את המציאות הקשה בארץ. בל נשכח גם שהעלייה לארץ מעמידה את הנוער בתנאי חופש בלתי מצויים בגיל 29 זה. ועל כן, גם מבחינה זאת חשוב הריכוז. מחשבות דומות ניתן למצוא אצל חברת עין חרוד פרומקה שהדריכה את חברה ב' ו-ג' עד סיום תקופת הכשרתם בעין חרוד. עיקר הדגש של עבודתה היה בלימוד עברית, הקניית הלשון ותכנים עבריים ולעיתים הרגשתה הייתה שהיא מקשה על העולים ומלחיצה אותם אך המוטו שהוביל אותה היה ש"הזמן קצר והמלאכה מרובה". היא העידה כי הרגשתה לפני בואם של הילדים הייתה התרגשות ושמחה המהולים בחרדה גדולה ואכן העבודה עימם לא הייתה קלה. הייתה תחושה של זרות זמן רב והיה צורך בסבלנות רבה. בסיכום עבודתה טענה אשד כי על מנת לקבל את העולים 25 גלעד שושנה, "ממכתביה של בת עליית הנוער", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' סתוי חוה'קה, "חלוצה מפולין", שם, עמ' זיידנברג יהודית, פרוטוקול אסיפה כללית )9.3.35(, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מס' כרמי עבריה, נספחות ליומן עין חרוד )1.3.35(, 196 שם, יומני משק, ארון מס' בת רחל יוכבד, "חברת המשנה בעין חרוד", צרור מכתבים )119(, 51 )כ'ט ניסן תרצ"ט (, עמ'

294 הצעירים יש צורך לראות את היחיד, הבודד בתוך החברה, לתת בקבוצה אמון ללא גבולות ולהיות 30 עימם ברגעי השפל והשיא. נראה כי מקומן של חברות עין חרוד בקליטת עליית הנוער שהיה מפעל רב חשיבות שעין חרוד היה מהמובילים ומהמעצבים של דרכו ומשנתו החינוכית היה מרכזי ביותר. בראש ובראשונה, מעצם תפקידן כמטפלות ומחנכות, הן היו צמודות לחברת הצעירים ומכאן יכולתן הייתה מן הצד האחד, להיות קשובות ואמפתיות לתחושותיהם ולקשיי חבלי קליטתם במולדת החדשה ובעין חרוד. מן הצד השני הן ראו בעצמן שליחות של החברה הקיבוצית- העין חרודית שביקשה להנחיל לנערים ולנערות הצעירים, שבאו ללא רקע תנועתי וחלוצי את ערכי הקיבוץ והקולקטיב. לעיתים התקשו החברות ללכת ולהוליך את הנערים על החבל הדק שבין שני הקצוות וכתוצאה מכך הן הרגישו לא פעם תסכול ואף כשלון במילוי משימת הקליטה, אך העובדה כי רוב חברי קבוצות עליית הנוער שנקלטו בעין חרוד הלכו לאחר מכן להתיישבות, הקימו קיבוצים חדשים או נשארו בעין חרוד, יש 31 בה כדי ללמד על השפעתן של החברות בעיצובם החינוכי והחברתי של הנערים והנערות. ג. קליטת "ילדי טהרן" ו"הקבוצה הסורית": : 32 "אנו מאמינים כי שנתיים אלו של שהותכם במשקנו היו תחנה חשובה בחייכם" במהלך מלחמת העולם השנייה ועם נעילת שערי הארץ נעצרה כמעט לחלוטין העלייה לארץ. הנתונים המספריים של הקיבוץ המאוחד מראים כי בשנת 1434, התקבלו לקיבוץ המאוחד חברים, מהם 9151 עולים מהגולה, ובשנת 1490, התקבלו 1909 חברים, מהם רק 906 עולים. עם זאת החוקר זאב צור הראה כי מבין סך העולים שהגיעו לארץ בין השנים , 34.9% 34 נקלטו בקיבוצים. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלו להגיע לארץ מהמזרח הייתה ברובה עלייה חלוצית לקליטה בקיבוצים. עם זאת צעירים גם עולים מעיראק ומתורכיה. העלייה ובני נוער ללא משפחות אשר התאימו מאד קליטתם של הצעירים מהמזרח הייתה מלווה במשברים קשים. המעבר מחייהם בארצות מוצאם לחיי הקיבוץ בארץ היה כרוך בהרבה מאמצים ומאבקים. העולים מהמזרח היו שונים מהרבה בחינות מהנקלטים שהתנועה הייתה רגילה לקלוט. לא הייתה להם שפה משותפת עם הוותיקים וגם תרבותם הייתה שונה. עם זאת לדעת כהן-פרידהיים, בקיבוץ המאוחד הייתה הסכמה להמשיך ולפעול למען קליטה רבה של עולים מהמזרח מתוך 35 מחשבה שטמון בהם פוטנציאל גדול בעתיד אשד פרומקה, "חברת נוער ב'" )עם סיום- 1431(, "שנה לחברת נוער ג'" ) (, בתוך: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. קבוצה א' של עליית הנוער הקימה את קיבוץ אלונים, קבוצה ב' את חולתה, קבוצה ג' את קיבוץ גבר-עם וקבוצה ד' את בית הערבה. להרחבה ראו: "חלקה של עין חרוד במפעל עליית הנוער", בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' 146. ציטוט מתוך רשימתה של חברת עין חרוד שרה גפני במלאת שנתיים להדרכתה את קבוצת ילדי טהרן בקיבוץ, בתוך: יומן עין חרוד 71 )י'ז אדר תש"ה (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. הנתונים נמצאו בתוך ר.ר., "לדרכי גידולנו", צרור מכתבים )151(, 43 כרך ה' ) ג' כסלו תש"א(, עמר 9-9. צור, הקיבוץ המאוחד, עמ' 119. כהן-פרידהיים, החלוץ שנותר מאחור, עמ'

295 עיקר תרומתו של עין חרוד בקליטת עולים בשנים , היה קבלת שתי קבוצות של נערים: הקבוצה הראשונה של העולים כללה עשרים וחמשה ילדים מפולין, מבין 716 שעלו ארצה במסגרת 36 עליית "ילדי טהרן". חברות עין חרוד פייגה ליפשיץ ושרה גפני נבחרו לטפל בילדים לאחר שרוב חברי עין חרוד הצביעו בעד קבלתם למשק. טרם ההצבעה התקיים דיון האם לקלוט את הילדים לתנאי פנימייה כפי שעשו עם חברות עליית הנוער שקדמו להם או לפזר אותם בין משפחות החברים. רוב החברות שדיברו באסיפה חשבו כי השהות של הנערים יחד בתנאי פנימיה ולא 37 כבודדים אצל משפחות שאינם מכירים ובנפרד מחבריהם תיטיב עמם, וכך אכן הוחלט בהצבעה. שרה גפני שליוותה את ילדי טהרן בשנתיים שהיו בעין חרוד דאגה להפגישם עם הנוער הקיבוצי 38 ועם חברות הנוער הארץ-ישראלי שהיו בעין חרוד. בקבוצת ילדי טהרן היו שתי שכבות גיל- השכבה הצעירה נקלטה בקלות וכמעט ללא קשיים בעוד בקבוצת הבוגרים התגלעו קשיים רבים. הם התקשו בלימוד עברית וחשו געגועים עזים למשפחתם. עם זאת במהלך הזמן מצבם הגופני והבריאותי השתפר. הם גילו יותר ריכוז בלימודים ובעבודה והנקודה הכואבת שנותרה על פי גפני הייתה אי התערותם עם בני המקום והיא הצרה על כך מאד כפי שכתבה ברשימתה ליומן: ואם בשטחים שונים צוינה התקדמות משביעת רצון, הרי בשטח של התמזגות הצעירים עם בני המקום אנו עומדים כמעט בראשית הדרך. עובדה טרגית ומעציבה גם יחד! קבוצה של עולים צעירים מבודדת ונבדלת- מול מחנה גדול של בני המקום, היושבים לבטח בתוך חומה סגורה על שבעה מנעולים. וכאילו מאליה מתבקשת השאלה: האמנם משלימים בנינו עם מצב זה? האמנם לא יפתחו את שערי החומה לקלוט את בני הגולה המגיעים לעין חרוד? הטרם הגיע 39 הזמן? ואנו, האם לא נושיט להם את עזרתנו המלאה ביצירת כלים הדרושים לזה מיד? נראה מהדברים כי הייתה הבחנה ברורה בין העולים לבין ילדי הקיבוץ "הצברים", שלא הרגישו צורך או לא חונכו לקבל ולקלוט את החדשים שהגיעו. בשנת 1499, נקלטה בעין חרוד גם קבוצת ילדים מקרב "הקבוצה הסורית". קבוצה זו הייתה שונה 40 במהותה, בשל מוצאם, שפתם ותרבותם מילדי עליית הנוער וילדי טהרן שנקלטו בעין חרוד. חברת עין חרוד רוחמה חזנוב-מלץ שבעצמה הגיעה מרקע דומה )ילידת ביירות שעלתה ארצה ילדי טהרן הינם קבוצה של כ- 790 ילדים יהודים שברחו מפולין לברית המועצות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם עלו ארצה דרך אירן בפורים תש"ג )1493( ונקלטו ברובם בקיבוצים. להרחבה על עליית ילדי טהרן ראו: שמיר, ילדי טהרן: אוהד )עורך(, יזכור לילדי טהרן: גרינברג, ילדי ציון: מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב: קופפרשמיט, מדמדומים לאור ראשון. מתוך פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. בשנים 1499 )תש"ב( ו )תש"ד( נקלטו בעין חרוד שתי קבוצות של נוער ארץ- ישראלי. קליטתם הייתה נוחה והם לא נתקלו בקשיים שהיו לחברות הנוער העולה. קבוצה א' יצאה להתיישבות ברביבים וקבוצה ב' לאיילת השחר. מתוך: בת רחל יוכבד, "חברת הנוער בעין חרוד", בתוך: צרור מכתבים )141(, 133 כרך ז' ) ה' אדר ב' תש"ג(, עמ' : "חלקה של עין חרוד במפעל עליית הנוער", בתוך: בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' 146. גפני שרה, "שנתיים עם העולים הצעירים", בתוך: יומן עין חרוד 71 )י'ז אדר תש"ה (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. סיפורם של ילדי הקבוצה הסורית מזכיר את סיפורם של גרעיני ההכשרות הבבליות בקיבוצים בשנות הארבעים. לטענת החוקרת אסתר מאיר-גליצנשטיין, דגם הקליטה הקיבוצי היה הקשה והתובעני ביותר עבור העולים מארצות המזרח שהגיעו ממנטאליות שונה לחלוטין ונדרשו להסתגל למסגרת בעלת תכנים לאומיים, חברתיים ותרבותיים אחרים שעוררו את התנגדותם הפנימית של העולים. להרחבה ראו: מאיר-גליצנשטיין, אידיאולוגיה, תרבות ומגדר, עמ'

296 מסוריה עם אמה ואחיה( טיפלה ולימדה את הילדים שהגיעו לעין חרוד וגם היא תיארה את 41 הקשיים הרבים של הילדים. חבלי קליטתם של ילדי הקבוצה הסורית היו קשים וחלקם עזבו את הקיבוץ זמן קצר לאחר בואם. מתוך אסיפות החברים עולה כי היו חברות שחשו שחברי עין חרוד לא גילו מספיק נכונות ורצון לקלוט את הילדים הסורים. מרים שלימוביץ התריעה כי "יש לברר את הדברים. אם לא תהיה בנו נכונות לקלוט ניכשל. חברים צריכם להתנדב להוראה. צריך לקשור את הקבוצה עם 42 הנוער המקומי, לנסות לשתף אותם בפעולות מסוימות הנעשות". מהדברים עולה כי חברות עין חרוד חשו עוגמת נפש ואולי אף ייסורי מצפון בשל עזיבת חלק מהילדים. דבריה של מרים היו ביטוי למה שהרגישו רבות. באסיפה שהתקיימה בשבוע לאחר מכן התבטאו שש חברות בנושא קליטת עליה ושיפור דרכי פעולתה של ועדת העלייה. שושנה פינקלשטיין וחסיה ליפשיץ-אדר טענו כי רק בשיתוף פעולה של כל חברי עין חרוד ובנכונות מלאה לקליטה תיתכן קליטה של משפחות וילדים. יהודית אידלמן הציעה לאפשר לוועדה לפעול על חשבון שעות עבודה על מנת לאפשר להם להרחיב את פעולתם וכן לצרף לוועדה חבר או חברה שהנם עולים חדשים שמבינים ומודעים יותר למצוקות העולים. רבקה דנית טענה כי בענפים השונים צריכה להיות נכונות לקלוט את העולה וכן צריך להרבות בשיחות ולימוד עם העולים בשיתוף עם בני המשק. על מנת לעבות את הקליטה בקרב בני עין חרוד נכנסה רות חייקין, בת עין 43 חרוד כנציגת הנוער לועדת עלייה. ראוי להדגיש כי החברות הן שיזמו את החידושים ועל כן הן שהתקשו במיוחד לקבל את האכזבה ותחושת הכישלון של הקליטה שלא צלחה. תחושות אלו מהוות חיזוק לכך שעיקר העבודה בקליטת החדשים הייתה בידן של החברות, הן מתוך עבודתן בענפי החינוך והן מתכונותיהן הנשיות שהעצימו את הצורך לקלוט את החדשים. בחודשים אפריל-מאי של אותה שנה )1499(, החלו לזרום לארץ פליטים יהודיים רבים מרחבי אירופה. בעין חרוד התכוננו לקליטה של משפחות פליטים רבים. באסיפה שהתקיימה באפריל 99 יזמה ליליה בסביץ החלטה שהתקבלה בהצבעה לפיה כל חבר יקלוט בביתו פליט מבוגר או ילד ואף יפנה את ביתו לטובת משפחה עולה ובנוסף ימיר כל חבר יום חופשה אחד ביום עבודה על מנת 44 ליצור קרן כספית לכלכלת העולים שיתאכסנו במשק. בדבריה הדגישה בסביץ כי על עין חרוד לתת דוגמא ליישובים אחרים שילמדו ויעשו כמותו. כהרגלה, היא אף לקחה את ההחלטות צעד אחד קדימה. היא לא הסתפקה בדברים שסוכמו בתוך עין חרוד, אלא פרסמה ביולי 1499 בעיתון "דבר" את הרשימה "צו הקליטה" שהופיעה לאחר מכן גם בירחון "דבר הפועלת". ברשימתה טענה בסביץ כי היישוב ומוסדותיו גילו חוסר אונים בקליטת הפליטים, לא התכוננו לבואם כראוי ובעוד הם מסתובבים מאוכזבים ומרי נפש ממשיכים תושבי הארץ לחיות את חייהם הרגילים. בסביץ ניסתה ליצור מיזם התנדבותי של קליטה באומרה שכל אדם ובמיוחד כל אשה יהודיה יעשו מה שידם משגת על מנת לקלוט את העולים. את הדוגמא כיצד יש לקלוט עליה היא הביאה מעין חזנוב רוחמה, "עם ילדים עולים מארצות המזרח", צרור מכתבים )937(, 179 כרך י', גליון ד' )י'ב טבת תש"ו-,) עמ' שלימוביץ מרים, פרוטוקול אספה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. מתוך פרוטוקול של אספה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. בסביץ ליליה, פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס'

297 45 חרוד שלטענתה קלט עליה גם כשהיה מחסור בדיור ובעבודה. שוב ניתן לראות עד כמה נשות עין חרוד ראו או רצו לראות את עצמן כמודל לחיקוי וכמובילות הדרך. יצוין כי בסביץ כתבה פחות מעשור לפני כן את רשימתה "שלישי" בה תיארה עד כמה קשה למשפחה לקלוט לביתה אדם נוסף- "פרימוס", אך נראה כי על אף הקושי וכן בשל השיפור במצב התנאים אצל חלק ניכר מהמשפחות, שאפשר להלין את הילדים במרפסת הסגורה הצמודה לחלל החדר בו ישנו ההורים, ואולי גם בשל המצב המשפחתי השונה בו הייתה בעת שכתבה את שתי הרשימות, נראה לי כי מעל לכל מצב החירום התווה את ראייתה כי יש לקלוט את העולים- הפליטים באופן מסודר וטוב יותר מכפי שנהגו בהם. ד. קליטת פליטי המלחמה: : 46 "נשימת חייו של הקיבוץ הוא קליטת עליה. יקלוט כל חבר בקיבוץ לפחות עולה אחד!" בשנים שבין סוף מלחמת העולם השנייה להקמת המדינה נקלט האחוז הגבוה ביותר מבין העולים לארץ, כשליש, בקיבוצים, בהם מבוגרים, ילדים ובני נוער. רובם של העולים הללו היו צעירים וחברי תנועות חלוציות, והיו מאורגנים לפני העלייה בעשרות קיבוצי עלייה, שחיו בקומונות במחנות העקורים בקפריסין. בנוסף, חלק נכבד מהשליחים והמלווים שלהם לארץ וכן במוסד לעלייה ב' ובפלי"ם היו חברי קיבוצים שנרתמו להעלתם ארצה והשפיעו על הגעתם של העולים לקיבוצים דווקא בשל חששם מאובדן העתודות החלוציות. גם העובדה שהתנועה הקיבוצית ביישוב, בתנועה הציונית ובעולם היה גבוה ומרכזי ביותר השפיעה על העולים להשתקע 47 בקיבוצים. לקראת חג הפסח של שנת 1495, יזם חבר עין חרוד אהרון זיצלינג הצעה לפיה במקום שחברי עין חרוד יזמינו את משפחתם וקרוביהם לסדר הקיבוצי, יוזמנו למשק פליטים. חברות רבות נעתרו להצעה ביניהם שושנה יסוד, מרים קלנר, שרה מיכאלי ועוד. כאשר עברה ההחלטה בחיוב בקרב החברים ביקשה בסביץ לפרסם בעיתונות הארצית כי משק עין חרוד מקבל רק פליטים לחג ולא 48 חברי וקרובי חברים. לבקשתה של בסביץ היה להשערתי מניע כפול היא ביקשה שההודעה תפורסם על מנת שמספר גדול של פליטים ידע כי הוא מוזמן לעין חרוד לחג הפסח אולם מעבר לכך רצתה בסביץ בפרסום ההודעה לצורך האדרת שמו של עין חרוד ומקומו בקליטה ובאירוח העולים החדשים שהגיעו אז לארץ. בהמשך לכך ביקשה בסביץ באותה שנה כי עין חרוד יקלוט פליטים בחדרי החברים כפתח ראשון לעזרה בבואם ארצה. בסביץ שהייתה חברה בוועדה לאכסון פליטים מימשה את תוכניתה בסביץ ליליה, "צו הקליטה", דבר ) (: דבר הפועלת שנה י', גליון 4-1 )ט' תשרי תש"ה (, עמ' ציטוט מתוך דבריה של בסביץ ליליה בועידה הט'ז של הקיבוץ המאוחד, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק 9: צרור מכתבים )959(, 117 כרך י'א, גליון ט' )כ'ב אדר תש"ז (, עמ' 976. pp :Near, The Kibbutz Movement, כהן-פרידהיים, החלוץ שנותר מאחור, עמ' :10-15 חנה יבלונקה מציינת במחקרה כי עולי שארית הפליטה לא נמשכו בהמוניהם אל הקיבוץ אך הקיבוצים עשו מאמצים ניכרים על מנת לקלוט את העולים. בתוך: יבלונקה, אחים זרים,, עמ' 1. במחצית הראשונה של 1491 )תש"ח( הייתה העלייה לקיבוץ המאוחד רבה וגדלה מחודש לחודש. בינואר נקלטו 101 עולים, בפברואר 961, במרץ 913, אפריל 315 ובמאי 630. ראו: רכטמן ברכה, "להתגייסותה של העלייה", צרור מכתבים )964(, 909 כרך י'ב, גליון י' )כ'ה סיון תש"ח-,) עמ' מתוך פרוטוקול אסיפה כללית ) (, ארכיון עח"מ, ארון מס'

298 מרשימתה "צו הקליטה" שפורסמה ב )לעיל(, ומימשה הלכה למעשה את הקמת "קרן 49 ההצלה", כספים שייתרמו על ידי חברי הקיבוץ בתמורה ליום חופש שיומר בעבודה. גם את היוזמה הזאת ביקשה בסביץ לפרסם בכמה שיותר עיתונים, לא רק בכדי להאדיר את מקומו של עין חרוד בקליטת הפליטים, אלא גם לנוכח הביקורת על כך שהקיבוץ אינו נרתם לקליטת עלייה 50 )להלן(. בעקבות היוזמה קלט עין חרוד שישה עשר ילדים מגילאי שש עד שלוש עשרה. המטפלות גילו אורך רוח ומסירות רבה והקדישו להן גם את שעות מנוחתן. בין המשפחות הקולטות היו: פרומקה ויעקב אשד, ליליה בסביץ, בתיה ברנר, שרה נוימן, מרים קלנר, חנה בלוך, שושנה פלדמן 51 ועוד. היו אלה משפחות לצד רווקות ופרודות. בדומה לכך פעלו גם עם מעפילי אוניית אנצו-סרני ב- 1496, והיו חברים שפינו עבורם את חדרם לאחר שטובה רייכנשטיין טענה באספה כי לא לכל העולים נעים לשהות בבתי החברים ועל כן הציעה לפנות עבורם חדרים ואף לסדר להם מחסן ובו 52 ציוד בסיסי כיוון שרובם הגיעו לארץ ללא רכוש אישי. נראה כי חלקן של חברות עין חרוד בקליטת העולים היה מרכזי במעשים ובדיבורים כאחד. יוכבד 53 בת רחל טענה כי יש להרבות הבנה וסובלנות כלפי העולה החדש ויש לכוון את דרכו. בסביץ טענה כי יש לדאוג לקליטת העולה החדש, להתנדב להדריכו ולתת לו עצה. לדבריה: יימצא לכל עולה לפחות חבר אחד או משפחה אחת, אשר קשורים אתו, מבקרים בחדרו והוא מבקר בחדרם. על ידי כך נתחקה על צרכיו האישיים ועל משאלותיו, על מצבו הנפשי והלך 54 רוחו, נקרבו למפעלנו, לשפה העברית ולערכי התנועה. מדוע היה כה חשוב לנשים דוגמת בסביץ ובת רחל שהעולים ייקלטו בקיבוץ המאוחד בכלל ובעין חרוד בפרט? להשערתי הן הבינו כי הקיבוץ לא יוכל להתקיים ללא עליה ולכן טענו שעל אף שאין להשוות את העליות הסוציאליסטיות של שנות העשרים והשלושים עם פליטי מלחמת עליית העולם השנייה ועולים מארצות המזרח, בקליטת הפליטים יש חשיבות והכרח ואף ייחוד משלהם. ראות עיניהן הייתה כי אם החברים ילכו לקראתם, במהרה יבינו הם בעצמם את החיוב הגדול 55 שבחיי הקיבוץ. בסביץ אף חשבה כי לתפקיד הקליטה מתאימות החברות יותר מן החברים כיוון שהטיפול בעולה החדש מצריך יחס אישי ואינדיבידואלי ובסוג טיפול מעין זה טובה יותר הח ברה 56 מן החבר. במילים אחרות בסביץ ראתה בחברות עין חרוד כממלאות את תפקידי הזהות הנשית בסביץ ליליה, יומן עין חרוד ) (, 46 בתוך: ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. בסביץ ליליה, "אכסון ילדים פליטים בעין חרוד", צרור מכתבים )939(, 160 כרך י', גליון א' ) כ'ח תשרי תש"ו(, עמ' 36-35: הנ"ל, "ילדים פליטים בעין חרוד", דבר הפועלת ) (, עמ' 70. משפחות אלו התנדבו מרצונן לאכסן ולקלוט את הילדים. ברשימתה מביעה בסביץ את תקוותה כי לא יישאר בית אחד בעין חרוד שלא ישתתף בקליטת העולים. רייכנשטיין טובה, פרוטוקול אספה כללית בנושא קבלת עליה ממעפילי אנצו סרני )3.9.96(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 11. בת רחל יוכבד, "מלבטי הקליטה", דבר הפועלת שנה י'א, גליון 19 )י'ב שבט תש"ו (, עמ' 119. בסביץ ליליה, "יקלוט כל חבר בקיבוץ לפחות עולה אחד!", צרור מכתבים )959(, 117 כרך י'א, גליון ט' )כ'ב אדר תש"ז (, עמ' 971. מתוך דבריה של בסביץ ליליה בועידה הט'ז של הקיבוץ המאוחד, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה,15 מיכל,1 תיק.9 בסביץ ליליה, "יקלוט כל חבר בקיבוץ לפחות עולה אחד!", צרור מכתבים )959(, 117 כרך י'א, גליון ט' )כ'ב אדר תש"ז (, עמ'

299 המסורתית, זו האימהית והרחומה כמתאימה לקלוט את העולים. ואכן בזכרונות העולים ניכרים מאמצי קליטתן של החברות יותר מן החברים. על חנה אגמון-גלוברמן העידו הצעירים כי היא: יצרה לנו בית- בבוקר הייתה מקימה אותנו, בערב משכיבה ויום, יום הייתה מקריאה לנו ספר בהמשכים, עשתה איתנו עבודות יד וריכזה אותנו סביבה... גם השירות שלה באט"ס הקל: שם 57 נפגשה עם נופי המלחמה שמהם אנחנו באנו. האם על אף מאמצי החברות עדיין יצא לקיבוץ שם של גוף שאינו יודע לקלוט עלייה? על פי דברים שכתבה ליליה בסביץ נראה כי התשובה על כך חיובית. לטענתה: יש להרוס את האגדה הנפוצה בציבור שההתיישבות הקיבוצית איננה קולטת עליה... את הילדים ואת המבוגרים קלטנו אל תוך ביתנו ]ההדגשה במקור- ת.ק.[- פשוטו כמשמעו. מרגיש 58 הנך זאת בחדר האוכל, בבית הילדים ובמקלחת. על חלקן המרכזי של החברות בקליטת החדשים עמדה ליליה בהמשך בכותבה: "עשרות ומאות חברות עובדות בטיפול ובהדרכה בילדים עולים ובנוער העולה, בשירותים שונים וכן כמכניסות את 59 הנוער ואת העולה המבוגר לעבודה בענפים שונים וכעובדות אתם ועל ידם". ה. סיכום - מקומן של חברות עין חרוד בקליטת העולים החדשים: העולים החדשים שהגיעו ארצה למן סוף שנות העשרים, וכללו צעירים ומשפחות, חוו קשיים לא מעטים. לנוכח העדויות אין ספק כי מי שהיו דומיננטיות יותר בקליטתם של אלו היו החברות. השילוב של זהותן הנשית החדשה שכללה את ה'עבריה החדשה', החזקה והדומה לגבר, יחד עם זהותן הנשית מסורתית, הוליד תכונות של תודעה ציונית- לאומית עמוקה לצד תכונת 'העזרה הטבעית'- האימהית מיסודה. התגייסותן של הנשים לקליטת החדשים הייתה אפוא תוצאה של התגייסותן למען המפעל הציוני, בייחוד זה הקיבוצי שהיה לדידן "הסמל הציוני המובהק", וחוד החנית של מילוי וניתוב המשימות הלאומיות. עם זאת, העדויות שהובאו לעיל מציגות את הפן 'האימהי' של החברות שהתעורר לנוכח מצוקת הנקלטים, יחד עם דמותן והמסייעת, היודעת להושיט יד ולגלות אמפתיה כלפי האחר. התומכת, האימהית נסיונן העשיר בהדרכה ובהוראה והעשייה הרבה שלהן בקרב הילדים, כמו גם רגישותן הרבה הובילו אותן להיות היוזמות והמובילות של דרכי קליטתם של חדשים בעין חרוד, בקיבוץ המאוחד וביישוב כולו. דרך הגילויים והביטויים להירתמותן לקליטת העולים, ניתן לגלות את יחסן לקיבוץ, כמו גם את רצונן להוביל ולסלול את דרכן של חברות אחרות בהתיישבות וביישוב בקליטת העולים וביצירת מסגרת ביתית ותומכת עבורן. אמנם לא תמיד הייתה גישה זו נחלת הכלל, אך ברור כי מי ש"נתנו את הטון" והובילו את הצורך של הקליטה בכלל ואת אופן ביצועה, היינו הדאגה החומרית והנפשית לעולים בפרט היו החברות, שכאמור שילבו בין זהותן המסורתית לזהותן העברית החדשה. כיוון שבפועל רובו של הליך הקליטה, בייחוד זה של העולים הצעירים, מתוך עדותם של גניה ופנחס וישנקו, מילדי טהרן שטופלו על ידי חנה אגמון. בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. בסביץ ליליה, "ההתיישבות- במרכז חיי המדינה", צרור מכתבים, כרך י'ג, עמ' 949. שם, שם. 281

300 היה בידי החברות שטיפלו וחינכו את העולים, ניתן לומר כי הן אלו שעיצבו באופן מהותי את דרכם, משנתם הציונית והלאומית ואת המשך פועלם של הנקלטים בארץ. מובן כי היו גם חברים, בעיקר אנשי חינוך כגון שמואל סבוראי ומשה הכרמי שאף הם היו מעורבים בקליטת העולים, אך באופן יחסי מקומן של החברות בתחום זה היה מרכזי ומשפיע במידה ניכרת מזה של החברים. 282

301 פרק שביעי: השתלבותה של החברה בכוחות המגן א. פתח דבר נשים בזירה ביטחונית: תחום הפעילות הביטחונית, הכולל הן את השמירה וההתגוננות מן הצד האחד והן את ההתקפה והלוחמה מן הצד השני נחשב מראשית ההיסטוריה לנחלתו של הגבר. מיטב התכונות והמאפיינים הגבריים באו לידי ביטוי בשדה הקרב ובהם: כוח פיזי, תוקפנות, אחוות לוחמים ותחושת שליחות 1 שמהותה הגנה על החלש, זה הנמצא בעורף. בניגוד לכך, נתפסו הנשים כיוצרות חיים וכ'אמהות הקולקטיב', האחראיות להמשכיות האומה, בהיותן היולדות, מנחילות התרבות והמחנכות של הדור הבא. מכאן, הדרתן מהטריטוריה הביטחונית, שנתפסה גברית במהותה וכמשתייכת לעולם 2 הנוטל חיים. נוכחות נשים בצבא נתפסה כמערערת על גבריות הארגון, והחשש העיקרי היה כי עם 3 הצטרפות נשים אליו הוא עלול לאבד חלק חשוב ממאפיינים אלה. יחד עם זאת, עיון מעמיק מוכיח כי נשים לא נעדרו באופן מוחלט מפעולות לחימה במהלך ההיסטוריה. בתקופה העתיקה נשים מכל המעמדות מילאו תפקידים מגוונים מלוחמות בשדה הקרב ועד לעיסוק דיפלומטי בין הצדדים הנלחמים. בימי הביניים )במאה ה- 15 (, עמדה ז'אן דארק בראש הצבא הצרפתי ולחמה במספר קרבות במטרה לשחרור צרפת מידי האנגלים. יחד עם זאת ראוי לציין כי עד מלחמת העולם הראשונה אמנם היו מספר נשים שהשתתפו בקרבות שונים 4 כלוחמות, אולם לשם כך הן נאלצו להתחפש לגבר ולאמץ זהות "גברית". מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה", הביאה לראשונה בהיסטוריה להיטשטשות 5 ההבדלים בין "לוחם" ל"ללא לוחם" ובהתאם לכך גם בין תפקידים "גבריים" ל"נשיים". ראוי לציין שכל הנשים ששירתו עשו זאת בהתנדבות מלאה, אולם בעוד שבצבאות ארצות הברית ובבריטניה התנדבו נשים בעיקר בתפקידי פקידות, סיעוד ובישול, הרי שברוסיה הוקם "גדוד 6 המוות" שהורכב כולו מנשים שנשאו נשק ונלחמו בקרבות קשים. שילה, האשה העברייה, עמ' :1 Xi-Xxii. Addis, Russo. and Sabesta (eds.), Women Soldiers, Images, pp. DeGroot and Peniston-Bird., Arms and Women, pp. 3-18: Goldstein, War and Gender, pp pp..cooke, Wo-Man, Retelling the, נראה כי גם בצה"ל, ארגון בו משרתות נשים, אין שוויון בין המינים. החוקרת אורנה ששון לוי טענה כי המגדר בצבא הוא עיקרון מרכזי, גלוי ומוצהר ויש התייחסות שונה לגברים ולנשים הן בתפקידי הלחימה והן במסלולי השירות ובאפשרויות הקידום. נשים משובצות בו לתפקידי "עורף" ומשרתות בתפקידים שוליים ובכך מנציח הצבא את התפיסה הפטריארכאלית. לשיטתה, הדרת נשים מתפקידי לחימה מייצרת הבדלים מבניים ותרבותיים המסייעים לשיעתוק אי השוויון בין המינים השורר בחברה כללית. ראו: ששון-לוי, חתרנות בתוך דיכוי, עמ' : הנ"ל, זהויות במדים, עמ' 310. היו גם נשים אחרות שכונו "נשים מלוות" followers(.,)camp הללו היו אמנם קרובות מאד לקו החזית ושהו עם הכוחות הלוחמים, אך תפקידן לא היה קשור ללחימה אלא לעיסוקים נשיים- מסורתיים: הן היו מבשלות וכובסות, אחיות, חברות ולעיתים אף שימשו כזונות. נשים אלו סייעו להעלאת המורל של החיילים ונשארו מאחורי הקווים, אם כי לא פעם הן נלכדו בקרבות. ראו:.Goldstein, War and Gender, pp. : Blanton and Cook, They Fought Like Demons, pp בובר-אגסי, מעמד האשה, עמ' : pp. Yuval-Davis, Front and Rea, לצבא ארצות הברית התגייסו החל מ למעלה משלושה עשר אלף נשים. תחילה היו שכירות וכשנה אחר כך הפכן לחיילות מן המניין. ראו:.p 88.Goldstein, War and Gender, בגדודי העזר של צבא בריטניה שירתו עשרות אלפי נשים כמתנדבות בתפקידים שונים. ראו: and.grayzel, Women ב"גדוד המוות" הרוסי היו מאות נשים. מנהיגת הגדוד הייתה מריה בוטשקרבה )Botchkareva( ושירתו בו נשים בעלות אג'נדה פוליטית-חברתית. לדעת החוקרת לורי סטוף היה קשר ישיר בין הקמת הגדוד לבין תנועות הנשים שלחמו לשוויון זכויות בראשית המאה העשרים. ראו: pp. Stoff, They Fought for Russia,

302 במלחמת העולם השנייה, לראשונה בהיסטוריה, בחלק מן הצבאות, ביניהם רוסיה ובריטניה, 7 הונהג שירות חובה לנשים ששירתו ביחידות נשים כחלק ממסגרת הצבא. חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי )האט"ס עליו יורחב להלן והווא"ף(, היה חלק רשמי של הצבא והמשיך את חיל העזר לנשים שנוסד במלחמת העולם הראשונה. 993,000 נשים שירתו במסגרות השונות בתפקידי פקידות, קשר, בישול, נהיגה ועוד. תפקידים אלו נועדו לשחרר גברים רבים ככל האפשר לתפקידי 8 לחימה. לצבא הסובייטי גויסו נשים על פי חוק גיוס חובה ישירות לצבא, בעיקר בגלל המחסור הגדול בכוח האדם שנוצר עם ההחרפה במצב המלחמה, ביוני רוב המגויסות היו נשים צעירות ורווקות בסוף שנות העשרה לחייהן. לצד תפקידים עורפיים, מילאו הנשים בצבא האדום תפקידים קרביים רבים ביניהם בחיל השריון, בחיל רגלים, בחיל ההנדסה, כטייסות ובסוללות של 9 טילים נגד מטוסים. לדברי החוקרת ענת גרנית-הכהן, הנשים בצבא הסובייטי שימשו מודל לחיקוי והשראה לתנועות נשים בעולם, כולל לתנועת הפועלות ולחברות בפלמ"ח שנאבקו למען 10 שוויון ושיתוף של נשים בארגון ובמלחמה. ביישוב היהודי בארץ פעלו החל משלהי התקופה העות'מנית וביתר שאת בשנות המנדט מספר ארגוני הגנה וביטחון שמטרתם העיקרית הייתה לשמור על היישובים היהודיים הקיימים מפני האוכלוסייה הערבית העוינת שביקשה לפרוע בהם, לגנוב החקלאית שלהם. מלחמת העולם הראשונה; הארגונים "בר גיורא" ו"השומר" הוקמו את רכושם המחתרת ניל"י הוקמה בזמן המלחמה ולהחריב את התוצרת בידי חלוצי העלייה השנייה וכך גם לפני הגדודים העבריים שפעלו בחסות הצבא הבריטי; ארגון ההגנה הוקם בשנים הראשונות לשלטון המנדטורי ביישוב; הפלמ"ח )פלוגות מחץ(, הזרוע המגויסת והלוחמת של ההגנה, הוקם בראשית שנות הארבעים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעידודם ובסיועם של הבריטים במטרה להגן על היישוב 11 מפני פלישה אפשרית של הצבא הגרמני. בשנים אלו פעלו גם המחתרות אצ"ל ולח"י. 7 בהקשר זה ראוי לציין כי גם בצבאות גרמניה הנאצית וארצות הברית שירתו נשים, אך הן לא נקראו חיילות ולא גויסו בגיוס חובה. לצבא גרמניה גויסו נשים החל מ עקב צרכי המלחמה. בסך הכל שירתו בחילות העזר של הצבא הגרמני עד לסיום המלחמה כ- 950,000 נשים, רובן בתפקידים מנהליים ופקידותיים. להרחבה על שירותן הצבאי של נשים בצבא גרמניה ראו: pp..campbell, Women in Combat, חיל הנשים של צבא ארצות הברית הוקם בספטמבר 1493 )לאחר שחיל העזר הנשי שהוקם במאי 99 פורק( ושירתו בו כ- 150,000 נשים בסך הכל שמילאו בעיקר תפקידים משרדיים וכן תפקידי קשר שונים וכמאה נשים אף שירתו כטייסות בחיל האוויר. להרחבה על שירותן הצבאי של נשים בצבא ארצות הברית ראו: -88 pp. Goldstein, War and Gender, 94: Rustad, Women in Khaki, pp : Yellin, Our Mothers' War. 8 Rustad, Women in Khaki, pp : Campbell, Women in Combat, pp Rustad, Women in Khaki, pp : Campbell, Women in Combat, pp : Goldstein, War and Gender, pp גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' בכל אלו היו נשים ובסך הכל ניתן לומר כי תפקידן, מקומן ומספרן לא היה שונה באופן מהותי בין ארגון לארגון. בארגון השומר היו כ- 95 נשים מתוך 100 חברים בסך הכל, בשנות המאורעות היוו הנשים כ- 90% מכלל החברים בארגון ההגנה )מתוך 99,497 חברים, היו 5,917 חברות(, בפלמ"ח שירתו כאלף נשים מתוך 6000 מגויסים, בלח"י היוו הנשים כ- 15% מכלל חברי הארגון ובאצ"ל כ- 90%. הנשים מילאו תפקידים בתחומים שונים החל מתפקידי קשר, הסברה, גיוס והדרכה, דרך עזרה ראשונה, בישול ומחסנאות. המשותף לכולם היה שנשים כמעט ולא שותפו במשימות קרב, על אף שאומנו להשתמש בנשק מסוגים שונים. על נשים בתנועת השומר ראו: סיני, יחסי מגדר. על נשים בארגון ההגנה ראו: בוני-דוידי, נשים ומגדר וכן עפרון, אחיות, לוחמות ואמהות, עמ' על מספר החברות ותפקידיהן בפלמ"ח ראו: גוזס-סבוראי, ספרי לי: הנ"ל, פלמחאיות. על מספר הלוחמות באצ"ל ובלח"י ראו: לפידות, היום שרה הקטנה: בנאי, חיילים אלמונים. 284

303 מראשית דרכן בארץ, תבעו הנשים לקחת חלק בפעילות במסגרת ארגונים אלו והתמונה 12 ששורטטה תחילה הייתה כי הן אכן שותפו בהם כלוחמות שוות לגברים. אולם, מתוך המחקרים עולה כי שיתופן של נשים כלוחמות בארגוני ההגנה השונים הינו יותר בבחינת מיתוס ולא 13 מציאות. כבר לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר ביקשו גורמים ביישוב להתנדב לצבא הבריטי, בתוכם כארבע מאות נשים שהציעו עצמן לתפקידים נשיים- מסורתיים מובהקים 14 ולא לתפקידי לחימה, מאמציהן נכשלו והן נדחו על ידי הבריטים. גם בשנות העשרים, כאשר גבר הצורך בהתארגנות ארצית- רק הגנתית וארגון "ההגנה" הוקם כארגון חשאי, בלתי לגאלי, במטרה לספק ביטחון ברמה הארצית מול האוכלוסייה הערבית שהתנכלה ליישוב היהודי, נכנסו חברות בודדות לשורותיו, אך מחמת מיעוט העדויות קשה לשער את מספרן המדויק ואת התפקידים שמילאו. ידוע כי שתי נשים שימשו בתפקידי פיקוד בארגון: רוזה כהן בחיפה ורחל ינאית בירושלים. בשנת תרפ"ה )1495(, ביוזמתה של רחל ינאית, החלה קבלה מסודרת של חברות לארגון, אך באופן כללי הן שירתו בצורה מוגבלת, בעיקר בערים ירושלים, תל אביב וחיפה ובעיקר נשיים-מסורתיים כמו מבשלות ואחיות, או בתפקידים "עורפיים" כמו עזרה ראשונה והעברת 15 נשק, אך לא שימוש בו. 16 בהיותו ארגון ארצי, כל יישוב כפרי, מושבה, קיבוץ, עיר ושכונה היו מאורגנים "בהגנה". בהתאם לכך, חברותן של נשות עין חרוד בארגון הייתה אוטומטית, ונבעה מהשתייכותן לקיבוץ, אולם בפועל הן, כמו גם נשים אחרות בהתיישבות העובדת, לא שולבו באימונים, לא הודרכו להשתמש בנשק ולא יצאו לשמירה כמו החברים. בשנים הנחקרות תקפו את היישוב היהודי בארץ שני גלי מאורעות של פורעים ערביים, הראשון בשנת 1494, בימים בהם היה קיבוץ עין חרוד בתקופת המעבר מהיישוב הארעי בסמוך למעין חרוד, ליישוב הקבע במורדות גבעת קומי, והשני, בשנים , בהם עין חרוד כבר ישב במבני הקבע שלו. כמו כן מלחמת העולם השנייה איימה על היישוב היהודי במובן הארצי והלאומי וכן מלחמת העצמאות שפרצה בעקבות תוכנית החלוקה וההצבעה באו"ם בנובמבר פרק זה עוסק בשאלת השתלבותן ומקומן של נשות עין חרוד בכוחות המגן בתקופת היישוב, תוך קשירת האירועים הביטחוניים בהתפתחות המודעות הנשית שחלה בחברות בפרק זמן זה והצגת השינויים והיוזמות אותן הובילו בעקבות השינוי. מבנה הפרק הינו כרונולוגי, שכן כך הוא מבליט את התהליך שעברו החברות החל ממקומן הפסיבי בביטחון ובהגנה, דרך "מרד החברות" שהנהיגו 12 לדעת החוקרת עדית זרטל, הרצון הנשי לקחת חלק פעיל במאמץ המלחמתי לא היה נקי מלבטים מוסריים והוא לא בא מתוך 'אינסטינקט נשי', רחמני אלא מתוך הסתייגות 'לפולחן המוות' וראיית החשיבות במעשה ההתיישבות ובעבודת האדמה. להרחבה ראו: זרטל, האומה והמוות, עמ' כך למשל בארגון "השומר" שנוסד ב ומנה כמאה חברים, היו אמנם כעשרים וחמש נשים- חברות, אך לטענת החוקרת סמדר סיני רובן המוחלט לא שותפו כלל בשמירה ובביטחון ואף הנמרצות מביניהן, שדרשו את חלקן, היו שותפות זוטרות ולא קבועות בשמירה. בנוסף, רק שתיים מהן נמצאו ראויות להשתתף באספות הארגון. להרחבה ראו: סיני, נשים ומגדר, עמ' , החוקרת מרגלית שילה הסבירה כי נשים אלו היו היוצאות מן הכלל ואינן מעידות על כלל השומרות שהיו במידה רבה היפוכן של הדמות הנשית המהפכנית אשר ביקשה ליצור מציאות חדשה. ראו: שילה, האשה העברייה, עמ' ממחקרים על ניל"י, שהייתה מחתרת קטנה, עולה כי שרה אהרונסון בלבד מילאה תפקיד בכיר בה. על חלקה של שרה אהרונסון במחתרת ועל המיתוס שלה ביישוב ראו: מלמן, מותה של סוכנת, עמ' : הנ"ל, מן השוליים, עמ' בין העומדים בראש וועד המתנדבים הייתה רחל ינאית בן צבי. על יוזמתן של המתנדבות ראו: שילה, זהות נשית, עמ' דינור )עורך ראשי(, ספר תולדות, עמ' בוני-דוידי, נשים ומגדר, עמ'

304 בשנת 1436 ושהשפיע על נשות היישוב כולו, וכלה בגיוסן לחיל העזר הנשי של הצבא הבריטי )ה- (A.T.S. ולפלמ"ח בתקופת מלחמת העולם השנייה ומקומן בזירת קרבות מלחמת העצמאות. על כל אחד מהנושאים נכתבו מחקרים או מאמרים, אך הם אינם מתייחסים ספציפית לנשות עין חרוד או אינם סוקרים באופן היסטורי את כל השנים הנידונות אלא מתמקדים בפרקים מהתקופה. ייחודו של הפרק הוא בכך שנותן תמונה היסטורית רחבה על תקופה ממושכת יחסית, והוא מציג במבט עומק קבוצה נשית ייחודית, שהנהיגה וסללה במידה רבה את הדרך לשילובן של נשות ההתיישבות העובדת בכוחות המגן בארץ בתקופת היישוב ב. מקומן של חברות עין חרוד בהגנה המעבר מפסיביות לאקטיביות: בין מאורעות למאורעות בימי מאורעות 17 "החברה שלנו מעליבה את חברת נו בהגנה" 1494, נמצא כאמור עין חרוד בתקופת מעבר. חלק ממבני הציבור והמבנים החקלאיים כבר היו בנקודת הקבע, אך טרם החלו במעבר האנושי מהמחנה ליד המעיין לגבעה. מידע על שבט בדווי, המונה כאלף א שי, הנע לעבר עמק חרוד ב הביא למצב מתוח ומתוך חשש להתקפה ערבית, החליטו לאחר דיון קצר חברי הנהלת המשק, שבאותה העת לא הייתה בה אף חברה אחת, להעביר את האמהות והילדים לרפת החדשה, שהייתה למעשה מבנה הבטון הגדול היחיד, ולפיכך גם המוגן, במקום הקבע, בעוד הגברים נשארו ביישוב ליד המעיין. נראה כי פעלה 18 כאן החלוקה המגדרית המסורתית לפיה הנשים בעורף והגברים בחזית. 8. המאורעות ממבט מגדרי: כיצד ראו את המעבר וההפרדה חברי עין חרוד, הגברים והנשים? מתוך העדויות עולה כי היו קיימים הבדלים מגדריים מובהקים בין המינים. בקרב הזיכרונות הגבריים והנשיים, נחרטו ימי המאורעות כקשים במיוחד, אולם ישנה הבחנה בתיאור הנשים והגברים את שעבר עליהם באותם הימים. שלמה לביא תאר בספרו, על פי הבנתו, את מקומן של הנשים במאמץ הכללי: ציטוט מתוך רשימתו של יצחק טבנקין, שנכתבה בעיתון- חי של עין חרוד בשנת 1494 )אב תרפ"ט( ולאחר שוך המאורעות תחת הכותרת "בתנועה: לשאלות הגנתנו" בעיתון הקיבוצי "מבפנים". טבנקין יצחק, עיתון חי )אב תרפ"ט(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: "בתנועה: לשאלות הגנתנו", מבפנים ) (. ראוי לציין כי בשנת 1435 )תרצ"ה(, לרגל ציון שש שנים למאורעות, הובאה רשימתו על ידי ליליה בסביץ בעיתון "דבר הפועלת". קשה לדעת אם בסביץ ביקשה להדגיש את היעדרה של החברה מהאירועים ומהזירה הביטחונית ואת עמדתו של טבנקין שהיה מעמודי התווך של עין חרוד ומהתומכים לשילובן של נשים בכל תחומי החיים. לדברי מאיר חזן לא היה בפרסום משום גורם ממריץ לגיוס נשים להגנה והוא לא נועד לחשל את ההכרה הדבר חשיבות מעורבותה של האשה בענייני בטחון, אלא לשמש כדבריו "נדבך חינוכי ברקימת מסכת מהפכנותה של תנועת הפועלות בחיים היישוביים". ראו: חזן מאבקן של, עמ' 60. להשערתי לא היה כאן רק גורם חינוכי אלא כן רצון של בסביץ לעורר תחום פסיבי נוסף בו החברות לא לקחו חלק. הדברים עולים בקנה אחד עם העובדה שבאותו הזמן פנו מספר נשים מעין חרוד, בראשם אוה טבנקין, ודרשו מועדת הביטחון לעבור אימונים בנשק. על יוזמה זו יורחב בהמשך. זאת בניגוד לויכוח שהתנהל בקיבוצים בזמן מלחמת העצמאות, אז סבר הקיבוץ המאוחד כי אין לפנות אוכלוסייה לא לוחמת, דהיינו נשים וילדים מהיישובים כיוון שכל היישובים בארץ חשופים לפגיעה שווה וכן מהחשש כי הפינוי עלול להיתפס כחולשה שתוביל לויתורים ולפינוי יישובים רבים. מנגד החשש שהימצאות ילדים ואוכלוסיה בלתי לוחמת תקשה על הגנת המקום ואילו פינוים והתחושה כי הם נמצאים במקום מבטחים יאפשר לחברים להתמסר על הגנת המקום, יפנה מקומות לשיכון מגינים נוספים ויאפשר חיסכון בשירותים, אספקה ומים היו שיקולים שגרמו לבסוף לפינויים מהיישובים. להרחבה על הדילמה בדבר פינוי נשים וילדים מיישובים בתש"ח ראו: רוזנברג-פרידמן, לסוגיית תפיסת האשה, עמ' : טל, מ'חזית כעורף', עמ' : כהן-לוינובסקי, פינוי אוכלוסייה, עמ'

305 זכורני בבואי בפעם הראשונה לפקוד את משפחתי ברפת, בתוך מהומת היגונים הזאת, נשארתי עומד המום על יד השער... כולי מזועזע ממראה עיני... כעבור שעה, כשחזרתי למשמרתי שבור לב, אפוף יגון וצער, לא חדל המוח לתהות ולהשתומם על כוחה של האישה לשאת על כתפיה החלשות את עיקר עולם של החיים, את מרבית כאבם ואכזריותם... מה דל הוא כוחו של הגבר 19 ומה עלוב חלקו ביצירת החיים העיקריים. כוחו אינו אלא בשמירה מסביב לחיים. לביא דווקא התפעל מכוחה של האשה וראה בה כחזקה. אולם, לביא העריך את דמותה של האשה בעלת התכונות המסורתיות, הדואגת לילדים ושומרת עליהם ובכך האדיר למעשה את חולשתה והשלים עם היותה מושפלת ונחותה. פרדוקסאלית, הוא תאר אותה כחזקה בתפקידה המסורתי. ייתכן גם שלביא ניסה להאדיר את דמותה במבט לאחור, בבחינת פיצוי למיקומן בעורף. מתיאורי הנשים עולה תמונה שונה, עגמומית, מדכאה ומייאשת. ברפת הייתה צפיפות נוראה, מחלות מדבקות, בכי המולה ואי וודאות בנוגע למה שנעשה למטה, ביישוב ליד המעיין. גלר, חברת עין חרוד תיארה ביומנה את מעבר הנשים והילדים: 20 שושנה עשרים ושבע באוגוסט, יום שבת היה. בית אלפא נתקפת על ידי ערבים. במחנה אצים, רצים, מכינים "בריקדות". קבוצה פה, קבוצה שם עומדת ו"תופסת" את החדשות מהמתרחש בנקודות שונות. אומרים שיש הצעה לרכז את הילדים בקומי. האומנם כל כך קרובה הסכנה? הבאמת נעלה לקומי, או הצעות אלו רק בחזקת הצעות הן? והנה עוד לא הספקתי לעכל את כל הלך הרוח מסביב, ובריגלבסקי נכנס לבית התינוקות ומודיע כי בעוד שעתיים על התינוקות עם האמהות להיות מוכנים לעלות לקומי. קמה בהלה, באה הכנה נחפזת... האימהות נרגזות ומחשבה אחת מנקרת במוח כולן. מה יהיה? איך יעברו את הימים הקשים... בתוך הרפת ריכזו 21 את כל הילדים... היונקים והפעוטות במיטות, היותר גדולים על מזרונים על רצפת הבטון. נראה כי במידה רבה החברים התייחסו לחברות כמו לילדים ויתרה מזאת, אין כל תגובה של תרעומת מצד הנשים על שהחליטו עבורן. הן חיכו עם ילדיהן, וכמו ילדיהן חשבו איך לעבור את התקופה. העובדה כי גם רווקות פונו ולא נשארו במחנה עם הגברים יש בה כדי להעיד כי הנשים פונו בשל נשיותן ולא בשל אימהותן. רווקות כאימהות לא ביקשו לקחת חלק בהגנה פעילה על המקום, אלא צייתו לחלוקה הפטריארכאלית, לפיה הגברים מופקדים על ההגנה והנשים על פנים הבית. הכותבת עצמה, וככל הנראה גם החברות האחרות, עמדה כל העת כמשקיפה מן הצד ולא נטלה חלק בהחלטות ובהכנות להגנת היישוב. ראוי לציין כי תמונת מצב זו שונה לחלוטין מזו שהייתה בקיבוצי הספר במהלך מלחמת העצמאות. העובדה כי רווקות ואימהות בעלות תפקידים חיוניים נשארו במהלך המלחמה ביישובים וסייעו ללוחמים ועצם הדילמה שהייתה אז בקרב הנשים והגברים כאחד, אם לפנות את הילדים ואם על הנשים להתפנות יחד עימם מעידים לדעתי לביא, מגילתי, עמ' תיאורים דומים ניתן למצוא בקרב חברות קיבוצים שפונו בתש"ח מיישובי ספר. הקשיים הפיזיים והנפשיים, בהם הניתוק מהמשפחות ואי הוודאות, המצוקה הכלכלית, הצפיפות והעדר הפרטיות שהיו מנת חלקם של המפונים גרמו לסכסוכים רבים. להרחבה ראו: רוזנברג-פרידמן, לסוגיית תפיסת האשה, עמ' : כהן-לוינובסקי, פינוי אוכלוסייה, עמ' גם יעל נאמן, בת קיבוץ יחיעם שעלה להתיישבות בימי מלחמת תש"ח תארה את ההפרדה בין הגברים- הלוחמים בחזית לאימהות ולילדים בעורף כחווייה טראומטית עבור המייסדות. ראו: נאמן, היינו העתיד. מובא אצל: שחם, ניתוח משווה, עמ'

306 הן על שינוי בראיית הח ברה את הנשים והן על תפיסה חדשה של נשים את עצמן ותפקידן 22 בחזית. להשערתי, היעדר הידע של הנשים בנעשה במרחב הבטחוני, יחד עם הקושי לשנות הרגלי מסורת של מאות בשנים, הוא שאפשר את כניעתן לצו הגברי השמרני. עד כה לא הועמדו החברות במבחן מעין זה. והנה, לראשונה, משיש מצב ביטחוני קשה, גם הגברים וגם הנשים פעלו על פי הנוסח המסורתי. זאת ועוד, באמת הייתה שאלת הילדים והטיפול בהם. בפרוץ מאורעות אב 1494 העלתה רק חברה אחת, יהודית איידלמן, אך הסתייגותה ממערך הכוחות המפלה נשים לדעתה בעין חרוד. עיקר התרעומת שלה הופנה כלפי החברים, שהסתירו מהחברות את המצב הבטחוני. כלומר איידלמן לא דרשה כלל ועיקר להשתתף בשמירה ובהגנה, אלא רק להיות שותפה לידיעות על הנעשה: כשאת שואלת על המצב, עונה לך החבר תשובה מרגיעה כאשר הוא עונה לבתו הקטנה. כי הרי בנו, בחברות, יש לנהוג זהירות, לחוס על בריאותנו, על עצבנו, כדי שנדע לשלוט ברוחנו... וכשאת רוצה לדעת על המצב לאמתו, מהמקור הראשון, וניגשת למקום ההתייעצות- פוגשים אותך בהבעת פנים וברמזים כאלה, כאילו נכנסת לא למקום שבו דנים ומחליטים על גורלנו, על כבוד כולנו וחיי כולנו, כי אם כאילו פרצת לפינה פרטית, אינטימית, של מישהו. ויש צורך להגיד לחברים: אין דבר משקיט יותר מידיעת המצב, ויהי הנורא ביותר... אין דבר מרסן יותר, 23 בולם יותר את הדמיון החולני מאשר הכרת האסון. שוב ניתן לראות בדברים את היחס הגברי לחברות כאילו הן ילדים )אך בניגוד לילדים, הנשים לעולם לא תתבגרנה(. עבור ח ברה שחרתה על דגלה את השוויון, כולל זה בין המינים, כערך ראשון במעלה, היה משהו מקומם ואף מעליב בצורה בה הובילו החברים את המהלכים. על פי עדויות מאוחרות של הנשים היו חברות שחשו כך כבר בעת ההתרחשות, אך הן לא ביטאו זאת בזמן אמת ולא ההינו עדיין להוציא באופן פומבי את רגשי עלבונן שכפי שהעידו לאחר מכן, נבטו בהן כבר אז )להלן(. ראוי להדגיש כי כיוון שדברי החברות בדבר עלבונן נאמרו ממרחק של כשבע שנים יש להתייחס לדברים בביקורתיות ולא לראות בהם מקור היסטורי מהימן ומדויק. ייתכן שבאותה העת הן לא הצליחו לבטא את תחושתן כיוון שהעלבון שיתק אותן וכאשר הן התגברו על עלבונן הן הגיבו בצורה אקטיבית וביטאו את רחשי ליבן בגלוי. זאת ועוד, טענות החברות כי הן חשו דחויות ונדחקות, דווקא בשעה הגורלית הזו, נבעה אולי מהצורך שלהן להצדיק ולמנף את מאבקן בזמן מאורעות שולמית ז'רנובסקי ביטאה באסיפת חברים ב את תחושות עלבונה העמוק מאותם ימים: ראוי להדגיש כי בניגוד למאורעות תרפ"ט, אז הודרו הנשים מתפקידי שמירה ולחימה, בתקופת מלחמת העצמאות נשים השתתפו בשמירה ונשאו תפקידים רבי חשיבות כגון: קשריות, מגישות עזרה ראשונה ועוד. ראו: רוזנברג : כהן-לוינובסקי, פינוי : טל, מ'חזית כעורף', עמ' פרידמן, לסוגיית תפיסת האשה, עמ' אוכלוסייה, עמ' איידלמן יהודית, "לזכר ימי אב תרפ"ט, דבר הפועלת ) (, עמ' : "בימי אב תרפ"ט, בתוך: גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ'

307 אני מעלה בחרדה את מאורעות שנים ליוותה אותי הרגשה מדכאה זו של חוסר אונים... ולאחר שנדמה היה שהחיים השכיחו את העלבון הצורב ההוא- הוא נתעורר עכשיו במאורעות 24 השבועות האחרונים. גם אוה טבנקין ביטאה באותה אסיפה את מה שחשה היא באותם ימים: בשנת 1494 הגיעה החב רה לפאסיביות שאין למטה ממנה. החברים, הם ששללו מן החב רה זכות יסודית זו של הגנה על חיינו וחיי ילדינו. במאורעות 1494 כלאו אותנו ברפת, ב"מחנה ריכוז"... ואנו נהפכנו פתאום ליהודי העיירה הגלותית, שבשעת סכנה מוצאים להם סתרה במרתפים ובעליות... מפעפעת בי הרגשה קשה, כאילו במרוצת הזמן נהפכנו בקיבוץ לשתי חברות- גברים ונשים. נכון יותר: לחברה גברית נקייה... יש הרגשה שנדחקנו מדרך המלך של 25 תנועתנו חזרה, לא ל"בית המשפחה", שנחרב בינתיים, אלא לסמטה אפלה, ל"פינת האשה". טבנקין אמנם הפנתה אצבע מאשימה כלפי הגברים בעין חרוד שדחקו את הנשים, חברותיהן לדרך, לא רק מההגנה והשמירה אלא גם מתחומים אחרים. הם ששללו מהן, הם שכלאו אותן ברפת והם שדחקו אותן לאותה סמטה צדדית ואפלה. אך ראוי להעיר כי היא התעלמה לחלוטין מכך שהחברות הסכימו למהלכים אלו ולא ערערו על הדפוס הגברי המוביל שנוצר בקיבוץ. 9. התביעה לשינוי יוזמה גברית: התביעה הגלויה לשיתופן של החברות בשמירה ובהגנה ממש, באה מיוזמתו של גבר. היה זה יצחק טבנקין, מהדמויות החשובות והבולטות בקיבוץ, שביטא בעיתון-חי של עין חרוד, מיד לאחר המאורעות, את עלבונה של החב רה מהדרתה מן ההגנה והוא שביקש לשלבה בפועל בעמדות השמירה. טבנקין שירטט בדבריו תמונה לפיה, לכאורה, הנשים שוות לחברים ולוקחות חלק פעיל לצדם בכל תחומי החיים בקיבוץ, ומתוך תפיסה שוויונית זו עליה ליטול חלק בהגנה, כפי שתאר: בימים ובלילות של שמירה והגנה הייתה עוברת על ידי דמותה, דמות החברה, זאת האמיצה, הערה המסורה, ששנים על ידנו, יחד אתנו הראתה את כשרונה למסירות ושכחה עצמית- בעבודה, בהתלבטות, בחיי המשק והחברה, בחיי הקיבוץ הקשים, וגילתה כל כך הרבה ערות נפשית ושכל מקשיב לפרטי- פרטים של החיים, של המלחמה; שיחד איתך חיה כל השנים; ברגעי העצבות הרבה ובימי דיכאון, וספק וקשיים הכניסה את בטחון השיתוף המציל בחיינו; 26 שיחד רקדנו את ריקודינו מתוך שמחה ומתוך ייאוש ומרד, ומתוך התפרצות נגד הבדידות. ייתכן שכיוון שטבנקין ראה בהתיישבות הקיבוצית את הכוח הציוני המוביל, חשוב היה לו להבליט את מימד השותפות והשוויון הקיימים בו, אך קשה להעריך מהדברים אם אכן טבנקין האמין באמת ובתמים בתמונה האופטימית שהציג או שבחר בכוונה להגזים, בכדי להדגיש שרק בשטח אחד- אותו ביקש לשנות, קיימת בעיה של אי שוויון בין המינים. אולי גם הושפע מבת זוגו ז'רנובסקי שולמית, "לברור שאלת שיתופה של החברה בהגנה", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה,15 מיכל,19 תיק.3 טבנקין אוה, "החברה בהתגוננות", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' : טבנקין אוה, "שילובי דברים", מבפנים ג' )יוני 1436(, עמ' 11-10: טבנקין אוה, "החברה בהתגוננות", גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' טבנקין יצחק, עיתון חי )אב תרפ"ט(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. לימים הובאה רשימתו של טבנקין, לצד רשימתה של יהודית איידלמן בירחון "דבר הפועלת" תחת הכותרת: "לזכר ימי אב תרפ"ט". ראו: דבר הפועלת ) (, עמ'

308 אוה שסיפרה לו על תחושותיה, שכן בהמשך רשימתו הוא תאר את הביטחונית ואת תחושת העלבון שלהן: הדרתן של הנשים מהזירה והנה פתאום- כשרחפה על כולנו יד הגורל לסכנות ולמות, עמדה זאת בפינה, מובדלת, מחכה לידיעות, מצפה לפעולות באימת החורבן והחלטת הייאוש והאומץ, נידונה לפסיביות, תלויה בהגנתי אני, הגברית. בכל רגעי הדיכאון והקללה ובמתיחות הנפשית בלילות ובימים אלה, מלווה אותי כל הזמן רגש של חטא בעד עלבון של החברים לחברות. של הח ברה שלנו- לחב רת נו בהגנה. והאם היא פחות מסוגלת, פחות אמיצה, פחות מסורה, אמיתית, או האם הסכנה לה, 27 לחייה, לילדיה, לכבודה פחותה? חשוב להדגיש שבשונה מעדויות הנשים שנכתבו מאוחר לאירועים, התיאור של טבנקין הוא בן הזמן. ייתכן שבדבריו ניתן למצוא הוכחה לעלבונן של הנשים כבר באותה השעה. בדבריו של טבנקין ניתן למצוא גישה פטרונית. הוא לקח על עצמו, היינו על הגבר, את האחריות לפאסיביות הנשית. גישתו תאמה את עמדת הנשים לפיה הגברים אשמים באי השוויון שנוצר בחברתם וגם אחראים לשינוי. גם התביעה לשינוי נפקדותן של הנשים מהזירה הביטחונית באה מיוזמתו של גבר ולא מיוזמתן של הנשים כפי שהציע ברשימתו: בין רגעי הגנה לרגעי הגנה, האמת הפנימית מתקוממת... משותפים הערכים שנוצרו בשותפות ובחברות זו, משותפת הסכנה לערכים אלה, ומשותפת צריכה להיות הסכנה... ואין הצדקה להבדל המינים בשורות ההגנה... תיכנס החב רה גם לתוך ברית-המוות- תיכנס לשורות 28 ההגנה. טבנקין קרא בגלוי בדבריו לשתף את החברות בהגנה. גם הוא כמו שלמה לביא, העצים את החברות, ואולי בכך חיפה למעשה על נקיפות המצפון ביחס אליהן. בשנים שלאחר מכן, לא הייתה לדבריו השפעה של ממש והם נותרו כקריאה ללא מענה, הן מהח ברה הנשית בעין חרוד והן מהח ברה הגברית בו. יחד עם זאת, להשערתי, השילוב בין רשימתו של טבנקין לתחושות העלבון שפיעפעו בקרב החברות, לצד הישגיהן בזירות החברתיות והלאומיות שבאו לידי ביטוי בפרקים הקודמים, הביאה להתפקחותן גם בזירה הביטחונית. לקראת סוף המחצית הראשונה של שנות השלושים ניתן לחוש בה מפעפעת ועולה מעל לפני השטח עד להתפרצותה הגלויה ב"מרד החברות" )להלן(. נוסף הד לרצונן של החברות להיות שותפות בידיעות, ניתן למצוא ברשימתה של רבקה דנית, שהייתה ממייסדות עין חרוד ומהחברות הפעילות בו. בשנת 1439, התקיים לראשונה בעין חרוד "נשף שמירת קיץ", ובעיתון-חי תחת הכותרת "הרגשת חב רה", ביקשה דנית להבהיר ולהעביר לציבור הגברים השומרים, מסר שדמה מאד למה שכתבה יהודית איידלמן חמש שנים לפניה. עיקר הדברים נגע בהרגשתן הקשה של החברות על כך שאינן לוקחות חלק בשמירה, ולו רק בגלל הרגשת אי הידיעה והניתוק שהן חשות בשל כך, וכדבריה: שם, שם. שם, שם. 291

309 במצבים כאלה ההרגשה של החב רה קשה מאד. יותר קל ללכת לשמור מאשר לשכב במטה ולהקשיב ליריות. באחד הלילות בשעה שתיים העירו את החובשת ובקשו ממנה תחבושת... רעד עבר בגופי כאשר השומר אמר לי כי כדור פגע בבטן של החבר פריץ קוגל. התלבשתי, יצאתי החוצה, הכל ישן... לא נכנסתי לחדר עד הבוקר. חיכיתי באי סבלנות לידיעה על הפצוע. 29 כאלה הם לילות השימורים של החב רה. מהדברים נראה כי רשימתה של דנית נכתבה מעמדה של נחיתות. הקושי של הנשים בשל חוסר השיתוף, אפילו ברמת הידיעות, כל שכן ברמת הביצוע. אפילו החובשת נקראה ממיטתה רק לאחר הפציעה ולא צורפה למגינים במהלך השמירה עצמה. יחד עם זאת, כמו איידלמן לפניה ובניגוד לדברים שהשמיעו אוה טבנקין ושולמית ז'רנובסקי אחריה, רבקה לא הפנתה אצבע מאשימה, לא כלפי הגברים ולא כלפי הנשים. בניגוד להצעתו של טבנקין, היא אף לא ניסתה לתבוע את חלקן של הנשים בשמירה, אלא רק להביא לשינוי תודעת החברים שחוסר הידיעה קשה אף יותר מסכנת השמירה וההגנה. ג. "מרד החברות" בעין חרוד וההתגוננות: פתח לתקופה חדשה במערכת השמירה 30 "ואדרוש את חלקי בשמירה בכל תוקף" ב באפריל 1436, פרעו ערביי יפו בשכניהם היהודים וגבו את חייהם של שישה עשר יהודים ועשרות פצועים. המשטרה הבריטית שהתערבה בנעשה, ירתה והרגה שישה ערבים וכתוצאה מכך הכריזו אלה על שביתה כללית ומרד אשר התפשט תוך ימים ספורים בכל רחבי הארץ. לדברי החוקר מאיר חזן "עמק יזרעאל היה לאחד ממוקדי התבערה הבולטים במאבק בין שני 31 הלאומים". בפרוץ המאורעות הייתה עונת הקציר בעיצומה והפורעים הערבים ביקשו לרכז את מאמצי לחימתם במתיישבים היהודים בהצתת שדותיהם. בסוף אפריל ולאורך חודש מאי של שנת תרצ"ו הוצתו והוחרבו שטחים חקלאיים רבים באזור עין חרוד. לדעת חזן מעשים אלה של הערבים "הפכו לאמצעי לחימה נגד ההתיישבות העובדת, שנתפסה גם בעיניים ערביות מובהקת 32 בגילויי שאיפותיה המדיניות של הציונות בארץ ישראל". 8. תחושות המועקה הנשית לנוכח המאורעות: שליחי ארגון "ההגנה" ביישובים היהודיים והחברים האמונים בהם על הביטחון לא ראו עין בעין את הדרך בה יש להתמודד עם התוקפים וההתקפות. היו שראו צורך בשמירה עצמית של יהודים 33 בשדות והיו שחשבו כי יש להשאיר משימה זו בידי הבריטים. חוסר האונים שחשו חברי עין חרוד נוכח רכושם הדל שהושחת ונגנב ותוצרתם החקלאית אותה גידלו בעמל רב שנשרפה לנגד 29 דנית רבקה, "הרגשת חברה", עיתון חי )קיץ 1439(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13, תיק 1, כריכה מס' ציטוט מתוך דבריה של חברת עין חרוד שרה גפני בתארה את גלגולי החברות עד להגיען לשמירה הנכספת. בתוך: יומן עין חרוד ) (, 979 ארכיון עח"מ, ארון מס' חזן מאבקן של, עמ' שם, שם. 33 כך למשל אליהו גולומב מבכירי ארגון ההגנה חש כי השמירה על הרכוש והשדות צריכה להיעשות על ידי חברי היישובים, בעוד חיים שטורמן, חבר עין חרוד סבר כי זו צריכה להיעשות על ידי הבריטים. 291

310 עיניהם, הביאה להחלטה עליה הוסכם באסיפה הכללית בשלהי חודש מאי, עת להתנכלויות מצד הערבים הצטרפו יריות שנשמעו יומם ולילה בקרבת עין חרוד וסימניהם ניכרו לעיתים גם במבני המשק, כי ארבעים עד ארבעים וחמישה חברים ישובצו באופן שוטף לתפקידי שמירה בשדות 34 ובמטעים שבשטח המשק. הנשים הופקדו על הגשת עזרה ראשונה בלבד. יחד עם זאת ראוי לציין כי בניגוד לעבר שהחובשת נקראה לטפל בפצוע ממיטתה, עתה היא צורפה לשומרים, הן בשל המתקפות התכופות שהצריכו טיפול מהיר ומיידי במידה שיהיו פצועים, והן בשל מרחק חלק מזירות השמירה מן הקיבוץ. הרגשה קשה ליוותה את נשות עין חרוד בימים הראשונים של הפרעות, עת ליוו בחרדה יומיומית את חבריהם שיצאו לשמירות בעוד הן נשארו ערות ומודאגות על יצוען בלילות. יוכבד בת רחל ביטאה את רחשי ליבה ברשימתה "האמנם גורל?" שפורסם בעלון התנועה הקיבוצית "מבפנים": יקרה לי שעת בין הערביים בימי האביב הארוכים. היא מביאה איתה את מנוחת הגוף והנפש לאחר יום עמל... שעה זו מקרבת לי את פגישתי עם רעי השב גם הוא לאחר יום עבודה ארוך מהשדה... זה שבועות ששעת בין הערביים הטובה הזאת הפכה לי עינוי נפש גדול... בחרדה אביט אל צל הערב המשתרע על ההרים... ריח שדה חרוך, אדי עשן נישאים באוויר... עוד טרם 35 שקעה חמה ומתחילה כבר תכונת השומרים היוצאים לשמור. ניתן לחוש מהדברים את השינוי המהותי שחל באווירת עין חרוד, ואפף את הנשים והגברים כאחד. המועקה הייתה ניכרת בעין חרוד, כמו גם ביישובים הסמוכים לו, עם רדת החשיכה. אולם בעוד הגברים נמצאו בזירת האירועים, צפו הנשים על הנעשה מרחוק, שתארה בת רחל ברשימתה: והיו חסרות אונים כפי כל עצב בי דרוך. הרגשותיי מתחדדות עם הפרידה מרעי ההולך אי שם לרגלי ההרים לשמור על הפרדסים... רחש הלילה מבשר אימים. אני שוכבת במיטתי, חלום בלהות מהלך עלי אימים. 36 ואתעורר בצעקה... גלמודה אשב ואחכה לשחר שיבוא". מתיאורה של בת רחל עולה כי המצב במהותו לא השתנה. הנשים נשארו מאחור עם פחדיהן, בעוד הגברים לא היו מודאגים כמותן, מכיוון שעשו מעשה. כפי שעולה מתיאור המפגש בין השניים לעת שחר: "רעי חוזר מהשמירה. חיוור, אמנם, ועייף מליל הנדודים והמתיחות, אך שלו ובטוח וצוחק 37 לחרדתי, על ישיבתי זו במיטה נדודת השינה". רעה של בת רחל לא חשף בפניה את חששותיו ועל כן היא לא הייתה מודעת לכך שגם לו היו פחדים. הוא נתפס בעיניה כמי שהמצב לא מדאיגו, כיוון שעצם העשייה- השמירה- הפיגה את חששותיו. הרהוריה מלמדים על כך שהיא לא ירדה עד הסוף לשורש העניין, על אף שהרעיון החל לחלחל בה. מצד אחד בכינויה את המצב שנוצר "גורל", היא תארה את הנשים כפסיביות וכנטולות זכות שמירה, אך לא שאלה מי נטל מהן את זכותן זו? זאת, גם זאת, היא לא העלתה את יומן עין חרוד ) , (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' 13. בת רחל יוכבד, "האמנם גורל?", מבפנים ג' )יולי 1437(, עמ' 70. שם, עמ' שם, שם. 292

311 ההשערה כי אולי הן עצמן. מצד שני בשאלתה "האמנם גורל הוא?" ניתן להבחין בפקפוק שהיא החלה לחוש. 9. השלבים ביוזמת החברות לשינוי מגדרי בהגנה: נראה כי שילוב של שני גורמים עיקריים הוא שהביא לתרעומת שהחלו נשות עין חרוד לבטא ביחס לאי צירופן למערך ההגנתי של קיבוצן ולדרישתן להשתתף בשמירה. האחד, רצונן לא להידחק לשוליים החברתיים בזמנים הרי גורל, והשני, האווירה המתוחה שהורגשה בעין חרוד והרצון לצאת מהמעגל של חוסר האונים. שני היבטים אלה אינם קשורים לתפיסת שוויון, אלא למצב הביטחוני. סביר שתחושות החברות לא נבטו ביום אחד ולא החלו עם פרוץ המאורעות. כאמור, כבר עם שוך מאורעות 1494 החלו לעלות בהן ספקות. כמו כן, כשנה לפני כן, דווקא בזמן של שקט בטחוני, ארגנה אוה טבנקין קבוצה של מספר חברות שרכשו אימונים והכשרה חלקית לשימוש 38 בנשק, אך הייתה זו אפיזודה קצרה, ללא המשך. אסיפות חברות כדרך למימוש השיתוף בהגנה: על מנת להוציא לפועל את רצונן להיות שותפות בהגנת הקיבוץ, יזמו החברות שעברו אימונים בנשק, אסיפת נשים בראשית יוני 1436, יוזמה שכבר הוכיחה באופן היסטורי את יכולתה ליצור שינויים מרחיקי לכת בקרב הח ברה ובחב רה. באספה זו התבטאו שמונה עשרה נשים ובסופה נבחרה ועדה בת חמש חברות: אוה טבנקין, טובה שופמן, שולמית ז'רנובסקי, שושנה פינקלשטיין ובלה פנינית. מטרתן הייתה לפנות למשא ומתן עם ועדת השמירה. לאחר שנדחו על ידי הועדה שסירבה מראש לתביעתן של החברות, כינסו החברות בשנית, ברביעי ביוני 1436, אספת חברות, תחת הכותרת "החב רה וענייני הביטחון". באספה נכחו למעלה מ- 60 נשים, והביעו את דעתן חמש עשרה חברות. כולן דיברו על ההרגשה הקשה שמלווה אותן מזמן מאורעות 1494, על הרצון 39 והזכות להשתתף בשמירה, כמו בעבודה וביתר החיים המשותפים. לאסיפה הוזמנו גם חברי ועדת השמירה- גברים כולם, וישראל בן-אליהו, שהיה מפקד גוש חרוד "בהגנה". העיקר שעליו עמדו החברות הייתה תביעה נחרצת לשינוי מעמדן הנחות בהגנה העצמית, 40 שנהפכה עתה לנושא מרכזי וחיוני ביותר. כאן כבר בא לידי ביטוי ערך השוויון: הן חשו שבהעדר שוויון ושותפות מלאה מתערערים חיי הקיבוץ בכללם, ולא יכלו לשאת שהבחורים, חבריהן לרעיון ולהגשמה, אינם מבינים זאת. מפרוטוקול האסיפה עולה כי החברות טענו לזכותן להשתתף בהגנה מכמה טעמים: א. הצורך בשוויון: כחלק מהערכים עליהם הושתת הקיבוץ והקולקטיב. 38 חזן מאבקן של, עמ' 69. "פרוטוקול מאספת חברות" )9.6.36(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ'

312 ב. הישענות על העבר: החברות הפליגו בזיכרונות על ימי הפרעות בגולה ופעילותן בענייני הגנה במסגרת ארגוני הנוער. חלקן דיברו על שיתופן של הנשים בתנועת השומר ובהגנה על תל חי ועל 41 עידודם של אישים כגון אלכסנדר זייד לכך. ג. מענה למבוכה בפני הילדים: רבות התריעו שאין בפיהן מענה על שאלות הילדים: "למה 42 האישות לא שומרות?" ד. האימונים שעברו: החברות שעברו אימונים בנשק שאלו: "למה הכשירו אותנו במאמצים כה 43 רבים, אם לא חשבו כלל לשתפנו?" ה. שוביניזם של ועדת הביטחון: את הביקורת הקשה על ועדת הביטחון, שכאמור חבריה נכחו באספה, מיצתה שושנה קוגל- חץ: זה שנים רבות שועדת הביטחון ממלאה תפקיד שלילי מאוד לגבי החב רה. בדרך זו מחנכים רק לפחדנות, לא להיות מוכנים לעמוד פנים אל פנים מול הסכנה אלא להסתתר, לעמוד מן הצד, 44 להיות פסיבי, במצב זה נהפך האדם בעל כורחו לפחדן. אולם מכל הטענות נראה כי הן עצמן לא הודו בחלקן בכשלון. הן ביקשו ליטול חלק בשמירה, לא כנשים, אלא כתביעה למען הקבוצה ומימוש ערכיה וכן כצורך לאומי. בנוסף, שוב חוזר כאן מודל ההיבדלות הנשית למטרת השתלבות חברתית והשגת שוויון. חשיבותה של הנהגה נשית ומנהיגה בדרך לשינוי: מתוך הרשימות והעדויות הרבות ניתן לומר כי אוה טבנקין היא שהרימה את נס המרד שיתואר להלן. לדברי בסביץ, טבנקין נאבקה בכל כוחותיה הרוחניים, האמינה בכושרה של האישה, עודדה את החברות ומסביבה התלכדה קבוצה, מעין ועד פעולה, אשר שקד לתת ביטוי בכתב ובעל פה להלך רוחן של נשות עין חרוד. בספרה "ולו רק הד" כתבה ליליה בסביץ כי בימי המרד משולה 45 הייתה אוה "לאבוקה דולקת המתיזה ניצוצות סביבה וכל ניצוץ חדר לליבן של החברות". מכאן, 46 כי למרד החברות הייתה מנהיגה. באספת החברים הכללית שהתכנסה לדון בתביעת החברות, האשימה אוה בחריפות את החברים והחברות כאחד. לראשונה, הייתה כאן נגיעה בשורש הבעיה שהייתה לדעתה העדר הערכה לאשה: ציפיתי שבאספת חברים כללית תופיע אחת החברות ותסביר את המצב- אך לשווא! האומנם הננו אילמות? האומנם גם ברגע זה לא נמצא ניב לרגשות הפועמים בנו?... סכנת הפגיעה מכדור דנית רבקה, "עם קבוצת הרועים", דבר הפועלת שנה ה', גליון 6-5 )כ'ה אב תרצ"ח (, עמ' 139: רוזנפלד רחל, "מחדרה עד שיך אבריק", שם, שם. בסביץ, ולו רק, עמ' 119. בסביץ ליליה, "מאבק החברות על שיתוף בשמירה", דבר הפועלת, שנה כ'ב, גליון 5 )אייר- סיוון תשט"ז, מאי 1456(, עמ' 117. הכוונה ככל הנראה לאימונים שעברו חלק מהחברות כשנה לפני כן במשך תקופה קצרה. קוגל שושנה, "פרוטוקול מאסיפת החברות" )9.6.36(, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל,1 תיק.1 בסביץ, ולו רק, עמ' 119. עובדה זו חשובה ביותר שכן מנהיגות נתפסת באופן כללי כגילום של גבריות וכהיפוכו של הדימוי הנשי המסורתי, המייחס לנשים פסיביות, תלותיות וחולשה. אמנם הייתה כאן מנהיגות שכללה קבוצת נשים בלבד, אולם קבלתה של מנהיגה על ידי החברה מצויים בזיקה מרכזית למבנה החברה בתוכה היא פועלת. להרחבה ראו: רוזנברג- פרידמן, שמרנות פורצת דרך, עמ' : כהן, מנשים באהל תברך, עמ' : יזרעאלי, בדרך אל, עמ' 93: שחר, מנהיגות של, עמ' ועוד. 294

313 אורבת לחבר כמו לחברה, אולם האשה בארץ צפויה תמיד לסכנת התעללות מיוחדת בה ולכן צריך לחנך אותה לאומץ לב יותר גדול, שתהא מוכנה להגן על חייה בעצמה, לבדה. כלום יש בתביעה זו משום חידוש? הן החב רה שלנו ידעה לגלות כוחות להתגוננות עוד בשורות התנועות 47 המהפכניות בגולה...ובייחוד ברור המצב בזמן חירום. טבנקין ביקשה להדגיש בדבריה את החשיבות בהכרה בערך הנשים, כפי שטענה בהמשך: "ואני יודעת ואומרת בביטחון פנימי עמוק שיש בינינו חברות שדעתן שקולה ומקיפה, חברות שניסיון 48 להן- מוכשרות הן וראויות לשאת באחריות ולהשתתף בהכרעת הדברים". היא גם התייחסה לאחריות הכפולה של הנשים: לעצמן ולילדים, וכדבריה: האחריות המוטלת על שכמנו היא אחריות כפולה: לגבי עצמנו ולגבי ילדינו. אין אנו עתה לבדינו... בטוחה אני שהחב רה תדע להגן על היישוב ועל ילדיה בחרוף נפש ובאומץ לב במידה לא פחותה משל החבר. אם תהיה לנו הכרה בזכותנו זו ובחובתנו זו- נדע לכבוש לנו עמדה גם 49 בשמירה. תודעת הנשים הייתה כי ההצהרות על השוויון לא היו בעלות ערך אם לא התממשו בפועל ודאגתן הייתה נתונה, מתוך תכונותיהן הנשיות לדור הבא, היורש והממשיך את העקרונות והחלומות שעבורם עלו החלוצות לארץ ועזבו את ביתן המסורתי והגלותי. הפניה לרגש האימהי כמוקד המאבק נועדה להשערתי כצורך לעורר את כלל החברות למאבק ולדרוש את חלקן בשמירה. למחרת האספה, פורסם בפתח יומן עין חרוד תקציר של השתלשלות העניינים עד לאספה. ראוי לציין כי העובדה שליליה בסביץ הייתה עורכת היומן באותה העת תרמה במידה רבה לפומביות בה הוצגו האסיפות וההחלטות בנוגע לדרישות החברות. באספת הנשים נתקבלו מספר החלטות, ביניהן: חיוב השתתפות החברות בשמירה. הצורך להתחיל בהכנה מידית של כל החברות לתפקיד זה. שיתוף חברות בועדת השמירה טבנקין אוה, "החברה בהתגוננות", בתוך: בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות, עמ' : הנ"ל, "שילובי דברים", מבפנים ג' )יוני 1436(, עמ' 11-10: הנ"ל, "החברה בהתגוננות", גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' שם, שם. שם, שם. תובנה זו עולה בקנה אחד עם דברי וועדת החברות באספה המשותפת שקיימו עם וועדת השמירה פחות משבוע לאחר מכן, בעשרה ביוני. שולמית ז'רנובסקי ואווה טבנקין הדגישו כי מאבקן הוא מזכותן- חובתן של החברות ולמען ילדיהן. כך למשל טענה ז'רנובסקי כי: "החברה, שבאה לכאן לא בתור אשת איש, אלא כיוצרת ובונה את המשק והחברה- לא תוכל להסתפק רק בהרגשה פסיבית של עלבון הצורב אותה. חוויה זו, המקיפה עכשיו את מחצית הציבור, מוכרחה לבוא לידי ביטוי ולמצוא סיפוק אקטיבי... לא רק זכותה- חובתה היא לתבוע שינוי המצב וכיבוש מקומה במערכת ההתגוננות של הישוב... על התיקון הזה, גם למען ילדינו, לא נוותר". ראו: ז'רנובסקי שולמית, "לברור שאלת שיתופה של החברה בהגנה", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, מיכל 15, מיכל 19, תיק 3. בהדגשה רבה יותר על גורל הילדים שאלה טבנקין: "האמנם ילדתי- בתי תגדל בידיעה שמראש הוצבו גבולות ליכולתה הנפשית והתפתחותה הרוחנית? ולאיזה גובה חברותי תגיע חברת בנינו, בינם לבין עצמם, באווירה הזו של חיינו? האם חושבים אנו שקריאתנו באספות ובכינוסים ובהכרזות מפלגתיות בעד שיווי זכויות של האשה, היא שתשפיע עליהם ולא החיים הממשיים, לא המקום שאמותיהם תופסות בחברה, בעבודה ובהגנה?". בתוך: בסביץ ליליה, "מאבק החברות על שיתוף בשמירה- 90 שנה למאורעות תרצ"ו", דבר הפועלת שנה כ'ב, גליון 5 )אייר- סיוון תשט"ז- מאי 1456(, עמ'

314 50 9. אישור הועדה הקיימת )שנבחרה באספת החברות החלקית(. ואולם, השאלה כיצד יתבצע הדבר בפועל הייתה נתונה במחלוקת שכן הייתה נחוצת הסכמת הקיבוץ כולו. בעוד ארבעים ואחת חברות העדיפו לקיים ישיבה של ועדת החברות שנבחרה, עם ועדת השמירה לשם גיבוש הדרך להוצאת ההחלטות מן הכח אל הפועל, עשרים ואחת חברות 51 ביקשו שהדיון יועבר ישירות לאספה הכללית, ובה יחליטו כולם בצוותא על האופן בו יעשו זאת. לדברי החוקר מאיר חזן "הדבר מלמד על מידת הזהירות והאחריות שבה ניהלו החברות את מאבקן ומורה על רתיעתן מפגיעה בסמכות הגורמים המקצועיים הנבחרים, כל עוד הדבר לא 52 חותר כליל תחת השגת יעדיהן". במילים אחרות, החברות הרגישו אחריות כלפי הקבוצה והיא שהייתה בראש מעייניהן. לא היה כאן מאבק סופרז'יסטי אלא נסיון לקחת חלק שווה בזכויות ובחובות הקולקטיביות בקיבוץ. הן לא פרצו גדרות, אלא ביקשו שינוי בתוך המסגרת; בהסכמה ולא בכפייה. ההחלטה בסופו של דבר נפלה על פי דעת הרוב, לפיה החברות הנבחרות וועדת השמירה יסכמו ביניהם כיצד יתממש בפועל שילובן של החברות בשמירה. בד בבד, ההחמרה במצב הביטחוני הורגשה מידי יום. ביום ג', ה הוחלט על הכשרת שלוש 53 קבוצות, עשר נשים בכל אחת, להגשת עזרה ראשונה בעת הצורך. מההחלטה עולה כי על אף ש"על הנייר" הוחלט כי החברות תשתתפנה ותוכשרנה לשמור, הרי שבפועל עד כה לא מומשו ההחלטות ונראה כי החברים התמהמהו עם ביצוע ההחלטה בעיקר כיוון שהם היו טרודים עם המצב הביטחוני ולא התפנו לאימונים, כך שאחרי כמעט שלושה שבועות מעת שהחלה התסיסה הנשית בעין חרוד, עדיין נמצאו הנשים בתפקידי סיעוד ולא בתפקידי שמירה. באותו שבוע נתקבל מכתב שהביא עידוד רב לחברות עין חרוד וכדברי ליליה בסביץ "כאילו מן 54 השמיים נשלח אלינו. ידענו שבכוחו להשפיע על החברים". המכתב גם נתן את כותרת למאבקן של הנשים בכנותו אותו "מרד החברות בעין חרוד". מרדכי חדש, חבר קבוצת כנרת, שהיה גם חבר 55 בהגנה ואיש בטחון מובהק, כתב לאהרון ציזלינג, מעמודי התווך של עין חרוד ששימש באותה עת כמנהל המשק וחבר וועדת הביטחון בו, את התרשמותו ותמיכתו במאבק החברות. ראוי להדגיש, כי חדש שהיה מעורב בארגון ההגנה היה מודע לכך שבעת הזו היו חברות בארגון בכל רחבי הארץ, בעוד שבהתיישבות העובדת החברות היו רשומות בו אך הודרו בפועל מפעולותיו. חדש הדגיש במכתבו את חשיבותו של מרד החברות על רקע היישוב כולו: מרד החברות בעין חרוד הוא לא רק הופעה ברוח המקום, אשר חדש ומתלבט לחדש הלכות בחיי יישובנו המתהווה, כי אם פתח לתקופה חדשה במערכת השמירה וההתגוננות... ההתחלה "אמש באספת חברות", יומן עין חרוד 171 )ט'ו סיון תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13. שם, שם. חזן מאבקן של, עמ' 65. יומני עין חרוד )א' תמוז תרצ"ו (, )ג' תמוז תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון 13: בסביץ, ולו רק, עמ' 115. בסביץ ליליה, בתוך: ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ' 160. אהרון ציזלינג נולד בשנת 1401 בפלך מינסק שברוסיה הלבנה, למשפחה דתית אדוקה. בשנת 1419 עלה ארצה עם משפחתו ולמד בגימנסיה הרצליה. היה ממייסדי "חבורת העמק" שם הכיר את בת זוגו שרה ויחד עמה הצטרף לעין חרוד לאחר הפילוג מ"גדוד העבודה". היה פעיל בקיבוץ, בתנועה וביישוב: חבר הנהלת הוועד הלאומי; בהנהלת עליית הנוער; במפקדה הארצית של "ההגנה"; מיוזמי הפלמ"ח; חבר בצוות שניסח את מגילת העצמאות וכיהן כשר החקלאות. נפטר בעין חרוד בשנת 1469 )תשכ"ד(. להרחבה ראו: ציזלינג אהרון, חוברת זכרון- שלושים למותו, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: תדהר )עורך(, "ציזלינג אהרון", אנציקלופדיה לחלוצי, עמ'

315 הזאת זקוקה בעיקר לעקשנות של החברות עצמן, אבל גם להבנה ולנכונות החברים לבצר 56 ולהאדיר את הגורם החדש בשמירה ובהתגוננות. חדש, שכמו החברות, הבין כי מאבקן לא היה פמיניסטי-נשי, אלא תביעה לשוויון חברתי, ביקש מחברים לתמוך בתביעת החברות, מתוך ראייתו כי במצב הבטחוני הרעוע כל אחד וכל אחת חייבים להיות מוכנים להגנה ולהתקפה כאחד וכדבריו: לא מעסיקה אותנו עכשיו השאלה מבחינת רעיון שחרור האשה ולא מתוך הרגשתה האנושית היא- אנו מעלים זאת על סדר יומנו. השאלה שלפנינו היא גם תועלתית וגם חינוכית... כל איש וכל אשה וכל נער צריכים להיות מוכשרים ומאומנים להגנה אינדיווידואלית ולפגישה פנים מול פנים... לו היו החברות שלנו אדישות לגבי עניין ההתגוננות, צריכים היינו למשוך אותן בכל הכוחות, לדרוש, לחייב ולהכריח אותן... ישנן חברות רבות, אשר להן חושים טובים, אחריות רבה ואומץ לב והן יכולות למלא באופן המצוין ביותר את תפקידי השמירה... אין פקפוק בהצלחת ההשתתפות. רק הכשרה מספיקה, רק אמון רב!...שלושה דברים יציינו את המפנה: עקשנות החברות, נכונות החברים להכשיר את החברות ושיתוף מיידי של חברות 57 בשמירה. קטע נוסף בשם "רגעים" צורף, לצד מכתבו של חדש ליומן עין חרוד כתוספת, בערב האספה הכללית שנקראה שוב לדון בנושא החברה בשמירה. הקטע נכתב מנקודת מבט נשית, על ידי חברה בעילום שם, שלימים הזדהתה בשמה. הייתה זו שושנה פינקלשטיין שהייתה ממנהיגות המאבק ומחברות וועדת השמירה: עם הירייה הראשונה קם חברי על רגליו מוכן לצאת לשמירה. לפני צאתו אמר: 'אל תצאי מהחדר. כשתגברנה היריות- שכבי על הרצפה'. יצא. מהחוץ שמעתי את צעדיו, מהירים 58 ובטוחים. כך הולך אדם נכון למות על החיים. תדמית הגברים העולה מהתיאור כחזקים והמגינים על החלשים מהם, היינו הנשים והילדים. הגבר נותן את ההוראות ואינו מהסס לצאת, גם במחיר של קיפוח חייו. תחושות חוסר האונים של בת זוגו נגד מיקומה בשעה קשה זו עולה מהמשך הרשימה: ואני? נשארתי בחדר. חוסר אונים ובדידות... נותק הקשר למקום, לצבור, אשר ברגע מכריע פלט אותי מתוכו... לא יכולתי להישאר בחדר. רצתי למקום בו שומרים החברים. 'מה לך כאן? סתם לסכן את החיים? ללא כל צורך? את גם מפריעה'. התגברו היריות. זמזמן הכדורים. 59 עמדתי מולם נכונה, נכונות אדם, אשר חייו אבדו את ערכם. חשוב להדגיש שהנשים בקיבוץ לא סברו שמקומן עם הילדים. ניתן לראות כאן את התפיסה המגדרית החדשה שאימצו החברות. בניגוד למאורעות 1494 שם היה ברור להן ולחברים כי עליהן להיות עם הילדים, כאן כבר להיות בחזית נחשב בעיניהן יותר מאשר להיות עם הילדים. החוקרת חדש מרדכי, "מכתב חבר", תוספת ליומן עין חרוד )ו' תמוז תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס'.13 שם, שם. חברה, "רגעים", תוספת ליומן עין חרוד, )ו' תמוז תרצ"ו (, שם, שם. הרשימה פורסמה לאחר מכן גם בעיתון הקיבוצי "מבפנים". ראו: מבפנים ג' )יוני 1436(, עמ' 71. שם, שם. 297

316 לילך רוזנברג-פרידמן הראתה כי גם במלחמת תש"ח היו אימהות, חברות קיבוצים, שהעדיפו 60 להעמיד את עצמן בסכנה ולא להתפנות עם ילדיהן. אולם, על אף שהרשימה מתארת הנחשבת, הרשימה מתארת את את התקוממותה על כך שהיא הודרה מהעשייה הביטחונית חוסר האונים והייאוש של פינקלשטיין כנגד המערכת הגברית שהכתיבה והנהיגה את זירת הקרב. לדעת החוקר מאיר חזן "הנכונות הנואשת של פינקלשטיין וחברותיה, היא שהיוותה את הכוח המניע שדחף נשים בעין חרוד להיחלץ מכבלי הרגלי ההתנהגות וההתנהלות ולנפץ את 'תקרת הזכוכית' שכפו 61 במקום". המרד עולה מדרגה- עמידת הנשים בכל תוקף על זכותן: עליהן דפוסי החיים שהשתקעו לאחר ארוחת ליל השבת, באותו היום בו פורסמו ביומן המשק מכתבו של חדש ורשימתה של פינקלשטיין, נתכנסו חברי קיבוץ עין חרוד לאספה כללית שנושאה העיקרי כפי שהוגדר מראש היה השמירה. אוה טבנקין פתחה את האסיפה וטענה כי זו נועדה לא רק להחליט, אלא בעיקר להסביר לחברים, ולאחר מכן לילדים, את חשיבות שיתוף הנשים בהגנה, מה שמוכיח כי היה כאן עניין עקרוני. ראוי להעיר כי אף אחד מהדוברות לא הזכירה כי בארגון "ההגנה" הארצי משתתפות נשים מזה זמן רב )להלן יורחב על נקודה זו(. טבנקין יצאה כנגד ההחלטה החדשה לכאורה שהתקבלה בשבוע שלפני כן על הכשרת הנשים לעזרה ראשונה ולא לשמירה, באומרה כי 62 מאז ומתמיד נשים השתלבו כאחיות ומגישות עזרה ראשונה בעת הצורך. בדבריה הדגישה כי התביעה של החברות היא "לשמור בעמדה-בכלי גדול" וכנגד אלו שטענו שאין הדבר מקובל ספק הטיחה, ספק שאלה: ופועל יהודי זה דבר מקובל? שומר- סטודנט יהודי האם זה מקובל? הלא לפי זה אנו בונים את חיינו. בבית ספר הילדים עובדים יחד, תופרים גם הבחורים. הדרישה היא מלפני המאורעות. במה נופלות גאולה ומרים ממשה וזרובבל. אל ינחמו אותנו בזה שהשגנו. הננו מעריכים את 63 ההישגים האלה. אהרון ציזלינג, כאמור מבכירי משק עין חרוד וחבר ועדת השמירה התנגד לכל אורך הדרך לשילובן של הנשים בהגנה כיוון שסבר כי ישנם תפקידים לא פחות חשובים שביכולתה לעשות גם ללא אחיזה של ממש בנשק. ציזלינג, שלא יכול היה לקבל את הנשים כלוחמות, התעקש כי החלטה כזו אינה צריכה ואינה יכולה להיות של האסיפה הכללית אלא רק של גוף מקצועי 64 ומצומצם יותר כגון מועצת שמירה שתוקם. במילים אחרות ציזלינג ביקש להדיר את הנשים מההחלטה האם החברות ישמרו כמו הגברים כך בכפר עציון, ביבנה ובטירת צבי היו אימהות רבות שנשארו בקיבוץ גם לאחר הפינוי ורק עם גבור הסכנה פונו גם הן. ראו: רוזנברג-פרידמן, לסוגיית תפיסת האשה, עמ' חזן מאבקן של, עמ' 66. על מקומן של נשים בתפקידי עזרה ראשונה, קשר ותצפיתנות ראו: בוני-דוידי, נשים ומגדר: עפרון, אחיות, לוחמות ואמהות, עמ' : רוזנברג-פרידמן, לסוגיית תפיסת האשה, עמ' : הנ"ל, בנות אלוהים, עמ' ועוד. טבנקין אוה, "הבחורה בשמירה", פרוטוקול אסיפת חברים )ו' תמוז תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מספר 11, עמ' 37. ציזלינג אהרון, שם, עמ'

317 החברות, שלא ההינו להסכים עם דעתו הגיבו בלשון תקיפה. יוכבד בת רחל טענה כנגדו כי החב רה אינה יכולה לעבור בשקט על העובדה כי למרות שישנן יותר מארבעים חברות שעברו הכנה ואימונים בנשק, לא מצאה ועדת השמירה לנכון לשלב אפילו אחת לשמירה. היא טענה גם כי אינה יודעת היכן יש סכנה גדולה יותר- בעמדת השמירה או בזחילה עם ילדים לבית בטון מוגן בזמן 65 התקפה על המשק. אולם, לאכזבת החברות, האספה פוזרה ללא החלטות ממשיות. הגברים מצדדים בתביעה- שלב מכריע בשינוי: למחרת, מוצאי שבת, התכנסה האספה שוב וזו הפעם לקח פיקוד יצחק טבנקין ותבע לחדול מהדיונים החוזרים ונשנים ולהצביע על החלטה בנושא ללא דחיות. הוא טען כי אין לחשוב על גמר המאורעות בקרוב וגם אם אלו יסתיימו תמיד ישנה הסכנה שהפרעות יתחדשו. לגבי שיתופה של החברה בהגנה ובשמירה אמר טבנקין כי: מצבה מבייש ולא מוצדק, ולא לאופי של הקיבוץ. אנו אומרים שוויון... הקבוצה לא יכולה להיות מיוסדת על חלק מוגן על ידי חלק שני. ואין הדבר תלוי רק בהצבעה. החב רה רוצה להגן 66 על עצמה, אין זכות לקחת זאת ממנה. חברים נוספים, ביניהם סורקין, תמרין, לביא ועממי צידדו בעמדת שיתוף החברות בשמירה, מתוך ראיית השוויון, ואמרו כי את החברות שיכולות לשמור צריך לסדר מיד לשמירה ואת היתר 67 יש להכין ולהדריך ללא דיחוי כך שתוכלנה להשתלב כמה שיותר מהר בעמדות ובשמירה. בסך הכל תשעה חברים וחברות הביעו את דעתם באספה. ההצעה שנתקבלה ברוב מוחלט הייתה לשתף את החברות בשמירה. גיבוש תוכן ההחלטה התעכב בשל ויכוח בין החברים על אופן שיתוף החברות בעמדות השמירה ועל החלוקה לעמדות חיצוניות ופנימיות, וזה לא הגיע להצבעה כיוון 68 שיריות נשמעו מכיוון כפר יחזקאל והאספה התפזרה. באחד ביולי התקיימה האספה שחתמה את שלב הדיונים העקרוניים בסוגיה. בסופה נקבע נוסח ההחלטה הסופי לפיו יש לשתף את החברות בשמירה בכל העמדות. בנוסף, נבחרה מועצת שמירה מורחבת שכללה בנוסף לחברי המזכירות וועדת השמירה גם חמש חברות )אותן חברות שהוצעו כמועמדות באספת החברות שהתקיימה ב ( ועשרה חברים )ניתן לראות שהבחירה נעשתה על פי חוק השליש שהתקבלה ב (. כמו כן האספה אישרה את כניסתה של שושנה פינקלשטיין 69 לועדת השמירה. שלושה ימים לאחר מכן, בארבעה ביולי יצאו שתי החברות הראשונות- שולמית ז'רנובסקי ומרים קלנר-גבעול לשמירה. חברים וחברות רבים הגיעו לבקרן באותו ערב ותחושה של חגיגיות שררה בעין חרוד. החברות הסתובבו בתחושה של ניצחון לאחר מאבקן שהתנהל יותר מחודשיים ימים. בת רחל יוכבד, שם, עמ' 34. טבנקין יצחק, פרוטוקול מאסיפת המשך- "החברה ועניני בטחון" )ז' תמוז תרצ"ו (, שם, עמ' 90. שם, עמ' "באספה הכללית", יומן עין חרוד 111 )ח' תמוז תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' 13. "החלטות האספה הכללית", יומן עין חרוד 149 )י'ג תמוז תרצ"ו ( ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' 13. באספה זו היה נוכח גם העיתונאי מוריס )משה( פרלמן, שנשלח מאנגליה בכדי לסקר את המאורעות ובמסגרת זו התארח בעין חרוד. )להרחבה על פרלמן ראו הפרק הראשון בעבודה זו(. פרלמן תיאר בספרו את האסיפה בה נשמעו קולות המצדדים והמתנגדים ואת ההחלטה הרשמית על שיתוף החברה בשמירה. ראו: Pearlman, Collective Adventure, pp

318 ליליה בסביץ שהייתה כאמור באותה העת עורכת היומן עין חרוד כתבה ביומן שיצא למחרת כי: 70 "בשביל הילדים הייתה זאת הפתעה- אישות הולכות עם רובה". בנוסף, מועצת הפועלות חיזקה 71 את ידן של חברות עין חרוד ונתנה למאבקן את חותמה של התנועה כולה וסייעה להפיצה ברבים. ראוי לציין כי המונח "מרד", על אף היותו אותנטי, מוגזם ואינו משקף באופן אמיתי את מהלך האירועים. העובדה כי נשות עין חרוד תבעו את שיתופן בשמירה אינו שונה מתביעות שהעלו בתחומים אחרים כגון כניסתן לעבודה היצרנית, חוק "השליש" ועוד. נראה כי יש כאן במידה רבה הוכחה כיצד טרמינולוגיה משפיעה על עיצוב הזיכרון. חדש שטבע במכתבו את המונח "מרד", תרם לכך שנושא זה יאפיל על יתר התחומים שלמענן נאבקו החברות. זאת ועוד, דווקא במאבקן זה לא היה חידוש. הן תבעו את מה שהעירוניות זכו לו זמן ניכר לפני כן. יחד עם זאת מהתנהלותן של החברות בתקופת מאורעות תרצ"ו ניתן לחוש את השינוי שחל בתפיסתן המגדרית. מכניעה מוחלטת לצו הגברים ומעלבון פסיבי במאורעות תרפ"ט, הן מובילות שינוי המצביע על תפיסתן את ערך השוויון ובעיקר את ראייתן את עצמן כשוות לגברים וכנשים לוחמות. תפיסה זו מתעצמת דווקא על רקע העובדה שחלק מחבריהן לדרך לא הפנימו את השינוי שחל בזהותן והמשיך לדבוק בעמדות מגדריות-מסורתיות. לפיכך ניתן ניתן לראות את המרד האמיתי של חברות עין חרוד בשינוי זהותן המגדרית על אף הקשיים והמכשולים ובנכונותן להוביל את חברות ההתיישבות העובדת כולה לשינוי כזה כפי שיורחב להלן. 3. הוצאת המרד מהתחום הלוקאלי-מקומי למרחב היישובי: מאבקן של נשות עין חרוד להשתתף בשמירה הכה גלים ברחבי ההתיישבות העובדת כולה. נראה כי גם ביישובים אחרים הוטרדו החברות מהדרתן מן הזירה הביטחונית והפתח שפרצו נשות עין חרוד, כמו גם נסיונן הקודם והוכחתן ליכולתן ליצור שינויים בקרב חברות תנועת העבודה גרמו להתעוררות נשית. בקיבוץ תל יוסף הסמוך ניהלו הנשים מאבק דומה שהושפע ממאבקן של חברות עין חרוד. המרמור שחשו חברות תל יוסף לא היה פחות משל החברות בעין חרוד. את המאבק הובילה החברה שרה בלומנקרץ, שהייתה חברה בגדוד העבודה ונמנתה עם מייסדות תל יוסף ומהחברות הבולטות בו. שרה שמרה עוד בשנת החברה הראשונה 1493 במושב עין חי ובשל נסיונה הייתה ששולבה בשמירה עוד לפני החלטת האספה הכללית על שיתוף כלל החברות בשמירה, מה שמוכיח כי הדרת הנשים מהשמירה הייתה על רקע חוסר ניסיונן של רבות בכך. נשות עין חרוד כמובילות שינוי- מאבקן של נשות תל יוסף: בפרוץ מאורעות 1436, ועדת השמירה בתל יוסף החליטה כי החברות שעבדו בענפי השדה, הרחוקים מהקיבוץ, לא תצאנה לעבודה. בלומנקרץ שעבדה באותה העת בפרדס, התנגדה להחלטה וטענה כי רק אספה כללית רשאית לקבל החלטה כזו. המעשה שהגדיש את הסאה מבחינתה היה כאשר באחת ההתקפות על הקיבוץ שאלו החברות את ישראל אליאב שהיה מפקד המקום מטעם 72 "ההגנה" מה עליהן לעשות ותשובתו הייתה: "תיכנסו לחדרים ותשכבו מתחת למיטות". "אמש", יומן עין חרוד 143 )ט'ו תמוז תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' 13. בסביץ ליליה, "מאבק החברות על שיתוף בשמירה- 90 שנה למאורעות תרצ"ו, דבר הפועלת שנה כ'ב גליון סיוון תשט"ז- מאי 1456(, עמ' 111: הנ"ל, ולו רק, עמ' 115. בתוך: אשל, הבחורות ההן, עמ' )אייר

319 למחרת, יזמו החברות אספה לנשים בה הביעו את מחאתן על החלטת אליאב. ובעקבות חברותיהן מעין חרוד הן העלו את רצונן להשתתף בשמירה בפני האספה הכללית, מה שאושר בהצבעה. כיוון שהנשים נזקקו לאימון בנשק, הובאה מחיפה, בה היו כאמור החברות מאורגנות ומעוגנות בארגון, רחל שלון )פרידלנדר(, שקיבלה הוראה מיעקב דורי לצאת גוש חרוד ולארגן קורס מדריכות. שלון העבירה לחברות העמק קורס במשך שלושה שבועות ועם סיומו חזרו החברות ליישובים שלהן 73 והדריכו את החברות האחרות. בזיכרונות על ליל השמירה הראשון שלה סיפרה שרה על התימהון שעוררה אצל הילדים: רצים אחרי ילדים ותמהון רב בעיניהם וגם אירוניה לא מעטה, אצל האנשים הקטנים הללו, שהתחנכו בחברתנו. הביטו! אישה שומר! צחוק של יתר הילדים ושיחה ביניהם. מי יודע מה 74 עוד היא תהיה? אולי לחיל הספר תלך ואולי באווירון תטוס? מתוך תיאורה את השמירה עצמה, נראה כי למרות שהחברות עברו הכנה אינטנסיבית, אי האמון של החברים ביכולתן להשתתף בהגנה נשאר בעינו: פתאום ירייה נשמעת מאחורי גבי. אני קמה ומוכנה לתשובה. המבקר מופיע, שואל בעצבנות: מי ירה? את? ולתשובתי השלילית מתייחס באי אמון. אני אומרת לו: תיווכח בבוקר, כשתבקר את מספר הכדורים שלי. כעבור חצי שעה התברר שבעמדה השכנה נפלט כדור. לשומר מנוסה מותר גם לשגות, מותר גם ללא מנוסה אם הוא שומר ולא שומרת... אבל עלי להיות פי כמה 75 זהירה: הן בזה יקבע גורל של כל החברות. נראה כי כמו תמיד נטל ההוכחה היה מוטל על הנשים. חברה אחרת, שעלתה לארץ שבועיים לפני פרוץ המאורעות, הגיעה לתל יוסף בזמן המאורעות והשתתפה בקורס של שלון, תארה את חוויותיה משמירתה הראשונה: בלכתי בדרך לעמדה לא יכולתי להאמין שאני היא הבחורה, היוצאת עכשיו לשמור על הרכוש, ועל חיי נפשות כה רבות אבל הלכתי בצעדים בטוחים ובלב פועם. אני, שרק מספר חודשים בארץ, זכיתי... ובאמת הייתה לי הרגשה יותר טובה מאשר בשעת ההתקפה הראשונה על 76 משקינו, כאשר זחלתי מבלי לדעת מה עלי לעשות ואיך להגן על עצמי. ניתן לראות מהדברים כי למרות אי אמונם של החברים בהן, הן עצמן הרגישו לא רק הישג, כי אם גם תחושת בטחון וכח, יותר מכפי שחשו בהיותן בעמדה של מוגנות. כמו כן הן הרגישו אחריות כלפי שאר החברות, שהרי אם יכשלו במשימתן לא יוכלו לדרוש האחרות את חלקן בשמירה. למעשה, הן לא חששו מגורלן האישי באם יותקפו אלא לגורל חברותיהן הכמהות להשתתף גם הן בהגנת יישובם. 73 שלון העידה כי בבואה נפגשה עם מפקד האזור ישראל אליאב, שלא גילה התלהבות לנושא וטען כי אינו מאמין בכוחן של נשים לתרום להגנת היישוב. הוא התנגד להקציב מדריכים שידריכו את החברות ועל כן נאלצה רחל להדריך בעצמה את חברות שנאספו מיישובי העמק. להרחבה ראו: שם, שם. 74 בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק שם, שם. 76 שם, שם. 311

320 הד פומבי בשיח הציבורי: בחודשיים שלאחר קבלת ההחלטה בעין חרוד מלאו יומני משקים, קיבוצים ומושבים כמו גם כתבי עת תנועתיים בשאלת שיתופה של החברה בשמירה ובהגנה. גם בעיתון "דבר הפועלת" זכה הנושא להדים והוא שימש במה לפרסום הלך הרוחות של חברות ההתיישבות, שרובן הגדול הסכימו למרד וביקשו להיות שותפות בו. פחות משבועיים לאחר ההחלטה שהתקבלה בעין חרוד כתבה ליליה בסביץ רשימה שגוללה בקצרה את השתלשלות המרד ואת ההחלטות שהתקבלו בעקבותיו בעין חרוד. רוב הרשימות, שנכתבו על ידי חברות קיבוצים שביקשו גם הן להגיע להישג של חברות עין חרוד, עסקו בשאלה הקשה מהו ביטוי השותפות והשוויון לחברה אם נגרע מקומה בסוגיה כה חשובה כהגנה? נראה כי מאחר שהביטחון היה גולת הכותרת של העשייה הציונית, הדרתן ממנו כה צרמה לחברות ונתפסה כמנוגדת לערך השוויון. תחושת העלבון והמרירות זעקה מבין השורות. חברת אחד הקיבוצים שאלה בכאב ביומן המשק: והיכן הייתי אני עד עכשיו? מדוע הייתי נגרעת, מדוע לא הפכה יכולת של הגנת חיים לנחלה כללית של כל נער ונערה בארץ, האין מקומה הדל ואולי גם האפסי של החברה בימים אלו בהגנה מעורר עלבון ועליבות. האם תמיד אהיה זקוקה להגנת החבר עלי? ואני מה? האם 77 הנהלת ענף משקי, אחריות בחנוך הילד- כן, ועמידה אמיצה ועצמאית לא? חברה אחרת מקיבוץ גשר שאלה מתוך תחושה של אשמה: "אך במה אני? מה השתתפתי בזה? במה עזרתי, במה אני?", בעוד חברה אחרת ענתה לה בעוז רוח כי יכולתן של הנשים שווה לזו של הגברים: קיימת שאלת יכולתה של החב רה בהגנה אך זכותה באשר אדם היא להגן על חייה אינה שאלה. נחנך נא אצלנו את החב רה כמו את החבר להכרת המציאות של היד האחת העושה במלאכה ושנייה מחזקת בשלח. נחנך את הכרת ערכה של החברה עצמה בזכותה זו. נכיר בזכות 78 הראשונית של נכונות האדם להגן על חייו בעיר ובכפר, בשדה ובבית. גם יתר הרשימות שפורסמו היו בעלות מבט חינוכי ומוסרי. נוגעת ללב במיוחד הייתה רשימתה של גאולה שרתוק, חברת גבעת ברנר: לאחר המשא ומתן המייגע והעקר עם ועדת השמירה בדבר הכנת קבוצת בחורות ושיתופן בשמירה- רוצה אני לגולל בפניכם את מבוכתי ומצוקתי. בשעה שאני נפגשת ביחס של זלזול, אי הערכה ואי אמון מצד הח ברה שבה אני חיה, שבה אני אחיה- ואם גם אפסול את צדקת הזלזול הזה בחובי הן לא אוכל במחי יד לבטלו, באשר הוא פוגע בי, פוצע אותי עד מעמקי ומגביר בי את ספקותי כלפי עצמי... ואני מעמיקה לשאול: על מה אני נלעגת כה?... רק באשר אני שייכת למיני אני? כלום אין מקרי כשלון בממלכת המין השני?... אני מניחה למפרע שאשבע מרורות וכשלונות בדרכי החדשה הזאת, אך כלום לא כדאיים חבלים אלו למען כבוש לי זכות בשמירה?... לא אובה ולא אתן, שמישהו ויהי חזק ויפה ממני, ישתלט על קדשי, יעקרני חברה, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 3. חברה, שם, שם. 312

321 ויתלשני מקרקע גידולי, ידרוס את אהבתי למולדת ויחסום בפני את הדרך 79 אדמה, אשר עליה גוזרים בני אדם את גורלם לחיים או למוות. אל אותה כברת גם חברות השומר הצעיר היו שותפות למאבק, כפי שביטאה זאת אמה לוין ממשמר העמק: באופן ספונטני ומובן מאליו נשללו מאת החברה כל הזכויות אשר ניתנו לחברים: זכות ההגנה, זכות השמירה, זכות המלחמה עם האש. חשיבות מיוחדת למערכה זו, ערך מיוחד לחזית זו- היא תובעת ודורשת דווקא היום ולא מחר! דווקא מיד ולא בעתיד... הננו מגשימים יום- יום את האוטופיה- הקיבוץ. אך את האוטופיה של חיי שוויון גמור בין החברים והחברות הננו דוחים למחר רחוק... עלינו לחייב את ועדות הקיבוצים לשתף את החברות בשמירה... לתבוע 80 גם בימים אלו את לימוד מלאכת השמירה וההגנה. נראה כי כל האסיפות הכלליות בקיבוצים ובמושבים בהן הוצגה השאלה לדיון הסתיימו בהחלטה לחייב את ועדות השמירה לשתף את החברות בעמדה ובשמירות. ניתן לראות בהחלטה הוכחה ניצחת לכך לכך שחברות עין חרוד הובילו כאן מהלך בעל משמעות מגדרית, שחרג מגבולות קיבוצן. אולם, למרות שנראה כי החלטה זו הייתה לשמחת ליבן הכללית של חברות הקיבוצים ראוי לציין כי היו בודדות שהתנגדו למאבק אותו יזמו והובילו נשות עין חרוד. כך מצאתי בארכיונה האישי של בסביץ מכתב שפורסם ביומן קיבוץ נען ובו הרהורי ליבה של אחת החברות, שכתבה אותו בעילום שם. ראוי להעיר כי כיוון שעמדתה הייתה מנוגדת להלך הרוחות הנשי, היא מן הסתם לא העזה לחשוף את זהותה. הייתה כאן ככל הנראה בפעם הראשונה כתיבה אלמונית ש"פחדה" מהתגובה הנשית ולא נבעה מחשש להבעת דעה הכותבת: שהתנגדה לעמדת הגברים. לדברי בשמירה יש צורך בסגולות שהחבר ניחן בהן יותר מהחברה. ונדמה לי שיש כאן משהו מיסוד בקשת הרומנטיקה ו'החברמניות', והרבה יש כאן- וזה העיקר- מיסוד הנחיתות. בה בשעה, שעל דעת איש לא יעלה להוציא לשמירה חבר מענף שבו הוא חשוב ואחראי, עוזבת החברה את מקומה בבית הילדים או בגן או במשתלה מקום שבו- ורק בו אנו מפיקים ממנה את מקסימום התועלת- והולכת להיעשות שומרת כדי ללחום את מלחמת שחרור האשה, כדי להשקיט את המצפון 'הנה אנו בנות העם הקם לתחייה, יודעות לכבוש את מקומנו בכל שטחי העבודה והחיים'... אך עניין השמירה? זהו אחד מסוגי העבודה שלהם מוכשר החבר יותר, ולמה נריק 81 עלינו את כל הנשק החד והתותחים הכבדים של שיווי זכויות וצדק חברתי ומלחמה לשחרור? הכותבת זכויות. היא שהחזיקה בתפיסות מגדריות מסורתיות ראתה ברצון הנשי לשמור, מאבק על שוויון מביאה ברשימתה אמירות שונות ומגוונות מאלו שנאמרו לפניה. נראה כי כיוון שתפסה את המאבק כרצונן של הנשים להיות כגברים היא ביקשה להדגיש מצד אחד את יתרונו שרתוק גאולה, "לשיתוף החברה בהגנה", יומן גבעת ברנר )9.1.36(, 349 בסביץ לילה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 3: חברה, "לשיתוף החברה בשמירה", דבר הפועלת שנה ג', מספר 1 )ט' חשון תרצ"ז (, עמ' 199: בתוך: ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ' אמה לוין, "זכות ההגנה לחברה", בתוך: ארכיון אישי- לילה בסביץ, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 6, תיק 93: בתוך: ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ' 169. חברה, "על שיווי הזכויות" יומן נען ) (, בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק

322 של הגבר על האשה בענייני הגנה ומן הצד השני היא ביקשה להאיר באור חיובי את חשיבות העבודה הנשית בענפים השונים. הוצאת החוברת "החברה בשמירה": במרץ 1437, יזמו חברות עין חרוד הוצאת חוברת משותפת להן ולתל יוסף הסמוכה, שתהווה תוספת ליומני הקיבוצים ותעסוק בתיאור חוויותן והרגשתן של החברות משמירתן וכן תצלומים של החברות השומרות. את מועד הוצאת החוברת כיוונו ליום הפועלת הבינלאומי אותו ציינו 82 בשמיני למרץ. בחוברת אוגדו אחת עשרה רשימות )תשע של חברות עין חרוד ושתיים של חברות מתל יוסף( ונראה כי המניעים שחברו להחלטה על הוצאתה היו הנצחת והאדרת מאבקן וכל להשפיע ולחנך נשים אחרות למעורבות וליוזמה. חיה ארצית חברת עין חרוד, שהייתה בהריון בזמן שמירתה הראשונה, תיארה כי בשכבה בחפירה, היא חשה את התנועות הראשונות של ילדה המתעורר לחיים. את תנועותיו פירשה כעמידתו אף הוא על המשמר וכאות לבנים שימשיכו במעשה אמותיהן וכדבריה: "וכשילדינו יגדלו נספר להם, שבהיותם עוד בבטן האם, עמדו כבר על משמר הרכוש והכבוד העברי, יחד עם אמותיהם. ובאומץ 83 ומרץ ימשיכו בבניין, יצירה והגנה". מתיאורי השומרות ניתן לחוש את המהלך אותו עברו בשמירתן, החל מהחרדה, החששות ואי השקט שליוו אותן טרם השמירה, דרך האומץ והביטחון שרכשו לאורך השעות הארוכות בה, 84 וכלה בתחושת הסיפוק שליוותה אותן עם סיומו של ליל השמירה. עניין זה עולה גם ממכתב שכתבה אוה טבנקין לחברתה כסניה מקיבוץ: עמדתי בלילה על המשמר ונעצתי את עיני סביב בחשכה, משתדלת לשים לב לכל תנועה הקטנה ביותר... בעומק נפשי השתרר בתוכי שקט, שקט רב. הנפש כאילו נחה משאון היום- יומי ומהומת החולין. ספגתי בצימאון בחובי את הבדידות המוחלטת של האדם ביקום כולו. את האדמה הזאת- אם, אשר עליה הופקדתי לשמור, ושמים תהומיים מעלי, מעל ראשי- ומוזר- לאחר תשומת לב מאומצת של כל הרגשות- הפכו השמיים מדי רגע לים שלם של שלווה, הרגעה 85 שיצקה והציפה ונטעה בי בטחון בכוחי, ביכולתי הפנימי. 82 ב ארגנו חברות תנועת הפועלות את ציון "יום הפועלת הבינלאומי", בעיקר מתוך ההבנה והצורך בסולידריות נשית בינלאומית. ב"דבר הפועלת" הוקדש בכל שנה גיליון חודש מרס ל"יום הפועלת הבינלאומי". ליליה בסביץ, שהכירה הן בחברותן של נשות עין חרוד בתנועת הפועלות, והן בחשיבותו של היום, ארגנה החל מ את טקס יום הפועלת הבין- לאומי ודאגה לשלב את חברות ובנות המשק כמו גם חברות יישובים אחרים בטקס ובציון האירוע. הטקס עצמו נערך בכל שנה ביישוב אחר והשתתפו בו חברות ובנות יישובי גוש נוריס, בהם עין חרוד, תל יוסף, גבע, כפר יחזקאל, בית אלפא וחפצי-בה. את גיבוש התכנית הגתה וועדת חברות מיוחדת בה היו שתי נציגות מכל אחד מהיישובים, למעט עין חרוד ששלחה מספר נציגות גדול יותר. לא מצאתי כמה שנים צוין באופן חגיגי כזה יום הפועלת. סביר להניח כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפסקו החגיגות ולא חודשו לאחר מכן. ראו: בסביץ ליליה, "תכנית הועדה המסדרת- כינוס יום הפועלת הבינלאומי", בתוך: בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 1: הנ"ל, "יום הפועלת הבינלאומי", יומן עין חרוד ) , כ'ג אדר תרצ"ו, ז' ניסן תרצ"ו(, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: הנ"ל, "בבית ספר בעין חרוד", דבר הפועלת שנה ג' )י'ח איר תרצ"ו (, עמ' 34: הנ"ל, "הכינוס ביום הפועלת", יומן עין חרוד ) ניסן תרצ"ו(, ארכיון עח"מ, ארון מס' ארצית חיה, "החברה בשמירה", תוספת ליומן עין חרוד ותל יוסף ביום הפועלת הבין-לאומי ) (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' שם, שם. 85 אוה טבנקין, "מאגרות אוה טבנקין", בתוך: ארכיון אישי- אוה טבנקין, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 1, תיק

323 נראה כי לדידן הייתה בשמירה עצמה הרגשת עילאות, חיבור עמוק לאדמה, מעין שקט נפשי, ויותר מכך, התיאור מזכיר התגלות רוחנית. רגשות אלו מזכירים במידה רבה את תחושתן של החברות בעבודה החקלאית בענפי השדה, כפי שבא לידי ביטוי בפרק השני בעבודה זו. נראה לי כי התחושה הרוחנית של החברות נובעת גם מתחושת ההישג שלהן ומחדירתן לתחום חדש. ראוי לציין שגם בעת מבחן המציאות רוב השומרות לא איבדו את קור רוחן ותפקדו היטב. כך תארה שולמית ז'רנובסקי אירוע בו הייתה שותפה במהלך שמירתה במכתבה ל-ת.: ישבנו אני וח. בעמדה ושוחחנו. פתאום נדמה לנו שמטפסים על העמדה. ח. תפס בידי ואחר כך רצה לטעון את הרובה. אני נשארתי בפנים שקטה לגמרי, לקחתי את 'הכלי' שלי- ח. לקח אותו אצלי, כי לא רצה להקים רעש בטעינה. אני מסרתי לו ואמרתי: פתח את הנצרה ואני אאיר 86 בפרוז'קטור... את האמת להגיד- לא הרגשתי בהלה בפנים... לא הרגשתי פיק ברכיים. ראוי להעיר כי השקט של ז'רנובסקי נבע אולי מביטחון, אבל גם מתמימות ומנאיביות. ואולי פשוט הזמן שחלף מאז השכיח את הפחדים. מועצת גבעת השלושה: בעקבות מאבקן של נשות עין חרוד וההד הפומבי שעורר המרד, החליט הקיבוץ המאוחד שעליו לגבש עמדה בנושא. ועידת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בגבעת השלושה ביולי 1436, דנה גם בשאלת "החברה וענייני הבטחון" )במועצה זו דנו גם בנושאים אחרים כגון עבודת החברות. על הדיונים וההחלטות בנושא זה ראו לעיל, בפרק השני(. בדיונים הציגה יוכבד בת רחל את השתתפות הנשים בשמירה כזכות המבוססת על עקרון השותפות ההדדית שצריכה להתקיים בין גברים לנשים בכל תחומי החיים, זכות שנשללה מהן. שרה בלומנקרץ, חברת תל יוסף, העירה 87 והוסיפה כי זוהי לא זכות כי אם חובה והכרח לכל אישה בקיבוץ. דבריהן נפלו על אוזניים קשובות, שכן החלטות הועדה היו: יישום הזכות והחובה השווה לח ברה כלחבר בהגנה פניה למוסדות ההסתדרות בתביעה לשתף את החב רה בשמירה ביישוב כולו. ההחלטה השנייה היא אירונית שכן נראה כי חברי הקיבוץ המאוחד התעלמו מהעובדה כי ביישוב העירוני כבר השתתפו חברות בשמירה והם מנסים לנכס לעצמם גם הישגים שלמעשה כבר יושמו עוד קודם לכן. יש לשאול מדוע בערים הצליחו החברות להיות שותפות בהגנה כבר מייסוד הארגון ואילו בהתיישבות העובדת הן הודרו ממנה? החוקרת דגנית בוני-דוידי הסבירה את השוני בכך שהקיבוצים, שלא כמו הערים, היו בקו החזית והסכנה בהם הייתה ממשית וגדולה יותר, מה גם שבערים הייתה קיימת משטרה וכוחות ניטור גדולים. כיוון שכך הסכנה שם הייתה קטנה ועל כן 89 אפשרו לנשים להשתלב בשמירה. ההסבר של בוני דוידי לא נותן מענה לגבי עין חרוד, שכן הוא ז'רנובסקי שולמית, "חוויות משמירת לילה", )מכתב לחברתה ח.מ.(, בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. פרוטוקול מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה ) תשרי תרצ"ז(, בתוך: הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד,, עמ'.904 שם, שם: בסביץ ליליה, "החלטה בשאלת השתתפןת החברה בהגנה", בסביץ ליליה- ארכיון אישי, אי"ט, חטיבה 15, מיכל 19, תיק 3: ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ' 163. בוני-דוידי, נשים ומגדר, עמ'

324 לא נתפס כממוקם בקו החזית או באזור הספר. ייתכן שהתשובה על כך נעוצה בעובדה שבערים הגדולות היו נשים דוגמת רוזה כהן ורחל ינאית בן-צבי שנכנסו לתפקידי פיקוד והן שדאגו להכניס ולשלב בארגון נשים נוספות שיהוו חלק ממנו ואילו בקיבוצים הייתה הזירה הביטחונית בשליטה גברית והם הדירו את שיתופה של האשה במשימות הביטחוניות השונות. ייתכן גם שבערים היו זקוקים לחברות לעבודות נשיות וכך הן גם חלחלו לתפקידים "עורפיים" כגון הגשת עזרה ראשונה, תפקידי קשר והספקה וגם מעט לשמירה. לעומת זאת, בקיבוץ את התפקידים הנשיים- מסורתיים )אוכל, כביסה וכו'( נשים ממילא מילאו כבר ועל כן עמד בפניהם מחסום. מועצת יגור: כי: ב- 7-9 באוקטובר 1436, עם סיום השלב הראשון של המאורעות, התכנסה הועידה ה- י'א של הקיבוץ המאוחד ביגור ודנה בין היתר בנושא הגנה ובטחון. ארבעים וארבע נציגות השתתפו במועצה. בפתיחה לדיון דיבר יצחק טבנקין שצידד ונתן לגיטימציה מלאה למאבק. טבנקין טען העובדה שהאשה, החברה, לא שותפה במלוא יכולתה וכוחה בהגנה אינה מעידה אלא על שיירי השקפת עולם של ימי הביניים. כמו שחבר וחברה בקיבוץ יכול להיות רק האדם העובד, וזה שאינו רואה את העבודה כציווי העליון של חיינו- אינו יכול להיות חבר לקיבוצינו, הוא הדין 90 בהגנה: אין איש בתוכנו המשוחרר ממנה. מהדברים של טבנקין עולה כי המרד הביא לשינוי תפיסתי חברתי כולל בתפיסת השמירה כחלק מהיעד הקיבוצי, כמו עבודה. אוה טבנקין, רעייתו בנפרד של טבנקין השתתפה גם היא בכנס ומדבריה עולה כי בעקבות "מרד החברות" היא חשה התעלות ומהפך של ממש במקומה של 91 החב רה בקבוצה וכדבריה: "החברה לא תשקוט עד שתאחוז בידה ממש את החלק המגיע לה". טבנקין הפנתה את המאבק על ההשתתפות בשמירה למאבק כולל לזכותה של החברה לשותפות ושוויון בכל תחומי החיים. למעשה ביקשה טבנקין לשנות את מקום האשה בקיבוץ וביקשה ממנה "לקחת את גורלה בידיה היא. ולא את גורלה בלבד כי אם את גורל ילדיה למען הגן על דמותה 92 האנושית". בסופה של הועדה אישרה מועצת הקיבוץ את ההחלטות שנתקבלו במועצת גבעת השלושה )לעיל(. המועצה גם הקפידה על מכסת ה"שליש" נשים מתוך )91 61 חברים( במינוי חברי המזכירות הרחבה של הקיבוץ המאוחד. בסכמה את דיוני המועצה עבור "דבר הפועלת" כתבה בסביץ כי "הפעם לא דיברו החברות בשאלות החב רה בלבד, וכי פרט לסעיף 'השמירה' ששם בוטאה התביעה הנמרצת לשיתוף מלא של החב רה, דיברו הן באורח יוצא דופן בפורום מעין זה, על חיי הקיבוץ 93 בכללו". היינו הן נאבקו על הוצאת החברות מהמרחב הנשי למרחב החברתי-ציבורי הכללי. בתוך: ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ' 169. שם, עמ' 191. שם, שם. בסביץ ליליה, "החברה במועצת הקיבוץ המאוחד", דבר הפועלת ) (, עמ'

325 9. המרד כמעצים זהות נשית עין חרודית: הצלחת מאבקן של נשות עין חרוד להשתתף בשמירה, יחד עם ההדים הציבוריים שקיבל, עורר אופוריה של ממש בתחושת חברות ההתיישבות העובדת בכלל ועין חרוד בפרט. לאחר ששנים רבות ביקשו והשתדלו החברות להיות מעורבות בחיים הציבוריים והחברתיים בקבוצה, נקרתה לידן ההזדמנות לחולל תפנית מהותית בה. תחושתן הייתה שהן עוררו מהפכה והוכיחו כי בכוחן לפרוץ מחסומים ועל כן עליהן למנף את ההצלחה ולהעתיקה לתחומי חיים אחרים המשפיעים על כלל הציבור. שושנה פינקלשטיין נתנה לכך ביטוי ברשימתה: הלא נסכים כולנו שבזמן האחרון התחוללה מהפכה בקרבנו. במשך זמן כה קצר השגנו את השתתפותנו בשמירה. ונדמה לי שההישג הוא גדול לא רק מבחינה ממשית, כי אם מבחינת התסיסה שעברה בקרב צבור החברות. חל שינוי פנימי. במשך התקופה הקצרה חדרה ההכרה עמוק בערך המעשה הזה... והן אחת המטרות שלנו ליצור אצל החברה עצמה את ההרגשה 94 שהיא מסוגלה למעשה כזה. עלינו לדרך נכונה. מהדברים עולה כי החברות חשו כי השינוי בא מצידן ומתוכן. במילים אחרות לא שוויון בעלמא, אלא תחושה פנימית של שוויון. הן הרגישו ש"מרד החברות" למעשה האיר בפניהן באור חדש את כל חייהן בקבוצה. בסביץ הדגישה כי "לא הייתה זו מלחמה על שתי חב רות שתשתתפנה בשמירה, אבל שתיים אלה הן סמל... הרגשנו: ערות זו שקמה בנו בימים ההם פתח בה לערות נוספת בכל 95 השטחים... בה מנוף לחיות בכל יתר השאלות". גם בספרה "ולו רק הד" נתנה בסביץ ביטוי לתחושת החברות כי במ"אבקן הן עוררו שינוי משמעותי עבור כלל החברות בארץ וכדבריה: "אנו, החברות בעמק, ראינו את השתתפותנו בשמירה כהישג של התנועה כולה בארץ, שיש להבליטו 96 ביום זה כנכס מקורי שלה". ניתן לומר כי המרד העצים את זהותן הנשית החדשה של החברות בעין חרוד שחשו אחריות נשית קולקטיבית. היטיבה לתאר זאת ליליה בסביץ בהרהוריה לאחר המרד: כסיכום תקופה מתייצבת לפנינו הדמות של האשה שהיא חזון העתיד של הדור. אמנם לא כולנו מסוגלות לעמוד שכם אל שכם עם החברים בשמירה. כאלה מעטות עדיין ובכל זאת- הן סמל וביטוי. ולכן יש בהשתתפות זו של בודדות נקודת מפנה גם לגבי יתר החברות. ולכן הקיפה התביעה הזאת את כל צבור החברות שלנו, והשאלה לא הפכה להיות "ויכוח". גם אלה שעוד חששות בלבן לא רצו להרפות את ידי המאמינות. ראיתי מקרוב חברות אחדות בתסיסתן 97 בימים אלה ויקרו לי שבעתיים. זוהי שותפות הגורל. בהמשך דבריה, הדגישה ליליה כי מרד החברות הוא שגרם לפיתוח הכוחות וקריאה לעצמאות, לכיבוש ולשחרור פנימי-נשי. היא הצביעה כי נשות עין חרוד הן שיזמו והובילו את השינוי הזה 94 פינקלשטיין שושנה, "הד אספת חברות האחרונה", יומן עין חרוד )י'ב אב תרצ"ו (, ארכיון עח"מ, יומני משק, ארון מס' פרוטוקול אסיפת חברות )י'ט חשוון תרצ"ז (, ארכיון עח"מ, ספרי פרוטוקולים, ארון מספר 11, עמ' בסביץ, ולו רק, עמ' בסביץ ליליה, "החברה וההגנה", דבר הפועלת 5-9 שנה ג' )כ'ב תמוז תרצ"ו (, עמ'

326 ש. 98 ולכן: "יש צורך לקצור את היבול ולהעביר תחת שבט הביקורת את כל חיינו בכל השטחים". כלומר, השינוי לנשים בכלל יבוא בראש ובראשונה מהשינוי הכללי שיובילו נשות עין חרוד. בדומה לכך היא גם התבטאה בסמינר השליחים שקיים הקיבוץ המאוחד ביוני בדבריה האירה והדגישה את חלקן של נשות עין חרוד בחיים הציבוריים בקיבוץ בפרט ובארץ בכלל, והסבירה זאת בזכות עמידתן הייחודית והמתמדת על המשמר: למודות נסיון אנו ויודעות שישוב שקיים בו ארגון חברות העומדות על המשמר- כעין ועדה סמויה מן העין- שם מעמדה של החב רה אחר הוא. אם כי "ועדה" זו איננה נבחרת ואיננה פועלת בקביעות, היא מתעוררת בימי מבחן. כך היה למשל, בימי המאורעות, כשהועלתה דרישה לשתף את החברה בשמירה. הניסיון מלמד שהתעוררות בשאלה אחת גוררת אחריה יתר ערות בכל שטחי החיים. ישנן רגעים בחיי החברה- כפרט וכציבור- הזורקים אור על כל 99 חייה. ניתן לראות כי בקרב נשות עין חרוד הייתה התרפקות הרואית על הישגיה של החב רה בימי המאורעות. המרד בעצים במידה ניכרת את זהותן הנשית הייחודית של החברות והשינוי שיצרו החברות היה מהותי ובמידה רבה הוא הדגיש באור מיוחד את יתר בעיות החב רה בחיים הקיבוציים. ד. "מרד החברות" במבט קדימה- השפעתו על שירות חברות במסגרות הצבאיות מחוץ לעין חרוד: 100 "חשבנו להביא גאולת ארצנו, תקוותנו עוד לא פסקה" 8 ירותן של נשות עין חרוד בצבא הבריטי: עד שנת 1491 השתתפו הנשים ביישוב בהגנה ובשמירה, אולם הן עשו זאת לצד או בנוסף לעיסוקיהן האזרחיים הרגילים וכלשונה של החוקרת ענת גרנית-הכהן "הן הגנו על הבית 'מתוך הבית', קרי בארץ ישראל. מלחמת העולם השנייה הייתה הפעם הראשונה שנשים יהודיות לבשו 101 מדים ועזבו את הבית כדי להגן עליו ולסייע לעם היהודי ממרחקים" פתח דבר: גיוס ושירות נשים בצבא הבריטי: גיוס נשים מהיישוב היה יוזמה של מועצת ארגוני הנשים שהוקמה בשנת תרצ"ו, והייתה מורכבת מהסתדרויות נשים הן בארץ ישראל והן מחוץ לה. בראש המועצה עמדה הדסה סמואל והיא שפנתה במרץ 1491, אל מפקדת הצבא הבריטי במזרח התיכון בהצעה לגייס את נשות היישוב. 98 שם, שם. 99 בסביץ ליליה, "החברה בקיבוץ", מבפנים, כרך י'א, חוברת ג' )שבט תש"ו- ינואר 96(, עמ' ציטוט מתוך מכתבה של שרה חן בן עזרא, חברת עין חרוד ששירתה בצבא הבריטי. את המכתב כתבה לקראת סוף המלחמה, לפני שובה לקיבוץ. ראו: בן-עזרא חן שרה- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 101 גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' 91-90: הנ"ל, חשבון ציבורי, עמ' 144. להרחבה על שירותן של נשות היישוב בצבא הבריטי ראו שם וכן: גלבר, תולדות ההתנדבות,: חבס, בנות חיל ועוד. 318

327 בנובמבר 1491 הכריזה מועצת הפועלות כי היא רואה בהתנדבות נשים עבריות לצבא ביטוי 102 לרצונה של האישה לתרום למאמץ המלחמתי, תוך קביעת וביסוס מעמדה של האישה ביישוב. החוקרת ענת גרנעת-הכהן הראתה במחקריה כי בשנים , שירתו כשלושת אלפים נשים יהודיות בחיל העזר לנשים של צבא היבשה )אט"ס( וכשש מאות נשים בחיל העזר של התעופה )ווא"ף(. טווח גילי הגיוס הרשמיים היו שמונה עשרה עד ארבעים וחמש, אם כי גם נשים צעירות ומבוגרות יותר התנדבו. רוב מגויסות היישוב שירתו במצרים, אך גם בסוריה, ארץ ישראל, לבנון, איטליה ואוסטריה. השירות היה התנדבותי ומראש נקבע שהנשים לא תמלאנה תפקיד לחימה אלא תפקידי עזר כגון בתי חולים, פקידות, מחסנאיות, טבחיות ועוד. התפקיד "הלוחם" ביותר 103 היה מקצוע הנהגות הפולמוס על גיוס חברות הקיבוץ המאוחד ועין חרוד: גיוס נשים לצבא הבריטי לא התקבל בהבנה ואהדה בקרב הנהגת הקיבוץ המאוחד. הנושא הועלה 104 לדיון לא פחות מארבע פעמים בפורומים שונים במהלך הדיונים בשאלה האם ראוי לאשר גיוס נשים לצבא הבריטי היו נוקבים וקשים והם התרחבו גם לדיונים ביומני ובעיתוני הקיבוצים השונים. נראה כי בעין חרוד, כמו גם בקיבוצים אחרים נחלקו הדעות. היו שסברו כי הגיוס לנשים הוא הכרחי והיו שסברו כי לא. יצחק טבנקין, מעמודי התווך של הקיבוץ, הוביל קו שהתנגד לגיוס נשים )להלן(. הדיונים בשאלת הגיוס כמעט ולא התנהלו באסיפות החברים הפנימיות של עין חרוד אלא במועצות הקיבוץ המאוחד ועל כן קשה לשרטט תמונה מדויקת של הלך הרוחות הנשי בקיבוץ בשאלת הגיוס. יחד עם זאת, מספרן הגבוה באופן יחסי של המגוייסות העין-חרודיות )להלן(, יש בו כדי להעיד כי על אף עמדתו של טבנקין, נשות עין חרוד דבקו בקו אותו הובילו מימי מאורעות 1436, בדבר שיתופן השווה של נשים במאמץ הביטחוני-יישובי. הטיעונים שהושמעו בועידות השונות בעד גיוס נשים כללו בעיקר את המבט הלאומי, היינו גיוס למען העם וכן את המבט המגדרי, היינו גיוס למען האישה ולמען מימוש השוויון בין המינים. משה שרתוק ואליהו גולומב היו שניים מהתומכים המובהקים של גיוס הנשים. השניים הופיעו בפורומים שונים וביקשו לשכנע את הנוכחים בחשיבות גיוסן של נשים. למועצת הקיבוץ המאוחד ביגור שיגר שרתוק מכתב שעיקרו כי אין לקיבוץ המאוחד לזלזל בשום תוספת של גילוי כוח מדיני 105 ומוסרי כיוון ש"היישוב חייב את הדבר הזה לעצמו". היינו שרתוק טען כי גיוס הנשים הוא 102 גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ', עמ' 61: 66, הנ"ל, חשבון ציבורי, עמ' שם, שם. 104 הראשונה במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת חיים ב , השנייה בישיבת מזכירות פעילה בראשית 1499, השלישית במועצת יגור שהתקיימה ב והרביעית במועצת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בגבעת ברנר כחודשיים לאחר מכן, ב למועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת חיים שנערכה בדצמבר 91, הגיעו בבה אידלסון ורחל כצנלסון כשליחות מועצת הפועלות. השתיים הציגו את שאלת גיוס החברות לצבא ומסרו אינפורמציה על מהלך המשא ומתן על כך עם השלטונות. דווקא דיון זה הסתיים בהחלטה חיובית ובהצבעת רוב המשתתפים בדיון, התקבלה החלטה כי "גיוס נשים לצבא ייערך אך ורק ביחידות עבריות צמודות ליחידות צבא יהודיות". אולם, במקביל להחלטה שהתקבלה על הנייר במועצת גבעת חיים, נראה כי היו חברי קיבוץ רבים שלא צידדו בהחלטה זו וכן התריעו כי לא סוכם במועצה אחוז החברות שיגויס. על כן, בראשית ינואר 1499, בישיבת מזכירות פעילה הוחלט כי אחוז הנשים המתגייסות יהיה שווה לזה של החברים ויעמוד על 9%. במזכירות שוב התעורר ויכוח האם הקיבוץ המאוחד יתמוך בגיוס באחוזים אלו רק בתנאי שהנשים תשרתנה ביחידות צמודות ליחידות העבריות )כפי שהוחלט במועצה הקודמת( או האם יש לחייב את הגיוס מיידית, ללא התניה. להחלטה סופית נקראה מועצת קיבוץ מיוחדת לסעיף זה, היא מועצת יגור. מועצה זו הוקדשה כולה לגיוס חברות ההתיישבות העובדת לצבא הבריטי. להרחבה ראו: ברנר, לצבא יהודי עצמאי, עמ' מכתבו של משה שרתוק למועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, אי"ט, חטיבה 9-9, מיכל 3, תיק 90, עמ'

328 למען העם. גם אליהו גולומב שהשתתף במועצה טען כי בגיוס החברות יתגלה כוח היתר של 106 היישוב. בת שבע חייקין, חברת יגור ופעילה במטה ההגנה סברה כי "במלחמה הזו נגד הנאציזם 107 כל כוח, ולו גם הקטן ביותר, המצטרף לזה הוא מצטרף". הן שרתוק והן גולומב הצביעו על כך שהגיוס הינו לא רק למען העם אלא גם למען האישה. שרתוק 108 טען כי "האשה חייבת את הדבר הזה לעצמה". גולומב ראה בגיוס הנשים את מימוש השותפות והשוויון בין איש לאישה במפעל הלאומי ובמאמץ המלחמתי. הוא הכיר בערכו של השירות וראה בו הישג לנשים, על אף שהן שירתו בתפקידי עזר ולא לתפקידי לחימה. גם רחל כצנלסון שהותקפה על ידי יצחק טבנקין על כך שמועצת הפועלות החליטו על דעת עצמן בדבר הנוגע ליישוב כולו, טענה כי "כרגע הגיוס הזה קובע את עניין הפועלת בארץ, את עניין האישה ביישוב. בזה אין צל של 109 ספק". יוסף ברץ, איש העלייה השנייה, ממייסדי דגניה שכיהן כראש הוועד למען החייל צפה ש"כשם שהצליחה האשה בתפקידה החלוצי בעמדות העבודה, כן תתפוס את מקומה הראוי לה גם 110 בשירות הצבא". גם שלמה לביא, מעמודי התווך של עין חרוד וחבר בו סבר כי השתתפות 111 האישה מחזקת את ערכה בעיני עצמה ותועלת שירותה אינה פחותה מזו של המתגייס. את הטיעונים נגד גיוס נשים הוביל בעיקר יצחק טבנקין שטען כי: הדבר הזה הוא שגיאה. דבר רע. לא צריך לארגן יחידות שרות לצבא הלא יהודי מבחורות יהודיות. קודם-צבא יהודי; ואחר כך נשים עבריות לצבא היהודי. לא לצבא יהודי- אין ארגון 112 של נשים עבריות! שני טיעונים עיקריים הנחו את המתנגדים לגיוס הנשים: הראשון, חשש לפגיעה בכבודן של הנשים והשני, חחש לגורל המשקים. החשש לכבודה של האישה היהודייה נבע מפחד עמוק שהשתרש אצל החברים עוד מימי הפוגרומים במזרח אירופה בראשית המאה העשרים. את החשש כי כבודן של המגויסות יחולל על ידי הגויים ביטא טבנקין בדבריו כי לחששו יש "שרשים כל כך עמוקים וכל כך 113 חשובים, שמותר לו להופיע בלי בושה". אמנם טבנקין הדגיש כי אי האמון שלו אינו באשה העברייה אלא בחייל הגוי, אולם דומה שטבנקין לא האמין כי הנשים תוכלנה להתמודד עימם ולשמור על כבודן ועל כן הביע הסכמה לגיוס הנשים ליחידות עבריות, ועדיף בתוך הארץ. בדומה לטבנקין והמתנגדים מתנועת הקיבוץ 106 גולומב אליהו, מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, שם, מיכל 6, עמ' חייקין בת שבע, מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, א"צ, תיק 95/190/9009, עמ' 99. ראוי להעיר כי חייקין סברה כי גיוס נשים לתפקידי עזר אינו הולם את תפישת יכולת האישה ואינו מקדם את מעמדה, אלא גורם לנסיגה במעמדה, בשל אופי התפקידים שתמלא בצבא אולם למען העם היהודי סברה כי יש ערך לגיוס הנשים. 108 מכתבו של משה שרתוק למועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, אי"ט, חטיבה 9-9, מיכל 3, תיק 90, עמ' כצנלסון רחל, מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, א"צ, תיק 95/190/9009, עמ' ברץ יוסף, "הד גיוס הנשים מא"י בעולם הציוני" ) (, את"ה, 33/ מתוך מכתבו של לשמה לביא "החיילת בתוכנו", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 112 טבנקין יצחק, מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, שם, חטיבה 15, מיכל 6, תיק 13, עמ' טבנקין יצחק, מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, שם, חטיבה 15, מיכל 6, תיק 13, עמ' 33. ראוי לציין כי טבנקין לא היה הראשון שעשה שימוש בדימוי האשה כסמל לקרבן. גם אחרים ביישוב עשו שימוש בדימוי האשה היהודייה כקורבן מיני. החוקרת בילי מלמן טענה כי בשלהי מלחמת העולם הראשונה הועתקה הסמליות של היהודייה המעונה מן המציאות המזרח אירופית של הפוגרום אל מציאות המזרח התיכון וסטריאוטיפ היהודייה מתחום המושב הועתק אל העבריה המודרנית. ראו: מלמן, מן השוליים, עמ'

329 המאוחד, גם בקיבוץ הארצי היו חברים שדאגו לכבודן הלאומי והאישי של המגויסות ולא ראו 114 צורך להעמידן במצב של שירות ביחידות הצבאיות המרוחקות. החשש לגורל המשקים נבע מהעובדה כי עקב המגויסים הרבים מקרב החברים נוצר מחסור בידיים עובדות בקיבוצים. מתנגדי גיוס הנשים טענו כי לנוכח המחסור לא ניתן לגייס בחורות הדרושות לעבודה בענפים השונים. החברים ביקשו להדגיש שכל ח ברה שתלך לצבא תחסר במשק 115 שלה ותחסר בתור אדם שימלא תפקיד. בתום הכינוס נתקבלה ברוב של שלושים ותשעה קולות נגד עשרים ושמונה כי "הקיבוץ תומך 116 בגיוס חברות לצבא רק בתנאי של יחידות נשים שתשרתנה ביחידות עבריות". החברות מצידן ביקשו לנצל את כנס יגור בכדי לקדם לא רק את גיוסן של נשים לצבא הבריטי כי אם גם "את כל 117 עמדותינו בארץ. גם בשורות ההגנה, בעבודה". הדוברת, רות הקטין, אז חברת תל יוסף ולימים חברת עין חרוד וחברת כנסת, ראתה צורך להרחיב את מאבקן של החברות גם לתחומים נוספים ביישוב. נראה כי בדומה ל"מרד החברות", כך גם כאן: הצלחת מאבק בנושא מסוים מיד מעורר דרישה לטיפול וקידום גם בנושאים דומים אחרים ובמקרה זה- מצב החב רה ביישוב. כעבור חודשיים, באפריל 1499, במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר שעמדה כולה בסימן 118 התגייסות רבתי להגנת הארץ הוחלט לאשר את גיוס הנשים לצבא ללא שום תנאים. התפנית בעמדת חברי התנועה נבעה ממצב החירום הכללי שהורגש אז בארץ בשל הצלחות הגרמנים בצפון אפריקה. המלחמה לא הייתה בחזית מרוחקת ומבודדת אלא התקרבה לשערי הארץ והסכנה הביאה עמה הבנה כי לא עת לפולמוס הוא אלא זמן גיוס כללי..8.3 מגויסות עין חרוד: 119 מעין חרוד התגייסו לצבא הבריטי בסך הכל חמש חברות. היה זה מספר גבוה כמעט פי שניים 120 מקיבוצים אחרים שבממוצע התגייסו מהם לא יותר משתי חברות. בין החברות המגויסות היו 121 חנה אגמון-גלוברמן, צפורה זמש, שרה חן-בן עזרא, בלה פנינית ורחל קרבצוב. פרופיל המתגייסות: כל המגויסות, למעט רחל קרבצוב, היו בשנות הארבעים לחייהן. חנה גלוברמן ובלה פנינית היו המבוגרות מביניהן והיו בנות ארבעים ושש וארבעים וחמש בהתאמה, בעת שהתגייסו. רחל קרבצוב הייתה הצעירה מבין החמש והייתה בת שלושים ושש כשהתגייסה. שלוש מבין החברות, צפורה זמש, בלה פנינית ורחל קרבצוב היו רווקות, ללא ילדים. שרה חן בן עזרא הייתה נשואה 114 חזן יעקב, המועצה הכללית השישית של הקיבוץ הארצי ) (, אש"צ, )9( החברות הבינו וקיבלו את הנימוק הזה ובכל זאת ביקשו להתגייס, על אף הקשיים שהיעדרן ייצור במשק. ראו דברי רות הקטין במועצת יגור ) (, א"צ, תיק 95/190/9009, עמ' ברנר, לצבא יהודי עצמאי, עמ' הקטין רות, מועצת הקיבוץ המאוחד ביגור ) (, אי"ט, חטיבה 9-9, מיכל 3, תיק 90, עמ' מזכירות הקיבוץ המאוחד, "לכל יישובי הקיבוץ- ענייני גיוס" ) (, ארכיון עח"מ,, חטיבה 4, מיכל 1, תיק "חברינו המגויסים", ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 1, תיק 5. מתוך הנתונים עולה כי בסך הכל התגייסו לצבא הבריטי 191 נשים מ- 97 קיבוצי תנועת הקיבוץ המאוחד, 191 לאחר החלטת מועצת יגור ושבע על דעת עצמן. ראו: "סיכום כללי של המגויסים ביישובי הקיבוץ" ) (, א"צ, 37/190/ שם, שם וכן: אי"ט, מיכל 1 א', תיק להרחבה על תולדות חייהו ופועלן של נשים אלו ראו נספח מס' 1, אינדקס חברות עין חרוד. 311

330 ואם לשתי בנות בוגרות, וחנה גלוברמן, אם לדני, התאלמנה מבעלה ישראל קלימן זמן קצר לפני 122 שהתגייסה. כל החמש שירתו במצרים עד 124 שארית הפליטה בגרמניה ובאוסטריה בלה פנינית המשיכה אחר כך למחנות של ניתן להכליל ולומר כי כל אחת מהחמש הייתה דמות שהשפיעה בתחומים שונים בעין חרוד. חנה אגמון ובלה פנינית היו פעילות בארגון "מרד החברות" ויצאו לשמירות רבות בעקבותיו, שרה חן בן עזרא הגיעה לעין חרוד עם "חבורת העמק" והייתה מהנשים שהתמידו בעבודה במשתלה ורחל קרבצוב התמידה בעבודה במכוורת, שנתפסה כעבודה פיזית קשה. ביוני 1499, קיים הקיבוץ המאוחד מחנה אימונים של עשרה ימים בקיבוץ רמת הכובש לשלושים 125 המגויסות הראשונות מהקיבוצים השונים של התנועה, כדי להכין אותן לקראת שירותן. לאחר מכן חזרו החברות לקיבוציהן לפרידה ומשם התגייסו. בעין חרוד יציאת המחזור הראשון של המתגייסות לווה בהתרגשות גדולה. בשיחת הפרידה שנערכה לכבודן פנתה שושנה פינקלשטיין למגויסות וביקשה מהן שעמידתן תהיה בקומה זקופה, על אף הקשיים הן נתפסו כמייצגות את 126 היישוב בכלל ואת הקיבוץ בפרט. לאחר הפרידה כתב חבר הקיבוץ שמאי ברוידא ביומנו האישי: עם צאת המחזור הראשון של המתגייסות למחנה אי שם אודה, לא פעם היה לי קשה להשתחרר מדעות קדומות, מורשת אבות ביחס למקומה של החברה- האשה בעבודות שונות במשק ובשמירה. עד היום לא השלמתי עדיין עם ההתפרצות המיוחדת של חברות לעבודות כגון הטרקטור ואיני רואה הכרח גדול לכך... עתה הזדעזעו יסודות עולם. אחוז העולם כולו בלהבות. מאיימת עלינו הסכנה שתשלול מאיתנו לא רק את הזכות לעבוד בטרקטור ובמכונה אלא אף לחיות ולהתקיים... אין בודקים בשעת הסכנה. בנערינו, בזקנינו ובנשינו נלך. ואם פנויה עדיין שעתו של מישהו לחיטוטים ולחיפושי דופי- מוטב שיטול קודם את הקורה מבין 127 עיניו הוא, ורק אז תהיה לו הרשות ליטול את הקיסמים מעיניה של החיילת. נראה כי בשעת משבר, אפילו המתנגדים שבחברים מוצאים לנכון להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהביע הבנה כי גם על החברות להשתתף בהגנת הארץ, למען העם והיישוב כולו. כמו כן ההחלטה על חובת הגיוס כבר נפלה. הייתה מכסה של מגויסים. יחד עם זאת ראוי לציין כי המתנגדים ראו את השינוי כזמני ולא שינו את תפיסתם הכוללת לגבי מקומן של הנשים בח ברה. 122 ראוי להדגיש כי על אף שהצבא הבריטי והארגונים השונים ביישוב לא עודדו באופן רשמי את גיוס האימהות, מתוך הנתונים עולה כי מבין המגויסות היו כ- 190 אימהות, שהיוו כ- 3% מכלל המגויסות. רובן שירתו באט"ס והתגייסו ב- 1499, בשנה הראשונה לגיוס. הן שירתו בצבא כשלוש שנים, חלקן שירתו בארץ ישראל וחלקן במצרים. רובן )76( היו נשואות, ויתרן גרושות או אלמנות )17(. לרובן )64( היה ילד אחד, לרבע מהן שני ילדים )91(, ולאחדות )16( אף שלושה או ארבעה. להרחבה ראו: גרנית-הכהן, חשבון ציבורי, עמ' ארכיון עח"מ, תיקים אישיים של המגויסות. 124 מתוך: פנינית בלה, חוברת זכרון שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 125 ברנר, לצבא יהודי עצמאי, עמ' "בצאת המתגייסים", צרור מכתבים )י'ג סיון תש"ב (, עמ' 3. שמאי ברוידא, מתוך יומן אישי, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 1, תיק

331 מניעי ההתגייסות של הנשים: מניע אידיאולוגי: ההזדהות עם הלאום והרצון ליטול חלק במאמץ הלאומי היו מניע מרכזי לגיוסן של חברות עין חרוד לצבא הבריטי. צפורה זמש נהגה לסיים כמעט כל מכתב שלה במלים: "להתראות בקרוב 128 בניצחון הגדול שמתקרב אל כל העולם ולעם ישראל במיוחד". רחל קרבצוב טענה כי עבורה הגיוס הצריך פחות כוחות ומאמצים פנימיים מאשר ההישארות בבית, רחוק מן החזית. במכתביה 129 חזרה על ציפייתה ליום הניצחון בו יהודי מזרח אירופה וגרמניה ישמחו איתם על הנס. לקראת סוף שירותה תארה את שמחתה ואנחת הרווחה שלה כאשר שמעה על כיבוש רומא בידי בעלות 130 הברית. בכך לא היו שונות מרבות ממגויסות היישוב. לדברי החוקרת ענת גרנית-הכהן, רוב המגויסות שהתנדבו לאט"ס במהלך שנת 1499 עשו זאת מתוך תחושה שזוהי חובתן הלאומית כאזרחיות ולנוכח הסכנה שנשקפה ליישוב. בשלהי שנת 1499 ובתחילת שנת 1493, כאשר החלו להגיע ליישוב ידיעות על הנעשה ביהודי אירופה, התגייסו נשים רבות מתוך תחושת סולידאריות 131 עם העם היהודי, גם אם לא היו להן קרובי משפחה באירופה. יצר הרפתקנות: נוסף למניע האידיאולוגי היו גם מניעים אחרים לגיוס. חנה אגמון העידה באחד ממכתביה כשעוד הייתה בארץ, שהיא שמחה שמעבירים אותה למצרים כי שם תוכל לחוש את האופי האמיתי של 132 המלחמה ולעבוד בעבודה חדשה ומעניינת. בדבריה ניתן למצוא בנוסף למניע הפטריוטי גם את יצר ההרפתקנות שליווה את התגייסותה. מניעים אישיים: בניגוד למניע הלאומי, אותו לא חששו החברות להעלות כמניע מרכזי להתגייסותן מניעים אישיים היו לרוב סמויים מן העין ורק רמזים קלים העידו על קיומם. שרה חן בן עזרא כתבה כי הרגישה צורך נפשי חזק לגיוס ומכאן ניתן אולי להסיק כי היה גם מניע אישי, אך היא לא הסבירה מהו. גם חנה אגמון, שהתאלמנה זמן קצר לפני גיוסה, לא הזכירה מניע אישי כלשהו אולם העובדה כי בעלה נהרג אף הוא במסגרת התנדבותו לצבא הבריטי והליכתה בעקבותיו מסבירה אולי צורך 133 אישי שלה להשלים את משימתו או להיות קרובה אליו במובן הרוחני.. נראה כי חברות עין חרוד באופן מוצהר התגייסו בראש ובראשונה מטעמים לאומיים ופטריוטיים, אך יחד עם זאת נוספו למניעים האידיאולוגיים גם מניעים אישיים אחרים אותם בחרו שלא 134 לפרט. 128 מכתבי צפורה זמש מהשנים , בתוך: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 129 רחל קרבצוב אל חנה ורבר, מכתבים ללא תאריך, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 9, תיק שם, שם. 131 גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' חנה אגמון אל חנה ורבר, מכתב משנת 1493, ארכיון עח"מ, חטיבה,4 מיכל,9 תיק בן- עזרא- חן שרה, "בצבא הבריטי", מתוך: חוברת זכרון- 30 למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: אגמון חנה, חוברת זכרון- שלושים למותה, שם, שם. 134 ראוי לציין כי בכך לא היו חברות עין חרוד שונות מיתר המגוייסות. החוקרת ענת גרנית-הכהן הראתה במחקרה כי היו נשים שהתגייסו גם ממניעים אחרים מלבד שיקולי פטריוטיות והזדהות עם העם היהודי: משברים ובעיות אישיות; הרגשת בדידות וניכור בקרב עולות חדשות; יצר הרפתקנות; רצון לשרת בקרבת הבעל; רקע רומנטי 313

332 גיוס פרטי- בניגוד להחלטות הקיבוץ: נראה כי על אף ההחלטה המחייבת שהתקבלה במועצת הקיבוץ בדבר גיוס הנשים, חלק מחברי עין חרוד ובראשם טבנקין, שהתנגד כאמור לגיוס, לא ההינו לקבל עליהם את מרות התנועה וניסו לעקוף את ההחלטה. במכתבים שנשלחו בין השנים , מתנועת הקיבוץ המאוחד אל עין חרוד מצויים תזכורות ואזהרות בנוגע לעובדה שעדיין לא שלחו ולא מילאו את "מכסת 135 המתגייסים כפי שהוחלט והם מתבקשים לשלחם באופן מיידי". משמע, עין חרוד שראה עצמו כגוף מוביל בתנועה שהייתה מבוססת על ערכי שוויון ושיתוף, ומגויסת לצרכי הלאום, אפשר לעצמו לא למלא אחר החלטות שלא התקבלו על דעתם. אולם, היו חברות שמרדו במשמעת הקיבוצית והחליטו שלא לחכות לאישור המוסדות והקיבוץ והתגייסו על דעת עצמן. כך, שרה חן בן עזרא, חברת עין חרוד, התגייסה על אף התנגדות מזכירות עין חרוד לכך. היא יצאה מעין חרוד 136 למחנה הבריטי סנפרד, לאחר שהשאירה מכתב לחברים בו נימקה את החלטתה: בזמנו פניתי לועדת הגיוס של המשק ולמזכירות בבקשה, שברצוני להתגייס לצבא... המזכירות והאספה הכללית לא אישרו את התגייסותי. הרגשתי שלא יכולתי, מחוסר כשרוני, לנאום ולשכנע את החברים... ההחלטה השלילית של החברים פגעה בי קשה... אני מבינה שבחיינו צריך רצונו של הפרט להיכנע לכלל, אולם הפעם לא יכולתי להיכנע והחלטתי להתגייס... אני 137 מקווה שחברים יבינו אותי, כי לא היה קל לעשות זאת, אבל לא יכולתי אחרת. נראה ששרה, שלא הייתה משוכנעת בכושרה המילולי לשכנע את החברים ברצונה להתגייס, בחרה לעשות זאת בדרך שנגדה לחלוטין את הערכים עליהם הושתתה החברה השיתופית. יחד עם האסרטיביות שגילתה במעשה, היא עדיין הביעה את רצונה שהחלטתה תתקבל בהבנה אצל חברי עין חרוד. ראוי לציין כי בן עזרא לא הייתה היחידה שנהגה כך. מלבדה היו שש חברות מקיבוצים אחרים שהתגייסו על דעת עצמן. חלקן עשו זאת עוד לפני ועידת יגור בה התקבלה ההחלטה הרשמית החיובית בדבר גיוס הנשים. שושנה פ', חברת קיבוץ התגייסה על אף שהייתה לה בת קטנה בת שש ובן זוג שנעדר רוב הזמן מן הקיבוץ. היא התגייסה על אף התנגדות החברים וללא 138 אישור רשמי מקיבוצה. נראה כי בסופו של יום, גיוסה על דעת עצמה של שרה לא נתקל בקושי מיוחד, הן בשמירת הקשר עם הקיבוץ והן לאחר מכן. לעומתה, היו חברות קיבוץ וגם נשים עירוניות, ששילמו מחיר של ניתוק והחרמה זמניים. שושנה פ' תיארה כי קיבלה "מנה" שלא חיכתה להחלטה הרשמית של )קרבה לחבר או הצורך להתרחק ממנו( ורצון למלא תפקיד במרחב הציבורי. להרחבה ראו: גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' מכתבים שנשלחו ב , ב , ב , ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 3, תיק על אופן הגיוס לצבא ועל השלבים השונים אותם עברו המגויסות לפני חיולן ראו: גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' בן- עזרא- חן שרה, "בצבא הבריטי", מתוך: חוברת זכרון- 30 למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 138 בהקשר זה ראוי לציין כי גם חברות מושבים התגייסו לצבא על אף ההתנגדות החריפה מצד בני משפחתן.חיה מור מכפר יהושע ורבקה גובר, אם הבנים מכפר ביל"ו התגייסו בניגוד לדעת בני משפחתה. גובר טענה כי מי שנתן לה את הכח להתגייס, היה חבר עין חרוד, שלמה לביא, שהיה בעת גיוסו כבן שישים והתעקש להתנדב לשירות הצבאי למען העם. לשם כך הוא אף זייף את גילו. 314

333 139 מועצת הקיבוץ. רבקה גובר "אם הבנים" שהייתה דמות מרכזית בכפר בילו תיארה בספרה 140 כיצד נודו היא ובני משפחתה לאחר שהתגייסה. ניתן לסכם ולומר שלמען מטרה המשרתת את הלאום, במקרה זה עזרה בהגנת העם והארץ, נשים היו מוכנות לעשות מעשים הנוגדים את אופיין ובכך לשנות את הפאסיביות שליוותה אותן בדרך 141 כלל השירות הצבאי ומאפייניו: חמש המגויסות מעין חרוד תפקדו רוב שירותן הצבאי כמחסנאיות במחנות הצבאיים במצרים. לקראת סוף שירותה הצבאי, לאחר שלוש שנות שירות כמחסנאית במחנה תל אל-קהיר, ביקשה רחל קרבצוב לצאת לקורס נהגות אך לעדותה התקשתה להתמיד בו לאחר שלדבריה "עברה רומן 142 לא מוצלח במיוחד עם ההגה". תפקיד החברות בצבא: בתפקידים שמילאו החברות המגויסות מעין חרוד לא היו שוני ממגויסות היישוב האחרות. החוקרת ענת גרנית הכהן הראתה כי מתוך כאלפיים נשים, שהתגייסו במהלך שנת 1499, הרוב 143 המוחלט שירתו בתפקידי מחסנאות, פקידות, נהגות, סיעוד ובישול. בהקשר זה ראוי לציין כי העבודה במחסן נחשבה לאחת העבודות הדחויות ביותר בקיבוץ, ענף שכמעט אף אחת מהחברות 144 לא התנדבה לעבוד בו מרצונה. דווקא במקום המרוחק, אמנם תחת פקודה צבאית, עבדו בו החברות ברצון. מכאן, שבדומה למה שחשו החברות שיצאו לשליחות לפני המלחמה ואחריה, תפקידים נשיים-מסורתיים נתפסו כממלאי ייעוד לאומי בזירות מרוחקות ובזמני חירום ועל כן 145 העבודה בהם נעשתה מתוך מבט אידיאולוגי, בשונה ממה שהיה בקיבוץ. החברות העידו כי עבודתן הייתה סיזיפית וקשה, והתישה אותן מאד. המחסור בחיילות גרם לכך 146 ששעות עבודתן תהיינה ארוכות ולא קלות. לרוב לא נותר בהן כח בסוף יום העבודה לקרוא 147 ולכתוב בגלל עייפותן הרבה. על אף המסירות בה עבדו, הן נתקלו לא פעם ביחס משפיל ומדכא מצד הממונים עליהם ומצד חיילים וחיילות לא יהודים ששירתו עימן ולא פעם עלבו ופגעו בהן, 148 דבר שדיכא אותן עד מאד. באחד ממכתביה כתבה בלה פנינית כי טעמה טעם מר של עלבון צורב 139 שושנה פ., "מכתבה של מגויסת", דבר הפועלת, כרך ב', גליון )9.6.99(, 5 עמ' רבקה גובר, "אם הבנים", הייתה אם לשלושה כאשר התגייסה. היא הייתה שלמה עם החלטתה וראתה בגיוסה כשליחות והקרבה ולא כהפקרת משפחתה. ראו: גובר, רק שביל, עמ' 61: הנ"ל, עם הבנים, עמ' החוקרת לילך רוזנברג-פרידמן הציגה במחקריה מסקנה דומה לפיה במצבי חירום ובמלחמות נשים מגלות את יכולותיהן ואת ערכן בשל תרומתן למאבק הלאומי. ראו: רוזנברג-פרידמן, בנות אלוהים, עמ' : הנ"ל, עדה סרני, עמ' : הנ"ל, הגברת בשמלה השחורה, עמ' : הנ"ל, מפעל השליחות, עמ' : הנ"ל, זהויות בקונפליקט, עמ' ועוד. 142 רחל קרבצוב אל חנה ורבר, מכתב משנת 1495, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 9, תיק לדברי גרנית-הכהן, על אף שאף אחד מהתפקידים הללו לא היה בלחימה, החיילות יצרו "סולם" הירארכי של תפקידים. מקצועות מסוימים קיבלו הילה "גברית/ קרבית" יותר ממקצועות אחרים, ובשל כך היו מבוקשים יותר אצל מתגייסות רבות. להרחבה ראו: גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל תשס"ו, עמ' על עבודת החברות במחסן ראו לעיל, בפרק השני. 145 להרחבה על עבודה מתוך שליחות כמעצימה את הזהות הנשית, ראו בפרק החמישי בשער זה. 146 ממכתב של בלה פנינית, פברואר 93, חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 147 מתוך מכתביהן של רחל קרבצוב, בלה פנינית וחנה אגמון, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים וחטיבה 4, מיכל מכתב מרחל קרבצוב לדוד ) (, בתוך: ארכיון עח"מ קרבצוב רחל- תיקים אישיים. 315

334 149 ואכזבה קשה שהיא אינה מסוגלת אפילו לדבר עליו. נראה כי האירוע השפיע עליה קשה כיוון שגם חברתה הקרובה רחל קרבצוב התייחסה אליו באחד ממכתביה וציינה שהמשקע בעקבותיו 150 הוא קשה ומאד לא נעים. עם זאת, תחושת השליחות שלהן מילאה אותן במוטיבציה ועל אף הקשיים הן המשיכו במילוי תפקידן באחריות. ביטוי לתחושה של ערך עצמי של תפקידן, על אף 151 שלא היה בחזית, ניתן למצוא במכתבה של אחת החברות: לא רחוק מפה מתחוללת מלחמה ואנחנו עובדות קשה. קרה כבר שעבדנו שלושים ושש שעות בלי הרף בהובלת פצועים, ואתם שם בשדות המשגשגים שכחתם שיש מלחמה. בערב אתם שומעים חדשות ותו- לא. התבינו שהתודה שהביע לי אותו חייל עברי פצוע, שכתבתי מכתב 152 לאמו, הייתה שקולה לי כנגד כל חלקי במפעל הנשגב שקוראים לו משק עין חרוד? לא תבינו. מהדברים עולה הרושם כי הכותבת חשה הערכה עצמית לעומת הנשארים בבית. היא ראתה בתפקידה, שהיה יישום של הדמות הנשית המסורתית מקדמת דנא, שליחות חשובה ולו בעזרה הקטנה לכאורה שהרגישה לאחר כתיבת מכתב לאמו של חייל פצוע. הדאגה לתרבות הלאומית כביטוי לזהות העין חרודית: המגויסות מעין חרוד היו פעילות מאד בעיצוב התרבות הלאומית והן ביקשו לעצבה בהתאם 153 לזהותן הקיבוצית, במתכונת של תרבות עין חרוד. בלה פנינית וחנה אגמון היו חברות בועדת 154 התרבות משך כמעט כל שרותן באט"ס. גם היתר השתתפו באופן פעיל באירועי התרבות שנערכו במחנה ומחוצה לו. הן ראו בכך חלק בלתי נפרד מהשליחות הכללית של שירותן ולא פעם העידו על מאמציהן לארגן ערבי תרבות ולתת צביון ייחודי לשבתות וחגים על אף המרחק מן 155 הארץ ומן הקיבוץ. חברות עין חרוד עמלו כדי לתת צביון ייחודי לחגים ולשבתות, הזהה למודל שהכירו מביתן הקיבוצי. בערבי שבת הן דאגו לניקיון כללי של המחנה, פרשו מפות לבנות על השולחנות, הדליקו נרות, קראו פרק תנ"ך ואחריו רקדו ריקודי עם ישראליים. גם לחגים היהודיים-מסורתיים הן השתדלו לתת את הצביון המיוחד, העברי-לאומי, שעוצב בקיבוצן: בשבועות, הבלטת חג הביכורים ובפסח הבלטת חג האביב, עם הטבע הארץ-ישראלי וההגדה הקיבוצית המיוחדת 156 שהוצאה לראשונה בעין חרוד. את חג החנוכה הם חגגו כחג המכבים ולפורים הן הוסיפו 149 מכתב מבלה פנינית אל חנה ורבר ינאי )ללא תאריך(, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 150 רחל קרבצוב אל חנה ורבר, מכתב ללא תאריך, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 9, תיק המכתב צוטט בספרו של דינור על תולדות ההגנה. לא הצלחתי למצוא את זהות הכותבת ולא מצאתי מכתב זהה או דומה בארכיון עין חרוד או יד טבנקין. גם התפקיד אותו תארה הכותבת אינו עולה בקנה אחד עם התפקידים אותם מילאו המגויסות מעין חרוד. ייתכן שמדובר באחת מבנות הקיבוץ ששירתה במצרים זמן קצר. 152 בתוך: דינור )עורך ראשי(, ספר תולדות, עמ' להרחבה על מקומה של עין חרוד בעיצוב התרבות העברית החדשה ראו לעיל, בשער השני, הפרק העוסק בתרבות וכן בספרו של זעירא, קרועים אנו. 154 במכתב שכתבה חנה אגמון לחנה ורבר ב ביקשה ממנה עזרה בהשגת חומר קריאה לחג שבועות שכן היא בועדת תרבות. גם בלה פנינית כתבה בשנת 95 שהיא בועדת התרבות וברצונה להתמסר במיוחד לארגון שיעורים בעברית, חוגים לתנ"ך וספרות עברית. מתוך: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 155 בלה פנינית ציינה במספר מכתבים את פועלה בתחומים אלו: "על מתן דמות לשבתות וחגים אני שומרת כעל בבת עיננו". או: "סיימנו את הערב בהתקווה שלנו שעוררה הרבה רגשות בלב" ובמכתב אחר: "בט"ו בשבט היה לנו רעיון לנטוע עצים. השגנו שתילים והנטיעה עברה ברוב פאר והדר". בתוך: פנינית בלה, חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 156 להרחבה על החגים בעין חרוד ועל מקומן של הנשים בעיצובם, ראו לעיל בשער השני, בפרק המתמקד בתרבות. 316

335 פרשנות מיוחדת לימי המלחמה בה דימו את היטלר להמן, תוך איחולים שסופם של שני צוררי 157 היהודים יהיה דומה. חנה אגמון העידה כי ברכה זו מצאה חן בעיני כל החיילות עד מאד. בט"ו בשבט הן השיגו שתילים וכפי שהעידה בלה פנינית: הנטיעה עברה ברוב פאר והדר. ההתרגשות הייתה גדולה מאד, למרות הזרות של המקום הזה, ואולי להיפך: דווקא הודות לכך. חברות הצריף הצטלמו ליד השתילים הרכים וגם יצאנו 158 ב"הורה" סוערת סביבם. לבסוף התקיימה מסיבה צנועה, אולם נאה מאד. חברות עין חרוד הקפידו ששפת הדיבור תהיה בעברית בלבד והן הביעו מורת רוח מחיילות שלא 159 עשו כן. הן דאגו לכך שיהיה במחנה חדר קריאה מסודר ובו ספרים בשפה העברית אותם קיבלו מעין חרוד בקביעות. הן גם הקפידו לשיר את "התקווה" בסיומם של טקסים ונשפים אותם ערכו. בפעולותיהן ניתן לראות מעבר לרצונן לחזק ולקרב את העולות החדשות ואת המגויסות האחרות מן היישוב, שלא השתייכו להתיישבות העובדת, לתרבות הלאומית החדשה, גם גישה פטרונית 160 זו התרבות הנחשבת בעיניהן ואותה הן מבקשות להנחיל לאחרות. הקשר עם עין חרוד כמקור להעצמה אישית: לשם שמירת הקשר השוטף עם המגויסות הוקמה וועדת קשר מיוחדת. בעין חרוד עמדה בראש הוועדה חנה ורבר-ינאי, שגם בעלה אהרון ובנה היו בין המגויסים לצבא הבריטי ושירתו 161 במצרים. הוועדה דאגה לשלוח שמית לכל מגויסת ומגויס את יומני המשק ואת ביטאונו הפנימי של הקיבוץ המאוחד "צרור מכתבים", והחל מחודש פברואר 1499 פורסמו כמעט בכל גליון שלו גם מכתבים של חברים חיילים. כמו כן נשלחו אל המגויסות מתנות לחגים ומועדים, ספרי קריאה ושירה, ומכתבים בהם היו עדכונים מחיי המשק מהוועדה ומחברים וחברות מעין חרוד אל 162 המגויסות. הן מצידן, דאגו לשלוח מכתבים באופן שוטף אל ועדת המשק וחברים טובים, בהם סיפרו על קורותיהן וחוויותיהן מהשירות. כולן חזרו והזכירו במכתביהן את הגעגועים שחשו 163 לקיבוץ ואת אהבתן לעין חרוד שהלכה והתעצמה בנכר. בלה פנינית אף שתלה גן ירק במחנה בו 164 שירתה כדי "להרגיש את קרבתו של הבית" הן ציינו שלולא הקשר עם הקיבוץ לא היו יכולות 157 חנה אגמון אל חנה ורבר, מכתב משנת 1499, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 9, תיק מכתב מבלה פנינית, שנת 1499, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 159 חנה אגמון אל חנה ורבר, מכתב משנת 1499, ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 9, תיק 3: רחל קרבצוב אל חנה ורבר, מכתבים ללא תאריך, שם, שם: מכתב מבלה פנינית, שנת 1499, שם, תיקים אישיים. 160 למעשה רבות מהמגויסות הקפידו על שמירת התרבות הלאומית והיהודית, על אף שחלקן לא נהגו כך בארץ. ראשי היישוב "הטילו" על החיילות את משימת שמירת התרבות העברית בצבא ורבות שמרו על השבת כיום נבדל ומיוחד, חגגו חגים יהודיים שונים כראש השנה, חנוכה, פורים ופסח וציינו חגים עבריים כט"ו בשבט ויום תל חי. בדומה למגויסות מעין חרוד, גם מגויסות אחרות הקפידו על שמירת העברית. ראו: גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' בארכיון עח"מ מצויים הן בתיקים האישיים של החברות ששירתו בצבא הבריטי והן בבטחון, חטיבה 4, מיכל 9, תיק 5, עשרות מכתבים שממוענים לחנה ורבר- ראש ועדת קשר בשנים מתוך המכתבים של המגויסות לועדת קשר ולחברים אחרים בקיבוץ, בהם הן מודות על המתנות מהבית- עין חרוד ומתייחסות לאירועים שונים בקיבוץ.לדוגמא: צפורה זמש כותבת: "שלום רב לך חנה יקרה. אינני יודעת איך להודות לך בעד הדברים הטובים שלך, את לא יכולה לתאר לך איזה טעם יש לכל דבר שאת שולחת לי". או במכתב אחר: "כמה שמחה אני שקיבלתי בדיוק היום ספר וגם דברים טובים". מתוך: זמש צפורה- חוברת זכרון- שלושים למותה- ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 163 למשל מתוך מכתב של רחל קרבצוב בו היא כותבת: "במשך הזמן של היותי בצבא ערכו של הקיבוץ בעיני עלה בפורפורציה ביחס לערכים אחרים". או במכתב של בלה פנינית בו היא כותבת: "בכתבי את המכתב הזה מרחף נגד עיני הבית ותכונתו לקראת חג הביכורים... מה רחוק כל זה מהמציאות האפורה הזו, אולם מה רב כוחו בשבילי. אתכם אהיה כל היום!". 164 מתוך מכתביהן של רחל קרבצוב, בלה פנינית וחנה אגמון, ארכיון עח"מ. 317

336 להישאר זקופות קומה. מעורבותן עם הנעשה בעין חרוד הייתה חשובה להם מאד והן הקפידו להתייחס ולהביע את דעתן ביחס לשאלות משקיות ותנועתיות שונות, חינוכיות, חברתיות וציבוריות. כולן הדגישו שהמכתבים והחבילות שקיבלו מעין חרוד גרמו להן לשמחה ולהרגשת 165 שייכות לביתן הרחוק. ניתן לסכם ולומר כי חברות עין חרוד ראו בשירותן הצבאי תרומה לעם ולארץ, והן התגייסו מתוך האידיאולוגיה אותה עיצבו וגיבשו בביתן הקיבוצי בעין חרוד. הן דאגו לשמור ולשמר את זיקתן לעין חרוד ואת עבריותן אף בתנאים הקשים של השירות. את ההוכחה לכך שהן גם הצליחו ביעדים אלו מצאתי במכתבים שנכתבו לאחר מותה של בלה פנינית על ידי חיילות ארצישראליות ששירתו עימה ומעידים בדיוק על דברים אלו. לדברי הכותבות היא הייתה יהודיה גאה, חייתה בכל נפשה אירועים הקשורים לעם ולארץ, הגנה ונאבקה על כבוד העם והארץ, הטביעה חותם על אורחות החיים וההשקפות של החיילות העבריות הייתה ערה ורגישה לחברותיה, הן כיחידות והן 166 כציבור יהודי ארץ- ישראלי וחייה היו קודש לעשייה למען בני אנוש. נדמה כי הדברים מעידים על הצביון הייחודי והמיוחד של המתגייסות מעין חרוד ועל הרושם שהותירו בשירותן באט"ס בזמן מלחמת העולם השנייה. 9. שירותן של חברות עין חרוד בפלמ"ח: 9.8. פתח דבר - הקמת הפלמ"ח וגיוסי הבנות: 167 "לפקודה תמיד אנחנו" הפלמ"ח היה הזרוע המגויסת הסדירה של ארגון "ההגנה". הוא היה בעל מעמד של ח י ל תחת פיקודו של יצחק שדה. ייסודו ב , בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היה כתוצאה מאיום פלישה של כוחות גרמניים לארץ והוא פעל עד לאחר מלחמת השחרור ב בתחילה מימנו הבריטים את פעולתו והם אף ציידוהו בנשק קל וצירפו אליו מדריכים למקצועות חבלה, מודיעין, קרב מגע ונשק. לאחר הניצחון הבריטי בקרב אל עלמיין במצרים בשנת 1499, לא ראו הבריטים צורך בקיומו של הפלמ"ח. הם הפסיקו את המימון והסיוע שנתנו לו והארגון נאלץ 168 לרדת למחתרת והיה חשש כי יפורק מחוסר תקציב. במידה רבה הפלמ"ח היה של תנועת הקיבוץ המאוחד והיא שמנעה את פירוקו. הגורם העיקרי לכך היה משנתה האידיאולוגית של התנועה שסברה כי יש להעדיף בניית כוח עברי עצמאי בארץ ישראל על פני השתתפות במלחמה בנאצים. חבר עין חרוד יצחק טבנקין הציע תוכנית גיוס, לפיה המשקים החקלאיים יקבלו על עצמם את שיכון וכלכלת יחידות הפלמ"ח, והמגויסים יחלקו את זמנם בין אימונים ובין עבודה 169 במשקי הקיבוצים. לדברי החוקר עוז אלמוג, בתוכנית זו ראה טבנקין דרך להגשים את "צבא 165 למשל מכתבה של צפורה זמש לחנה ורבר ערב שחרורה בו היא מודה לה בעד הכל ומתארת לה כמה כוח היו מוסיפים לה המכתבים, או מכתבה של חנה אגמון שכותבת כי כל מכתב מהבית נותן כח, מקל ומפזר את העננים האפורים של המציאות שלהן. כך גם בלה פנינית כותבת: "יקרה לי כל ידיעה וכל אות מהבית. השתדלו לפצותני". 166 מתוך מכתבים של יטקה ויינשוק, מרים גבעול, רחל סרי ורחל גלבוע. בתוך: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 167 ציטוט מתוך המנון הפלמ"ח שחובר על ידי בן עין חרוד, המשורר זרבבל גלעד והולחן על ידי דוד זהבי בשנת נאור )עורך(, לכסיקון כח המגן, עמ' שירן, ברית החרב והשיבולים, עמ' ראוי לציין כי בשנת 1499 הגיע הפלמ"ח למשבר נוסף כשרבים מחבריו ביקשו להתגייס לצבא הבריטי לאחר שמילאו את שנות גיוסם. הפתרון שניתן היה ב"הסדם ההכשרות" שקבע כי בוגרי תנועות הנוער "המחנות העולים", "הנוער העובד", "השומר הצעיר" ו"הצופים", שיועדו לשמש 318

337 הפועלים" במתכונת "גדוד העבודה", המשלב בין עבודה לאימונים. זאת ועוד, הסדר זה בא לפתור 170 למעשה את בעיית המחסור בידיים עובדות שהחל להסתמן במשקים. רבים ממגויסי הפלמ"ח היו "צברים" ושיתוף נשים בו היה חלק מההתמרדות נגד הדוקטרינה הציבורית אשר פסלה את האשה לשירות צבאי. כבר בקיץ 1491, פעל יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח לגיוס נשים לשירותיו, ודרש ממפקדי הפלוגות לפתוח בגיוס הנשים. היו מפקדים ששללו דרישה זו בטיעון שנשים לא תוכלנה להשתלב בתפקידי לחימה ובעקבות העימות נדחה הגיוס בכמה 171 חודשים. מפקד הפלמ"ח יגאל אלון טען כי המציאות היא שהכריעה את הכף בגיוס הבנות כיוון 172 שבחורות פנו ללשכות הגיוס ותבעו את גיוסן. לדעת החוקרת עפרה אלעד הגיוס לצבא הבריטי הוא שחולל שינוי משמעותי, בהתייחסות הגברים היהודים בארץ ישראל לעצם הרעיון של נשים 173 בצבא ובכללו ההחלטה על גיוס בנות לפלמ"ח. איה גוזס-סבוראי, חברת עין חרוד, ששירתה בפלמ"ח וערכה את הספרים "ספרי לי ספרי לי" ו"פלמחאיות במלחמת תש"ח", על בסיס ראיונות קבוצתיים שערכה במחצית הראשונה של שנות השמונים, טענה כי משלושה טעמים עיקריים גויסו בנות לפלמ"ח: האילוץ המספרי )כמחצית מאוכלוסיית היישוב היו נשים שחלק ניכר מהן התפקדו ל"הגנה"(, השקפת מייסדי הפלמ"ח )שהאמינו כי יש לשתף נשים בארגון( ולחצן של הנשים להיות שותפות בגוף שנועד למלא תפקיד 174 מכריע בהגנתו של היישוב. הקיבוץ המאוחד התייחס בחיוב לגיוס הבנות לפלמ"ח וטבנקין אף טען כי על החברות בארגון להוות לפחות 30% ממנו. לדבריו: "איננו רשאים לוותר על החברות... מציאותן של נשים בצבא 175 משפיעה על דמותו החברתית והתרבותית". מכאן שעמדתו של טבנקין הייתה לטובת שיתוף הנשים בהגנה לכל אורך הדרך, החל ממאורעות תרפ"ט והתנגדותו לשירותן בצבא הבריטי היה מתוך הגישה הפטריארכאלית- החשש לפגיעה בכבודן האישי והמוסרי של הבנות. הגיוס הראשון של בנות התבצע במאי 1499, ארבעה חודשים בלבד לאחר תחילת הגיוס לצבא הבריטי. קליטת הבנות בארגון החלה ללא הגדרה מראש ובלי קביעה מדויקת מה יהיה תפקידן של הבנות בו. לדעת איה גוזס, בשל כך האחריות שחשו המגויסות הראשונות הייתה גדולה, 176 ביודען שאם ייכשלו המשך גיוס הבנות יהיה בסכנה. מספר המגויסות שרובן ככולן היו מקרב 170 בו. 171 כגרעינים של ההתיישבות החקלאית, יעברו הכשרה במסגרת הפלמ"ח כמגויסים לכל דבר. הסכם זה הביא כח אדם צעיר לארגון וקבע אותו כיעד החלוצי המובהק עבור הנוער. להרחבה על ההכשרות המגויסות ראו: פעיל, אברהם ועזריאל, פלמ"ח: "פלוגות המחץ", עמ' אלמוג, הצבר, עמ' 65. לדעת אלמוג הפלמ"חניקים ספגו את אווירת הקיבוץ וחלקם פנו בעקבות שירותם בו לחיים גלעד )עורך(, ספר הפלמ"ח, עמ' 914: עפרון, אחיות, לוחמות ואמהות, עמ' אלון יגאל, בתוך: גלעד )עורך(, ספר הפלמ"ח, עמ' אלעד, כל בחור וטוב, עמ' גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' 5. גם אלעד הצביעה על כך שעבור הבנות הייתה הבחירה בפלמ"ח שילוב של הצטרפות לגוף הממלא תפקיד לאומי בעל ערך, וזוכה לליווי ולהערכה מיוחדים של הנהגת היישוב, בעיקר בשנות המאבק, עם הדגשת השוני והייחוד שבהימצאותן בו כנשים. ראו: אלעד, כל בחור וטוב, עמ' אצל ברנר, לצבא יהודי עצמאי, עמ' גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ'

338 ההתיישבות העובדת, הגיע לשישים מתוך שש מאות 177 הפלוגות. מגויסים והן היוו כיתה בכל אחת משש ההצטרפות לארגון הייתה על בסיס התנדבותי והמניעים, בדומה למניעי ההתגייסות לצבא הבריטי היו בעיקר אידיאולוגיים- מילוי החובה הלאומית, אך לצידם גם מניעים הרפתקניים, מרדניים, הרצון להשתייך ולהתחבר לקבוצה וכן פמיניסטיים- 178 המינים. הרצון למימוש שוויון בין הבנות השתדלו להשתוות לבנים באימונים ובפעולות, לא הסכינו עם גישה מיוחדת וראו בכך פגיעה בזכויותיהן ופתח של אפליה. הן השתתפו באימונים באווירה שכל מקצועות הלחימה פתוחים בפניהן. הן הוכשרו לתפקידי לחימה קרבית ולתפקידי תומכי לחימה. חלק ניכר מהן שימשו בתפקידי סיוע קדמי בחילות העזר הקרביים )מטה, רפואה, נהיגה, קשר, מנהלה הסברה ועוד(, וחלק השתתפו במאמץ המלחמתי בעורף. ההרגשה הייתה של מאמץ משותף בכל 179 התחומים. מספר הנשים בפלמ"ח )עד גיוסו לצה"ל (, היה אלף ושלוש עשרה והן היוו 180 כחמישית )11%( מן הכח הלוחם עין חרוד והפלמ"ח: לחברה הקיבוצית בכלל הייתה חשיבות כפולה בפלמ"ח, הן בכך שגייסה את חבריה וחברותיה לשורותיו והן בעובדה שהפכה את קיבוציה לבית למגויסים. הפלמ"חאים שותפו בחיי כל קיבוץ בו 181 שכנו, בחיי העבודה, התרבות והחברה. עין חרוד, הקיבוץ הגדול, שימש כבית למגויסים הרבים. בכללם בלטו בנוף הקיבוצי שתי נשים ידועות ששירתו בהכשרה בעין חרוד במסגרת הפלמ"ח: 182 לאה רבין וזהרה לביטוב. עד כמה עין חרוד השפיעה על נשים אלו קשה לתת תמונה מדויקת וברורה. לאה רבין הקדישה בספריה האוטוביוגרפיים סעיפים בהם התייחסה בהרחבה לתקופת הזמן שלה בעין חרוד בעודה משלבת דמויות קיבוציות שהשפיעו עליה, דוגמת שרה נוימן שביתה 177 אלעד, כל בחור וטוב, עמ' לא אעמוד כאן בהרחבה על המניעים השונים. נראה כי בעין חרוד המניע האידיאולוגי הוביל את החברות להתגייס. על מניעי הבנות בהרחבה ראו: אלעד, כל בחור וטוב, עמ' ספקטור שושנה, "ארגון החברות", בתוך: גלעד )עורך(, ספר הפלמ"ח, עמ' 776: "פעילות החברה בפלמ"ח", יום עיון שנערך על ידי המרכז לתולדות כח המגן- 'ההגנה' ביד טבנקין ) (, אי"ט. יש לציין כי בתחילה האימונים נערכו לשני המינים במשותף. רק בקיץ 1493 הוחלט להפריד את האימונים ולהקים כיתות של בנות בפיקוד של בנות. ראו: אלעד, כל בחור וטוב, עמ' : עפרון, אחיות, לוחמות ואמהות, עמ' מתוך הנתונים המספריים עולה כי בחטיבת יפתח שירתו שש מאות ושלוש נשים, בחטיבת הראל שמונים וחמש, בחטיבת הנגב מאתיים שבעים ותשע ובמטה ארבעים ושש. עשרים ואחת נשים נהרגו בעת שירותן. בהשוואה לגבים הרי שהם היו כ בסך הכל. 441 מהם נפלו במהלך שירותם. ראו: גלעד )עורך(, ספר הפלמ"ח, עמ' : גוזס-סבוראי, פלמחאיות, עמ' 1. ראוי לציין כי שיעור הנשים בצה"ל בראשית דצמבר 1491 היה 10.6% )10,954 מגויסות(. עשרות אלפי המחוילות היו רק חלק קטן מפוטנציאל כוח האדם הנשי. בלשכות הגיוס התייצבו 39,000 נשים, ומדיניות הגיוס שננקטה כלפיהן הייתה סלקטיווית ביותר. רק כשליש גויסו לשירות פעיל, לעומת כשני שלישים מהגברים. 101 נשים נפלו במלחמת העצמאות, מתוכן שתיים אימהות ו- 19 נשואות. 361 נשים אזרחיות נהרגו. )4% מהנופלים היו נשים(. ראו: סיון, דור תש"ח, עמ' גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' לאה שלוסברג-רבין נולדה ב בקניסברג ועלתה ארצה עם משפחתה ב למדה בתיכון חדש בתל אביב ולאחר לימודיה התגייסה לפלמ"ח. זהרה לביטוב נולדה ב וגדלה בקרית ענבים. בהיותה בת שש עברה לירושלים, משם לתל אביב וב לרחובות. ב- 1496, עם תום לימודיה התגייסה לפלמ"ח והוצבה במחלקת עין חרוד, שם שירתה כמפקדת כיתה במשך כשנה וחצי והכירה את שמוליק קופמן שעבותות אהבה עזים נרקמו ביניהם. היא השתתפה בפעולת פיצוץ גשר אכזיב ב"ליל הגשרים" ואיבדה לזמן קצר את מאור עיניה. היא השתחררה במאי 1497, לאחר מותו של שמוליק בתאונת אימונים, והחלה ללמוד רפואה בארה"ב. בזמן המלחמה השתתפה בקורס טיס בחוות בייקרספילד וחזרה ארצה כדי לשרת בפלמ"ח. נהרגה ב במהלך טיסה מעל עמק המצלבה בירושלים בשל תקלה טכנית במטוס. להרחבה על זהרה לביטוב ועל המיתוס שלה ראו: מן, זהרה לביטוב. 321

339 שכן סמוך לאוהלן של זהרה ולאה והיא הייתה מזמינה אותן לנוח בו וכן סיפורים שונים מההוויה 183 הייחודית בו. נריה ציזלינג, בתם של שרה ואהרון ממייסדי עין חרוד העידה כי חברות הפלמ"ח היו מעורבות מאד בחיי עין חרוד ולמרות התנאים הקשים שכללו את הבוץ בחורף ואת החום הכבד בקיץ, הן התפעמו לדבריה מעושר הרוח בדלות החומר והן היו מודעות ומזוהות עם החזון וההעזה של עין 184 חרוד בהתיישבות תפקידי החברות בפלמ"ח: מתוך כארבעים מגויסים לפלמ"ח מעין חרוד, לפני מלחמת השחרור, היו כחמש עשרה בנות. חלקן התגייסו כבר עם ראשית גיוס הבנות, וחלקן, צעירות יותר או כאלו שנדחו בגיוסים הראשונים מפאת עבודתן במשק התגייסו מאוחר יותר. היו גם כאלו שעין חרוד לא אישר להן להתגייס והן עשו זאת ללא רשות המשק. התפקידים שמילאו בחיל היו שונים ומגוונים. חלקן הגדול היה קשור לתפקידי אלחוט וקשר וחלקן שירתו בתפקידים אחרים. חלק מהבנות המשיכו לתפקידי פיקוד וחלק השתחררו כטוראיות. חלק גדול מהחברות, ששוחררו לפני המלחמה חזרו והתגייסו לפלמ"ח בזמן המלחמה או לפחות ביקשו להתגייס. מתוך חמישים ואחת חברים בסך הכל ששירתו 186 בפלמ"ח בזמן המלחמה, היו שבע עשרה נשים. אלחוטאיות: למרות שהאלחוט הצריך ידע טכני היה זה תפקיד שנחשב ל"נשי" וחלקן של הנשים כמפעילות מערכת הקשר והאלחוט היה מרכזי הן ב"הגנה" ובפלמ"ח והן בצבא הבריטי. לדעת החוקרת ענת גרנית- הכהן, במלחמת העולם השנייה, נשים בצבא הבריטי איישו את תחום הקשר והאלחוט, ככל הנראה בשל מחסור בגברים שנשלחו לקרבות. מגויסות היישוב לווא"ף )חיל העזר של חיל התעופה בצבא הבריטי( הוכשרו אף הן במקצועות אלה וכן בהצפנה. אורנה ששון-לוי טענה כי 187 תפיסת הנשים כעורף וכמסייעות ללוחם המצוי במוקד הגוף הצבאי, כיוונה אותן לתחום זה. ארבע בנות מעין חרוד שירתו כאלחוטאיות בפלמ"ח, חלקן החלו בכך עוד בנערותן, במסגרת "ההגנה" וחלקן במהלך שירותן. לדברי בת עין חרוד, רות חייקין-עופר "זו הייתה מסורת עין- 188 חרודית... ששלושת רבעי היו אלחוטאיות". חלק מהבנות שירתו כאלחוטאיות בארץ במסגרת שירותן בפלמ"ח וחלקן גויסו אחר כך כ'גדעוניות' ראו ספריה של רבין, הולכת בדרכו: כל הזמן אשתו. ציזלינג נריה, "עם מותה של לאה רבין", יומן עין חרוד ) (, 9967 עמ' 9-3. לא נעשתה כאן הפרדה בין תפקידי בנות עין חרוד בפלמ"ח לפני המלחמה ובזמן המלחמה. כיוון שמטרת הפרק היא להראות את התפקידים השונים שמילאו הבנות וכיצד אלו עיצבו את זהותן הייחודית או העצימה אותה, לא ראיתי צורך להפריד בין הדברים והתפקידים הוצגו באופן כללי. להרחבה על החברות בפלמ"ח במלחמת העצמאות ראו: עפרון, אחיות, לוחמות ואמהות, עמ' עפרון מציגה תמונה לפיה בראשית הקרבות פונו הנשים מן החזית בעקבות יוזמות של מפקדים שונים, מחשש שמא יתעללו הערבים בהן ובגופותיהן, אולם לאחר מכן הורה יגאל אלון לחטיבות פלמ"ח והראל להציב בנות בכל תפקיד צבאי שהן מיומנות בו. חברות הפלמ"ח מעטות ליוו שיירות והשתתפו בלחימה ממש גלעד וציזלינג )עורכים(, עין חרוד, עמ' ראו: גרנית-הכהן, אשה עבריה אל הדגל, עמ' 14-15: ששון-לוי, זהויות במדים, עמ' 91. ראיון עם רות עופר ) (, אי"ט, חטיבה 19, מיכל 90, תיק 3, עמ'

340 ה'גדעוניות' היו למעשה מחלקה שהשתייכה לפלי"ם- הפלוגה הימית של הפלמ"ח. פלוגה זו הוקמה בדצמבר 1493 וייעודה התמקד בשני צרכים עיקריים: בניית יכולת לחימה ימית וסיוע 189 במפעל "ההעפלה"- הבאת עולים ארצה, שהגוף המרכזי שהיה אמון עליו היה המוסד לעליה 190 ב'. בסך מחלקת ה'גדעונים', שה'גדעוניות' היוו חלק שווה מספרית בה הייתה אחראית על רשת האלחוט והקשר של הפלמ"ח. המוסד לעליה ב' התקין מערכת קשר אלחוטית שמתפקידה היה לדאוג לקשר בין תחנות ההעפלה בחו"ל, אוניות המעפילים והארץ. הרשת כונתה "גדעון" ופעיליה כונו "גדעונים". לפיכך פעלו ה'גדעונים' בתחנות אלחוט חשאיות באירופה, במיוחד באיטליה וצרפת, בליווי אוניות המעפילים בהם היו בקשר עם אנשי הארץ ובתחנות אלחוט שונות בארץ, בעיקר 191 בתל אביב ובחיפה. 192 הכל היו במחלקה כשישים וחמש גדעוניות, מתוכן שלוש בנות עין חרוד: נעה חן-חייקין, גיסתה לימים רות חייקין-עופר ודרורה מחנימי-מימון. כל השלוש עברו במועדים שונים קורס אלחוטאים בבסיס ג'וערה ולפני צאתם לתחנות האלחוט בחוץ לארץ עבדו בתחנות אלחוט שונות בארץ. רות חייקין עופר שירתה תחילה כאלחוטאית בגבעת ברנר, לאחר מכן בתחנת האלחוט 193 "דפנה" בתל אביב ובאוקטובר 1496, על אף שלא רצתה לעזוב את אמה האלמנה, השליחות 194 הלאומית קדמה לפן האישי והיא הפליגה למרסי בצרפת. נעה חן-חייקין התגייסה לפלוגה ב' של הפלמ"ח שישבה בגבעת ברנר. לאחר שנה עשתה קורס אלחוטאיות בג'וערה שהופסק באמצע 195 למספר חודשים בשל אירועי "השבת השחורה", ועם סיום הקורס שירתה כאלחוטנית בגבעת ברנר ובתל אביב. ב- 1491, כאשר חזרה רות חייקין לארץ, נסעה לפריס והייתה שם בזמן 196 המלחמה. דרורה מחנימי-מימון למדה כבר בצעירותה את מערכת הקשר ושירתה כאלחוטנית בשרות "ההגנה" בעין חרוד. לאחר שהתגייסה לפלמ"ח עם הבנות הראשונות שירתה כאלחוטנית באלונים, מזרע ובתל אביב. גם לאחר שהשתחררה מהפלמ"ח המשיכה לרכז את תחנת האלחוט בעין חרוד. את תפקידה כ'גדעונית' באירופה עשתה במסווה לאחר שיצאה כשליחה למחנות "ההעפלה" הינה שם כולל להגדרה נרחבת של עשייה שנועדה להביא עולים ארצה בשנות השלושים והארבעים ללא אישור השלטונות היהודיים. ההעפלה נועדה לשרת גם תכלית מדינית-פוליטית. על ההעפלה נכתב רבות. ראו: חלמיש, במירוץ כפול: נאור )עורך(, עלייה ב': שפירא )עורכת(, העפלה ועוד. המוסד לעלייה ב' הוקם רשמית באפריל 1434 ובראשו עמד שאול מאירוב-אביגור. הסגל המרכזי הורכב ברובו מלוחמי פלמ"ח שנשלחו למשימה במסגרת הפלי"ם. להרחבה על הפל"ים ועל חלקו בהעפלה ראו: אהרוני, מטות תורן: זהר ופעיל, הפלמ"ח הימי: זהר, הפלי"ם. הדרי, המוסד לעלייה ב'. להרחבה על חלקן של נשות היישוב בהעפלה ראו: רוזנברג-פרידמן, בנות אלוהים, עמ' שריג, הגדעונים, עמ' 39-97: 7, זהר ופעיל, הפלמ"ח הימי, עמ' זהר ופעיל, הפלמ"ח הימי, עמ' 95-93: ארכיון עח"מ, חטיבת בטחון, מיכל 9, תיק תחנות האלחוט נקראו לרוב על שם בעלי הדירה ממנו פעלו. כך התחנה "דפנה" נקראה בשם בעלת הדירה ולימים כאשר זו התחלפה ל"שושנה" השתנה גם שמה של התחנה ברחוב הירקון בתל אביב והיא נקראה "שושנה" על שם בעלת הדירה בה הוצפנה מערכת הקשר. 194 מוניה, קשר אמיץ, עמ' : גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' "השבת השחורה" הינו כינוי לשבת של ה בשבת זו ערכו הבריטים חיפושים וביצעו מעצרים של אלפים מתושבי היישוב שנלקחו לרפיח. בעין חרוד הותירה השבת רושם קשה מאד על החברים. כשלוש מאות חברים נעצרו במהלך השבת. מי שהצליחה לעדן מעט את התוקפנות של החיילים הבריטים הייתה חברת המשק חנה גלוברמן-אגמון ששירתה באט"ס במעמד של קצינה, והיא שניסתה לדבר על ליבם של החיילים באנגלית וניהלה משא ומתן עם הקפטן. חלק מהחיילים התעדנו בעקבות דבריה והיא צורפה אליהם לחיפוש שערכו במשק. ראו: יישובים במצור- עין חרוד", צרור מכתבים כרך י' )אב תש"ג- אוגוסט 96(, עמ' 11-13: בסביץ ליליה, "עין חרוד", דבר הפועלת, שנה י'ב, מס' 1-7 )ט"ו באב תש"ו (, עמ' 44: שטנר מרדכי, "היום הזה ", ארכיון עח"מ, חטיבה 4, מיכל 6, תיק נעה- חן חייקין, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ'

341 העקורים בשלהי 1496 ופגשה בפריס את מוישל'ה צ'ריבינסקי-כרמיל, איש המוסד לעליה ב' 197 שביקש ממנה כי בנוסף לשליחותה תעסוק גם שם באלחוט. תפקידי ה'גדעוניות' באירופה ובארץ: בתפקידי פיקוד אחרים, ה'גדעוניות' היו אלחוטניות בלבד. בשונה מהגברים ששירתו כאלחוטנים אך עסקו גם הן איישו תחנות אלחוט בהן עבדו שעות רבות. הן קיבלו שדרים מוצפנים, פענחו אותם, הצפינו שדרים ושלחו בחזרה. על פי עדותה של נעה חייקין, דרך האלחוטניות באירופה עברו מסרים הקשורים בענייני הרכש, העברות הכספים, ארגון העלייה, הקשר עם הארץ ועם מחנות המעפילים. בארץ תפקידן של האלחוטניות היה דומה. היה עליהן לשלוח ולקבל הודעות מוצפנות מן האלחוטנים שעל ספינות המעפילים ועם המחנה בקפריסין. הן היו ממונות על יצירת הקשר עם האוניות שהתקרבו לארץ והיו אחראיות ללוותן עד הורדת המעפילים מהן )או עד גירושן(. לעדותה של חייקין: "היו אלה ימים ולילות של 198 מתיחות אבל גם של התרוממות רוח והתרגשות. מדי פעם נדדנו עם התחנה ממקום למקום". קשיי ה'גדעוניות' היו רבים ובמיוחד בלטו בהם הבדידות שחשו הגבעוניות ששירתו בנכר, שעות העבודה המרובות, תוך שמירה על ערנות מוחלטת והסודיות הרבה שנכפתה עליהן. רות חייקין- עופר תארה את השנתיים שעשתה בחו"ל כקשות מאוד, שתי בנות לבד שהיו צריכות לכסות עשרים וארבע שעות עבודה, עד כי "הגענו לטמטום מוחלט. ממש כבר לא ידענו מה נעשה איתנו 199 מרוב עבודה". נעה חייקין שירתה כאלחוטנית בזמן מלחמת השחרור ולעדותה המרחק מזירת 200 הקרבות ומהנעשה בארץ בימי המלחמה הקשה עליה מאד. דרורה מחנימית שתחנת האלחוט ממנה שידרה מוקמה בחדרה שבמנזר אינדרסדורף, קיימה קשר עם מספר תחנות בפריס והעידה כי הסודיות שנכפתה עליה הייתה קשה ביותר. באחד המקרים בהם לא נותרה לה ברירה, היא 201 נאלצה לשדר לעיני חברתה לאחר שהשביעה אותה לבל תפצה את פיה בנוגע למה שראתה. תפקידי הגדעוניות בליווי אוניות: חלק קטן מה'גדעוניות' היו ממוקמות באופן קבוע כמלוות אוניות המעפילים מאירופה לארץ וחזרה. במהלך הפלגת אוניית מעפילים, הקשר היה משולש בין האנייה, התחנה באירופה והתחנה בארץ, והוא נשמר עד שהסתיימה הורדת המעפילים. חלק מה'גדעוניות' סיימו את שירותן באירופה לאחר תקופה של כשנה וחצי עד שנתיים וחזרו לארץ כמלוות באחת מאוניות המעפילים. נוסעי האוניה לא היו מודעים לפעילות ה'גדעוניות' על הספינה. רות חייקין עופר ששבה ארצה ממרסיי עם אוניית המעפילים "קרב משמר העמק" העידה כי ההפלגה שארכה כשבועיים הייתה קשה מאד, כשעול רב הוטל על המלווים. המעפילים היו רוב הזמן מתחת לסיפון בתנאים קשים שהזכירו להם את מחנות הריכוז, בעוד בתא האלחוט 202 היה מעט יותר מרווח. לעדותה "זה הרגיז אותם מאוד... חשבתי שפעם הם ירצחו אותי". אמירתה של חייקין רומזת על יחסים מתוחים בין המעפילים לאנשי היישוב אך גם היא עצמה 197 מוניה, קשר אמיץ, עמ' 933: מחנימי- דרורה מימון, ארכיון עח"מ, חטיבת בטחון, מיכל 4, תיק 4.9.1: גוזס- סבוראי, ספרי לי, עמ' נעה- חן חייקין, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' ראיון עם רות עופר ) (, אי"ט, חטיבה 19, מיכל 90, תיק 3, עמ' 96: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' חייקין כתבה מכתבים בהם העידה על הקשיים שחשה נוכח המרחק. היא כתבה שבקוראה את מכתבי חברותיה מעין חרוד ששירתו בזמן המלחמה קינאה בהם עד כי רצתה לעזוב הכל ולחזור מיד לארץ. ראו: מכתבי נעה- חן חייקין, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 201 ראו פרק חמישי בשער זה וכן מחנימית דרורה, "עם העקורים באירופה", בתוך: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' 166: מחנימית דרורה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. 202 ראיון עם רות עופר ) (, אי"ט, חטיבה 19, מיכל 90, תיק 3, עמ' 97: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ'

342 סיפרה כי ביום סערה כאשר נוסף לתפקידה כאלחוטאית היא גם בישלה, ניקתה והאכילה את 203 הילדים, כיוון שהנוסעים לא הפסיקו להקיא "השתנה היחס שלהם". דרורה מחנימית חזרה כאלחוטאית עם אוניית המעפילים "נרקיס" בימי ההפוגה השנייה ומיד חוילה. בימי המלחמה המשיכה בתפקידה כ'גדעונית' ושירתה כאלחוטאית בתחנה "שושנה" בחיפה, שקיימה קשר 204 ראשוני עם אוניות העולים שהובאו ארצה עם הקמת המדינה. אלחוטאית נוספת, בת עין חרוד הייתה עמליה בנארי, בתם של סוניה דובנוב ונחום בנארי. עמליה התגייסה לפלמ"ח ללא רשות מהקיבוץ, לאחר שניסו לדחות את גיוסה בתואנה שזקוקים לה במשק. היא שירתה כאלחוטאית בחוליה שהעבירה עולים מסוריה ולבנון. ב"שבת השחורה" הצליחה להגיע לגבעת ברנר והפעילה שם את תחנת האלחוט עבור ראשי הפלמ"ח, יצחק שדה ויגאל אלון שהצליחו לחמוק מהבריטים. מגבעת ברנר עברה לבית הערבה שם שימשה 205 כאלחוטאית עד הפינוי ב תפקידי לחימה: מעין חרוד בלטו בתפקידי המלחמה שמילאו הן לפני המלחמה והן במהלכה שתי בנות: רחל סבוראי, בתם של שרה ושמואל סבוראי ממייסדי המשק, ודליה כרמי, בתם של משה ועבריה. רחל התגייסה בשנת 1499 לפלוגה ח' ושירתה ברמת רחל במשך שנתיים. לאחר מכן עברה לפלוגה ז' ושירתה בשריד משך חצי שנה. היא השתתפה בליל וינגייט והוציאה נשקים מסליקים וכן הייתה 206 בחוליה שהופקדה על פיצוץ גשר אדם ב"ליל הגשרים" ) (. לאחר שנתיים וחצי השתחררה וחזרה לעין חרוד בו עבדה כרפתנית. לאחר הצבעת האו"ם חיכתה שיגייסו אותה מחדש כיוון שהשתחררה על תקן "רזרבה", היינו שבמידת הצורך יגייסו אותה מחדש. כאשר ביקשה להתגייס סירבה רס"ן שושנה )שוש( ספקטור, קצינת כוח אדם, חברות וסעד במטה הפלמ"ח לבקשתה, כיוון שהמדיניות הייתה לא לגייס את חברות הקיבוצים בכדי שימלאו את מקומם של החברים הרבים שגויסו במלחמה. בסופו של דבר התגייסה סבוראי ללא אישור המשק, עקפה את ספקטור וחברה לחטיבת הראל. היא השאירה מכתב הסבר לחברים, בו נימקה את החלטתה, ונסעה לתל אביב. את מחאתה המגדרית ניתן לחוש מהדברים שכתבה: שואלים: מדוע דווקא את? ומי יעבוד? כחברה הנני יחידה במשק שרוצה ויכולה ללחום בשטח. משום שאני חברה אינם רוצים לשתפני בלחימה בבית. כל נער בבית יודע שבבוא המלחמה- יתנו לו ללחום. ואני?... האם יכולה אני לשבת בבית ולחלוב פרות, כשכל חברי בגילי, כל אלה 207 שהתאמנו יחד- שרויים בקו האש הראשון? 203 שם, שם. 204 שם, עמ' מוניה, קשר אמיץ, עמ' 933: ארכיון עח"מ חטיבת בטחון, מיכל 6, תיק, בלילה זה תכננה תנועת המרי העברי לפוצץ אחד עשר גשרים בכל רחבי הארץ במטרה לנתק את הבריטים ממרכזי האספקה והקשר שלהם. במהלך המבצע פוצצו תשעה גשרים כמתוכנן, אחד ניזוק קשה ואחד לא פוצץ. הקשה מכולם היה פיצוץ גשר אכזיב במהלכו נהרגו ארבעה עשר לוחמים. אחת מתוצאות הפעולה הייתה ה"שבת השחורה". על פיצוץ גשר אדם )דמיה( ועל חלקה של סבוראי בו ראו עדותה בספריה של גוזס-סבוראי, פלמחאיות: ספרי לי, עמ' מתוך מכתבה של רחל סבוראי לחברי עין חרוד )1491- ללא תאריך מדויק(, ארכיון עח"מ, חטיבת בטחון, מיכל,4.1 תיק,

343 לדבריה של סבוראי בזמן המלחמה, הייתה היא האשה היחידה שרצתה ויכלה להילחם בשטח כמו הגברים. אולם רצונה נחסם על ידי המוסדות הפורמאליים של הקיבוץ. עמדתה העקרונית ותביעתה המגדרית, הזכירו במידה רבה את תביעת קודמותיה, חברות עין חרוד, בזמן מאורעות.1436 רחל התגייסה לגדוד הפורצים )גדוד 9( של חטיבת הראל ושירתה בקרית ענבים, בירושלים ובנגב 208 כרובאית ולעיתים כמפקדת חוליה או רץ מחלקי. דליה כרמי שירתה כרובאית בפלמ"ח ולאחר שחרורה הלכה ללמוד כימיה ופיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ המלחמה הייתה בין המגויסים הראשונים שירדו לרובע היהודי בעיר העתיקה הנצורה. הבנות המועטות ושישים אנשי החי"ש לקחו עימם תת מקלעים ורימוני יד שהסתירו מתחת לבגדיהן. נסיונה כרובאית ולימודי הכימיה אפשרו לה לבנות פצצות עבור המגינים. בנוסף טיפלה גם בתושבי הרובע: לימדה את הילדים הצעירים, עבדה במועדון עם מבוגרים והעבירה שיעורי ערב בפיסיקה לנוער הבוגר. בימים האחרונים לפני נפילת הרובע הייתה 209 בחורה יחידה עם כיתת בנים שהייתה בגג בית הכנסת "החורבה". תפקידי פיקוד: חלק מהמגויסות העין חרודיות בפלמ"ח עברו את תוכנית האימונים והמשיכו לתפקידי פיקוד, הן לפני המלחמה והן במהלכה. יעל טבנקין-תמרין ביקשה להתגייס כבר עם הקבוצה הראשונה של הבנות מעין חרוד, אולם המשק לא אפשר לה זאת כיוון שעבודתה בלול וברפת הייתה נחוצה ביותר. כשראתה שהשנים עוברות ולא אישרו את בקשתה היא הצליחה ב- 1499, להסתפח לחבורת מתגייסים צעירה ממנה ולמרות שעל פי עדותה רצתה לשרת בצבא הבריטי, שכנע אותה שורה אושרוביץ, איש ועדת הבטחון של הקיבוץ המאוחד שבפלמ"ח יש לבחורה תפקידים יותר חשובים. היא שובצה בגדוד ב' בגבעת ברנר ויצאה לקורס מ"כים שיצחק רבין היה מפקדו. בקורס היו כמאה חניכים בהם שתי כיתות של בנות שתוכנית האימונים הייתה זהה אבל איטית יותר בקצב מזו של הבנים. אחרי הקורס הדריכה כיתת בנות והשתתפה בהכנת פעולות מבצעיות והעבירה חומרי נפץ או מסמכים. אף על פי כן היא העידה כי תמיד הרגישה שהייתה ליד האירועים ולא בתוכם. היא הייתה מתוסכלת מכך שלא השתתפה בקרבות. כאשר התחתנה ונכנסה להריון 210 שוחררה מהפלמ"ח. אוריאלה ערן-מלץ, בתם של דוד מלץ ויהודית מנש, שירתה כמ"כית בשנים לאחר שחרורה חזרה לעין חרוד, התחתנה וילדה בת. ב הוחלט לחזק את פעילות "ההגנה" במחנות העקורים- לארגן ולאמן את בני הנוער שם. פנו אליה שתצא במשלחת והיא נענתה למרות שהייתה אם לפעוטה. אביה דוד מלץ שמר על התינוקת בזמן היעדרה. היא הדריכה במחנה הוכלנד ליד שם, שם: ראיון שערכה צביה בן צבי עם רחל סבוראי )3.9.16(, ארכיון עח"מ, חטיבת בטחון, מיכל 9, תיק אברהמי )עורכת(, בהגנה ובחן, עמ' 55-59: כרמי דליה, "מתוך מכתב מהעיר העתיקה", צרור מכתבים )969(, 144 כרך י'ב, גליון ה' )י'ב אדר א' תש"ח (, עמ' : דבר הפועלת שנה י'ד גליון 3-9 )ה' אדר ב' תש"ח-,) עמ' גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' ראוי לציין כי מתוך שאלונים שמילאו 143 חברות פלמ"ח בשנות השבעים והשמונים, עולה כי עשרים ותשע בנות עברו קורס מפקדי כיתות. ראו: אלעד, כל בחור וטוב, עמ'

344 מינכן שהיה מעין קורס מ"כים את כיתת הבנות בא"ש )אימוני שדה(. לעדותה הקשר היה מוגבל 211 בגלל השפה אך החניכים התייחסו אליה בחרדת קודש ונרקמו יחסים טובים ביניהם. תפקידי מטה: היו בנות מעין חרוד שעל אף שעברו קורסי פיקוד, שירתו בתפקידי מטה, כיוון שזה היה הצורך החשוב ביותר. רזיה תמרין-עממי שאביה אליהו נהרג במהלך שירותו בצבא הבריטי, התגייסה במאי 91 לגדוד 6 של חטיבת הראל. במהלך ההפוגה הראשונה הייתה במחנה שמונים והשתתפה בקורס מ"כים, אך בזמן המלחמה הוצבה בעמדת "המסרק" והייתה אחראית על קליטת המגויסים שהגיעו. יחד עם זאת היא מילאה תפקיד פיקודי בעמדה עצמה, היא העבירה למגויסים 212 החדשים, שרבים מהם הגיעו ארצה זמן קצר לפני כן, אימונים בנשק ומשם הם יצאו לקרבות. עזה כהן-רונן, בתם של ליליה בסביץ וראובן )ויניה( כהן, התגייסה לפלמ"ח בעיצומה של המלחמה. היא הוצבה במטה הראשי ברמת גן כאחראית על הכרטסת ולאחר המלחמה שרתה כקצינת תרבות במטה חזית הדרום. על עבודתה במטה העידה כי הייתה אחראית ועמוקה מעבר לרישום בלבד: אנחנו הכרנו אישית את האנשים, וכשהגיעו רשימות של נפגעים או של פצועים, ישבנו עם הכרטיסיות ובכינו. הידיים רעדו והיינו צריכים להמשיך בעבודה. כל הזמן פחדנו שיהיו טעויות. הכרטיסים זה היה חיים ומוות, וכן להודיע למשפחה ולא להודיע למשפחה. האחריות 213 הייתה כזו לוחצת והייתה עבודה קשה. משמע, גם תפקיד פקידותי נחשב לבעל משמעות ומעצים לא פחות מתפקיד החזית. בהקשר זה ראוי לציין את התנדבותן של שש חברות ממייסדות עין חרוד, במהלך המלחמה, לעזרה במטבחי החטיבות השונות. שושנה חץ- סורקין לעזרת מטבחי המשלטים, בתיה אודם-גלוברמן התגייסה 214 לחטיבת יפתח של הפלמ"ח כמבשלת ושרתה בבסיס מרוחק בנגב. הדסה יזרעאלי וטובה רייכנשטיין, אלמנתו של הסופר שלמה רייכנשטיין, התנדבו להתגייס למטבחי חטיבת גולני ולגדוד השלישי של הפלמ"ח. בנוסף לעבודת הבישול הן דאגו לשוות במטבחים השונים במשלטים ובמחנות מראה נאה ומטופח ובשבתות ערכו את חדר האוכל בחגיגיות והכינו מהאספקה הדלה 215 אוכל מיוחד. החברות שרה גפני וחיה ארצית התגייסו לעזרת המטבח במשלט מזאר הסמוך לכפר זרעין שבגלבוע. הן העידו כי למרות התנאים הקשים ניסו ליצור יש מאין צורה למטבח 216 ולחדר האוכל. על אף שהתפקיד אותו מילאו החברות היה נשי-מסורתי מיסודו, החברות העידו כי הו ראו בו שליחות, זכות וכבוד לשרת את הצבא העברי. בעת התנדבותן הן היו קרובות לגיל חמישים וברור על יחסם המורכב של שארית הפליטה לאנשי היישוב ניתן ללמוד גם מעדותן של נשות היישוב שהשתתפו בהעפלה. ראו מאמרה של רוזנברג-פרידמן, בנות אלוהים, עמ' להרחבה על פועלה של אוריאלה ערן-מלץ ראו: גוזס-סבוראי, ספרי לי, עמ' גוזס-סבוראי, פלמחאיות. כהן רונן עזה, חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 35. גלוברמן-אודם בתיה, "עם הלוחמים בנגב", יומן עין חרוד 904 )י' בחשוון תש"ט (, ארכיון עח"מ, ארון מס' 13: דבר הפועלת, שנה י'ד, גליון ) כ'א חשון תש"ט(, עמ' יזרעאלי חיה, "שנת עבודה במטבחי צבא ההגנה", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים. חיה ארצית ושרה גפני, "במישלט מאזאר", צרור מכתבים )949(, 907 כרך י'ב גליון י'ג )כ' אלול תש"ח (, עמ'

345 כי לא התכוונו לקחת חלק בקרבות החזית. נראה כי על אף היותן בעורף, הן ראו בכל תפקיד ולו הקטן ביותר כתרומה שלהן למאמץ המלחמתי. ה. סיכום- השלכתו של "מרד החברות" על בזירה הביטחונית והכללית מבית ומחוץ: הישגי חברות עין חרוד השפעתן של חברות עין חרוד ניכרת הן במאבקן בימי מאורעות 1436 והן בנוכחותן בבמסגרות הצבאיות השונות של כוחות המגן מחוץ לעין חרוד. החל מ"מרד החברות" התגלו נשות עין חרוד כקבוצה בעלת השפעה וכנשים מהפכניות שהובילו את התפיסה המגדרית החדשה בקרב שני המינים. בבואנו לסכם ולשאול עד כמה השפיע "מרד החברות" בעין חרוד על מקומה של החב רה בזירה הבטחונית בשנים הנחקרות, ראוי לבחון לדעתי את הישגיהן של החברות בתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, לאורך תקופה ובקנה מידה ארצי. ללא ספק המרד היה פועל יוצא של נכונותן של החברות בקיבוץ להיאבק, כמו גם בפעמים אחרות, על עיצובו של שינוי וחידוש עקרוני בח ברה העין חרודית בפרט ובחברה היישובית בכלל. נכונותן לראות בעין ביקורתית וללא אידיאליזציה, את מצבן של הנשים בקיבוץ, לצד רצונן האמיתי להשתתף כנשים המודעות לעצמן ולערכן בבניית הח ברה היישובית ובהבטחת קיומה, הביאו להתפכחות שהתרחשה בקרבן. בעוד שבשנת 1494, הן לא ערערו על המצב, שבע שנים לאחר מכן חלה תפנית מהותית והן לא הסתפקו בה. להשערתי היה כאן שילוב של שני גורמים מרכזיים: ראשית, החברות התבגרו, מצב הקיבוץ השתפר והתאפשר להן "להרים ראש מעל למים" ולהבין את המתרחש סביבן. שנית, במהלך השנים בקיבוץ, הן הצליחו בהדרגה לעורר שינויים שהיו מהותיים במקומן של הנשים בו: השתלבותן בענפי השדה שהביא לתחושת מעורבות ובטחון וחוק ה"שליש" ש"הכריח" אותן להשתלב בתפקידים ציבוריים וחברתיים בעין חרוד ומחוץ לו, היו תנאי מקדים לפרוץ מאבקן על השמירה ולהצלחתן בו. כמו כן, כפי שהודגש גם בפרק העוסק בפעילותן הציבורית, תהליכים חברתיים אורכים זמן. על החברות היה קודם להפנים את התחושה כי הן נחותות ולאחר מכן להיאבק עליה. למאורעות הייתה השפעה מכרעת על עיתוי המאבק. המרד שלהן התעורר בעקבותיו. מעבר לכך, ראוי להדגיש את המרד לא רק כלוקאלי-מקומי ולא רק כמרד "לשעה", כי אם כבעל קנה מידה ארצי ולטווח ארוך. הוצאת המאבק מעין חרוד ליישובים נוספים, תחילה בהתיישבות העובדת ואחר כך בכל הארץ, הינו בעל משמעות בהבנת מקומן של עין חרוד כמובילות ומהפכניות. כאשר הקימה חברת הנוער א' שעלתה לארץ מגרמניה לעין חרוד ב- 1439, את קיבוץ אלונים סיפרו הבנות כי השפעת מאבקן של החברות בקיבוץ בו התחנכו עם ראשית בואן לארץ חרטה חותם עמוק בליבן. הן תבעו להיות שותפות בהגנה ולאחר שהוכשרו ומילאו את תפקידי השמירה כמו החברים, נבחרו חלק מהן גם לתפקידים אחראיים: פיקוד בעמדה, חברות במפקדה ופיקוד על 217 נקודה, אתגר שעמדו בו גם במבחן התקפה שנערכה על הקיבוץ ובשטחים הסמוכים לו. כמו כן עם הקמת המרכז המורחב של "ההגנה" באפריל 1437 נבחרה חברת יגור, בת שבע חייקין, על ידי הועד הפועל של ההסתדרות כאחת משמונת נציגי ההסתדרות המפקדה, ולאחר מכן כחברת 217 ברנר, הקבוץ המאוחד, , עמ'

346 ועדת הבטחון של ההסתדרות. את השקפותיה על ענייני בטחון, מוסר ומלחמה ועל הגיוס, לא נלאתה לבטא במועצות הקיבוץ, בועידות ההסתדרות ובכנסים שונים, והייתה להן השפעה 218 חינוכית בקיבוץ ובציבור הרחב. אחריה, בימי מלחמת העולם השנייה מילאה תפקיד זה 219 שולמית קליבנוב. לדברי בסביץ "בזכותן גדלה התנופה והסתעפה הפעולה". להשערתי מינוי נשים מההתיישבות העובדת לתפקידי פיקוד נגזר במידה רבה כתוצאה מ"מרד חרוד. החברות" בעין לשאלה האם הצלחת המאבק הייתה לאורך שנים או לשעה, הרי שהעובדה כי חברות כה רבות מעין חרוד התגייסו לצבא הבריטי ולפלמ"ח יש בהם בכדי להעיד על השפעת המרד לטווח ארוך. נשות עין חרוד עצמן ראו הן בהשתתפות חברות ונשים בבריגאדה בימי מלחמת העולם השנייה והן בעובדה כי עם קום הפלמ"ח היו חברות קיבוצים רבות חלק מן המערך הלוחם והפיקודי של הארגון ואף בגיוס נשים לצה"ל עם קום מדינת ישראל, כהישגים שבאו בעקבות או בזכות "מרד 220 החברות". נראה כי שבעוד בארגון "ההגנה" רק מעטות השתתפו בלחימה ממש, ההחלטות בעין חרוד פתחו את השער לכל הנשים. הנשים שהיו שותפות למאבק ראו בו כגורם שהביא לשינוי משמעותי במצבן של הנשים בהתיישבות. הן הבינו כי מה שהשפיע היה לאו דווקא המרד. הוא היה סמן השינוי הגדול שהביא בעקבותיו למודעות החדשה שהתפשטה בקרב נשים וגברים כאחד. לדברי בסביץ "בכור זה של 221 מאבק על שיתוף בשמירה ובהגנה חושלה התנועה" והוסיפה על דבריה רחל כצנלסון: "התעוררו בציבור החברות כל החושים שמהם ינקה תנועת הפועלות בארץ: החושים הקוראים לעליה, 222 לפיתוח כוחות, לעצמאות, לכיבוש, לשחרור פנימי". נראה כי כי בעיני נשים, מאבקן של נשות עין חרוד הצליח לחולל תמורה במעמדה של האישה ובתודעת בני הדור כולו. העובדה כי המרד אכן נחקק בזיכרון הקולקטיבי, מוכיחה כי הוא עיצב את התודעה וכבר בכך יש תרומה משמעותית. כמו כן ייתכן שמיקומו במפה התודעתית היה לא רק בשל המעשה עצמו, אלא גם בזכות היחצנית ליליה בסביץ. צריבת התודעה השפיעה מן הסתם גם ובעיקר על תפיסת הנשים. שינוי זה היה משמעותי וחשוב הן באופן בו תפסו הנשים את עצמן והן באופן בו תפסו הגברים את מקומן בחברה. יש להדגיש כי הנשים ראו במאבקן לא רק שליחות לשעה כי אם שליחות היסטורית הכוללת שינוי דפוסי הח ברה שיצרו, לא רק עבורן, אלא עבור הדור הבא בפרט שיכיר באמותיהן כמחוללות המהפכה וכן עבור הדורות הבאים בכלל. עשייתן הביטחונית, הן בשילובן בשמירה ובהגנה לאחר המרד והן לאחר מכן במספר הגדול של החברוץ שהתגייסו לחיל העזר של הצבא הבריטי, לפלמ"ח ולצה"ל, נועדה להפוך את השיתוף לשותפות, ולהיעזר בשותפות זו בכדי לקדם את מעמדן לשוויון. אך מעבר לכך, עשייתן הביטחונית העצימה ומינפה את הזהות הנשית החדשה אותה גיבשו ועיצבו במהלך עשייתן במגוון תחומים 5 )אייר- 218 שם, עמ' בסביץ ליליה, "מאבק החברות על שיתוף בשמירה- 90 שנה למאורעות תרצ"ו, דבר הפועלת שנה כ'ב גליון סיוון תשט"ז- מאי 1456(, עמ' 111: הנ"ל, ולו רק, עמ' ראו למשל דבריה של בת רחל יוכבד, "שיתוף החברה בהתגוננות", בנתיב שהלכתי, עמ' בסביץ ליליה, "מאבק החברות על שיתוף בשמירה- 90 שנה למאורעות תרצ"ו, דבר הפועלת שנה כ'ב גליון סיוון תשט"ז- מאי 1456(, עמ' 114: הנ"ל, ולו רק, עמ' 111. כצנלסון רחל, בתוך: "90 שנה למאורעות תרצ"ו", ארכיון אישי- בסביץ ליליה, אי"ט, חטיבה עמ' )אייר-,15 מיכל,19 תיק,

347 בעין חרוד ומחוץ לו. מכאן ניתן להניח כי היה גם היה לפועלן בזירה הבטחונית השפעה ארוכת טווח, לא רק לשעה ולא רק מ'בית', אלא לשנים ולמרחב ההתיישבותי והיישובי כולו. 329

348 פרק שמיני: נשות עין חרוד כסוללות דרך הנשים בקיבוץ- סיכום ומסקנות המחקר עין חרוד הפך למודל התייחסות בכמה מעגלים: הוא היה למקור ולמורה דרך עבור הקיבוצים שצמחו בתנועת הקיבוץ המאוחד, הוא הוצב כמופת על ידי המפלגה )אחדות העבודה( והפך למיתוס שהדהד בחברה הישראלית ובתרבותה. למרות מיקומו מחוץ למרכז האורבאני, עין 1 חרוד היה למרכז רעיוני וחברתי, ומבחינה זו לא ענה להגדרה של פריפריה. דברים אלה, שנכתבו על ידי החוקרת גליה בר-אור בשנת 9000 )תש"ס(, מבטאים בקצרה ובתמציתיות את התפיסה לפיה עין חרוד היה סמל ההגשמה הציונית והוביל רעיונות תרבותיים, כלכליים וחברתיים חדשים שהשפיעו הן על תנועת הקיבוץ המאוחד וההתיישבות העובדת והן על הח ברה היישובית כולה. מקומו הבולט והמוביל של עין חרוד המחנה"- כך תפסו חברי הקיבוץ את עצמם וכך ראו אותם אנשי היישוב. הפך אותו ל"חלוץ ההולך לפני מחקר זה ביקש להדגיש כי מקומו של עין חרוד כמוביל ומנהיג נשזר במידה רבה גם בפעילותן וביוזמתן של הנשים בו ורצונן לעצב ח ברה חדשה ושונה בארץ ישראל. כבר משנות הראשית של הקיבוץ הן חשו את אפלייתן והוליכו מאבק ארוך לשיפור מעמדן. הן מעולם לא האמינו כי המיתוס של השוויון ממומש בקיבוץ. תיעודן את קולן של חברות הקיבוץ הביאה את החוויה הנשית של של החברה הקיבוצית ליישוב כולו. הרקע המהפכני-סוציאליסטי ממנו צמחו נשות עין חרוד, ואמונתן בבניית חברה שוויונית וצודקת שתגשים ללא הבדלים מגדריים את החזון החברתי והלאומי בארץ, הם שעמדו בבסיס מאמציהן של החברות להשתלב במסגרת החיים הקולקטיבית ולקדם את מעמדן, הן האישי והן החברתי. הן לא הסתפקו בשינויים לוקאליים-מקומיים, לא בעין חרוד ולא בפריפריה הגיאוגרפית של עמק יזרעאל, אלא ביקשו ליישמם במרחב שמעבר להם. נשות עין חרוד היו "נושאות הדגל" של שינוי מצב החב רות בקולקטיב בפרט וב חברה היישובית בכלל. הן עיצבו תפיסה חדשה לנשים בקיבוץ ומתוך כך הן גם שינו את דמותו של הקיבוץ. מאבקן ופעילותן במישור הציבורי היה בולט בהשוואה לפעילות נשית בקיבוצים ובמגזרים אחרים והן היוו עבור אלה דוגמא ומודל לחיקוי. הובלתן מסוף שנות העשרים את השיח הנשי שיצר והעצים במידה רבה את הכוח הנשי קידמה שינויים מרחיקי לכת. החשובים ביניהם חוק "השליש", "מרד החברות", שינויים בדפוסי עבודת החברות, שינויים בתפיסת המשפחה והאמהות ועוד. כל אלה הביאו ליצירתו של פמיניזם קיבוצי שתיעל את התפיסה הפמיניסטית למען הלאום והח ברה ולמען הדור הבא. פעילותן של החברות בזירות השונות הייתה תגובה למצב הבטחוני, חברתי, ציוני ולאומי ביישוב. השינויים והחידושים שיצרו חברות עין חרוד לא צמחו ביום אחד אלא בהדרגה, שלב אחר שלב וצעד אחרי צעד. התחום הראשון בו ביקשו החברות לעורר שינוי מגדרי, היה הקדוש והחשוב ביותר בסולם הערכים הקיבוצי- תחום העבודה. לאורך שנות העשרים הצליחו החברות להתברג בענפי השדה "הנשיים" ולגרום לשיתוף החברים בענפי השירותים, בהם עבדו קודם לכן רק 1 בר-אור, הצמא לרוח יראה טעם, עמ'

349 החברות. יחד עם זאת, הפסיביות הציבורית שלהן, הן במרחב החברתי-קיבוצי והן במרחב הציוני- לאומי הייתה גדולה והן הצטיירו כנשים חלשות יחסית וחסרות עמדה שאינן מעורבות בחיי הקבוצה, הן בעיני החברים והן בעיני עצמן. אולם, עם התבססות מעמדן בעבודה היצרנית, פנו החברות לתקן גם את הדרתן מהזירה הציבורית, זו הקיבוצית וזו שמחוץ לה. את סוף שנות העשרים ואת המחצית הראשונה של שנות השלושים ניתן לאפיין כשנים פוריות בתחום זה. יחד עם זאת, בזמן מאורעות 1494, היו החברות מודרות מכל פעילות בטחונית, בלי שהן יימחו על כך. ייתכן שדווקא הפסיביות ותחושת העלבון שאפיינו את התנהלותן של החברות בזמן מאורעות 1494, הן שדחפו אותן להבין כי מעורבותן הציבורית בחיי הקיבוץ ומעורבותן הלאומית בתחומי עשייה ציוניים הכרחית על מנת להוביל שינויים משמעותיים במקומן של נשים בשני תחומים אלה. ואכן, במחצית השנייה של שנות השלושים, הן הצליחו לחדור גם לזירה הביטחונית, הישג שהאיר ועורר את החברות לתבוע דברים נוספים שיביאו לשוויון בין המינים בקיבוץ. הן דאגו ליישום מחודש של חוק ה"שליש", יזמו קורסים מקצועיים והכשרה לנשים בענפים המקצועיים, הובילו את קליטת חברות עליית הנוער השונות ובשליחותן לגולה בלטה פעילותן הנשית- מגדרית בקרב חברות ההכשרות וחניכי התנועה. מלחמת העולם השנייה ולאחריה מלחמת העצמאות היוו עבור החברות זרז להסתערות על כיבוש מחדש של יעדים שנזנחו. עיצובן של חברות עין חרוד ח ברה מחדשת ומשתנה באה לידי ביטוי במגוון הגדול של תחומי עשייתן, שניתן לראות אותם גם כמעגלי יצירה שונים: מעגל העבודה, מעגל הפעילות הציבורית, מעגל העשייה התרבותית, מעגל השליחות 'מבית ומחוץ' ומעגל הזירה הבטחונית. מעגל העבודה היה המעגל הרחב ביותר והקיף את ההישגים המשמעותיים עבור המספר הגדול ביותר של החברות בעין חרוד. כבר מייסודו של עין חרוד תפסו החברות את העבודה כמאבק ההכרחי ביותר כדרך להשגת האוטופיה השיתופית. אולם, בד בבד הבינו החברות כי על מנת להיות שוות לגברים בעבודה, עליהן להיות אקטיביות ודומיננטיות יותר בעשייה הציבורית בקיבוץ ומחוץ לו. על כן, המעגל הפנימי למעגל העבודה היה מעגל הזירה הציבורית ובכללו העשייה התרבותית, קליטת החדשים ושליחות חברות הקיבוץ לתנועת "החלוץ" בגולה. במעגל זה לקחו חלק פחות נשים מאשר בעבודה היצרנית, אך ללא מעורבותן של אלו, לא היו מצליחות מספר כה גבוה של נשים להגיע להישגיהן המרשימים בענפים החקלאיים ה'נשיים' ולהיפך, אילולא עבודתן היצרנית, לא היו החברות הפעילות, בעלות יכולת להשפיע על מהלכים ציבוריים וחברתיים בקיבוץ ובתנועה. חוק ה'שליש' שיזמו שימש מעין קבוצת לחץ להגברת התודעה החברתית, הנשית והגברית, לבעיות המיוחדות של החב רה בקיבוץ. כניסתן של נשים למעגל הזירה הבטחונית שהיה מעגל גברי במהותו עורר תחושה של אופוריה בקרב החברות והן הרגישו כי בהישג זה הן כבשו יעד הכרחי וחשוב בדרך לשוויון הנכסף. מעגלי העשייה החברתית-ציבורית-ציונית-לאומית נעים אחד בתוככי השני, משיקים האחד לשני ותלויים האחד בשני. האחד משך את השני והשפיע על השני, זאת על אף העליות והמורדות שידעו הנשים בהישגיהן בכל אחד מן המעגלים. נשאלת השאלה מה מייחד את נשות עין חרוד והופך אותן לסוללות דרך הנשים בקיבוץ ומה איפשר להן להיות "הקטר שהוביל את הרכבת"? נראה כי מספר גורמים שהשתלבו זה בזה הביאו 331

350 לכך: ראשית, ההרכב החברתי המגוון של נשות עין חרוד הפך אותן לקבוצת נשים חזקה ומשפיעה. המקבץ של נשות עלייה שנייה לצד נשים חלוצות מהעלייה השלישית והרביעית והיותן נשים משכילות וחזקות, הוביל למפגש שאפשר קרקע רחבה ופוריה לעיצוב שינויים וחידושים בח ברה ובחב רה. המספר הגדול יחסית של נשים כשרוניות ופעילות, שדאגו ללא לאות להעמיד את "בעיית החב רה" או "שאלת החב רה" כפי שהן עצמן קראו לה במרכז השיח, הן הנשי והן הציבורי, הביאה לתפיסה של חברות עין חרוד כנשים מובילות ומנהיגות שינוי. עקרון "המסה הקריטית" כפי שמציגה סילביה פוגל ביזאוי- שקובע כי די במיעוט בכדי לעורר ולקדם תהליכים חברתיים שונים, הביא לכך שחברות אלה אכן הצליחו ליזום ולעורר פמיניזם קיבוצי חדש. הן פעלו, יזמו, כתבו, ארגנו ולחמו למען השגת שוויון זכויות וחובות לאשה בכל התחומים. לאותן נשים הייתה תודעה פוליטית עמוקה והן האדירו את עצמן ופועלן כיוון שהן דאגו לכתוב ולהביע את עצמן בכלי התקשורת הציבוריים, העיתונות הפנים קיבוצית והכללית. שנית, נשות עין חרוד היו בעלות תפיסה פמיניסטית-קיבוצית, יוצאת דופן וחדשנית. החברות תפסו את עצמן ככוח מוביל וכחוד החנית, אם מפאת חברותן ביישוב מוביל ומתווה דרך ואם מפאת הרכבן האנושי ייחודי, והן שסללו את הדרך למהפכה מגדרית-ציונית במגוון תחומים. זאת ועוד, את הפמיניזם הקיבוצי החדש שיצרו, הן התוו לא רק בקיבוצן, כי אם בקרב הנשים בח ברה היישובית כולה. המייסדות חיפשו דרכים לקדם את עצמן, וכן נשים אחרות בהתיישבות העובדת וביישוב. הן עודדו אותן לביטוי עצמי ולמימוש עצמי בחייהן האישיים והציבוריים. נכונותן לראות בעין ביקורתית את מצבן של הנשים בהתיישבות העובדת וביישוב, תוך דגש גם על היעדר השוויון בין הנשים בח ברה ולא רק בין המינים בה, לצד אמונתן במסגרת הארגונית הקולקטיבית היו עמוד האש שכיוון את נשות עין חרוד בכל יוזמותיהן ופעולותיהן. חשיבותה של הנהגתן יחד עם השתייכותן למקום בעל השפעה, הפכו את נשות עין חרוד למודל לחיקוי. לבסוף, נראה כי גם הגברים בעין חרוד, חבריהן לדרך, היו פתוחים יותר לקליטת רעיונות פמיניסטיים חדשים ויישומם. העובדה כי לא פעם, תהליך של שינוי מגדרי החל בהשפעת החברים או התקבל על דעתם, תרמה לכך שהרעיונות החדשים שחלחלו בעין חרוד, חדרו לא רק אליו אלא גם למקומות אחרים ביישוב. אך עם זאת, צריך לציין כי במחקר הקיבוצי הקיים כמעט ולא באו לידי ביטוי ההישגים המשמעותיים שיצרו חברות עין חרוד ולא הובלט מקומן כסוללות דרך חדשה לנשים בקיבוץ בהיסטוריוגרפיה הקיבוצית והיישובית. וכל כך למה? ניתן להסביר את הדבר בכמה טעמים: הראשון, חלק ניכר מההישגים והשינויים שיצרו נשות עין חרוד לא היו הישגים לדורות אלא הישגים לשעה. המטוטלת הכפולה שאפיינה את התנהלותן של החברות באה לידי ביטוי בשני רבדים המאפיינים את התנהלותן של החברות. ברובד הראשון הייתה זו מטוטלת שעלתה בשעת חירום וירדה בחיי השגרה, היינו בשעת מצוקה ומשבר נרתמו כלל החברות למאבק הנשי, והושגו שינויים הקשורים לחברות בקיבוץ, אולם בבוא הרגיעה נסוגו החברות ועימם ירדה גם המטוטלת. ברובד השני, הייתה זו מטוטלת שביטאה את פעולתן של החברות במגוון היעדים בהם פעלו. למעשה, בכל פעם שהן הצליחו להוביל שינוי וחידוש בתחום עשייה מסויים, הן פנו לכיבוש היעד הבא. כאמור, מתחום העבודה, הן פנו לזירה הציבורית-חברתית וממנה לזירה הציונית-לאומית, אולם הן לא השכילו לשמור על השינויים שכבר הצליחו ליצור ואלו נשמטו מתחת רגליהן, היינו 332

351 הורידו את המטוטלת חזרה למקומה למטה והן נאלצו לאחר מכן לחזור ולחדש גם הישגים קודמים. ההיבט השני קשור לדמויות שהובילו את הפמיניזם הציוני החדש. הנשים הפעילות והאקטיביות נתפסו בחלקן הן על ידי החברים והן על ידי החברות בעין חרוד ובתנועה כדמויות המשתמטות מעבודה קשה "ומבזבזות" את הזמן. הן זכו ליחס חשדני ולא אוהד ונטו ללעוג להן ולעסקנותן, כמו גם לתדמית הגברית שיצרו לעצמן. על אף שהדברים לא נאמרו או נכתבו באופן מפורש, סביר כי נשים אלו חשו לא פעם מנותקות ומובדלות מההוייה החברתית בקיבוץ, אך יותר מכך, חוסר ההערכה להן ולפועלן, הביא לכך שהישגיהן לא רק שלא הובלטו, אלא לעיתים אף לא הוזכרו בכתובים ולא באו לידי ביטוי ציבורי. ההיבט השלישי ואולי המרכזי והחשוב מכולם קשור לתחום חיי הפרט שהושפעו והשפיעו על העשייה החברתית והציבורית של נשות עין חרוד. הקיבוץ, שביקש לעורר מהפכה בתפיסת הבית והמשפחה, לא השכיל להפנים את צרכי הנשים בתחום זה ולמעשה סירס אותן ברוקנו את הבית מתכניו המסורתיים ובהדחקתו את מוסד המשפחה על כל המשתמע ממנו. הוצאת התא המשפחתי מהאשה מתוך מטרה כי החברות יתרכזו בתחליף, הלא הוא חיי הקולקטיב, לא צלח וגרם לא רק למפח נפש אלא אף לניוון ולבלם בקרב המייסדות. כשלון המהפכה בחיי הפרט פגע במידה רבה גם בהישגים הציבוריים והלאומיים של נשות עין חרוד והמהפכה המגדרית שלהן כסוללות דרך הנשים בקיבוץ לא הייתה שלמה ולא נשלמה. ההיבט הרביעי קשור לנשים שהיו אמורות לקחת מדור המייסדות את המושכות ולהמשיך להנהיג את המהפכה שאלו החלו. ואולם, נשות עלייה חמישית ובנות הדור השני לא ביקשו ולא היו להוטות כקודמותיהן לעצב ח ברה חדשה ושונה ולהיפך, במידה רבה הן ביקשו להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור לתפיסות המגדריות-מסורתיות של אמות אמותיהן. הן חשו, גם אם לא ביטאו זאת, שהן רוצות לתת למשפחה את מקומה הראוי וכי אין לשלול מהן את הביטוי הנשי הראשוני. סביר כי החלל שנוצר במשפחה בדור הראשון גרם לכך שהן העדיפו להחזיר אל המרחב הפרטי את המעמד הבסיסי שלו. בשונה מדור המייסדות, הבית והמשפחה קדמו אצלן לעשייה הקולקטיבית, הקיבוצית והלאומית כאחד. כך יצא שהישגי הדור הראשון נקטעו באיבן ולא היה להן המשך. יחד עם זאת יש להדגיש כי כבכל תהליך חברתי, הדברים היו איטיים ולא תמיד יושמו לאורך זמן. אולם, עצם העובדה שמקומה של החב רה ושאלת האשה לא ירדו כמעט מסדר היום משך כל השנים הנחקרות, די בה כדי להבין כי היה לנשות עין חרוד כוח להוביל, להשפיע, לעורר שינויים ולסלול דרך חדשה לנשים בקיבוץ. זאת ועוד, למרות התסכול שניתן לחוש לא פעם מדברי החברות וכן התחושות של אי מימוש עצמי, הרי שממרחק של זמן ובעין חיצונית הבוחנת את הדברים לעומקם, נראה שהשפעתן של נשות עין חרוד על תהליכים ושינויים שעברה הח ברה והחב רה גדולה מכפי שהן עצמן הבינו, חשו וחוו את פני הדברים. המחקר אמנם לא חקר לעומקה את מידת השפעתן של נשות עין חרוד על נשים אחרות בקיבוצים בפרט וביישוב בארץ בכלל ובכך פתח פתח למחקרים נוספים בהמשך, אך הוא שינה גם שינה את תמונת המחקר הנוכחית, והוכיח כי לנשים תרומה משמעותית ורבה מכפי שהוצג עד כה, בעיצוב הח ברה הקולקטיבית והחב רה בה ובהוויה החברתית המשתנה בקיבוץ. הוא הראה כי כבר מראשיתו של הקיבוץ נשים נאבקו להשגת שוויון מגדרי. מגוון התחומים בו פעלו נשות עין חרוד 333

352 עיצב ח ברה מחדשת ומשתנה לא רק בגבולות הקיבוץ, אלא גם מחוץ לו, בהתיישבות העובדת וביישוב כולו. חשיפת דיוקנן האישי והקולקטיבי של נשים אלו וסיפורן של נשים בעלות השפעה חברתית רבה, משרטט תמונה נכונה ומאוזנת יותר של התהליכים ההיסטוריים ומוסיף נדבך לחקר נשים ומגדר בתולדות ההתיישבות והיישוב בפרט ולמחקר ההיסטורי הישראלי בכלל. 334

353 ביבליוגרפיה: ארכיונים: אי"ט= ארכיון יד טבנקין לתולדות הקיבוץ המאוחד: חטיבה 1- מזכירות קיבוץ עין חרוד חטיבה 9- בטחון חטיבה 9- מזכירות ופרוטוקולים של הקיבוץ המאוחד חטיבה 5- מועצות הקיבוץ המאוחד חטיבה 19- ראיונות רשומים ומוקלטים חטיבה 15- ארכיונים אישיים ארכיון עח"א= ארכיון עין חרוד איחוד תיקים אישיים ארכיון עח"מ= ארכיון עין חרוד מאוחד תיקים אישיים ארון מס' 11- פרוטוקולים מאסיפות כלליות ארון מס' 13- יומני משק עין חרוד ועתון חי חטיבה 1 רשומות חטיבה 5- בניה חטיבה 4- בטחון חטיבה 13- פרסומים א"צ= ארכיון צה"ל אוסף יואב גלבר: תיק 37/190/9009 תיק 95/190/9009 אש"צ= ארכיון השומר הצעיר )9( חטיבה ה'- מזכירות הקיבוץ הארצי את"ה= ארכיון תולדות ההגנה 33/9- מלחמת העולם השנייה 335

354 הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי חטיבה P עיתונים וכתבי עת: דבר דבר הפועלת הדים הדף הירוק ידיעות אחרונות מבפנים מחיינו צרור מכתבים קונטרס ראיונות אישיים: אורית וולד- ירושלים אילנה ברקוביץ'- עין חרוד חנה לויטה- עין חרוד ספרים: אבן שושן, מלון אבן שושן= אבן שושן אברהם, מלון אבן שושן המרוכז, המלון החדש, תל אביב, אבן שושן, בת שבע חיקין= אבן שושן שלמה )המביא לדפוס(, בת שבע חיקין: משלה ועליה, הקיבוץ המאוחד ומשק יגור, תל אביב, תשכ"ה. אברהמי, בהגנה ןבחן= אברהמי חיה )עורכת(, בהגנה ובחן, משרד הבטחון, תל אביב, תשס"א. אברונין-אברמסון, יומנה של= אברונין- אברמסון נחמק'ה, יומנה של נחמק'ה אברונין- אברמסון, כפי שנתגלה בעזבונה של בתה גליליה, תמוז, תל אביב, אדר-בוניס, משפחות בראייה= אדר-בוניס מתת, משפחות בראייה סוציולוגית ואנתרופולוגית, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, תשס"ח. אהרוני, מטות תורן= אהרוני ראובן, מטות תורן: ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש גלילי, סביון, תשנ"ח. 336

355 אוהד, יזכור= אוהד מאיר )עורך(, יזכור לילדי טהרן, הועדה הציבורית להנצחת ילדי טהרן, תשל"ז. אופז, תעודה ויצירה, 1446= אופז אביבה, תעודה ויצירה: בין יומנים קבוצתיים וסיפורת התיישבות עלייה השלישית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, אופז, תעודה ויצירה, תשנ"ג= אופז אביבה, תעודה ויצירה: בין יומנים קבוצתיים וסיפורת התיישבות של העלייה השלישית, חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשנ"ג. אופנהיים, תנועת החלוץ= אופנהים ישראל, תנועת החלוץ בפולין, י"ל מאגנס, ירושלים, אורן ורז, זולטן קלוגר= אורן רות ורז גיא )עורכים), זולטן קלוגר, צלם ראשי, , מוזיאון ארץ ישראל ויד בן צבי, תל אביב, תשס"ח. אטקס )עורך(, ישיבות ובתי מדרשות= אטקס עמנואל )עורך(, ישיבות ובתי מדרשות, מרכז זלמן שזר ומרכז דינור, ירושלים, תשס"ז. אטקס )עורך(, הדת והחיים= אטקס עמנואל )עורך(, הדת והחיים, תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשנ"ג איכלוב, הפרטה ומסחור= איכלוב אורית )עורכת(, הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל, רמות, תל אביב, תש"ע. אלדר-אבידן, בשם הילדים= אלדר-אבידן דורית, בשם הילדים: סיפורי חיים ותובנות של ילדי גירושין, עם עובד, תל אביב, אלמוג, פרידה משרוליק= אלמוג עוז, פרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית, כרך ב', אוניברסיטת חיפה, חיפה, תשס"ד. אלמוג, הצבר= אלמוג עוז, הצבר- דיוקן, עם עובד, תל אביב, תשנ"ז. ארז )עורך(, בפר העליה השלישית= ארז יהודה )עורך(, ספר העליה השלישית, עם עובד, תל אביב, תשכ"ד. אשל, הבחורות ההן= אשל צדוק, הבחורות ההן... ספר חברות ההגנה בחיפה, משרד הבטחון, תל אביב, תשנ"ז. באומגרטן, אמהות וילדים= באומגרטן אלישבע, אמהות וילדים, חיי משפחה באשכנז בימי הביניים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ה. ביאל, ארוס והיהודים= ביאל דוד, )תרגום עברי: גיא כרמית(, ארוס והיהודים, עם עובד, תל אביב, תשנ"ה. ביין, תולדות ההתיישבות= ביין אלכס, תולדות ההתיישבות הציונית מתקופת הרצל ועד ימינו, מסדה, רמת גן,

356 ביין, ההתיישבות החקלאית= ביין אלכס, ההתיישבות החקלאית של היהודים בארץ ישראל, ירושלים, תש"י. בילינסון, פרקי בילינסון= בילינסון משה, פרקי בילינסון, הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, בוני-דוידי, נשים ומגדר= בוני-דוידי דגנית, נשים ומגדר בארגון ההגנה בין השנים , חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד. בלובשטיין, עלי כנרת= בלובשטיין שושנה, עלי כנרת, תל אביב, ת"ש. בלום, חמשים שנה= בלום ישראל רובוט, חמשים שנה בעולם הדבורים: זכרונות, ברונפמן, תל אביב, תשל"ב. בלום, האשה בתנועת העבודה= בלום שלומית, האשה בתנועת העבודה בתקופת העלייה השנייה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תש"ם. בן אברם וניר, עיונים בעלייה השלישית= בן-אברם ברוך והנרי ניר )עורכים(, עיונים בעלייה השלישית, דימוי ומציאות, יד בן צבי, ירושלים, תשנ"ה. בן-אברם התפתחותו החברתית= בן-אברם ברוך, התפתחותו החברתית והרעיונית של חבר הקבוצות, , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"א. בנאי, חיילים אלמונים= בנאי יעקב בן שרגא, חיילים אלמונים: ספר מבצעי הלח"י, חוג ידידים, תל אביב, תשי"ח. בן אליעזר, דרך הכוונת= בן-אליעזר אורי, דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי , דביר, תל אביב, בן-ארי, בית העלמין הראשון= בן-ארי ארבל, בית העלמין הראשון בעין חרוד למטה, עבודת גמר בהנחיית נחום בן ארי, בנארי, עין חרוד= בנארי נחום, עין חרד, אמנות, תל אביב, תרצ"א. בן ארצי, להפוך מדבר לכרמל= בן ארצי יוסי, להפוך מדבר לכרמל: התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1411, י"ל מאגנס, ירושלים, תשס"ד. בן נריה, גידול דבורים= בן נריה אברהם, גידול דבורים, ארגון מגדלי דבורים בישראל, תל אביב, תש"י. בן רפאל וטופל, הקיבוץ על דרכים= בן רפאל אליעזר וטופל מנחם, הקיבוץ על דרכים מתפצלות, יד טבנקין ומוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ט. בסביץ, במירוץ= בסביץ ליליה, במירוץ עם הזמן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, בסביץ, ולו רק= 338

357 בסביץ ליליה, ולו רק הד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א. בסביץ ובת רחל )כינוס החומר(, חברות= בסביץ ליליה, בת רחל יוכבד )כינוס החומר(, פוזננסקי מנחם ושחורי מנחם )עורכים(, חברות בקבוץ, הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ד. בר-און, זריחה בים התיכון= בר-און יערה, זריחה בים התיכון: אמריקאית בגדוד העבודה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב,.9005 בר-אור, הצמא לרוח יראה טעם= בר-אור גליה, הצמא לרוח יראה טעם- חזון עין חרוד והקמת המשכן לאומנות, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, בר-גיל, מחפשים בית= בר-גיל שלמה, מחפשים בית מוצאים מולדת: עליית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפליטה , יד בן צבי, ירושלים, ברלוביץ, שאני אדמה ואדם= ברלוביץ יפה, שאני אדמה ואדם- סיפורי נשים עד קום המדינה, הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד, תשס"ג. ברנר, לצבא יהודי עצמאי= ברנר אורי, לצבא יהודי עצמאי הקיבוץ המאוחד בהגנה , יד טבנקין, רמת אפעל, תשמ"ה. ברנר, הקיבוץ המאוחד, = ברנר אורי, הקיבוץ המאוחד בהגנה , יד טבנקין, רמת אפעל, תש"ם. ברנשטיין, נשים בשוליים= ברנשטיין דבורה, נשים בשוליים- מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית, יד בן צבי, ירושלים, תשס"ח. ברנשטיין, אשה בארץ ישראל= ברנשטיין דבורה, אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ז. ברסלבסקי, תנועת הפועלים= ברסלבסקי משה, תנועת הפועלים הארץ ישראלית, קורות ומקורות, כרך ראשון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשכ"ז. בת רחל, בנתיב שהלכתי= בת-רחל יוכבד, בנתיב שהלכתי: פרקי חיים ומוקדי פעילות, מכון טבנקין והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"א. גבתי, 100 שנות= גבתי חיים, 100 שנות התיישבות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א. גדון )עורך(, עין חרוד= גדון שמואל )עורך(, עין חרוד תרפ"א- תשל"א, תל אביב, תשל"א. גובר, רק שביל= גובר רבקה, רק שביל, רמת גן, מסדה, גובר, עם הבנים= גובר רבקה, עם הבנים, תל אביב, מסדה, תשי"ג. 339

358 גוזס-סבוראי, פלמחאיות= גוזס-סבוראי איה, פלמחאיות במלחמת תש"ח, "מערכת"- קיבוץ דליה, עין חרוד מאוחד,.1447 גוזס-סבוראי, ספרי לי= גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג. גוטסמן, עליית הנוער= גוטסמן מאיר, עליית הנוער- רציפות ושינוי, צ'ריקובר, גופר, האשה הציונית= גופר גילת, 'האשה הציונית'- הבנית הנשיות בתקופה הראשית של תנועת העבודה , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ט גורביץ, גרץ ורוברטו, העליה הישוב והתנועה= גורביץ דוד, גרץ אהרון ורוברטו בקי, העליה, הישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסיה בארץ- ישראל, ירושלים, תש"ה. גורני, אחדות העבודה= גורני יוסף, אחדות העבודה : היסודות הרעיוניים והשיטה המדינית, אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ג. גיליגן, בקול שונה= גיליגן קרול )תרגום עברי: בן חיים נעמי(, בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה, ספריית פועלים, תל-אביב, גינצבורג, הגבינה והתולעים= גינצבורג קרלו, הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה, כרמל, ירושלים, תשס"ה. גירץ, פרשנות של תרבויות= גירץ קליפורד, )תרגום עברי: מייזלר יואש(, פרשנות של תרבויות, כתר, ירושלים, גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה= גלבר יואב, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם, עם עובד, תל אביב, תשס"ז. גלבר, מולדת חדשה= גלבר יואב, מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם , יד בן צבי ומכון ליאו בק, ירושלים, גלבר, תולדות ההתנדבות= גלבר יואב, תולדות ההתנדבות, יד בן צבי, ירושלים, תשל"ט-תשמ"ד. גלוזמן, הגוף הציוני= גלוזמן מיכאל, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, הקיבוץ המאוד )סדרת מגדרים(, תל אביב, גליק, חווית ההגירה= גליק רותי, חווית ההגירה ועיצוב הזהות מחדש בכתיבתה האישית של חנה סנש, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ו. גליק, אור לאבל= גליק שמואל, אור לאבל, כתר, ירושלים, תשנ"א. גלעד, בין ירדן וכנרת= 341

359 גלעד דוד, בין ירדן וכנרת, תל אביב, תשי"ב. גלעד, מעין גדעון= גלעד זרבבל ודורותיאה קרוק )תרגום עברי: רגולנט שמואל(, מעין גדעון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, גלעד וציזלינג, עין חרוד= גלעד זרבבל וציזלינג נריה )עורכים(, עין חרוד- פרקי יובל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ג. גלעד )עורך(, ספר הפלמ"ח= גלעד זרבבל )עורך(, ספר הפלמ"ח )שני כרכים(, ארגון חברי הפלמ"ח והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשט"ז. גלעדי, הישוב בתקופת העלייה= גלעדי דן, הישוב בתקופת העלייה הרביעית ) (: בחינה כלכלית ופוליטית, עם עובד, תל אביב, גנצפריד, קיצור שולחן= גנצפריד שלמה, קיצור שולחן ערוך, אשכול, ירושלים, תשמ"ב. גרוסמן, חסידות ומורדות= גרוסמן אברהם, חסידות ומורדות, נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"א. גרינברג, ילדי ציון= גרינברג הנריק )תרגום: שוס זאב(, ילדי ציון: דרך התלאות של ילדי טהרן, יד ושם, ירושלים, תשנ"ה. גרנית- הכהן, אשה עבריה אל הדגל= גרנית-הכהן ענת, אשה עבריה אל הדגל! שירותן של נשות היישוב בכוחות הבריטיים במלחה"ע השנייה- היבטים לאומיים ומגדריים, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ח. גרסון, חינוך ומשפחה= גרסון מנחם, חינוך ומשפחה במציאות הקיבוץ, תל אביב, תשכ"ח. גשרי אילן, הפלמ"ח בראי= גשרי-אילן עינת, הפלמ"ח בראי הצילום, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ח. דה בובואר, המין השני= דה בובואר סימון )תרגום עברי: פרמינגר שרון(, המין השני, כרך ראשון, בבל, תל-אביב, דורסיני, מגדות הדנייפר= דורסיני זאב, מגדות הדנייפר למעיין חרוד, עם עובד, תל אביב, דיויס, שובו של= דיויס נטלי זימון )תרגום עברי: אליאב פלדון מירי(, שובו של מרטין גר, חרגול, תל-אביב, תשס"א. דיין, באושר וביגון= דיין דבורה, באושר וביגון, מסדה, דיין, על גדות= דיין שמואל, על גדות ירדן וכנרת, רמת גן, תשי"ט. דינור, ספר תולדות= דינור בן- ציון )עורך ראשי(, ספר תולדות ההגנה, מערכות, תל אביב,

360 דניאל, בית החולים בעמק= דניאל נדב, בית החולים בעמק בשנות העשרים, יד טבנקין, רמת אפעל, תשנ"ג )1449(. דרור, הקבוצות השיתופיות= דרור יובל )עורך(, הקבוצות השיתופיות בישראל, יד טבנקין, רמת אפעל, תשס"ח. דרור, כלים שלובים= דרור יובל, כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני, י"ל מאגנס, ירושלים, תשס"ח. דרור, תולדות החינוך הקיבוצי= דרור יובל, תולדות החינוך הקיבוצי: ממעשה להלכה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשס"ב. דרור, החינוך הקיבוצי= דרור יובל )עורך(, החינוך הקיבוצי בסביבתו, רמות- אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשנ"ז הדרי, המוסד לעלייה ב'= הדרי זאה וניה, המוסד לעלייה ב': יומן מבצעים- פאריס 1497, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, תשנ"א. הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד, = הדרי חיים )עורך(, הקיבוץ המאוחד- החלטות ותעודות, , תל אביב, תשמ"ה. הדרי )עורך(, הקיבוץ המאוחד, = הדרי חיים )עורך(, הקיבוץ המאוחד- החלטות ותעודות, , תל אביב, תשמ"א. הדרי )עורך(, "קיבוץ עין חרוד", = הדרי חיים )עורך(, "קיבוץ עין חרוד" - החלטות ותעודות, , תל אביב, תשל"ז. היימן, האישה היהודייה= היימן פאולה )תרגום עברי: טל אילן(, האישה היהודיה בסבך הקדמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה, ירושלים, הלוי-עטייא, המאבקים להשלטת= הלוי-עטייא עינת, המאבקים להשלטת השפה העברית בשנות המנדט בחברה העירונית והעירונית- למחצה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ח. הלמן, אור וים הקיפוה= הלמן ענת, אור וים הקיפוה, תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, אוניברסיטת חיפה, חיפה, תשס"ח. הכהן, נתיבי קיבוץ= הכהן אליעזר, נתיבי קיבוץ, ספריית פועלים, תל אביב תשל"ג. הכהן )עורכת(, ישראל= הכהן דבורה )עורכת(, ישראל 16 )סתיו תש"ע- 9004(. וולף, חדר משלך= וולף וירג'יניה )תרגום עברי: יעל רנן(, חדר משלך, ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב,.9009 וינברגר, ילדי מחלוקת= וינברגר מרים, ילדי מחלוקת, עיון בספרות ילדים מסייעת בנושא הגירושין, אור עם, תל אביב,.1443 זהר ופעיל, הפלמ"ח הימי= 342

361 זהר אברהם ופעיל מאיר, הפלמ"ח הימי )פלי"ם(, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש גלילי, משרד הביטחון, ת"א, תשס"א. זהר, הפלי"ם= זהר אברהם, הפלי"ם, סיפור הפלוגה הימית בפלמ"ח והפעילות הימית בארגון "ההגנה", ירושלים, תשנ"ד. זיידין, החברה בתנועור הנוער= זיידין נורית, החברה בתנועות הנוער הציוניות בפולין בין שתי מלחמות עולם, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, זית, חלוצים במבוך הפוליטי= זית דוד, חלוצים במבוך הפוליטי: התנועה הקיבוצית , יד בן צבי, ירושלים, תשנ"ג. זית, מקיבוץ למפלגה= זית דוד, מקיבוץ למפלגה: השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד , תל אביב, תשמ"ו. זית, ארבע אחרי הצהריים= זית נועה, ארבע אחרי הצהריים, מטר, תל אביב, זלשיק, עד נפש= זלשיק רקפת, עד נפש : מהגרים, עולים, פליטים והממסד הפסיכיאטרי בישראל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, זמיר, מבעד לתקרת= זמיר אביבה, מבעד לתקרת הזכוכית, יד טבנקין, רמת אפעל, תשנ"ט. זמיר, מעמד האשה= זמיר אביבה, מעמד האשה בקבוץ, ירושלים, תש"ם. זעירא, קרועים אנו= זעירא מוטי, קרועים אנו- זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, יד בן צבי, ירושלים, תשס"ב. זקס )עורך(, מאה שנות= זקס אליעזר )עורך(, מאה שנות קיבוץ, סיפורה של התנועה הקיבוצית, תל אביב, זרטל, האומה והמוות= זרטל עדית, האומה והמוות: היסטוריה, זכרון, פוליטיקה, דביר, אור יהודה, תשס"ב. חבס, בנות חיל= חבס ברכה, בנות חיל: ספר אי- טי- אס, עם עובד, תל אביב, תשכ"ה. חזנוב ומלץ, שני סיפורים= חזנוב רוחמה ודוד מלץ, שני סיפורים ואחד, )כולל את הסיפור "המאמין אתה?" לרוחמה חזנוב(, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א. חזנוב, אמא, מה הויה= חזנוב רוחמה, אמא, מה הויה בנו: סיפור, עקד, תל אביב, תשל"ז. חזנוב, גדרות= חזנוב רוחמה, גדרות: סיפור, עם עובד, תל אביב, תש"י. חכים, הקיבוצים בישראל= חכים רן, הקיבוצים בישראל- מבט הסטורי- כלכלי, יד יערי, גבעת חביבה, תשס"ט. חלמיש וצמרת )עורכים(, הקיבוץ= 343

362 חלמיש אביבה וצמרת צבי )עורכים(, הקיבוץ- מאה השנים הראשונות, )עידן 95( יד טבנקין, יד בן צבי ויד יערי, ירושלים, חלמיש, במירוץ כפול= חלמיש אביבה, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות ההנהלה הציונית בשנות השלושים, יד בן צבי, ירושלים, תשס"ו. טלמון-גרבר, יחיד וחברה= טלמון-גרבר יונינה, יחיד וחברה בקיבוץ: מחקרים סוציולוגיים, ירושלים, יבלונקה, אחים זרים= יבלונקה חנה, אחים זרים, תל אביב, ינאי, תולדות- המעיין= ינאי אהרון, תולדות עין חרוד- המעיין, כרך א', עין חרוד )איחוד(, תשל"א. ינאי, תולדות- פרשת דרכים= ינאי אהרון, תולדות עין חרוד- פרשת דרכים, כרך ב', דבר, תל אביב, תשמ"ג. ינאית, אנו עולים= ינאית בן צבי רחל, אנו עולים, פרקי חיים, תל אביב, יעקבא, גדוד העבודה= יעקבא מאירה, גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור: חיי יום יום, תרבות וחברה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, אלול תש"ס. כהן-פרידהיים, החלוץ שנןתר מאחור= כהן-פרידהיים רחל, החלוץ שנותר מאחור: הקיבוצים וקליטת העלייה , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד. כוכבי, נהב, אתרים במחוזות הזכרון= כוכבי-נהב רוני, אתרים במחוזות הזכרון, ספרי יובל של קיבוצים, יד טבנקין ויד יערי, רמת אפעל, תשס"ו כנעני, למרגלות הגלבוע= כנעני אליעזר )ליקט ועורך(, למרגלות הגלבוע, תל אביב, כנעני )עורך(, אנציקלופדיה למדעי= כנעני דוד )עורך(, אנציקלופדיה למדעי החברה, כרך שלוש, מרחביה, , עמ' כנרי, לבטי הגשמה= כנרי ברוך, לבטי הגשמה, יד טבנקין, תל אביב, תשס"ז. כנרי, טבנקין= כנרי ברוך, טבנקין בארץ ישראל, יד טבנקין, הקיבוץ המאוחד, כנרי, לשאת את עמם= כנרי ברוך, לשאת את עמם, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, כנרי, קורות תדמית ההגשמה= כנרי ברוך, קורות תדמית ההגשמה של הקיבוץ המאוחד, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, כפכפי, אמת או אמונה= כפכפי איל, אמת או אמונה- טבנקין מחנך חלוצים, יד בן צבי, ירושלים, כצנלסון-שז"ר, אדם כמו שהוא= 344

363 כצנלסון-שז"ר רחל, אדם כמו שהוא, פרקי יומנים ורשימות, מיכל הגתי )עורכת(, עם עובד תל- אביב, כצנלסון-שז"ר, שליווני ואינן= כצנלסון-שז"ר רחל, שליווני ואינן, תל אביב, כצנלסון )עורכת(, גברי פועלות= כצנלסון רחל )עורכת(, דברי פועלות )מאסף(, ההסתדרות הכללית של ארץ ישראל, מועצת הפועלות, תל אביב, תר"ץ. כרמל-חכים, מפעל ההכשרה המקצועית= כרמל-חכים אסתר, מפעל ההכשרה המקצועית- חקלאית של נשים ביישוב ועזרתם של ארגוני נשים יהודיות: , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה, חיפה, לביא, מגילתי= לביא שלמה, מגילתי בעין חרוד: רעיונות, זכרונות ומעשים, עם עובד, תל אביב, תש"ז. לביא, כתבים= לביא שלמה, כתבים נבחרים, עם עובד, תל אביב, תש"ד. לבקוביץ, שני בתים= לבקוביץ רבקה, שני בתים לחלום, כרמל, ירושלים, תשס"ז. לוז, מילדות לשיבה= לוז יצחק, מילדות לשיבה, הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תשמ"ד, עמ' 19. לוי, פרקים בתולדות הרפואה= לוי נסים, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל , הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה על שם ברוך רפפורט, הטכניון, חיפה, ירושלים, לויטה, בעין חרוד= לויטה לובה, בעין חרוד לרגלי הגלבוע, : עדות אישית, הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, רמת אפעל, תשמ"ג. לויתן, טבע האדם= לויתן אורי, טבע האדם או טבע הסביבה? מדוע נבדלים גברים מנשים במידת מרכזיות העבודה בחייהם, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, אוניברסיטת חיפה, יולי לויתן, הבדלים בין חברים וחברות= לויתן אורי, הבדלים בין חברים וחברות בקיבוץ במעורבות ובמשולבות בקיבוץ ובהפנמת עקרונותיו, המכון לחקר הקיבוץ, אוניברסיטת חיפה, מרץ ליבליך, קיבוץ מקום= ליבליך עמיה, קיבוץ מקום, ירושלים, תשמ"ד. ליפשיץ, בחמדה גדולה= ליפשיץ אריה, בחמדה גדולה, סיפורים מימי גדוד העבודה, תרמיל, תל אביב, למדן, משתיקה, לזעקה= למדן אראלה, משתיקה לזעקה לדיבור, שלושה דורות של אימהות בקיבוץ, יד טבנקין, רמת אפעל, תשס"ד. לנדסהוט, הקבוצה= לנדסהוט זיגפריד, הקבוצה, מהדורה מצולמת של הספר שיצא לראשונה ב- 1499, יד טבנקין, רמת אפעל,

364 לפידות, היום שרה הקטנה= לפידות יהודה, היום שרה הקטנה: סיפורן של לוחמות האצ"ל, מכון ז'בוטינסקי ואגודת מוזיאון האצ"ל, תל אביב תשס"ג. לשם, שירת הדשא= לשם נורית, שירת הדשא: שיחות עם נשים בנות הדור הראשון בקיבוץ, יד טבנקין, רמת אפעל,.1447 מאור )עורכת(, העדפה מתקנת= מאור ענת )עורכת(, העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל, רמות- אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ה. מאיר, חיי= מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, תל אביב, מאיר, לאופיו של= מאיר רונן, לאופיו של חג השבועות בעת החדשה, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ה. מוניה, קשר אמיץ= מוניה אדם, קשר אמיץ, משרד הבטחון, תל אביב, תשמ"א. מורגנשטרן, הרבנות הראשית= מורגנשטרן אריה, הרבנות הראשית לארץ-ישראל: ייסודה וארגונה, שרשים, ירושלים, תשל"ג. מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב= מורגנשטרן נעמי, לא הספקתי להיות עצוב: סיפורו של מיילך קנר מ"ילדי טהרן", יד ושם, ירושלים, תשנ"ו. מיזליש, זכרון לברכה= מיזליש שאול, זכרון לברכה: מנהגי פטירה ואבלות במסורת ישראל, ירושלים, מלץ, לדרכו התועה= מלץ דוד, לדרכו התועה, ספריית פועלים, תל אביב, מלץ, השער הנעול= מלץ דוד, השער הנעול, עם עובד, תל אביב, מלץ, חתחתחם= מלץ דוד, חתחתים בדרך, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, מלץ, מעגלות= מלץ דוד, מעגלות, עם עובד, תל אביב, מן, התפתחות שירותי הבריאות= מן מיכל, התפתחות שירותי הבריאות בקיבוצים בשנים , בארץ ישראל, כדוגמא לשרותי בריאות בחברות שיתוף, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, תשס"ח. מן, זהרה לביטוב= מן ניר, זהרה לביטוב- גיבורת מופת או מיתוס?, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד. מנש, נעורים= מנש יהודית, נעורים, אורות, תל אביב, תשי"ח. מרגלית, קומונה חברה ופוליטיקה= 346

365 מרגלית אלקנה, קומונה, חברה ופוליטיקה, גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור בארץ ישראל, עם עובד, תל אביב, תש"ם. מרגלית, השומר הצעיר= , הקיבוץ מעדת נעורים למרכסיזם מהפכני: מרגלית אלקנה, השומר הצעיר- המאוחד, תל אביב, תשל"א. מרגלית, בית במושב= מרגלית יוסף )עורך(, בית במושב: חברות מספרות, תל אביב, מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים= מרגלית-שטרן בת שבע, גאולה בכבלים, תנועת הפועלות הארץ- ישראלית , יד בן צבי, ירושלים, תשס"ו. מרקוס-בן-צבי, פרספקטיבה מגדרית= מרקוס-בן-צבי אורנה, פרספקטיבה מגדרית של חוויות נשים בקיבוצים, , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, אייר תשס"ט. מרקוס, צורות התיישבות= מרקוס אורנה, צורות התיישבות קולקטיביות של פועלות, כדרך להשגת שוויון בחברה היישובית , חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"א. נאור )עורך(, לכסיקון כח המגן= נאור מרדכי )עורך(, לכסיקון כח המגן- ההגנה, משרד הבטחון, תל אביב, נאור, ספר העליות= נאור מרדכי, ספר העליות, מסדה, משרד הבטחון, גבעתיים, נאור )עורך(, עלייה ב'= נאור מרדכי )עורך(, עלייה ב' )עידן 1(, יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ו. נאמן, היינו העתיד= נאמן יעל, היינו העתיד, אחוזת בית, תל אביב, ניר, רק שביל= ניר הנרי, רק שביל כבשו רגלי- תולדות התנועה הקיבוצית, מוסד ביאליק, הקיבוץ המאוחד ומכון בן גוריון, ירושלים, תשס"ח. ניר, הקיבוץ והחברה= ניר הנרי, הקיבוץ והחברה: הקיבוץ המאוחד , יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ד. נרדי, מים גנובים= נרדי חן, מים גנובים: על גברים ובגידות, מודן, תל אביב, נשמית, היו חלוצים בליטא= נשמית שרה, היו חלוצים בליטא: סיפורה של תנועה , בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות, תשמ"ג. סגל ופיאלקוב, שחריה= סגל שרה ופיאלקוב אריה )עורכים(, שחריה: סיפורו של קיבוץ הכשרה )מאסף(, בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון והקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ג. סיון, דור תש"ח= סיון עמנואל, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, "מערכות", תל אביב, סיני, יחסי מגדר= 347

366 סיני סמדר, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, חשוון תשס"ט. סיני, מרים ברץ= סיני סמדר, מרים ברץ- דיוקנה של חלוצה, יד טבנקין, תשס"ג. עובד ואביגדורי-אבידוב, עלילות גדוד העבודה= עובד מיכאלי והדסה אביגדורי-אבידוב, עלילות 'גדוד העבודה' על שם יוסף טרומפלדור, הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תשס"ה. עובדיה, דגניה א'= עובדיה יעל, דגניה א'- התפתחות חברתית מסוף מלחמת העולם ה- I ועד סוף שנות העשרים, עבודה סמינריונית במסגרת הקורס: התהוותן של צורות התיישבות, בהדרכת פרופ' מרגלית שילה, רמת גן, עובדיה, צדק ושוויון= עובדיה עזרא, צדק ושוויון: צריך העדפה מתקנת, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עופר תהילה ועופר זאב, חביבה= עופר תהילה ועופר זאב, חביבה: סיפור חייה, שליחותה ונפילתה של הצנחנית חביבה רייק, ספריית פועלים-מורשת, בני ברק, תשס"ה. פוגל-ביז'אוי, דמוקרטיה ופמיניזם= פוגל-ביז'אוי סילביה, דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, תשע"א. פוסטי, תרומתן של= פוסטי מירי, תרומתן של נשות האליטה בנות העליה השנייה ליישוב היהודי בא"י בשנים , חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ה. פורת, היחיד והיחד= פורת ראובן, היחיד והיחד, תולדות בית הספר הקיבוצי, בקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ז. פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים, תשל"ז= פורת ראובן, החינוך בקבוצות ובקיבוצים מהעלייה השנייה עד הרביעית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ז. פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים= פורת ראובן, החינוך בקבוצות ובקיבוצים בתקופת העלייה השנייה, השלישית והרביעית- הבט הסטורי חברתי, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, מאי.1479 פז-ישעיהו וגורני )עורכים(, הישג היסטורי בתמורותיו= פז-ישעיהו אביגיל וגורני יוסף )עורכים(, הישג היסטורי בתמורותיו: ההתיישבות הקיבוצית והמושבית , מכון בן גוריון לחקר ישראל, באר שבע, פישר, המין הראשון= פישר הלן )תרגום עברי: עופרה עופר(, המין הראשון: הכישרונות הטבעיים של נשים וכיצד הן משנות את העולם, א. ניר, תל אביב, תשס"ד. פלגי ורוזנר, סקר גירושין= פלגי מיכל ורוזנר מנחם, סקר גירושין בתנועה הקיבוצית, אוניברסיטת חברה, המרכז לחקר הקיבוץ, 61, יולי פלגי-הקר, מאי-מהות לאימהות= פלגי-הקר ענת, מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט, עם עובד, תל אביב, תשס"ו. 348

367 פסטרנק, המעגל הראשון= פסטרנק רחל, המעגל הראשון: המשפחה כמחנכת- חממה או מלכודת?, איתאב, תל אביב, תשנ"ד. פסנטין, דמוי האשה= פסנטין אליענה, דמוי האשה היהודייה בתצלומים של הממסד הציבורי בתקופת המנדט בארץ ישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ה פעיל, אברהם ועזריאל, פלמ"ח, "פלוגות המחץ= פעיל מאיר, אברהם זהר ועזריאל רונן, פלמ"ח: "פלוגות המחץ" ב"הגנה" ובצה"ל , משרד הבטחון, תל אביב, פרוש, נשים קוראות= פרוש איריס, נשים קוראות, יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע עשרה, עם עובד, תל אביב, תשס"א. צבר, מעגל החיים צבר שלום, מעגל החיים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"ו. צור, הקיבוץ המאוחד, = צור זאב, הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ, כרך ראשון: , הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשל"ט. צור, הקיבוץ המאוחד, = צור זאב, הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ, כרך שני: , הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ב. צור, הקיבוץ המאוחד, = צור זאב, הקיבוץ המאוחד ביישובה של הארץ, כרך שלישי: , הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ד. צור, כרעה ברוח= צור מוקי, כרעה ברוח: עיונים בתרבות הקיבוץ ובתרבות הישראלית, יד טבנקין, רמת אפעל, תשס"ח. צור, יוצאים בחודש האביב= צור מוקי, יוצאים בחודש האביב: פסח ארץ-ישראלי בהגדות מן הקיבוץ, יד בן צבי, מכון בן- גוריון, יד טבנקין, יד יערי, צור, יהודה שרת= צור מוקי, יהודה שרת- גיבור תרבות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, צור, אביב מוקדם= צור מוקי, אביב מוקדם- צבי שץ והקבוצה האינטימית, עם עובד, תל אביב, תשנ"ד. צור, קהליתנו= צור מוקי )מבואות והארות(, קהליתנו, קובץ תרפ"ב, הגות לבטים ומאוויי חלוצים, יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח צור, זבולון ופורת, כאן על פני האדמה= צור מוקי, זבולון תאיר, פורת חנינא )עורכים(, כאן על פני האדמה, תל אביב, תשמ"א. צחור, חזן- תנועת חיים= צחור זאב, חזן- תנועת חיים: השומר הארצי, הקיבוץ הארצי, מפ"ם, יד יצחק בן צבי ויד יערי, ירושלים, תשנ"ז. ציזלינג, עין חרוד וירושלים= 349

368 ציזלינג אהרון, עין חרוד וירושלים: דברים, מאמרים, רשימות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ח. קופפרשמיט, מדמדומים לאור ראשון= קופפרשמיט שמעון, מדמדומים לאור ראשון, חיפה תשס"ה. קושניר, אדם בערבה= קושניר שמעון, אדם בערבה, פרקי עלילה מחייו של יהודה אלמוג, עם עובד, תל אביב, קינן, לא נרגע הרעב= קינן עירית, לא נרגע הרעב: ניצולי השואה ושליחי ארץ ישראל, גרמניה , עם עובד, תל אביב, תשנ"ז. קנטור, בעצמם הם כותבים= קנטור אפרת, "בעצמם הם כותבים להם שיר", עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד , ירושלים, תשס"ח. קמינסקי, דפוסי קבורה ואבל= קמינסקי תמר, דפוסי קבורה ואבל בתנועה הקיבוצית הכללית כאספקלריה להוויה הקולקטיבית המגוונת והמשתנה: , חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ג. קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט= קמיר אורית, פמיניזם, זכויות ומשפט, משרד הבטחון, תל אביב, קריץ, הגורמים בהתהוותו= קריץ מיקי, הגורמים בהתהוותו של החינוך המשותף והתלכדותם, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ב. קרמנץ, איך מרגישים= קרמנץ ג'יל )תרגום מאנגלית: לדרר עליזה(, איך מרגישים כאשר ההורים מתגרשים, סער, תל אביב, תש"ן. קשת, המחתרת הנפשית= קשת שולה, המחתרת הנפשית: על ראשית הרומן הקיבוצי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, רבין, הולכת בדרכו= רבין לאה, הולכת בדרכו, ידיעות אחרונות, תל אביב, רבין, כל הזמן אשתו= רבין לאה, כל הזמן אשתו, עידנים וידיעות אחרונות, תל אביב, תשמ"ח. רובין, קץ החיים= רובין ניסן, קץ החיים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, רובינשטיין, אכיפת מוסר= רובינשטיין אמנון, אכיפת מוסר בחברה מתירנית, שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"ה. רוזין, מה זה בכלל פמיניזם= רוזין טלי, מה זה בכלל פמיניזם? ואיך קרה שאנחנו לא יודעות על זה כלום, תל אביב, תשס"א. רוזנברג-פרידמן, מהפכניות= רוזנברג-פרידמן לילך, מהפכניות בעל כורחן, יד בן צבי, ירושלים, תשס"ה. רוזנברג-פרידמן, נשים ומגדר= רוזנברג-פרידמן לילך, נשים ומגדר בציונות הדתית: ארגון התיישבות וביטחון, , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ב. 351

369 רוזנר, שור ואחרים, אפיקי הסוציאליזם הקיבוצי= רוזנר מנחם, שמעון שור ואחרים )עורכים(, אפיקי הסוציאליזם הקיבוצי: דמיון ושוני בין התנועות הקיבוציות, ספריית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשמ"ט. רון-פולני, פרובלמת החינוך= רון-פולני יהודה, פרובלמת החינוך החדש בארץ ישראל, מרכז החלוץ העולמי והועד הפועל של ברית הנוער, וורשה תר"ץ. רז, אברהם סוסקין= רז גיא, אברהם סוסקין: רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות והמוזיאון הישראלי לצילום ע"ש אלי למברגר, תל אביב, רז, עיניים שראו את סוסקין= רז גיא, עיניים שראו את סוסקין: תצלומי סטודיו של אברהם סוסקין: , בית האמנים, תל אביב, תשנ"ט. רזי, ילדי ההפקר= רזי תמי, ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, עם עובד, תל אביב, תשס"ט. רייכנשטיין, שבילי שדות= רייכנשטיין שלמה, שבילי שדות, עם עובד, תל אביב, רייכנשטיין, ראשית= רייכנשטיין שלמה, ראשית, עם עובד, תל אביב, ריץ', ילוד אשה= ריץ' אדריאן )תרגום עברי: גיא כרמית(, ילוד אשה, עם עובד, תל-אביב, רפפורט, על הפמיניזם= רפפורט גיזי, על הפמיניזם ומתנגדיו, דביר, תל אביב, רשף ודרור, החינוך העברי= רשף שמעון ודרור יובל, החינוך העברי בימי הבית הלאומי , מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ט. שדמי, הקומונה הישראלית= שדמי מנחם, הקומונה הישראלית ברצף ההיסטורי, אל"ף, תל אביב, תשמ"ה. שוהם, חגחגות הפורים בתל-אביב= שוהם חזקי, חגיגות הפורים בתל-אביב : עיון מחודש במשמעותם של סמלים, מסורת וספירה ציבורית בתרבות עממית ציונית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ו. שוע, אל ארץ חדשה= שוע צבי, אל ארץ חדשה אתה עובר: ההגדה הקיבוצית של פסח ותולדותיה, שיטים- מכון החגים, בית השיטה, תשע"א שושני, הקבוצה והקבוץ= שושני אליעזר, הקבוצה והקבוץ בישראל, דבר, תל אביב, תשל"ג. שחם, ניתוח משווה= שחם צפרירה, ניתוח משווה בין נשות הדור הראשון והשלישי בקיבוץ, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת סאסקס- אנגליה, שילה, אתגר המגדר= שילה מרגלית, אתגר המגדר, ירושלים, תשס"ז. שילה, נסיכה או שבויה= 351

370 שילה מרגלית, נסיכה או שבויה? : החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, , חיפה, תשס"ב. שכטר, רחל כמנלסון שזר= שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד. שמיר, ילדי טהרן= שמיר גדית, ילדי טהרן: מפרוץ מלחמת העולם השנייה, י' גולן, תל-אביב, תש"ן. שמעון, מקטרים בבמות= שמעון לוי, מקטרים בבמות, אור עם, תל אביב, שנקלובסקי, חזון ומציאות= שנקלובסקי )רגב( זהבית, חזון ומציאות בתליך בינוי אומה: ילדות וילדי עיר בשנות הבית הלאומי ) (, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ט. שפירא )עורכת(, העפלה= שפירא אניטה )עורכת(, העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, עם עובד והעמותה לחקר מערכות ישראל ע"ש שאול אביגור באוניברסיטת תל-אביב, תל- אביב, תש"ן. שפירא, ברל= שפירא אניטה, ברל, כרך א', תל אביב, שפר, חברה בצמיחתה= שפר זאב, חברה בצמיחתה: הקיבוץ, עם עובד, תל אביב, תשכ"א. שפרבר, מנהגי ישראל= שפרבר דניאל, מנהגי ישראל, מקורות ותולדות, כרכים ג', ו', מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"ה. שקד, הסיפורת העברית= שקד גרשון, הסיפורת העברית , כרך ב'- בארץ ובגולה, הקיבוץ המאוחד וכתר, ירושלים, תשמ"ג. שריג, הגדעונים= שריג גבי, הגדעונים באוניות ההעפלה, המרכז לתולדות כוח המגן ההגנה, ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין, רמת אפעל, ששון-לוי, זהויות במדים= ששון-לוי אורנה, זהויות במדים: גבריות ונשיות בצבא הישראלי, י"ל מאגנס, ירושלים, תשס"ו. שרת, קומה אחא= שרת רינה, קומה אחא: דרך רבקה שטורמן במחול, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תדהר )עורך(, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב= תדהר דוד )עורך(, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו: דמויות ותמונות, ספריית ראשונים, תל אביב, )14 כרכים(, תש"ח- תשל"א. תובל-משיח, זהות, מגדר וסטטוס= תובל-משיח רבקה, זהות, מגדר וסטטוס בסיפורי חיים של נשים וגברים בישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, שליחות לגולה= ---, שליחות לגולה ,יד טבנקין-רמת אפעל,

371 החברה בקיבוץ= ---, החברה בקיבוץ, גבעת חביבה, הקיבוץ המאוחד ---, הקיבוץ המאוחד: ילקוט מקורות, למורה, לתלמיד, למדריך, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשכ"א. מאמרים: אבן זהר, הצמיחה וההתגבשות= אבן זהר איתמר, הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ-ישראל ", קתדרה 16 )תש"ם(, עמ' אופז, שאלת האשה, תשס"ב= אופז אביבה, "'שאלת האשה' וקולן של נשים בחברה החלוצית לאורו של ספר הקבוצה", ישראל 1 )אביב תשס"ב(, עמ' אופז, שאלת האשה, תש"ס= אופז אביבה, "'שאלת האשה' וקולן של נשים בחברה החלוצית לאור הקובץ 'קהיליתנו' ", קתדרה 45 )ניסן תש"ס(, עמ' אופז, ספר הקבוצה= אופז אביבה )מבואות והארות(, ספר הקבוצה, קבוצת השרון תרפ"ב-תרצ"ו, הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, יד בן צבי, ירושלים, תשנ"ו. אופז, ארבעה מייסדים ומנהיגים= אופז גד, "ארבעה מייסדים ומנהיגים- מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק", עידן 17 )תשנ"ג(, עמ' אייזנשטדט, התאחדות נשים עבריות= אייזנשטדט מימי, "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל", בתוך: כתבן אייל, שילה מרגלית, הלפרין-קדרי רות )עורכים(, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע"א, עמ' איל, חדר- בית= איל עמיר, "חדר- בית: אידיאולוגיה ותכנון בדירת המגורים בקיבוץ", קתדרה 45 )ניסן תש"ס(, עמ' אלבוים-דרור, האשה הציונית= אלבוים-דרור רחל, "האשה הציונית האידאלית" בתוך: עצמון יעל )עורכת(, התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים, תשס"א, עמ' אלבוים-דרור, נשים באוטופיות= אלבוים- דרור רחל, "נשים באוטופיות הציוניות", קתדרה 66 )טבת תשנ"ג(, עמ' אלמוג, חלוצה, צברית, עקרת בית, יאפית= אלמוג עוז, "חלוצה, צברית, עקרת בית, יאפית: שינויים בדמות האשה הישראלית ובמעמדה החברתי", בתוך: ביקורת ופרשנות 39 )קובץ מיוחד בעריכת טובה כהן בנושא האשה הישראלית(, )9000(, עמ' אלעד, כל בחור וטוב= אלעד עפרה, "כל בחור וטוב לנשק- בחורה, על המשמר!", בתוך: ויץ יחיעם )עורך(, פלמ"ח- שתי שיבולים וחרב, משרד הבטחון-תל אביב, תש"ס, עמ' אלרואי, נשים בארץ ישראל= 353

372 אלרואי גור, "נשים בארץ ישראל בתקופת המנדט: היבטים דמוגרפיים", בתוך: כתבן אייל, שילה מרגלית, הלפרין-קדרי רות )עורכים(, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע"א, עמ' אלרואי, חלוצים אובדי דרך= אלרואי גור, "חלוצים אובדי דרך? סוגיית ההתאבדות על סדר יומן של העליות השנייה והשלישית, יהדות זמננו 13 )תשנ"ט(, עמ' אסף, הפילוג בקיבוץ המאוחד= אסף יוסי, "הפילוג בקיבוץ המאוחד: תש"ט שנת ההכרעה", יהדות זמננו 7 )תשנ"ב(, עמ' בובר-אגסי, מעמד האשה= בובר-אגסי יהודית, "מעמד האשה בדת", בתוך: יזרעאלי דפנה, פרידמן אריאלה ושריפט רות )עורכות(, נשים במלכוד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ב, עמ' בויארין, נשף המסכות= 11 תיאוריה ובקורת בויארין דניאל, "נשף המסכות הקולוניאלי: ציונות, מגדר, חיקוי",,)1447( עמ' בן ארצי, האם שינו= בן ארצי יוסי, "האם שינו חקר נשים ומגדר את יחסנו להבנת ההיסטוריה של העליה וההתיישבות", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן -רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' בן ארצי, בין האיכרים לפועלים= בן ארצי יוסי, "בין האיכרים לפועלים: האשה בראשית ההתיישבות בארץ ישראל ) (", בתוך: עצמון יעל )עורכת(, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים, תשנ"ה, עמ' בר-און יערה, המשפחה בקיבוץ= בר-און יערה, "המשפחה בקיבוץ", בתוך: קליינברג אביעד )עורך(, על אהבת אם ועל מורא אב, מבט אחר על המשפחה, אוניברסיטת תל אביב וכתר, תל אביב, 9009, עמ' בר גיל, התנועה, הקיבוץ ועליית הנועא= בר גיל שלמה, "התנועה, הקיבוץ ועליית הנוער", בתוך: חלמיש אביבה וצור מוקי )עורכים(, מאה שנות קיבוץ: סיפורה של התנועה הקיבוצית, יד בן צבי, ירושלים, 9010, עמ' ברלוביץ, לטיבו של= ברלוביץ יפה, "לטיבו של הנראטיב הציוני הנשי: התחלת מאה/ סוף מאה, הקול הביקורתי החתרני", בתוך: בר-אל יהודית, שוורץ יגאל והס תמר )עורכים(, בין ספרות לחברה: עיונים בתרבות העברית החדשה: מאמרים מוגשים לגרשון שקד, ירושלים, 9000, עמ' ברנר, מגויסי התנועה= ברנר אורי, "מגויסי התנועה הקיבוצית בפלמ"ח )סקירה ראשונית וחלקית(", בתוך: דרך שלמה )עורך(, שורשים א' )תשל"ט(, עמ' ברנשטיין, השמעת הקול הנשי= ברנשטיין דבורה, "השמעת הקול הנשי ומגדור העבר- קווים לדמיון מתפתח", קתדרה 111 )טבת תשס"ו(, עמ' ברנשטיין, בין האשה- האדם= ברנשטיין דבורה, "בין האשה- האדם ובין אשת הבית: אשה ומשפחה בציבור הפועלים היהודי העירוני בתקופת היישוב", בתוך: א' רם )עורך(, החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב, ברירות, 1443, עמ' ברנשטיין, חקר נשים= 354

373 ברנשטיין דבורה, "חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית: נקודות מוצא, כוונים חדשים ותובנות שבדרך", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן-רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' ברנשטיין, קולות מן הגרעין הקשה= ברנשטיין דבורה, "קולות מן הגרעין הקשה- מסיפוריהן של צעירות העלייה השנייה", בתוך: עצמון יעל )עורכת(, התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, תל אביב, תשס"א, עמ' ברנשטיין, פועלות וחלוצות= ברנשטיין דבורה, "פועלות וחלוצות בעלייה השנייה- תקוות ואכזבות", עידן 11, ירושלים,,1419 עמ' גוברין, בשבחי הז'אנר= גוברין נורית, "בשבחי הז'אנר. ברנר כמטפחו וכמעודדו של הז'אנר הארץ ישראלי", בתוך: דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, חטיבה ג', ירושלים, 1416, עמ' גולן, הדרך לעין חרוד= גולן חיים, "הדרך לעין חרוד", שורשים ח' )תשנ"ד(, עמ' גלבר, תיעוד בעל פה= גלבר יואב, "תיעוד בעל פה כמקור היסטורי", דפים לחקר תקופת השואה ז' )1414(, עמ' גרנית-הכהן, חשבון ציבורי= גרנית-הכהן ענת, "חשבון ציבורי או חשבון פרטי- מקרה מבחן: אימבות מהיישוב בכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה", בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' דומקה, בורגנים בחברה שיתופית= דומקה אליעזר, "בורגנים בחברה שיתופית, קליטת יוצאי גרמניה בחברה הקיבוצית )'חבר הקבוצות' ו'הקיבוץ הארצי'(", קתדרה 115 )ניסן תשס"ו(, עמ' דר וקמחי, נשים צעירות= דר יחזקאל וקמחי שאול, "נשים צעירות בארגון עברי: הבדלי מגדר בתפיסת האיכות של השירות הסדיר בצה"ל", סוציולוגיה ישראלית ד' )תשס"ב- 9009(, עמ' דרור, תולדות החינוך העברי= 1 דרור יובל, "תולדות החינוך העברי ה"פרטי"- המגזרי וה"מעין ציבורי" בתקופת היישוב", בתוך: איכלוב אורית )עורכת(, הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל, תל אביב, תש"ע, עמ' דרור, גידול מסגרות= דרור יובל, "גידול מסגרות "החינוך המשותף", בתוך: דרור יובל )עורך(, החינוך הקיבוצי בסביבתו, רמות- אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשנ"ז דרור, מגמות ותמורות= דרור יובל, "מגמות ותמורות במחקר ההיסטורי, החברתי והחינוכי של הקיבוץ", קתדרה 77 )תשנ"ו(, עמ' דרור, החינוך החסרתי= דרור יובל, "החינוך החברתי- ערכי ב'זרם העובדים' בתקופת המנדט הבריטי ) (- מעבר לחינוך עכשווי", דור לדור ו' )תשנ"ד (. הרצוג, ארגוני נשים= הרצוג חנה, "ארגוני נשים בחוגים האזרחיים- פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב", קתדרה 70 )טבת תשנ"ד(, עמ'

374 ויצטום ומלקינסון, שכול והנצחה= ויצטום אליעזר ומלקינסון רות, "שכול והנצחה: הפנים הכפולות של המיתוס הלאומי", בתוך: מלקינסון, רובין, ויצטום )עורכים(, אובדן ושכול בחברה הישראלית, משרד הבטחון, ירושלים,,1443 עמ' זוהר, הקיבוץ כתיאטרון קדוש= זוהר אוריאל, "הקיבוץ כתיאטרון קדוש- על משמעות הקדושה בחברת התיאטרון הקיבוצית ובחברת התיאטרון האוניברסאלית", שדמות 19 )תל אביב 1413(, עמ' זוהר, שוות, אבל פחות= זוהר רקפת, "שוות, אבל פחות", פנים 14 )חורף 9009(, עמ' זיסנויין, מדיניות החינוך היהודי= זיסנויין דוד, "מדיניות החינוך היהודי בישראל מימי היישוב ועד ימינו", בתוך: דרור יובל, נבו דוד, שפירא רנה )עורכים(, תמורות בחינוך, קווים למדיניות החינוך בישראל לשנות האלפיים, רמות- אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג- 9903, עמ' חזן, מאבקן של= חזן מאיר "מאבקן של נשות קיבוץ עין חרוד על השתתפותן בשמירה", בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' חלמיש, אלה תולדות= חלמיש אביבה, "אלה תולדות הקיבוץ: סיכום ביניים", ישראל 15 )אביב תשס"ט(, עמ' יזרעאלי, תנועת הפועלות= )תמוז 39 קתדרה 1497", יזרעאלי דפנה, "תנועת הפועלות בארץ ישראל מראשיתה עד תשס"ד(, עמ' יזרעאלי וברנשטיין, הפועלת בעלייה השנייה= יזרעאלי דפנה וברנשטיין דבורה, "הפועלת בעלייה השנייה", בתוך: ברטל ישראל, צחור זאב וקניאל יהושע )עורכים(, העלייה השנייה- מחקרים, ירושלים, תשנ"ח, עמ' יעקבא ושי, יומנים מתקופת העלייה השלישית= יעקבא מאירה ושי לביא, "יומנים מתקופת העלייה השלישית- היומן הקבוצתי של 'אחוה' ויומנו האישי של דב בלומברג" קתדרה 113 )תשרי תשס"ה(, עמ' הכהן, על איסור ניאוף= הכהן אביעד, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות: 'לבריט הבט ואל תפן ליצר", פרשת ואתחנן, גליון 19, אתר דעת, תשס"ב. הכהן, בין שני עולמות= הכהן דבורה, "בין שני עולמות- הנרייטה סאלד ורחל ינאית בן צבי על קליטת עליית הנוער בשנות השלושים" קתדרה )9001(, 41 עמ' טל, מ'חזית כעורף'= טל דוד, "מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא- לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות", בתוך: בר-און מרדכי וחזן מאיר )עורכים(, עם במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן והעמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים, תשס"ז, עמ' כהן, מנשים באהל תברך= כהן טובה, "מנשים באהל תברך"- האמנם? מרים, דבורה ואסתר כנשים מנהיגות בחברה פטריארכאלית", בתוך: עמית חנה )עורכת(, אחריו: על מנהיגות ומנהיגים, משרד הבטחון, ירושלים, תש"ס, עמ'

375 כהן-לוינובסקי, פינוי אוכלוסייה= כהן-לוינובסקי נורית, "פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת: שלושה קיבוצים כמקרי מבחן", בתוך: בר-און מרדכי וחזן מאיר )עורכים(, עם במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד בן צבי, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן והעמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, ירושלים, תשס"ז, עמ' כצנלסון, פרקים לתולדות= כצנלסון ברל, "פרקים לתולדות תנועת הפועלים", כצנלסון, כתבים, כרך 11, תל אביב, כתבן וברטל, איך חוק נולד= כתבן אייל וברטל נירה, "איך חוק נולד? על פקודת המיילדות, מגדר והסדרה פרופסיונאלית בתקופת המנדט", בתוך: כתבן אייל, שילה מרגלית, הלפרין-קדרי רות )עורכים(, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע"א, עמ' לבנת, דמות החלוצנ= לבנת חנה, "דמות החלוצה בספרות הילדים העברית של שנות השלושים, בתוך: ביקורת ופרשנות 39 )קובץ מיוחד בעריכת טובה כהן בנושא האשה הישראלית(, )9000(, עמ' לייסנר, ללדת ועוד איך= לייסנר אומי, "ללדת ועוד איך: חוקי הלידה הלאומיים בתקופת המנדט", בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' מאלי, העידן של הזמנים= מאלי יוסי, "העידן של הזמנים: המהפכה התרבותית בהיסטוריוגרפיה החדשה", זמנים 100 )סתיו 9007(, עמ' מאור, היעדים והאמצעים= מאור ענת, "היעדים והאמצעים של מדיניות ההעדפה המתקנת", בתוך: מאור ענת )עורכת(, העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל, רמות- אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ה, עמ' מאיר-גליצנשטיין אסתר, אידיאולוגיה, תרבות ומגדר= מאיר-גליצנשטיין אסתר, "אידיאולוגיה, תרבות ומגדר: עולות מעיראק בקיבוץ בשנות הארבעים", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן -רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' מינץ, לא רק סמלים משם= מינץ מתתיהו, "רק לא סמלים משם ו'יחידי סגולה' מכאן: עיון במאמרו של מאיר יערי 'סמלים תלושים", עיונים בתקומת ישראל )9003(, 13 עמ' מלמן, שוליים ומרכז= מלמן בילי, "שוליים ומרכז: היסטוריה של נשים והיסטוריה של מגדר", בתוך: באומגרטן אלברט, כהן ג'רמי ומנדלסון עזרא )עורכים(, לזכור וגם לשכוח: מבט ישראלי אל העבר היהודי )ציון ע'ד(, ירושלים, תשס"ט, עמ' מלמן, מותה של סוכנת= מלמן בילי, "מותה של סוכנת: מגדר, זיכרון והנצחה", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן- רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' מלמן, מן השוליים= מלמן בילי, "מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדור וארץ ישראליות ", ציון ס"ב )תשנ"ז(, עמ' מלמן, למלאך ההיסטוריה= 357

376 ממן, קרעי גלות= ממן י., "קרעי גלות" בית הקברות במרוקו ובישראל כסמל לשינוי הזהות העדתית", בתוך: קשתי יצחק ואיזיקוביץ רבקה )עורכים(, פנים משתקפות במראה: תרבויות בישראל בשנות התשעים )1446(, הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, עמ' מרגלית-שטרן, בין חוק הטבע לדין התנועה= מרגלית-שטרן בת-שבע, "בין 'חוק הטבע' ל'דין התנועה'- אימהות ואל- אימהות בחברה הציונית בארץ ישראל ) (, בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' מרגלית-שטרן, הוא הלך בשדות= מרגלית-שטרן בת- שבע, "הוא הלך בשדות- והיא? ה'עברייה' בעיני עצמה ובני דורה", בתוך: הכהן דבורה )עורכת(, ישראל 16 )סתיו תש"ע- 9004(, עמ' נווה, לב הבית= נווה חנה, "לב הבית, לב האור: דיוקן המשפחה בספרות העברית החדשה", בתוך: קליינברג אביעד )עורך(, על אהבת אם ועל מורא אב, מבט אחר על המשפחה, אוניברסיטת תל אביב וכתר, תל אביב, 9009, עמ' ניר, ראשית הקיבוץ= ניר הנרי, "ראשית הקיבוץ:שני העשורים הראשונים", בתוך: חלמיש אביבה וצמרת צבי )עורכים(, הקיבוץ- מאה השנים הראשונות, )עידן 95(, יד בן צבי, ירושלים, תש"ע, עמ' ניר, מה העיק עליהן= ניר הנרי, "מה העיק עליהן? האשה בהתיישבות העובדת בתקופת היישוב", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן- רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' ניר, מרות ודמוקרטיה= ניר הנרי, "מרות ודמוקרטיה בקיבוץ: גוני ארגון ואידיאולוגיה בתנועות הקיבוציות", יהדות זמננו 7 )תשנ"ב(, עמ' ניר, מעמדה של הלשון= מלמן בילי, "למלאך ההיסטוריה יש מין: היסטוריה של נשים, היסטוריה ופוליטיקה -1443,"1410 זמנים )חורף,)1443 עמ' ניר רפאל, "מעמדה של הלשון העברית בתהליך התחייה הלאומית", בתוך: שביט זהר )עורכת(, תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים, תשנ"ט, כרך 6, עמ' סטולר-ליס ושוורץ, ההיגיינה של= סטולר-ליס שחלב, שפרה שוורץ, "'ההיגיינה של חיי האישה לתקופותיה' מגדר, לאומיות ועבודה בכתביה של רופאת הנשים ד"ר מרים אהרונובה ) (, בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' סטולר-ליס, כך אגדל= סטולר-ליס שחלב, "כך אגדל תינוק ציוני, הבניית התינוק והאם הארץ-ישראליים באמצעות ספרי הדרכה להורים", עיונים בתקומת ישראל )9003(, 13 עמ' ספרן, מאבק בין-לאומי= ספרן חנה, "מאבק בין-לאומי, ניצחון מקומי: רוזה וולט שטראוס והשגת זכות בחירה לנשים, , בתוך: שילה מרגלית, קרק רות וחזן-רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' עמיר, עיצוב זהות= 358

377 עמיר א., "עיצוב זהות בחברת מהגרים", בתוך: לאור רנה ומן דבורה )עורכות(, רב-גוניות ורב- תרבותיות בחברה הישראלית, הקתדרה לחינוך לערכים, לסובלנות ולשלום, אוניברסיטת בר- אילן, 1444, עמ' עפרון, אחיות, לוחמות ואמהות= עיונים 1491", עפרון יונית, "אחיות, לוחמות ואמהות, אתוס ומציאות במבחן בנות דור בתקומת ישראל 10 )תש"ס (, עמ' עצמון, היהדות וההדרה= עצמון יעל, "היהדות וההדרה של נשים מן הזירה הציבורית", בתוך: עצמון יעל )עורכת(, אשנב לחייהו של נשים בחברות יהודיות, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1445, עמ' פוגל-ביז'אוי, מרים ברץ= פוגל-ביז'אוי סילביה, "מרים ברץ לא גרה כאן יותר אבל נינותיה- כן", בתוך: חלמיש אביבה וצור מוקי )עורכים(, מאה שנות קיבוץ: סיפורה של התנועה הקיבוצית, יד בן צבי, ירושלים,,9010 עמ' פוגל-ביז'אוי, קיבוץ ומגדר= פוגל-ביזאוי סילביה, "קיבוץ ומגדר: האתגר הניאו-ליברלי", בתוך: פוגל- ביזאוי סילביה )עורכת(, באות משתיקה, הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, תל אביב, 9004, עמ' פוגל-ביז'אוי, משפחות בישראל= פוגל-ביז'אוי סילביה, "משפחות בישראל בין משפחתיות לפוסט מודרניות", בתוך: יזרעאלי דפנה, פרידמן אריאלה, כלב- דהאן הנרייט ועוד )עורכות(, מין, מגדר ופוליטיקה, תל אביב, 1444 עמ' פוגל-ביז'אוי, נשים בקיבוץ= פוגל-ביז'אוי סילביה, "נשים בקיבוץ: חברות או אמהות?", בתוך: החברה הקיבוצית: שינוי והמשכיות, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ג, עמ' פוגל-ביז'אוי, חלוקת העבודה= פוגל-ביז'אוי סילביה, "חלוקת העבודה והסמכויות בין המינים בקיבוץ: הסברים תיאורטיים", בתוך: החברה הקיבוצית: שינוי והמשכיות, יחידה 7, פרק 7, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ג, עמ', פוגל-ביז'אוי, האמנם בדרך לשוויון= פוגל-ביז'אוי סלביה, "האמנם בדרך לשוויון? מאבקן של הנשים לזכות הבחירה ביישוב היהודי בארץ ישראל: ", מגמות ל'ד, )1449(, 9 עמ' פוגל-ביז'אוי, אימהות ומהפכה= פוגל-ביז'ואי סילביה, "אימהות ומהפכה, המקרה של נשים בקיבוץ ) (, שורשים ו' )תשנ"א(, עמ' פז-ישעיהו, אנשים ובעיקר נשים= פז-ישעיהו אביגיל, "אנשים ובעיקר נשים בגדוד העבודה", ישראל 5 )אביב תשס"ד(, עמ' פיינר, האשה היהודייה= פיינר שמואל, "האשה היהודייה המודרנית", בתוך: ברטל ישראל וגפני ישעיהו )עורכים(, ארוס, אירוסין ואיסורים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1441, עמ' פלגי, אישה בקיבוץ= פלגי מיכל, "אישה בקיבוץ", בתוך: אברהמי אלי )עורך(, לקסיקון הקיבוץ, יד טבנקין, רמת אפעל, תשנ"ח, עמ' פפרמן, שתיקתה של= פפרמן טליה, "שתיקתה של אישה מדברת: שתיקת נשים, דיבור ומעשה על פי 'חיי פועלת בארץ' )1435(, מאת הניה פקלמן", בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: 359

378 מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' צור, טיפוסו העולים= צור מוקי, "טיפוסי העולים ודיוקנם החברתי-תרבותי", בתוך: ברטל ישראל )עורך(, העלייה השנייה: מחקרים, ירושלים, 1447, עמ' צור, פחד המוות= צור מוקי, "פחד המוות ופחד החיים- עם משפחת בוסל", שורשים י' )תשנ"ז(, עמ' ציזלינג, עין חרוד= ציזלינג ענת, "עין חרוד", בתוך: ענר זאב )עורך(, סיפורי קיבוצים, סיפורם של ארבעים קיבוצים, משרד הבטחון- תל אביב, 1441, עמ' קאבאליון, רציפות ותפניות= קאבאליון גבריאל, "רציפות ותפניות בחינוך המיני", הד החינוך )יוני 9010(, עמ' קאבאליון, הרקע למיסוד= קאבאליון גבריאל, "הרקע למיסוד החינוך המיני וההסברה המינית בישראל", במכללה 14 )תשס"ז(, עמ' קינן, בין קיבוצים למושבים= קינן עפרה, "בין קיבוצים למושבים- שתי דרכים בקליטת עלייה בעשור הראשון למדינת ישראל", קתדרה 119 )תמוז תשס"ד(, עמ' קלקין-פישמן, השפה המשותפת= קלקין-פישמן דבורה, "השפה המשותפת: גורם מלכד?" בתוך: קשתי יצחק ואיזיקוביץ' רבקה )עורכים(, בתוך: פנים משתקפות במראה: תרבויות בישראל בשנות התשעים, רמות- אוניברסיטת תל-אביב, תל אביב, 1446, עמ' קניג יאיר, ייצוג הולם= קניג-יאיר ציונה, "ייצוג הולם והעדפה מתקנת של נשים", בתוך: ענת מאור )עורכת(, העדפה מתקנת והבטחת ייצוג בישראל, תל אביב, תשס"ה. רובין, אבל בקיבוץ לא דתי= רובין ניסן, "אבל בקיבוץ לא דתי: שימוש בסמלים מקודשים בחברה חילונית", מגמות ל'א,)1411( עמ' רובין, מבנה חברתי= רובין ניסן, "מבנה חברתי ודפוסי אבל", חברה ורווחה ז' )תשמ"ז(, עמ' רובין, אובדן ושכול= רובין שמשון, "אובדן ושכול: ציוני דרך בתיאוריה, מחקר וטיפול", בתוך: מלקינסון, רובין, ויצטום )עורכים(, אובדן ושכול בחברה הישראלית, משרד הבטחון, ירושלים, 1443, עמ' רוזנברג-פרידמן, בנות אלוהים= רוזנברג-פרידמן לילך, "בנות אלוהים או בנות אדם"? לשאלת זהותן של נשות היישוב בהעפלה", ישראל 11 )סתיו תשע"ב(, עמ' רוזנברג-פרידמן, שמרנות פורצת דרך= רוזנברג-פרידמן לילך, "שמרנות פורצת דרך: לדמותן של מנהיגות ציוניות-דתיות בתקופת היישוב", בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' רוזנברג-פרידמן, עדה סרני= רוזנברג-פרידמן לילך, "עדה סרני גיבורה בלתי נשכחת?: לשאלת מקומה של עדה סרני בזיכרון הקיבוצי, קתדרה 137 )סתיו 9010(, עמ'

379 רוזנברג-פרידמן, הגברת בשמלה השחורה= רוזנברג-פרידמן לילך, "הגברת בשמלה השחורה': מאפייני מנהיגותה של עדה סרני, כראש המוסד לעלייה ב' באיטליה", עלי זית וחרב י )9010(, עמ' רוזנברג-פרידמן, משימה לאומית= רוזנברג-פרידמן לילך, "משימה לאומית מסלול להעצמה נשית? המקרה של שליחות קק"ל בתקופת היישוב", מורשת ישראל, 6 )מאי 9004(, עמ' רוזנברג-פרידמן, מפעל השליחות= רוזנברג-פרידמן לילך, "מפעל השליחות הדתיות לאירופה בשנים : יצירה נשית?", איגוד: מבחר מאמרים במדעי היהדות, ב', יוני 9004, עמ' רוזנברג-פרידמן, לסוגיית תפיסת האשה= רוזנברג-פרידמן לילך, "לסוגיית תפיסת האשה והמשפחה בחברה הקיבוצית: המקרה של פינוי נשים וילדים במלחמת העצמאות", ירושלים וארץ ישראל )9001(, עמ' רוזנברג-פרידמן, מבט עכשווי על= רוזנברג-פרידמן לילך,"מבט עכשווי על יוזמות פמיניסטיות של נשים דתיות בתקופת היישוב", בתוך: טובה כהן )עורכת(, להיות אישה יהודיה, קובץ רביעי, ירושלים תשס"ז, עמ' רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט= רוזנברג-פרידמן לילך, "זהויות בקונפליקט בין שואה לתקומה: שליחות היישוב בריכוזי שארית הפליטה באירופה", ישראל 11 )אביב תשס"ז(, עמ' רוזנהויז, גברים ונשים= רוזנהויז יהודית, "גברים ונשים ביד הלשון", פנים )9007(, 33 עמ' רוסמן, להיות אשה יהודיה= רוסמן משה, "להיות אשה יהודיה בפולין-ליטא בראשית העת החדשה", ברטל ישראל וגוטמן ישראל )עורכים(, קיום ושבר- יהודי פולין לדורותיהם, ירושלים, תשס"א, עמ' רמון, אשה-אדם= רמון עינת, "אישה-אדם: גישתו של א"ד גורדון לשוויון נשים והשפעתו על מנהיגות העלייה השנייה", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' שביד, תרבות החג= שביד אליעזר, "תרבות החג בתנועה הקיבוצית ביחסה למסורת ישראל" מחקרי חג 1 )תשנ"ז(, עמ' שביט, בנייתה של= שביט זהר )מחברת ועורכת ראשית(, "בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל", כרך חמישי, בתוך: תולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, ירושלים, שביט, הצבר= שביט יעקב, "הצבר- קבוצה דורית סוציו-תרבותית או דמות מיתולוגית?, קתדרה 16 )טבת תשנ"ח(, עמ' שור, רוזנר וכהן, האסיפה הכללית= שור שמעון, רוזנר מנחם וכהן ניסים, "האסיפה הכללית בקיבוץ- נקודת מבט אחרת", שורשים ה' )תשמ"ו(, עמ' שור, הקיבוץ ובניין האומה= שור שמעון, "הקיבוץ ובניין האומה הישראלי: בעיית הפריודזאציה", הקיבוץ )1476(, 9-3 עמ' שורץ ושחורי-רובין, הסתדרויות נשים= 361

380 שורץ שפרה ושחורי-רובין רבקה, "הסתדרויות נשים למען אימהות וילדים בארץ ישראל: פועלן של 'הדסה', 'הסתדרות נשים עבריות' ו'ויצ"ו' להקמת תחנות לאם ולילד )'טיפת חלב'(, ", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות, חזן- רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' שחם, בין נשות= שחם צפרירה, "בין נשות דור המייסדים לנשות הדור השלישי בקיבוץ עין חרוד", בתוך: פוגל- ביז'אוי סילביה )עורכת(, באות משתיקה, הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, תל אביב, 9004, עמ' שילה וכץ, מבוא למגדר בישראל= שילה מרגלית וכ"ץ גדעון, "מבוא- חברה כמעצבת מגדר ומגדר כמעצב חברה", בתוך: בתוך: שילה מרגלית, כ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, כרך א', מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר, תשע"א, עמ' שילה, קולות נשיים= שילה מרגלית, "קולות נשיים בדבר שוויון מגדרי וטובת האומה במאבק על זכות הבחירה ביישוב", בתוך: כתבן אייל, שילה מרגלית, הלפרין-קדרי רות )עורכים(, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשע"א, עמ' שילה, נשים ומגדר= שילה מרגלית, "נשים ומגדר בהיסטוריוגרפיה של העלייה הראשונה, בתוך: אתגר המגדר, ירושלים, תשס"ז, עמ' שילה, האישה= שילה מרגלית, "האישה- האם "עובדת" או "חברה" במפעל התחייה, בתוך: אתגר המגדר, ירושלים, תשס"ז, עמ' שילה, פרטי כציבורי= שילה מרגלית, "פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה", קתדרה 111 )טבת תשס"ו(, עמ' 66-91: אתגר המגדר, ירושלים, תשס"ז, עמ' שילה, חוות הפועלות= שילה מרגלית, "חוות הפועלות בכנרת, , כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השנייה", בתוך: אתגר המגדר, ירושלים, תשס"ז, עמ' שילה, זהות נשית= שילה מרגלית, "זהות נשית ומהות נשית בשיח פועלות ואזרחיות )במקום סיכום(", בתוך: אתגר המגדר, ירושלים, תשס"ז, עמ' שילה, המאבק לזכות הבחירה= שילה מרגלית, "המאבק לזכות הבחירה כאספקלריה לתפיסת האישה ביישוב ) (", מסכת חוברת ד' )תשס"ו (, עמ' שילה, לדמותה של= שילה מרגלית, "לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית, ישראל 6 )סתיו תשס"ה-,)9009 עמ' שילה, המצאת מסורת= )טבת תשס"ד(, עמ' 110 קתדרה גרסה ארצישראלית", שילה מרגלית, "המצאת מסורת' שילה, האשה העברייה= שילה מרגלית, "האשה העברייה החדשה- פנים רבות לה: השומרת כמקרה מבחן", ביקורת ופרשנות 39 )קובץ מיוחד בעריכת טובה כהן בנושא האשה הישראלית(, )9000(, עמ' שילה, מבט חדש= 362

381 שילה מרגלית, "מבט חדש על העלייה השנייה", כיוונים, )תשנ"ח(, עמ' שילה, הזהות המשתנה= שילה מרגלית, "הזהות המשתנה של האישה העברית החדשה בארץ ישראל", המכון לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל 33 )תשנ"ח(, עמ' שילה, דגניה= 34 קתדרה דגם ראשון להתיישבות שיתופית על קרקע הלאום", שילה מרגלית, "דגניה- )תשמ"ו(, עמ' שילה, עד כמה ניתן= שילה מרגלית, "עד כמה ניתן להשתמש בספרי זכרונות כמקור היסטורי", קתדרה 93 )ניסן תשמ"ב(, עמ' שירן, ברית החרב= שירן אסנת, "ברית החרב והשיבולים", בתוך: ויץ יחיעם )עורך(, פלמ"ח- שתי שיבולים וחרב, משרד הבטחון, תל אביב, תש"ס, עמ' שכטר, אימהות= שכטר תמר, "אימה ות - מחוויה אישית לביטוי ציבורי - חייה ופועלה של רחל כצנלסון-שזר", מסכת חוברת ז' )סתיו תשס"ח(, עמ' שלמון, דת וחילוניות= שלמון יוסף, "דת וחילוניות בתנועה הלאומית הציונית", ישראל )9009(, 9 עמ' שפירא, המוטיבים הדתיים= שפירא אניטה, "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה", בתוך: אלמוג שמואל, ריינהרץ יהודה ושפירא אניטה )עורכים(, ציונות ודת, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1449, עמ' שפירא, דור בארץ= שפירא אניטה, "דור בארץ", אלפיים 1440, 9, עמ' שפירא, החלום ושברו= שפירא אניטה, "החלום ושברו: התפתחותו הפוליטית של גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור, ", בדרך ג' )דצמבר 1461(, עמ' שפר ופוגל-ביז'אוי, המשפחה בקיבוץ= שפר יוסף, פוגל-ביז'אוי סלביה, "המשפחה בקיבוץ", בתוך: החברה בקיבוץ: שינוי והמשכיות, יחידה 6, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ג. שפר ופוגל-ביז'אוי, הקבוצה במקום= שפר יוסף ופוגל-ביז'אוי סלביה, "הקבוצה במקום המשפחה: שנות העשרה והעשרים", בתוך: החברה הקיבוצית: שינוי והמשכיות, יחידה 7, פרק 6, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב,.1449 ששון-לוי, חתרנות בתוך דיכוי= ששון-לוי אורנה, "חתרנות בתוך דיכוי: כינון זהויות מגדריות של חיילות בתפקידים 'גבריים'", בתוך: עצמון יעל )עורכת(, התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים, תשס"א, עמ' תדהר )עורך(, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב= תדהר דוד )עורך(, "ציזלינג אהרון", אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו: דמויות ותמונות, כרך ד' )תל אביב 1450(, עמ' תדהר )עורך(, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב= תדהר דוד )עורך(, "שלמה לביא )לבקוביץ(", אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו: דמויות ותמונות, כרך ו' )תל אביב 1455(, עמ'

382 תדהר )עורך(, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב= תדהר דוד )עורך(, "שלמה לביא )לבקוביץ(", אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו: דמויות ותמונות, כרך י'ג )תל אביב 1466(, עמ' תדהר )עורך(, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב= תדהר דוד )עורך(, "ד"ר בן ציון הראל )הירשוביץ(", בתוך: אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו: דמויות ותמונות, כרך ז' )תל אביב 1456(, עמ' Books: Addis, Russo, and Sabesta, Women Soldiers = Addis Elizabeth, Russo, Valeria E and Sabesta Lorenza (eds.), Women Soldiers, Images and Realities, New- York, Belenky, Women's Way of Knowing = Belenky OF. Mary at all, Women's Way of Knowing: The Development of Self, Voice, and Mind, New York, Blanton abd Cook, They Fought Like Demons= Blanton Deanna and Cook, Lauren M., They Fought Like Demons: Women Soldiers in the American Civil War, New-York, Caunce, Oral History= Caunce Stephen, Oral History and the Local Historian, New York, Chodorow, The Reproduction of Mothering= Chodorow Nancy, The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender: with a new face, Berkeley, Los Angeles, Cohen and Hyman, The Jewish Family= Cohen Steven M. and Paula E. Hyman (eds.), The Jewish Family: Myths and Holmes and Meier Reality,, New York and London, Gellner, Plough, Sword and Book= Gellner Ernst, Plough, Sword and Book, The Structure of Human History, University of Chicago Press, Chicago, Gerson, Family, Women and Socialzation= Gerson Menachem, Family, Women and Socialzation in The Kibbutz, U.S.A., Glenn, Unspoken= Glenn Cheryl, Unspoken: A Rhetoric of Silence, Carbondale, IL, Goldstein, War and Gender= Goldstein Joshua S., War and Gender: how Gender Shapes the War and Vice Versa, Cambridge, Grayzel, Women and the= Grayzel Susan R., Women and the First World War, Essex,

383 Graves, Labour Women= Graves M. Pamela, Labour Women: The British Working-Class Politics ,Cambridge Y., Katz, Women and Gender= Katz Shila H., Women and Gender in Early Jewish and Palestinian Nationalism, Florida, Lewis, Without a Word= Lewis Magda Gere, Without a Word: Teaching beyond Women's Silence, London, Lorber, Paradoxes of Gender= Lorber J., Paradoxes of Gender, New Haven-London, Melman (ed.), Borderlines= Melman Billie (ed.), Borderlines: Gender and Identities in War and Peace, , Routledge, New-York and London. Near, The Kibbutz Movement, 1= Near Henry, The Kibbutz Movement: A History, Vol , Oxford, Near, The Kibbutz Movement, 2= Near Henry, The Kibbutz Movement: A History, Vol , London, Passerini, Memory and Utopia= Passerini Luisa, Memory and Utopia: The Primacy of Intersubjectivity, UK: Equinox Publishing, Parson and Bales, Family: Socialization and= Parson Talcott and Robert F. Bales, Family: Socialization and Interaction Process, New York, Pearlman, Collective Adventure= Pearlman Maurice-Moshe, Collective Adventure: An Information Account of the Communal Settlements of Palestine, London, Rosenblatt, Walsh and Jackson, Grief and Mourning= Rosenblatt Paul, Walsh Patricia, Jackson Douglas, Grief and Mourning in Cross- Cultural Perspective, HRAF Press. Rustad, Women in Khaki= Rustad Michael, Women in Khaki, The American Enlisted Woman,, Santa Barbara, Silverman, Widow-to-Widow= Silverman Phyllis, Widow-to-Widow, Springer, New York, Spiro, Gender and Culture= Spiro E. Melford, Gender and Culture: Kibbutz Women Revisited, Carolina, Durham, North 365

384 Spiro, Kibbutz, Venture in= Spiro E. Melford, Kibbutz, Venture in Utopia, Schocken Books, New York, Stites, The Women's Liberation Movement= Stites Richard, The Women's Liberation Movement in Russia: Feminism, Nihilism and Bolshevism , New Jersey, Tiger and Shepher, Women in= Tiger Lionel and Joseph Shepher, Women in the Kibbutz, New York, Yuval-Davis, Gender and Nation= Yuval-Davis Nira, Gender and Nation, Thousand Oaks and New Delhi, London, Wachtel, Between Memory= Wachtel Nathan, Between Memory and History, Chur, Switzerland, 1990 Warshofsky-Lapidus, Women in Soviet Society= Warshofsky-Lapidus Gail, Women in Soviet Society: Equality, Development and Social Change, Berkeley, Los Angeles and London, Weedon, Feminist Practice= Weedon Chris, Feminist Practice and Poststructuralist Theory, Oxford, Yellin, Our Mothers' War= Yellin Emily, Our Mothers' War, American Women at Home and at the Front During World War II, New York, Yow, Recording Oral History= Yow Valerie Raleigh, Recording Oral History, Lanham, Weinberg, The World of Our Mothers= Weinberg Sydney Stahl, The World of Our Mothers: The Lives of Jewish Immigrant Women, Chapel Hill and London, Williams, The Sociology of= Williams Raymond, The Sociology of Culture, New York, Schocken Books, Zamir, Mothers and Daughters= Zamir Aviva, Mothers and Daughters: Interviews With Kibbutz Women, Norwood, Articles: Agassi-Bubber, Theories of Gender Equality= Agassi-Bubber Judith, "Theories of Gender Equality: Lessons from the Israeli Kibbutz", in: Atzmon Yael & Israeli Dafna (eds.), Women in Israel, New Brunswick and London, 1993, pp Alexander, Bloom and Troitskaya, The History of Abortion's= 366

385 Alexander Avdeev, Bloom Alain, Troitskaya Irina,"The History of Abortion's Statistics in Russia and the USSR from ", Population: An English Selection 7 (1995), pp Bauer,'The Hand that Stirs= Bauer Gretchen, "'The Hand that Stirs the Pot Can Also Run the Country': Electing Women to Parliament in Namibia", Journal of Modern African Studies, 42 (4) 2004, pp Bloom, Gender and Nation= Bloom Ida, "Gender and Nation in International Comparison", in: Bloom Ida, Hagemann Karen and Hall Catherine (eds.), Gendered Nations: Nathionalisms and Gender Order in the Long Nineteenth Century, Oxford, 2000, pp Blumberg, Kibbutz Women= Blumberg R.L., "Kibbutz Women: From the Fields of Revolution to the Laundries of Discontact", in: L.B. Iglitzin and R. Ross (eds.), Women of the World: A Comparative Study, Santa Barbara, 1976, pp Bornat and Diamond, Women s History= Bornat Joanna and Diamond Hanna, "Women s History and Oral History Developments and Debates", Women s History Review 16, 1 (2007), pp Bowes, Women in the Kibbutz= Bowes Alison, "Women in the Kibbutz Movement", Sociological Review 26, 1978, pp Braverman, Beyond the Myth= Braverman L., "Beyond the Myth of Motherhood''', Mc M. Golddrick., C. M. Anderson, F. Walsh, eds., Women in Families: A Framework for Family Therapy, New York, Campbell, Women in Combat= Campbell D'Ann, "Women in Combat, The World War II Experience in the United States, Great Britain, Germany and the Soviet Union", in: Martel Gordon (ed.), The World War Two Reader, New York, 2004, pp Cooke, Wo-Man, Retelling the= Cooke Miriam, "Wo-Man, Retelling the War Myth", in: Cooke Miriam and Woollacott Angela (eds.), Gendering War Talk, Princeton, 1993, pp DeGroot, Arms and Women= DeGroot Gerard J. and Peniston-Bird Corinna., "Arms and Women", in: DeGroot Gerard j. and Peniston-Bird Corinna (eds.), A soldier and a Woman: Sexual integration in the Military, Essex, 2000, pp Fogiel-Bijaoui, Gender in Utopia= Fogiel-Bijaoui Sylvie: "Gender in Utopia: Kibbutz Women in the 1920's- A Comparison with Other Utopian Communities", Yad- Tabenkin, 1992, pp Houston, Speaking from Silence= 367

386 Houston Marsha and Cheris Kramarae, "Speaking from Silence: Methods of Silencing and of Resistance", Discourse and Society 2,4 (1991), pp Hyman, East European Jewish Women= Hyman Paula E., "East European Jewish Women in an Age of Transition ", in: Baskin Judith R. (ed.) Jewish Women in Historical Perspective (Detroit: Wayne University Press), 1998, pp Kark and Eagly, Gender and Leadersh= Kark Ronit and Alice H. Eagly, "Gender and Leadership: Negotiating the Labyrinthw", in: J. C. Chrisler and D.R. McCreary (eds.), Handbook of Gender Research in Psychology, New York 2009, pp Kelly, The Doubled Vision= Kelly Joan, "The Doubled Vision of Feminist Theory", in: Kelly Joan, Woman, History, and Theory, Chicago, 1984, pp. 52. Lake, Female Desires= Lake Marilyn, "Female Desires, The Meaning of World War II", in: Gordon Martel (ed.), The World War Two Reader, New York 2004, chapter 15. Lanir, Amos Oz= Lanir N., "Amos Oz: Reflections on Hulda", Kibbutz Trends, 3-4 (1991), pp. Palgi, Gender Equality= Palgi Michal, "Gender Equality in the Kibbutz", in: Kalpana Misha and Melanie S. Rich (eds.), Jewish Feminism in Israel, New England Hanover and London, 2003, pp Palgi and Abramovitch, Death: A Cross-Cultural= Palgi Phyllus and Abramovitch Henry, "Death: A Cross-Cultural Perspective", Annual Review of Anthropology 13 (1984), pp Pennington, Do Not Speak of= Pennington Reina," "Do Not Speak of the Services You Rendered": Women Veterans of Aviation in the Soviet Union", in: DeGroot Gerard J. (ed.), A Soldier and a Woman: Women in the Military, Longman, Raider-Roth, The Plough Woman= Raider-Roth Miriam, "The Plough Woman: Identities in the Making", in: Raider Mark A. and Raider- Roth Miriam (eds.), The Plough Woman: records of the pioneer women of Palestine, Brandeis University Press, Hanover, Rosenberg-Friedman, The Attitude toward the Wedding Ceremony= Rosenberg-Friedman Lilach, "The Attitude toward the Wedding Ceremony as a Reflection of the Attitude toward Religion and Tradition in the Yishuv: The Shertok Family Debate, 1922" (in process). Rosenberg-Friedman, The Nationalization of Motherhood= Rosenberg-Friedman Lilach, "The Nationalization of Motherhood and the Stretching of its Boundaries: Shelihot Aliyah and Evacuees in Eretz Israel 368

387 (Palestine) in the 1940s", Women's History Review, 17, 5 (Nov. 2008), pp Silver, Male and Female= Silver Vivian, "Male and Female Created He Them", in: Leichman David and Paz Idit (eds.), Kibbutz, An Alternative Lifestyle, Yad Tabenkin, 1994, pp Stoff, They Fought for Russia= Stoff Laurie, "They Fought for Russia: Female Soldiers of the First World War", in: Degroot Gerard j. and Peniston-Bird Corinna (eds.), A soldier and a Woman, Sexual integration in the Military, Essex, 2000, pp Stone, Creating a (Gendered?) Military Identity= Stone Tessa, "Creating a (Gendered?) Military Identity: The Women s Auxiliary Air Force in Great Britain in the Second World War", in: Women s History Review 8, 4 (1999), pp Wallach-Scott, The Evidence of= Wallach-Scott Joan, "The Evidence of Experience", Critical Enquiry 17,3 (1991), pp Wallach-Scott, Women's History= Wallach-Scott Joan, "Women's History and the Rewriting of History", in: Farnhan C. (ed.), The Impact of Feminist Research in the Academy, Bloomington, IN, Yuval-Davis, Gender and Nation, 1996= Yuval-Davis Nira, "Gender and Nation", Ethnic and Racial Studies pp Yuval-Davis, Front and Rear= 16 (4),1993, Yuval-Davis Nira, "Front and Rear: The Sexual Division of Labor in the Israeli Army, Feminist Studies 11 (Fall 1985), pp Zorea, Death is Part= Zorea Naomi, "Death is Part of Kibbutz Life", In: A. de Vries and A. Carmi (eds.), The Dying Human, Ramat-Gan (Turtledove), pp

388 נספחים 371

389 נספח מספר 8: אינדקס- חברות עין חרוד בשנים : אברונין נחמה: ) ( נחמה אברונין הייתה בת לעולים מן העליה השניה. נערה יפה וסוערת שיצרה קשר מכתבים )ויש האומרים גם רומנטי( עם הסופר צבי שץ. נישאה לרועה הצאן הגלילי אריה אברמסון ונולדה להם בת בשם גליליה. המשפחה הצטרפה לעין חרוד מיד כשהוקמה, אולם אריה אברמסון המשיך לנדוד עם עדר צאנו במקומות מרוחקים, בעוד נחמה נשארה במחנה האוהלים. בעין חרוד נשבתה בקסמו של אריה רוזין מחברי גדוד העבודה וזמן קצר לאחר מכן גילתה שהיא בהריון בלי שתדע בבטחון מי אבי הילד שהיא נושאת. היא נקלעה למצוקה קשה ולדיכאון. באחד הבקרים נשמעה במחנה יריה משולשת ומתגלות גופותיהם של רוזין ונחמה. הפרשה, שרב הנסתר בה על הגלוי, עוררה שאלות ותהיות רבות. בתחילה חשדו שאברמסון הוא שרצח את השניים בקנאותו אך נראה שנחמה בייאושה הרגה את רוזין ושמה קץ לחייה. בחודשי חייה האחרונים כתבה יומן שהתגלה לפני מספר שנים בעזבונה של בתה גליליה ופורסם על ידי חוקר התנועה הקיבוצית, מוקי צור. )אברונין-אברמסון נחמק'ה, יומנה של נחמק'ה אברונין- אברמסון, כפי שנתגלה בעזבונה של בתה גליליה, תל אביב, 9000: גלזר שלמה, "המעגל נסגר", הדף הירוק, : לביא שלמה, מגילתי בעין חרוד, תל אביב, תש"ז, עמ' : בן ארי ארבל, בית העלמין הראשון בעין חרוד למטה, עבודת גמר בהנחיית יאיר בן ארי, 1419( אגמון-גלוברמן )קלימן( חנה: ) ( ילידת העיירה הרוסית חומסק, בת שניה להוריה ישעיהו וחיה גלוברמן. בשנת 1419, כשהייתה בת שש עשרה עברה עם משפחתה לאמריקה וכעבור שבע שנים, בשנת 1491 נישאה לישראל קלימן ושבועיים לאחר מכן עלו יחד לארץ ישראל. לאחר מגורים של שמונה שנים בירושלים, הגיעה עם בעלה ובנה היחיד דני לעין חרוד. הייתה בין הנשים הראשונות שלמדו להשתמש בנשק והשתתפה בשמירה. שימשה כמקשרת עם הבריטים בשנים ובמלחמת העולם השניה התגייסה מטעם המשק ל-א.ט.ס. )חיל העזר של הצבא הבריטי( ושירתה במצרים. לקחה חלק פעיל בטיפול בילדי טהרן שהגיעו לקיבוץ. רוב שנותיה עבדה כמטפלת של ילדי בית ספר. התאלמנה בראשית שנות הארבעים ומעולם לא נישאה בשנית. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: כוכבי שרה, "חנה אגמון בת 100", הדף הירוק, ) אגמון נעמי: ) ( נולדה בעין חרוד ליד המעיין להוריה נחום ורעיה קרפובסקי ושעלו מרוסטוב והשתייכו ל"חבורת העמק". כשהייתה בת אחת עשרה, נפטרה אמה מסינוסיטוס ונעמי הקדישה זמן רב לאחותה הקטנה רותה. עבדה כמטפלת והייתה חברה בוועדת חינוך. שיכלה את בנה אורי במלחמת יום כיפור. סבלה רבות ממחלת עיניים ממנה התעוורה. נפטרה ממחלת הסרטן. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( אדר-ליפשיץ חסיה: ילידת קובנה. בצעירותה הצטרפה לתנועת החלוץ ועלתה לארץ ללא ידיעת משפחתה. הגיעה לעין חרוד בעקבות חברה ואהובה יהודה אדר, לו נישאה ב עבדה שנים רבות במשתלה. 371

390 )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( אוליצקי שושנה: ) ( ילידת רומנה שברוסיה. בעודה תינוקת עלתה עם הוריה בני העליה השניה לארץ. גדלה בפתח תקוה ולמדה בבית המדרש למורות. הגיעה לעין חרוד בראשית שנות השלושים מתוך רצון להשתייך לקבוצה הגדולה ועבדה בענפי חקלאות שונים וכמורה בבית הספר. בערבים לימדה בשפה העברית את חברי המשק תנ"ך, ספרות ושירה עברית. הייתה נשואה לזליג ריבקינד ואם לבת-תרצה. בתש"א, בהיותה בתה בת חמש, שמה קץ לחייה )יש האומרים שבעקבות התקשרותו של בעלה לחברת עין חרוד חנה בלוך )להלן(. )חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( איידלמן יהודית: ) ( ילידת מקארוב שבאוקראינה. למדה בגימנסיה בקייב והשתייכה לחוג ציוני שהושפע מברדיצבסקי, ברנר וה"מעורר" שלו. עלתה לארץ ב עם העליה השניה. עבדה בבאר יעקב, בקבוצת פועלות בעין- גנים, בכרכור ובקבוצת "אחוה" בפתח תקוה. בימי מלחמת העולם הראשונה עבדה בקבוצת הפועלות במקוה ישראל ולמדה שם חקלאות בהדרכת אליעזר יפה. לאחר מכן עבדה בפלוגת גדוד העבודה במגדל ומשם עלתה עם העולים להתישבות בעין חרוד ב עשרות שנותיה בעין חרוד לוו בפעילות חברתית ותנועתית בעבודה, בתרבות ובקשרי חברים. עבדה במשתלה ואחר כך בתפירה. מילאה תפקידים שונים במזכירות המשק ובוועדות השונות. מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. )אלבום נפטרים, בית ציזלינג, עין חרוד מאוחד: ארכיון יד טבנקין, תיקים אישיים, 15-7/1/9: יומן עין חרוד, ה' אדר א' תשי"ט, עמ' 1( אלברטון נחמה: ) ( ילידת העיירה רובניצה בדרום רוסיה. בת בכורה במשפחה דתית. בגיל חמש עשרה נשלחה לגימנסיה באודסה וסיימה עם תעודת בגרות בגיל שבע עשרה. הצטרפה לחוות ההכשרה של החלוץ בקישינב ויחד עם ישראל אלברטון אותו פגשה בחווה עלתה לארץ ב שנה לאחר מכן הצטרפו לעין חרוד ונולדו להם שלושה ילדים. עבדה במשתלה, בגן הירק ובמכוורת ואחר כך עברה לעבוד בגני הילדים, שם התמידה בעבודתה עשרות שנים והקדישה את מיטב כוחה ושנותיה לחינוך, עד למותו של בעלה. משך כל שנותיה בעין חרוד הייתה פעילה בוועדות השונות. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( ארגמן סוניה: ( ( ילידת העיירה קונצופיל שבאוקראינה. עברה את תלאות פרעות פטלורה ודויניקין. ב יצאה לארץ ובעזרת מבריחי גבול הגיעה לקושטא ומשם ב לירושלים. הצטרפה לגדוד העבודה ועבדה בסלילת כביש בית הכרם, אך נמשכה לעבודת האדמה ויצאה לקיבוץ תל יוסף. בהמלצת יהודית איידלמן התקבלה כחברה בעין חרוד. הייתה ממקימות הלול והברווזיה, אך רוב שנותיה עבדה בכרם. חמישים ואחת שנה חיה בעין חרוד והייתה מן העושים ללא אומר ודברים. מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. )"פרקי חיים", ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( 372

391 ארסט חנה: ) ( ילידת מוסקבה. בת לרחל ואליהו ארסט. באה מבית אמיד ומטופח ולמדה בבי"ס יסודי ותיכון. החלה ללמוד באוניברסיטה במוסקבה ושם הצטרפה לתנועת "החבר", ברית סטודנטים ציוניים ובמסגרתה ל"אוסיפ", תנועת נוער עברי סוציאליטי. על פעילותה הציונית נכלאה בכלא המוסקבאי לשלושה חודשים. בשנת 1499 הגיעה לעין חרוד עם בעלה ליובה לויטה ובהמשך נולד בנם נמרוד )לאחר זמן נפרדו בני הזוג ושניהם המשיכו לגור בנפרד בעין חרוד(. חנה תפסה מקום בולט בתחום הטיפול המשותף, והייתה בין מעצבות בית הילדים. בשנים יצאה המשפחה בשליחות תנועת החלוץ בפולין. בשובה הייתה אחראית על תחום "העזרה הראשונה" בהגנה, מדריכה ומארגנת קורסים. מילאה תפקידים בסידור עבודה, מטפלת בחברת הנוער ובעליית הנוער והייתה חברת ועדת החינוך המרכזית של הקיבוץ המאוחד. ב יצאה מטעם אונררא לשליחות אל שארית הפליטה. עבודתה התרכזה בטיפול בילדים ששרדו מן השואה באירופה. בסוף מלחמת השחרור, חנוכה תש"ט, נפל בנה יחידה נמרוד בשדות בית גוברין. )יומן עין חרוד, י'ט איר תשמ"ח, עמ' 9-1: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( ארצית חיה: ) ( ילידת ביאליסטוק שבפולין. הייתה חברת החלוץ המזרחי. בשנת 1495 עלתה לארץ ותחנתה הראשונה הייתה בקבוצה הדתית "כפר אברהם" ליד פתח תקוה. לאחר מכן עברה לירושלים ועבדה בחדר יולדות בבית חולים פרטי במשך שלוש שנים. בשנת 1491 הקימה משפחה עם חברה שמחה ושנה לאחר מכן עברה המשפחה לעין חרוד. עבדה כעשרים שנה ברפת ובמחלבה והצטיינה בחביצת גבינות מחלב צאן ובקר. שימשה גם כאקונומית במחנות האלף של הנוער העובד. הקדישה שעות ל"ארגון אמהות עובדות"- נעמ"ת. נטלה חלק בפעילות הבטחונית במשק לפני קום המדינה ולאחריה. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( אשד-אושרובסקי פרומקה: ) ( ילידת העירה לובצ'י באזור ווילנה. בהיותה בת שתים עשרה עברה לבדה לעיר וורשה ועבדה שם במשך חמש שנים בבית חרושת לסריגת כפפות אצל דודה. לאחר מכן החלה ללמוד בסמינר הגננות העברי של אלתרמן, אך לאחר פחות משנה חלתה בטיפוס קשה. לאחר המחלה עבדה כמחנכת בבתי ילדים ובתי יתומים. ב עלתה לארץ ללא חברות בארגון כלשהוא ופנתה לעין חרוד, לחברתה הטובה נטלקה טבנקין. נישאה ליעקב אשד מפעילי עין חרוד. כעשר שנים הייתה גננת, לאחר מכן עבדה עם ארבע חברות נוער, נסעה לשליחות מטעם החלוץ לפולין ולארה"ב והייתה בוועדת תרבות בעין חרוד ובמזכירות הקיבוץ המאוחד. בין חברת נוער אחת לשניה למדה בסמינר למורים בירושלים והתחברה מאד אל פרופסור נחמה לייבוביץ'. )יומן עין חרוד, ט' שבט תשכ"ט, עמ' 9-3: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( אתר )ברודסקי( הדסה: ) ( ילידת אוקראינה, מבית אמיד, משפחה חסידית- דתית. עלתה לארץ יחד עם שלושה מאחיה והצטרפה ל"חבורת העמק" ומשם לעין חרוד. חברה לחיים היה האמן חיים אתר והיא הייתה 373

392 אחת מהאימהות הראשונות בקבוצה. מותו של בעלה ומיד לאחריו הפילוג בעין חרוד, השפיע עליה מאד. נפטרה ממחלה ממארת. )יומן עין חרוד, י'ט טבת תשכ"ט, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בודקו-גד אסתר: ) ( ילידת פלונסק, פולין, בת זקונים להוריה גיטה ויעקב. למדה בגימנסיה ואחר כך ואחר כך בבית ספר גבוה לחינוך בברלין. בסיום לימודיה עברה לוורשה, התיידדה עם יאנוש קורצ'אק וניהלה את מוסד הילדים שלו בקובנה. בשנת 1496 הגיעה לעין חרוד ונישאה לאריה )גולגשמידט( גד. עבדה רוב שנותיה בגן הילדים ובשנים שילדיה היו בגן בחרה מרצונה לעבור לעבודה בסנדלריה ובמשתלה על מנת למנוע אפליה. התאלמנה ב ואת רוב שנותיה לאחר מכן הקדישה לטיפול בילדי חוץ שהגיעו לקיבוץ מכל רחבי הארץ. דיברה וכתה רבות על אהבתה לעין חרוד ועל הקשר העמוק שלה למקום, לנוף ולמשק כולו. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בוירסקי חנה: ) ( ילידת העירה רוז'נקה שברוסיה הלבנה. הוריה שבתאי ובלה לונינסקי נחשבו למשפחה אמידה. למדה בבית ספר ואביה שכר לה בנוסף מורים פרטיים שהעשירו את השכלתה. בתום לימודיה נישאה לחיים בוירסקי והשניים היו פעילים בתנועה הציונית בעיירה. הם פגשו בגרשון אוסטורובסקי, שהיה שליח התנועה בפולין וחבר עין חרוד ובעקבותיו עלו לארץ והגיעו לקיבוץ. חנה עבדה בגן הירק ואחר כך עברה לעבוד כמטפלת בגיל הרך, שם התמידה בעבודתה עשרות שנים וגידלה דורות של ילדים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( ביבר-ליפשיץ פייגה: ) ( ילידת ז'יטומיר שבאוקראינה. בילדותה התייתמה מאמה. ב סיימה לימודיה בסמינר לגננות בווארשה. הייתה תלמידתו של יאנוש קורצ'אק ועבדה עימו בבית היתומים. ב הגיעה כחברת החלוץ לעין חרוד. עבדה כמורה ומטפלת בבית הספר וכן כגננת שנים רבות. הייתה מסוללות דרכו של גן הילדים הקיבוצי וממשיכת דרכו של קורצ'אק. הייתה מטפלת בחברת נוער וקיבלה ואירגנה את קליטת ילדי טהרן בארץ. נישאה ב לחיים ביבר והתאלמנה בשנת נולדו להם בן- נטע ובת-חנה. )אלבום נפטרים, בית ציזלינג, עין חרוד מאוחד: יומן עין חרוד, י'ד שבט תשל"ב, עמ' 3-9: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בלוך חנה: ) ( ילידת גרדונה שבליטא. עלתה לארץ, ישר לעין חרוד ב היא הוסמכה כאחות בליטא וכל ימיה בעין חרוד שימשה כאחות, תחילה בבית החולים בעין חרוד ואחר כך במרפאת הקיבוץ. נישאה ליעקב ב- 1499, לאחר לידת בתם המשותפת. בסוף שנת 1497, בהיותה בחודש השישי להריונה השני, חשד בעלה כי ההריון אינו ממנו, כי אם מהרוקח אנדרמן שעבד עם חנה בבית החולים. הוא ירה בו למוות, נעצר על ידי הצבא הבריטי ולאחר שמונה חודשים שוחרר כיוון שטען 374

393 שזו הייתה תאונה. כאשר מגיע לעין חרוד חברי הקיבוץ טוענים נגדו שהם רואים בו רוצח, אוסרים עליו לגור במקום ומטילים עליו חרם. חנה נשארה לגור בעין חרוד בלעדיו ולאחר מכן נישאה לזליג ריבקינד, שהתאלמן מאשתו שושנה אוליצקי )לעיל(. )"מחברותי"- יומן אישי, ארכיון עח"א, תיקים אישיים( בנארי-דובנוב סוניה: ) ( ילידת פלך מוהילב שברוסיה הלבנה. עלתה עם הוריה כשהייתה בת שתים עשרה, בעלייה השנייה. המשפחה השתקעה בתל אביב וזמן קצר לאחר בואה נפטרה האם וסוניה טיפלה בששת אחיה. בזמן מלחמת העולם הראשונה עברו לטבריה ושם לסג'רה בה הכירה את נחום בנארי. השניים נישאו ולאחר המלחמה התגוררו בשכונת בורוכוב בתל אביב. בתם הבכורה רזיאלה נפטרה בהיותה בת ארבע מדפטריה. עם מות אביה של סוניה עברה משפחת בנארי לעין חרוד. לבני הזוג נולד עוד תינוק שנפטר ועוד שני ילדים שנותרו בחיים, עמליה ויאיר. בראשית שנות השלושים נפרדו בני הזוג, לאחר שבן זוגה ניהל רומן עם חברת עין חרוד יהודית מנש. הייתה זו מכה כואבת עבורה ששברה את חייה לחלוטין. תקופה ארוכה לא רצתה לראות איש. ( ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בן עזרא טובה: ) ( ילידת פולין. הייתה חברה בנעוריה בתנועת "החלוץ הצעיר", הצטרפה לקבוצת ההכשרה בלוצק ועלתה לארץ ב- 1431, לעין חרוד. נישאה לאהרון בן עזרא, אותו הכירה עוד בהכשרה, ונולדו להם ארבעה ילדים. כל משפחתה נספתה בשואה. עבדה ברפת, בפרדס, בכרם ובמטעי הזיתים וכן בבתי הילדים. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בן-עזרא-חן שרה: ) ( ילידת חרקוב, אביה היה שוחט והבית היה מסורתי מאד. סיימה את הגימנסיה בהצטיינות ואחרי שנת לימוד אחת באוניברסיטה, החליטה לעלות לארץ. אחרי דרך ארוכה, שארכה כשנה, הגיעה לנמל חיפה ב הצטרפה ל"חבורת העמק", שם נישאה לחברה אליעזר בן- עזרא, ויחד עם אחותה מרים חן-שוטלנד הגיעו ב לעין חרוד. התגייסה ל- A.T.S ב על אף התנגדות החברים, ושירתה באיסמעיליה. אמא לנירה ונועה וסבתא לנכדים. עבדה במשתלה ובכרם. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בסביץ אוטיה: ) ( נולדה באוקראינה במאי 1403, למשפחה מסורתית מהמעמד הבינוני. בשנת 1499 )תרפ"ד( הוגלתה לסיביר בשל פעילותה במפלגה הציונית סוציאליסטית ונאסרה לתקופה של שלוש שנים. ב )תרפ"ז( עלתה ארצה והשתקעה בעין חרוד. עבדה בגן הילדים, עסקה בהוראת מלאכת יד לילדי בית הספר, במחסן ובענף התיירות. הייתה פעילה בעיצוב תלבושות ובקישוט בפעולות התרבותיות במשק. לא נישאה ולא הקימה משפחה. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( בסביץ' ליליה: ) ( 375

394 גדלה בבית אמיד באוקראינה ובילדותה ספגה חינוך יהודי ורוסי. סיימה גימנסיה רוסית ולמדה עברית במסגרת פרטית. הייתה פעילה בתנועת החלוץ ועלתה לארץ עם בעלה ראובן )ויניה( כהן ב )בני הזוג נפרדו לאחר כעשר שנים ושניהם המשיכו לגור בעין חרוד(. הצטרפו לקיבוץ עין חרוד בו חיה בסביץ' עד מותה. הייתה מעורבת כל ימיה בהוויה הקיבוצית ופעילה בתנועת הפועלות. שימשה כחברת מערכת דבר הפועלת מיום היווסדו במשך ארבעים שנה. יצאה כצירה לקונגרסים ציוניים ושליחה למחנות העקורים בגרמניה. הרבתה להתבטא בכתב ובעל פה בכנסים, ועידות, בעיתונות הקיבוץ ובדבר הפועלת. השקיעה את כל מרצה בטיפול בבעיות החב רה בקיבוץ ופעלה להגברת כוחן ומעורבותן של הנשים בח ברה העין חרודית, בתנועה הקיבוצית ובח ברה הכללית. נאבקה על שיתוף הנשים בשמירה, יזמה את חוק ה"שליש" ודאגה למיסוד תרבות הזכרון הקיבוצית. אם לאיתן ולעזה. )בסביץ ליליה, במירוץ עם הזמן, תל אביב, תשמ"ז: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1( ברגר חנה: ) ( ילידת בריסק, פולין. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה על ידי דודתה. בגיל שבע עשרה יצאה להכשרה וב הגיעה באוניית המעפילים "טייגר היל" לתל אביב, נאסרה על ידי הבריטים ושהתה במחנה סרפנד מספר ימים. הגיעה עם חברותיה מההכשרה לעין חרוד ועבדה בגן הירק, בכרם ובמטבח הגדול. אהבה את עין חרוד והשתדלה לקחת חלק בכל פעילות. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( ברנר בתיה: ) ( ילידת העיירה נוביה-מליני שבאוקראינה. עלתה לארץ בעקבות אחיה יוסף חיים ברנר בשנת בעצתו פנתה לחיי קבוצה בכפר. עבדה בחולדה, בקבוצת הפועלות בבן שמן, בקבוצת השומר בתל עדש ובקבוצת כנרת. עם היווסד עין חרוד הגיעה אליה יחד עם חבריה מכנרת ובו חיה עד מותה. הייתה ממייסדות ענף הלול והתמידה בעבודה זו שנים רבות. הייתה פעילה כל ימיה בחיי המשק והחברה והתמידה לבוא להתכנסויות ולאסיפות הכלליות. מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1( בת רחל-תרשיש יוכבד: ) ( נולדה בעיירה האוקראינית מיכלפול להוריה רחל ואליהו מלכימן. בית הוריה נחשב לבית אמיד ומטופח. סיימה לימודים בגימנסיה בלטיצב והצטרפה לתנועת החלוץ. עלתה לארץ ב באניה "קליאופטרה" שהייתה האנייה הראשונה שהביאה עולים לארץ דרך איטליה לאחר גזירת ה"סטופאימיגריישן"/פקודת ההגירה של הרברט סמואל. היא חיה ועבדה מספר שנים בתל אביב, נישאה לאברהם תרשיש ויחדיו הצטרפו לקיבוץ עין חרוד. הייתה שליחה של תנועת החלוץ בפולין )1495( ובגרמניה ) (. בשנים ריכזה את העבודה במועצת פועלי חיפה. בת רחל פעלה רבות לשינוי מצבה/מעמדה של האישה-החב רה בקיבוץ והייתה מהנשים שהובילו להשגת שוויון לחב רה בעין חרוד בפרט ובתנועה הקיבוצית בכלל. היא לקחה חלק פעיל בתחומים רבים בקיבוץ ובתנועה, בהם: עיצוב החינוך המשותף; קליטת עליית הנוער; שליחות החלוץ בגולה וכן הייתה צירה פעילה בתנועת הפועלות ובהסתדרות. גם בתחום התרבותי ניכרת תרומתה של בת 376

395 רחל: היא ערכה את העיתון "צרור מכתבים לחינוך המשותף" ויחד עם חברתה ליליה בסביץ )לעיל( ליקטה את הקובץ "חברות בקיבוץ", העוסק כולו בחוויות נשיות של חברות קיבוצים בשנות העשרים והשלושים, בתחום הציבורי והפרטי. בכך פתחה פתח חשוב לשיח נשי גלוי בתחומים שחלק גדול מהם היה צפון ונסתר עד אז. )בת רחל יוכבד, בנתיב שהלכתי, תל אביב, תשמ"א: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( גבעול-קרנר מרים: ) ( נולדה בכפר טרשני בבוקובינה )אוסטריה( למשפחה חקלאית. בגיל שש עברה לצ'רנוביץ וגדלה אצל קרובי משפחתה. לאחר מלחמת העולם הראשונה למדה באוניברסיטה בוינה חקלאות כדי להכשיר עצמה לעליה לארץ. בהגיעה לארץ ב- 1493, למדה בבית הספר החקלאי בנהלל ועבדה שם במשתלה. ב בא חבר עין חרוד לנהלל לקנות שתילים של עצי אורן ובעקבותיו החליטה להצטרף לקיבוץ ולהקים בו משתלה. תוך מספר שנים נעשתה זו למשתלה הגדולה בארץ שסיפקה את השתילים ליער בלפור ומשמר העמק, יער בן שמן וקרית ענבים. המשתלה גם עסקה בגידול גפנים, עצי פרי ופרחים והייתה לענף מרכזי במשק. מרים הייתה חברה פעילה בארגון המשתלות הארצי וכן הדריכה בשתלנות. נמנתה עם החברות הראשונות שיצאו לשמירה עם נשק בתקופת מאורעות תרצ"ו. בתקופת מלחמת העצמאות שימשה כמזכירת המשק והתמודדה עם הקשיים של גיוסים, הקמת מקלטים, ארגון אספקה וקליטת עולים והייתה פעילה כל השנים בועדות המשקיות. התאלמנה מבעלה צבי גבעול ב )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( גוזס-סבוראי איה: ) ( התגייסה לפלמ"ח במאי 1499 מעין חרוד. שירתה בפלוגה א' כטוראית בכיתת קשר. השתחררה בסוף חברת עין חרוד. עבדה בחקלאות, בהוראה בחינוך מיוחד, בהוצאת ספרים ובפינת חי. ערכה את הראיונות לחברות הפלמ"ח בשנות השמונים והוציאה את הספרים "ספרי לי ספרי לי" ו"פלמח"חאיות במלחמת תש"ח. נשואה, אם וסבתא. )גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 117( גולן נאוה: ) ( ילידת צ'וצ'ין, ליד וילנה, למשפחת שוחטים, רבנים וחזנים. למדה הוראה ולימדה בבית הספר "תרבות" בעיר פרוז'ני, שם פגשה את מנחם גולן ונישאה לו. בשנת 1433 עלו לארץ וב הצטרפו לעין חרוד. עבדה שנים רבות במטבח ילדים ואחר כך בהנהלת חשבונות. הייתה גאה בעין חרוד ושמחה על שילדיה ונכדיה נשארו לגור בו. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( גלוברמן-אודם בתיה: ) ( נולדה בכפר ביאלוגוש ברוסיה הלבנה, 10 ק"מ מהעיר סטולין. הייתה השניה מתוך תשעה ילדים. ב עלתה לארץ דרך תנועת החלוץ. תחילה התגוררה בתל אביב ועבדה בעבודות שונות, בעיקר בבניין ובטיח. בשנת 1491 עברה לעין חרוד והשתלבה בעבודה ברפת, ובעונות הבוערות נרתמה גם 377

396 לכרם ולפרדס. ב- 1437, על פי בקשתה של רחל ינאית בן צבי, ניהלה לזמן קצר את חוות הלימוד של הפועלות בירושלים. למרות פניות של מועצת הפועלות שתתגייס לתפקידים ציבוריים, העדיפה בתיה לחזור לעבודתה החקלאית במשק. ב נישאה לישראל. במלחמת השחרור התגייסה לפלמ"ח ושירתה בחטיבת יפתח כמבשלת. היא ראתה בכך שליחות ודאגה להשרות אוירה חמימה וביתית במסגרת הצבאית. מנחם, הצעיר מבין שלושת ילדיה נפל במלחמת יום כיפור. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( גלעד שושנה: ) ( ילידת וינה, בת לד"ר קלנר, מנהל הגימנסיה העברית בעיר. מילדותה הייתה חברה בתנועת הנוער החלוצית נצ"ח וב הגיעה לארץ במסגרת עליית הנוער והתחנכה בחברת הנוער ג' בעין חרוד. ב נישאה לאיש הרוח והמשורר, בן עין חרוד, זרבבל גלעד, ונולדו להם שלוש בנות. עבדה בענפי השדה, בשירותים ובבית הספר. נפטרה ממחלה ממארת, לאחר מאבק קשה. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( גפני-פרידמן שרה: ) ( נולדה בעיירה דונייבצי שבאוקראינה, שניה במשפחה של שבעה ילדים. בעיירה הייתה תנועה ציונית פעילה ושרה התחנכה באוירה זו. למדה בסמינר לגננות של יחיאל הלפרין בווארשה וכשסיימה לימודיה עלתה לארץ ב עבדה כגננת במספר מקומות בשנת 1430 הגיעה לעין חרוד ונישאה לאהרון פרידמן. עבדה בחדר האוכל, בגנים, בחדרי חולים ובפינת הצמר. הייתה פעילה בועדות ובאסיפות ורבות מרשימותיה פורסמו ביומני המשק ובכתבי עת. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( דורסיני בלה: ) ( ילידת חרסון שבדרום רוסיה. גדלה כילדה הקטנה מבין שלושה עשר ילדים, במשפחת סוחרים אמידה. למדה בגימנסיה רוסית והצטיינה בלימודיה. נישאה ב לזאב ומיד לאחר נישואיה יצאו להכשרה חקלאית שנמשכה כשלוש שנים באחת המושבות היהודיות. עלו לארץ ב ונמנו עם מייסדי תל יוסף ואחר כך עין חרוד. הייתה אם לבת הראשונה שנולדה במשק. עבדה במשתלה, בכרם, במחסן הבגדים ובספריה. רבים מזכרונותיה מהימים הראשונים התפרסמו בעיתונים שונים. הייתה ערה לכל המתרחש במשק, בתנועה הקיבוצית ובארץ. )שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1 : ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( דנית רבקה: ) ( נולדה בעיירה נובופולטבקה שבפלך חרסון. בגיל שתים עשרה נשלחה ללמוד תפירה בעיר הסמוכה. עלתה לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עבדה בסלילת כביש טבחה- צמח על אף התנגדות החברים שבנות תשתתפנה בעבודה זו. הייתה זמן קצר עם קבוצת הרועים, בבן שמן ובקבוצת מחניים. בהיווסד גדוד העבודה הצטרפה אליו ועם הראשונים עלתה לעין חרוד ב עבדה בגן הירק והשקיעה את כל מרצה בפיתוח הענף ובהדרכת החברות שעבדו איתה. נאבקה על שיתוף החברה בשמירה בזמן המאורעות. יזמה את הקמת בית ההבראה במשק 378

397 והייתה פעילה בועדות השונות והקפידה להגיע לאסיפות הכלליות. הביעה דעתה בעל פה ובכתב. משברי הפילוגים השונים היו משבריה האישיים והיא התמרמרה בשלהם מאד. הייתה נשואה ליעקב יצחקי, ללא ילדים. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: אלבום הנפטרים, בית ציזלינג, עין חרוד מאוחד: יומן עין חרוד, י'ב סיון תשי"ד( הירשהויט לאה: ) ( ילידת פולין. בשנות השלושים הראשונות עברה המשפחה להולנד. הייתה בהכשרה של החלוץ באמסטרדם ועלתה לארץ ב הייתה בעין חרוד עשרה חודשים בלבד עד ששמה קץ לחייה בשתיית ליזול. לאה השאירה מספר פתקאות מהם עולה כי הרגישה בדידות וכנראה חוותה משבר בעקבות אהבה נכזבת. רוב חברי עין חרוד לא הכירו את לאה, אך המעשה גרם להתעוררות מה בקרב חברי ובעיקר חברות הקיבוץ ובחוברת הזכרון הן מביעות מצד אחד ביקורת על התאבדות מסיבה כזו ומצד שני הן מפנות אצבע מאשימה כלפי עצמן- למצוקותיה של החברה הצעירה שחיה בתוכן. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( הלוי מלכה: ) ( החברות שלא השכילו לשים לב ילידת העיירה ריבניצה ברוסיה. אביה היה מורה לעברית ובעל בית דפוס והבית אשר היה ספוג אוירה יהודית וחלוצית שימש מרכז וכינוס לעולים, בדרכם לארץ, לפני חצית הגבול לרומניה. מלכה הייתה הבכורה במשפחה ותלמידה מצטיינת. למדה בסמינר למורים בעברית באודסה שבין מוריו נמנו ביאליק, צמח ועוד. בשנת 1493, עם סיום לימודיה בסמינר עלתה לארץ, ישר לעין חרוד והקימה משפחה עם מרדכי הלוי. עבדה שנים רבות בלול ובמטבח וכן עזרה בהוראה לתלמידים מתקשים ולימדה עברית. התאלמנה ב השאירה שתי בנות ונכדים. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: יומן עין חרוד, י'ז איר תשל"ה, עמ' 9-3( וולוז'ינסקי צביה: ) ( נולדה בעירה סובלקי, שלישית מבין שישה, למשפחה עניה. עלתה לארץ ב- 1495, ישר לעין חרוד, ללא הכשרה חלוצית ותנועתית, אך התמסרה במהירות לחיים החדשים שהתגלו לה. עבדה במשתלה, בפרדס ובטיפול המשותף ולמרות ערותה לכל ענייני הציבור במשק,בתנועה ובמפלגה, סירבה כל השנים לקבל על עצמה תפקיד רשמי, מלבד ריכוז המים, אך הקפידה לקבוע עמדה ולהתבטא באסיפות ובהכרעות בעניינים שונים. התרבות העברית הייתה חשובה לה מאד והיה בה צמאון תמידי ללמוד ולדעת. לא נישאה ולא הקימה משפחה. נפטרה ממחלה ממארת. )חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 4-5( ולצ'ר חווק'ה: ) ( נולדה בוורשה בבית מסורתי- ציוני. ב עלתה עם משפחתה לארץ, לבאר טוביה, שם הקימו משק חקלאי. ב ביקרה אצל בת דודתה רבקה שמחוני-זביקלסקי בעין חרוד ונכבשה למקום. עבדה בכרם, בפרדס ושנים רבות התמידה במכוורת. הרבתה לקרוא ותרגמה סיפורים של קורצ'אק לעברית. חיה בגפה, באורח חיים של הסתפקות במועט. שנים הדפיסה את הפרוטוקולים של אסיפות החברים. לא נישאה ולא הקימה משפחה. 379

398 )אלבום הנפטרים, בית ציזלינג, עין חרוד מאוחד( זהבי יוכבד: ) ( נולדה בעיירה וידקוביץ' על גבול רוסיה-פולין, בבית מסורתי וציוני. הבית היווה בית ספר לשפה העברית לכל ילדי העיירה היהודים. בהיותה בת ארבע חוותה פרעות בעיירה ואלו נחרתו בזכרונה. הצטרפה לחלוץ ובשנת 1436 עלתה לארץ בנישואים פיקטיביים כדי לחסוך ברשיונות עליה, והגיעה לעין חרוד יחד עם רבים מחברי ההכשרה בה הייתה. נישאה לחנן זהבי, חבר עין חרוד משנת שניים מתוך ששת ילדיהם נפטרו שניים בעודם פעוטות ממחלות קשות ובן נוסף נפל במלחמת יום כיפור. מותם השאיר צלקת עמוקה והשפיע מאד על יוכבד. עבדה בגן הירק, בבתי הילדים ובמטבח והייתה ערה לכל ענייני המשק. )אלבום הנפטרים, בית ציזלינג, עין חרוד מאוחד( זיידל חינה: ) ( נולדה בעיירה בוידקוביץ, בגבול רוסיה הלבנה, למשפחה מסורתית- ציונית עניה. בפרעות של 1417 נהרג האב. הצטרפה לחלוץ בעיירה והייתה בהכשרה בקוסטופול. ב עלתה לעין חרוד ועבדה בפרדס ובכרם. נישאה ב לאריה זיידל ויחד הקימו משפחה בעין חרוד. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 3-1( זיידנברג יהודית: ) ( ילידת מחוז ביאליסטוק. בת יחידה מתוך תשעה ילדים. בשנת 1495 עלתה לארץ, תחילה לאילת השחר ואחר כך לגבעת השלושה. ב גייס הקיבוץ המאוחד תגבורת לעין חרוד ויהודית הגיעה עם קבוצת חברים לקיבוץ. עבדה במשתלה ובפרדס והוציאה לאור תקופה מסוימת את יומן עין חרוד. הייתה מזכירת ועד גוש ההתיישבות בעמק וריכזה את התרבות האזורית. הייתה אם חד הורית למיכה וזכתה לנכדים ונינים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 4-1( זמש צפורה: ) ( ילידת פטרבורג, בת למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. בשנת 1414 הצטרפה להכשרה בסובלאק ומשם עלתה לארץ ב ב הצטרפה כחברה לעין חרוד ועבדה בטבק, בבית האריזה, במשתלה, בבתי הילדים ובמחסן הבגדים. שירתה כחיילת ב- A.T.S במצרים ועבדה במחסני הצבא יחד עם שבויים איטלקיים. לא נישאה ולא הקימה משפחה, אך גידלה את בן אחותה ואימצה ילדה ניצולת שואה בת תשע שהגיעה לארץ. )יומן עין חרוד, יז בחשוון תשל"ז, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( ז'רנובסקי שולמית: ) ( נולדה בליטא למשפחה ציונית ובילדותה עברה המשפחה לאודסה. למדה חקלאות באוניברסיטה באודסה, כהכשרה לחיים בארץ ישראל. הייתה חברה בתנועת החלוץ ובקומונה בחוות ההכשרה ליד אודסה. עלתה לארץ ב לעין חרוד ועבדה שנים רבות במשתלה ובלול. שולמית הייתה פעילה מאד בחיים הציבוריים בקיבוץ, בתנועה וביישוב: ב יצאה לשליחות של החלוץ בליטא; הייתה בין הנאבקות על זכות החברה בהגנה ובשמירה בתקופת המאורעות; השתתפה 381

399 בקורס הראשון למדריכות נשק בהתיישבות; הדריכה קורסים בהגנה; הייתה מזכירת משק וחברה בועדות שונות; פעילה בתחום החינוך. במלחמת העולם השנייה יצאה כשליחה למחנות העולים בקפריסין. הייתה אם חד הורית לבן- צופר. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: יומן עין חרוד, ט'ז תשרי תשכ"ח, עמ' 1( חדשי שולמית: ) ( ילידת פלך חרסון ברוסיה. שמינית מבין תשעה ילדים להורים שעסקו בחקלאות. עלתה לארץ עם הוריה בשנת 1495 והמשפחה הצטרפה לעין חרוד. לאחר סיום לימודיה בבית הספר עבדה בגן הירק ובמשתלה ולאחר נישואיה עבדה בבתי הילדים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9( חזנוב-מלץ רוחמה: ) ( נולדה בבירות ובהמשך עברה המשפחה לחלב. ב עלתה המשפחה לארץ דרך ראש הנקרה. למדה הוראה בסמינר מזרחי בירושלים והייתה חברה בתנועת המחנות העולים. לאחר תקופת ההכשרה הגיעה ב לעין חרוד עם קבוצת החוגים ועבדה עם ילדי גיל הרך. נישאה לחבר עין חרוד, הסופר דוד מלץ. מ טיפלה בילדים שעלו לארץ מסוריה ומעירק. לאחר סיום לימודיה לימדה ספרות והיסטוריה בבית הספר התיכון וכל השנים עסקה בכתיבת סיפורים. כתבה שני ספרים ותקופה מסוימת כתבה את ההספדים לנפטרים. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( חייקין שפרה: ) ( ילידת הכפר בריוזובקה שבפלך חרסון ברוסיה. משפחתה לא הייתה מסורתית ולא ציונית. בגיל חמש עשרה עברה לעיירה הקרובה כדי ללמוד בגימנסיה ושם הצטרפה לתנועת החלוץ. בשנת 1499 עלתה לארץ עם בעלה אייזיק חייקין והשניים הצטרפו לגדוד העבודה בירושלים ולאחר מכן עלו לעין חרוד. ב התאלמנה ונשארה עם שני ילדים קטנים. התמסרה מאד לחיי העבודה והציבור במשק והייתה בין הראשונות שיצאו לשמירה במאורעות רבות. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 5-9( חייקין-חן נועה: ) ( עבדה בחינוך שנים נולדה בעין חרוד ליד המעיין להוריה שרה ואליעזר בן עזרא, חברי גדוד העבודה שהצטרפו לעין חרוד. עברה את מסלול התבגרותה בעין חרוד. למדה נגינה ומחול והייתה במשלחת נוער שיצאה לפסטיבל ברוסיה. במשק עבדה ברפת. שירתה כקשרית בפלוגה ב' בגדוד השני והשתתפה בהעברת חומר נפץ לפעולת ליל הגשרים. לאחר מכן כגדעונית, בתפקידים: אלחוטאית, מזכירה ומנהלת התחנה בפריס. בתקופת מלחמת השחרור השתתפה במבצעי העפלה מפריז ואיטליה. אחרי המלחמה שבה לעבודתה ברפת ונישאה לחברה מאולי חייקין. בהמשך עבדה בבתי הילדים והייתה סדרנית עבודה. הייתה חברת מזכירות העמותה חללי מערכות ההעפלה על שם שאול אביגור. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' ) 140 חן נירה: ) ( 381

400 נולדה בעין חרוד ליד המעין, בת בכורה להוריה שרה ואליעזר בן עזרא. הייתה מילדי המשק הראשונים ולמדה אצל משה כרמי. ירשה מאביה את הכשרונות המוזיקליים והייתה פסנתרנית מחוננת. למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים והתמחתה בהוראת הנגינה. לימדה מוזיקה בבית הספר ובאולפן למוזיקה והייתה בין מייסדות ערבי המוזיקה בעין חרוד ייסדה יחד עם רבקה שטורמן את "מחול השניים"- צמד מנגינות שהולחנו לפסוקי שיר השירים ונועדו לחגים ולאירועים. הם הוצגו לראשונה בתקופת מלחמת השחרור בלהקת הראל. תרמה רבות לתרבות המוזיקלית בעין חרוד. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( חנקין חיה-שרה: ) ( חיה שרה חנקין לבית פלומין נולדה בנובילובקה שבפלך מוהילב. הוריה שלחו אותה ללמוד תפירה בהומל, שם הצטרפה ל"בונד", ובהמשך פרשה ממנו והקימה את סניף "פועלי ציון" בעיר. היא לקחה חלק בהגנה העצמית בעיר בזמן הפרעות ושם הכירה גם את בן זוגה יחזקאל חנקין. יחד עם קבוצה מהומל ברחו לקייב ומשם לאודסה. לארץ הגיעו ב והיו לקבוצת העולים הראשונה של ימי העלייה השנייה. בארץ היו ברחובות, פתח תקווה, שפייה ויחזקאל נמנה עם מייסדי קבוצת השמירה הראשונה "בר גיורא" ובהמשך היו לחברי ארגון "השומר". לאחר מותו של חנקין מקדחת צהובה ב- 1416, נשארה חיה שרה עם שלושת היתומים במשק שהקימו ביבנאל ומשם לעין חרוד שם חיה עד מותה. )סיני סמדר, יחסי מגדר בארגון "השומר" ובכפר גלעדי , חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, חשוון תשס"ט, עמ' 953( חרמוני-אלברטון יונה: ) ( ילידת ברשד שבאוקראינה. הייתה חברה בצעירי ציון ובתנועת החלוץ. בדרכה לארץ הייתה בהכשרה בחווה חקלאית ליד קישינב. עלתה ב עם בעלה אהרון חרמוני והשניים הצטרפו לחבורת העמק בבלפוריה ובכפר יחזקאל. עברה עם הקבוצה לעין חרוד לאחר הפילוג של עין חרוד ותל יוסף. עבדה במשתלה ובמטבח הילדים והייתה מעורבת בחיים הציבוריים במשק. הגיעה לאסיפות והביעה את דעתה; הייתה שותפה למאבק על הנחלת חוק ה"שליש" לנשים וכתבה מספר רשימות שהתפרסמו בעיתונות הקיבוצית והכללית בתחום חינוך ילדים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( טבנקין אוה: ) ( נולדה בווארשה למשפחת סטרשבסקי- שפירא, משפחה חסידית. למדה בגימנסיה רוסית ובשנת 1401 הוסמכה להוראה. החלה ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת קרקוב. הייתה פעילה ב "פועלי ציון יחד עם יצחק טבנקין ובין המעטות שהשתתפה בהגנה העצמית בווארשה. נאסרה פעמיים בגלל פעילותה הציונית. עלתה לארץ עם חברה יצחק טבנקין ב ועבדה בחקלאות במקומות שונים: חולדה, דגניה א' וכנרת. הייתה חברה בהסתדרות החקלאית מראשיתה והשתתפה באסיפות קבוצת הפועלות. הייתה ממיסדי עין חרוד ואחת האמהות הראשונות בציבור הפועלים בארץ. היא הייתה דומיננטית מאד ועוד לפני הגעתה לעין חרוד פעלה לשילובן של נשים בעשייה הלאומית והחברתית. טבנקין השפיעה מאד במספר תחומים מרכזיים בקיבוץ. היא 382

401 הייתה ממובילות "מרד החברות" שקרא להשתתפות חברות הקיבוץ בהגנה, פעלה רבות לשינוי שיטת הלינה המשותפת בקיבוץ ללינה משפחתית. במאבקיה, הביאה לכך שבעין חרוד הילדים ישנו בבית מגיל שש. תחום נוסף בו הייתה טבנקין פעילה מאד היה מימוש שוויון לחברות. הייתה חברה באחדות העבודה ובמפא"י ופעילה בכינוסי הקיבוץ המאוחד. סבלה שנים רבות ממחלת לב קשה שהגבילה את פעילותה וגרמה למותה בגיל צעיר. )טבנקין אוה- תאריכים בחייה, ארכיון יד טבנקין, תיקים אישיים, 15/1/9: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1 : יומן עין חרוד, כ'א אב תש"ז, עמ' 9-1( טבנקין ברכה: ) ( נולדה בוורשה לצבי ופנינה ברומברגר ובשנת 1495 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בחיפה. הייתה בהכשרה ברמת הכובש ואחר כך בהדרכה בתל אביב. ב פגשה את משה'לה טבנקין, בכורם של אוה ויצחק טבנקין, והשניים נישאו והצטרפו כחברים לעין חרוד. ברכה עבדה בלול ובהדרכת בני נוער מהקיבוץ ומקרב העולים. ביתה היה פתוח תמיד לנוער בו טיפלה. הייתה חברה פעילה בועדות החינוך והבריאות, סדרנית עבודה וחברת מזכירות. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 99-91( טבנקין-תמרין יעל: )1499( התגייסה ב מעין חרוד. שירתה בפלוגה ב' בגדוד השני, בגבעת ברנר ובנען. הייתה מ"כית ומד"סית. השתתפה בהורדת מעפילים בקיסריה, בליל וינגייט ובפעולות עזר בתקופת המאבק. השתחררה ב עבדה ברפת, כמטפלת בתינוקות. אלמנה, אם וסבתא. )גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' ( טבנקין נטלקה: ) ( ילידת העיר בוברויסק. אחותו הקטנה של יצחק טבנקין. התייתמה מאביה בגיל שנתיים וילדותה עברה עליה בוורשה. ב סיימה לימודיה בסמינר העברי לגננות של הלפרין ובזמן מלחמת העולם הראשונה ארגנה גן ילדים ובית ספר לילדי פליטים יהודיים. ב עלתה לארץ עם אמה והן הצטרפו לקבוצת כנרת, שם היו יצחק ואווה. ב הצטרפה לעין חרוד והייתה שותפה בהקמת בית הילדים וריכזה את וועדת החינוך. יזמה ישיבות ועדה וקיימה אסיפות שבועיות בהן דנו בסוגיות חינוכיות רבות. הייתה גננת במשך שנים רבות יחד עם חברתה הטובה פרומקה אשד )לעיל( וכתבה יומן פדגוגי בענייני חינוך. לא נישאה ולא הקימה משפחה. )יומן עין חרוד, י' אדר ב' תשל"ו, עמ' 3-1 ( טלסניק שושנה: ) ( נולדה בעיירה בריסטיצ'וקה בה התרכז יישוב יהודי גדול והתקיימה בו פעילות של תנועת החלוץ. למדה בבית ספר יסודי בעירה ובתיכון ברובנה. לאחר סיום לימודיה יצאה להכשרה בקלוסובה והכירה שם את שייקה לימים בעלה. עלתה לארץ ב- 1435, ישר לעין חרוד. עבדה כמטפלת בבית הספר ואחר כך כגננת. הקדישה לגן את מלוא מרצה והצליחה לשנות חלק מדפוסי החינוך הנוקשים שהיו מקובלים בעין חרוד. היא ראתה בעבודתה את מפעל חייה. 383

402 )חוברת זכרון-שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 19-11( טקץ'-אלברטון שיינדל: ) ( ילידת ברשד שבאוקראינה. בת ליוסף- דיין אלברטון. הייתה בבית החלוץ בקישינב ואחר כך עברה להכשרה בחווה חקלאית ליד העיר. בסוף 1499 עלתה לארץ ובשנת 1493 הצטרפה לעין חרוד עם אחיה ישראל ואחותה יונה והקימה משפחה עם צבי טקץ'. הייתה בעלת חום לבבי והומור שהקל עליה את הקשיים בשנים הראשונות בקיבוץ. עבדה במטבח הקיבוצי שנים רבות. )חוברת זכרון-שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( יהלום לאה: ) ( ילידת לודז', פולין, למשפחה אמידה. עלתה לארץ עם משפחתה ב- 1495, התיישבו בתל אביב. בגיל ארבע עשרה יצאה לבן שמן והצטרפה לנוער העובד. באחד הכנסים פגשה את בני בנעורים של עין חרוד וב- 1431, בתוך חבורה של בוגרי בן-שמן, הגיעה לקיבוץ. נישאה לאריה יהלום ועבדה ברפת, בלול, בפרדס, בבתי הילדים ובמחסן הבגדים. ילדה ארבעה ילדים. )חוברת זכרון-שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( יזרעאלי הדסה: ) ( נולדה בזמוש ליוסף ושרה הורוביץ. אביה היה רב והמשפחה הייתה דתית- ציונית והשתייכה למעמד הבינוני. ב הצטרפה לצעירי ציון ברוסיה ואחר כך לחלוץ. ב עברה לחרקוב שם עבדה והשתלמה ברוקחות. בדרכה לארץ שהתה במינסק, וורשה ובוינה. בשנת 1491 עלתה לארץ ועבדה בתל אביב. ב הצטרפה לעין חרוד ונישאה לדב יזרעאלי. שתי תינוקות שילדה נפטרו בינקותם ושתיים נוספות זכתה לגדל. עבדה שנים רבות במטבח ומילאה תפקידים ושליחויות רבות בקיבוץ, בתנועה וביישוב: הקימה מטבחים במחנות נוער ובמחנות צבא; יצאה להקמת יישובי חומה ומגדל בתקופת המאורעות; בתקופת מלחמת העצמאות התגייסה לחטיבת גולני ולגדוד השלישי של הפלמ"ח ושירתה כמבשלת במטבחים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 5-9( יצקר-סבוראי שרה: ) ( ילידת אנאנייב באוקראינה. גדלה בבית ציוני וקיבלה חינוך יהודי- רוסי. למדה עברית אצל יעל גורדון, בתו של א.ד.גורדון. עלתה לארץ בשנת 1411, בגיל 17 ועבדה בבאר יעקב. אחר כך עברה למגדל, שם חלתה בקדחת קשה שהשאירה את אותותיה בגופה שנים רבות. נישאה לשמואל סבוראי וילדה חמישה ילדים. אביה, אחיה וגיסה צבי שץ נרצחו במאורעות 1491 ביפו. בעקבות הרצח עברה לחיפה כדי לעזור לאמה ולאחיה ובשנת 1499 הצטרפו לעין חרוד. הייתה מראשוני הקיבוץ ועבדה שנים רבות בגן הירק ובמטע. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1( יצקר-שץ רבקה: ) ( ילידת אנאנייב באוקראינה. גדלה בבית ציוני וקיבלה חינוך יהודי- רוסי. עלתה לארץ עם אחותה שרה ובקומונה במגדל הכירה את הסופר צבי שץ ונישאה לו. השניים התגוררו בתחילה בצמח 384

403 ונולדה להם בת- רנה. במלחמת העולם הראשונה התגייס צבי לגדודים העבריים ורבקה עברה לגן שמואל. הקשרים בין השניים ניתקו לתקופה מסוימת, בה מתקשר צבי לנחמה אברונין )לעיל( אך לאחר מכן רבקה וצבי חוזרים זה לזו. ב- 17 למאי 1491 הלכו השניים להשתתף בתהלוכת האחד במאי בתל אביב וכשהחלו המאורעות הלכו הגברים לבית משפחת יצקר ביפו, כנראה מתוך דאגה ליוסף חיים ברנר שנשאר בבית ושם נרצח צבי. רבקה עברה עם משפחתה לחיפה ואחר כך לעין חרוד יחד עם משפחתה של אחותה שרה )לעיל(. בעין חרוד פגשה בנחמה אברונין ולמרות המבוכה הראשונית בין השתיים נוצרה ידידות רבה. לאחר התאבדותה של נחמה ביקש אלמנה אריה אברמסון להקים עמה משפחה אך היא סירבה ונשארה באלמנותה עד יום מותה. עבדה במטבח שנים רבות. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 1: גוזס איה, "רבקה יצקר-שץ", הדף הירוק, עמ' )14-16 ישפה-קמחי בלה: ) ( נולדה בעיירה ברסטצ'קה שבוולין, בת למשפחת שוחטים אדוקה. הייתה פעילה בתנועת החלוץ בעיירה ועלתה לארץ בשנת הצטרפה לגדוד העבודה במגדל. הייתה בין העולים הראשונים שעלו לתל יוסף ב-י'ח כסלו תרפ"ב. עם הפילוג בתרפ"ג עברה לעין חרוד, הקימה משפחה ועבדה זמן קצר בגן הירק ואחר כך שנים רבות ברפת והתמחתה בגידול עגלות. הייתה פעילה וערה לענייני ציבור והשתתפה בועדות שונות במשק. )יומן עין חרוד מאוחד, ט'ז סיון תשי"ב, עמ' 9-1: חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 6-5( כרמי עבריה: ) ( נולדה בראש פינה לשמחה וילקומיץ' שהיה מורה נערץ במושבה וממקימי בית הספר שדגל בלימוד בשפה העברית. למדה בגימנסיה הרצליה עם משה כרמי, בעלה לימים, שהיה מורה ומחנך דגול. לאחר שסיימה בהצטיינות הצטרפו עם קבוצת תלמידות לכנרת שם נישאו השניים ולאחר מכן נסעו לגרמניה שם למדה עבריה על ענף המשתלות והצמחים. בחזרם לארץ בשנת 1499 הצטרפו לעין חרוד. עבדה במשתלה ולימדה בבית הספר שנים רבות חקלאות ומתמטיקה. הייתה פעילה בועדות שונות במשק וכתבה רשימות רבות בענייני חינוך. בהיותה ילידת הארץ, הייתה אחראית על קריאת טקסטים בערבי תרבות וחגים. השתתפה במקהלת עין חרוד. ילדה חמישה ילדים. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( לביא-זיסלה רחל: ) ( ילידת ליטא. הייתה מראשונות החלוץ ועלתה לארץ ב עבדה בחקלאות בחדרה ובכרכור. הצטרפה לגדוד העבודה והייתה מראשוני עין חרוד. עבדה במשתלה ובבית התינוקות והייתה פעילה במועצת המשק. נישאה לשלמה לביא מראשוני המשק והוגה דעות. מתה ממחלה כשהיא בת שלושים ושלוש בלבד. הניחה שלושה ילדים- שני בנים אשר נפלו במלחמת העצמאות ובת. הייתה אהובה מאד על חברי המשק. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( לבנון-יסוד שושנה: ) ( 385

404 נולדה בדומברוביצה בפלך ווהלין באוקראינה. קיבלה חינוך יהודי-רוסי והשתתפה מאז גיל שלוש עשרה בפעילות ציונית בעיירה. עלתה לארץ בשנת 1499 למרות התנגדות הוריה. עבדה ברחובות 1499 ובפתח תקוה, שם הכירה את הלל לבנון שהיה שחקן בתאטרון האוהל. שושנה עברה לעין חרוד ב- ועבדה תחילה בגן הירק, בכרם ובמשתלה ואחר כך במטבח הילדים ובמחסן הבגדים. ב נישאה להלל ושבע שנים לאחר מכן לקה בעלה בהרעלת דם קשה ונפטר. שושנה לא נישאה בשנית וגידלה שני ילדים- בן ובת. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 5-9( לוז שיינדל: ) ( נולדה לאם חד הורית בויז'ניץ. בילדותה עברה לוינה ולמדה חקלאות מתוך שאיפה לעלות לארץ ולעבוד בה כחקלאית. בשנת 1493 עלתה לארץ, ישר לעין חרוד ועבדה בגן הירק במסירות שנים רבות ואחר כך בבית הילדים. נישאה ליצחק לוז אותו הכירה עוד מוינה וילדה שלושה בנים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9-9( לויטה-מחניימית גאולה: ) ( נולדה בגליל התחתון כבכורה להוריה יעקב ורבקה מחניימי. בשנת 1499 הגיעה המשפחה לעין חרוד וגאולה למדה בבית הספר בעין חרוד עם שושנה המורה )להלן(. חברת הילדים הייתה אז קטנה וחוויות ילדות רבות מהתקופה הראשונה של עין חרוד נחרתו בה. הוריה נפרדו בילדותה. נישאה לליובה לויטה, מוותיקי עין חרוד. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9-3: גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 143( ליפשיץ רחל: ) ( ילידת בוריסוב שברוסיה. בימי מהפכת 1405 נמנתה על שורות "פועלי ציון" ולמדה חובשות בבית הספר בסרטוב למרות התנגדות הוריה. ב עלתה לארץ עם צבי שץ ואחרים שהצטרפו לקומונה של טרומפלדור במגדל שם פגשה את זלמן ליפשיץ ונישאה לו. עבדה בבן שמן ולאחר המלחמה עבדה כחובשת בשכונת התימנית שעריים, על יד רחובות. בתרפ"ב עלתה המשפחה להתיישבות בעין חרוד ורחל עבדה כאחות באוהל החולים במחנה ובחברת הילדים. מתה לאחר מחלת לב ממושכת והשאירה בעל, שלושה בנים ובת. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( מחנימית-גרינברג רבקה: ) ( נולדה בבנדרי ברומניה ועלתה לארץ ב עבדה בחוות פוריה ובקבוצת תופרות בטבריה. עלתה לעין חרוד עם ראשוני המתיישבים עם בעלה יעקב ובתם גאולה )לעיל(. דרכם של בני הזוג נפרדה לאחר זמן קצר. הייתה פעילה בהגנה ובחבורות הפועלים. עבדה בשדה ובמתפרה והקימה בית אריגה לניצול צמר הכבשים בו עבדה שנים רבות וייצרה שטיחים, סוודרים ומוצרי צמר לחברים. הייתה בין האמהות הראשונות וממקימות בית הילדים הקיבוצי. נישאה בשנית למתתיהו גרינברג. ילדה שתי בנות בנישואיה הראשונים: גאולה )לעיל( ודרורה )להלן(. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 7( 386

405 מיכאלי שרה: ) ( נולדה בעיירה וכנובקה באוקראינה. קיבלה חינוך יהודי-רוסי ולמדה עברית אצל יצחק מיכאלי לו נישאה לאחר מלחמת העולם הראשונה. עלתה לארץ בשנת 1499 ולאחר עוברם בפלוגות הקיבוץ בפתח תקוה וירושלים הגיעו לעין חרוד ב עבדה בגן הירקות, בכרם ובלול ולאחר מכן במטבח. שכלה את בעלה ב ילדה חמישה בנים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 3-9( מימון-מחנימי דרורה: ) ( נולדה בטבריה להוריה יעקב ורבקה מחנימי. כשהייתה בת שנה וחצי עברה המשפחה לעין חרוד ועם המעבר מהמעיין לגבעה נפרדו הוריה. הייתה תלמידה טובה ופעילה בחיי החברה הצעירה. בחדר שלה ושל אחותה גאולה )לעיל( הוקם חדר הקשר האלחוטי של ההגנה והיא שירתה בו כאלחוטאית. ב התגייסה לפלמ"ח והוצבה כאלחוטאית. הייתה חברתו של נחמיה שיין, בן הקיבוץ שנפל בליל הגשרים. ב נסעה כשליחה לאינדרסדורף וטיפלה בילדים יתומים ניצולי שואה. ב חזרה לארץ ועבדה באלחוט על הכרמל בריכוז הקשר עם אוניות המעפילים. שם הכירה את דוד מימון והם נישאו וחזרו לעין חרוד. עבדה כמורה ומטפלת והייתה מזכירת המשק ואחראית על מדור יחידים בתנועה הקיבוצית. ילדה שלושה ילדים. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( מירון שושנה: ) ( ילידת בוברויסק ברוסיה. הייתה פעילה בחוגי ה"בונד" בצעירותה. עלתה לארץ ב והצטרפה לחוות הפועלות בכנרת ומשם לבן שמן ולחווה ברוחמה. במלחמת העולם הראשונה עברה לפתח תקוה ומשם לכנרת. הייתה ממיסדי עין חרוד ועבדה שנים במטבח הילדים. ב גויסה על ידי הקיבוץ המאוחד להדרכה במטבחי ילדים ברמת הכובש, פלוגת הרצליה ופלוגת השדה בראשון לציון. כתבה מספר רשימות בנושא מטבחי ילדים שפורסמו בעיתונות הקיבוצית. לא נישאה ולא הקימה משפחה. )יומן עין חרוד, ה' אלול תשל"ד, עמ' 1( מנש יהודית: ) ( ילידת לבוב. למדה עברית עוד בנעוריה. עלתה ארצה בשנת 1490 )תר"פ( והצטרפה ל"חבורת העמק". יחד עם החבורה הגיעה לעין חרוד בשנת 1493 )תרפ"ג( ונישאה לחבר עין חרוד, הסופר דוד מלץ. )כתב את "מעגלות"- רומן המתאר את חיי הקיבוץ(. לבני הזוג נולדו שני ילדים שאחד מהם, רפי, נפל במלחמת השחרור בקרב על נבי מוסא. מנש כתבה שני סיפורים: "העתיד" אותו כתבה עוד בוורשה לפני עלותה ארצה והשני "נעורים", רומאן אוטוביוגרפי שפורסם בשנת 1451 )תרי"ח( והוקדש לזכרו של בנה רפי מלץ שנפל במלחמת השחרור. מנש נפרדה מדוד מלץ ונישאה לחבר עין חרוד נחום בנארי והשניים עזבו את עין חרוד ונולד להם ילד משותף. לאחר מותה הוציאה המשפחה את החוברת "עלים ששרדו" הכוללת רשימות מפרי עטה שלא פורסמו. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( נוימן שרה: ) ( 387

406 נולדה בכפר קטן בגבול אוסטריה ובילדותה עברה המשפחה לוינה. עלתה לארץ ב ועברה בבן שמן, תל אביב והמושבה כנרת, שם נישאה לדוד צירקין. הגיעה לעין חרוד ב ועבדה בבית התינוקות שנים רבות וכן טיפלה במסירות בילדים פליטי שואה שהגיעו למשק. הייתה פעילה בועדות בריאות וחינוך והביעה את דעתה בכתב ובעל פה. ילדה ארבע בנות. דרכם של בני הזוג נפרדה לאחר שצירקין עזב אותה לטובת מילכה נוימן. נשארה בעין חרוד ולא נישאה בשנית. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9 ( סבוראי-גוזס איה: ) ( נולדה בחיפה לשרה ושמואל סבוראי ובינקותה עברה המשפחה לעין חרוד. הייתה מקבוצת הילדים הראשונה במשק. ב לאחר שנת חופש חזרה לעין חרוד והקימה את "חוג הנוער" לצעירים שעסק בבעיות כלכליות וחברתיות. ב התגייסה לפלמ"ח ושרתה באילת השחר, בנגבה, וביגור. לאחר נישואיה חזרה לעין חרוד ועבדה בגן הירק, ברפת ובחדר האוכל. הוציאה את הספר "ספרי לי ספרי לי" בו חברות בפלמ"ח מספרות את זכרונותיהן מימי השירות. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( סבוראי רחל: )1496( התגייסה באפריל 1499 לפלוגה ח' ברמת רחל ומשם לפלוגה ז' בשריד. השתתפה ב"ליל הגשרים" וב"ליל וינגייט". עברה לרזרבה ב במלחמת העצמאות התגייסה לגדוד הרביעי של חטיבת הראל. השתתפה כרובאית במחקה קרבית בקרבות עשרת הימים, בצרעה ובמשלטים בהרי ירושלים, באיגוף רפיח בנגב. חברת קיבוץ רביבים, אם וסבתא. )גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 149( סורקין-חץ שושנה: ) ( ילידת ז'יטומיר ברוסיה. התייתמה מאמה כשהייתה בת שש. למדה בגימנסיה רוסית שם הצטרפה לחוגים ציוניים ואחר כך לתנועת דרור, ישבה בגבולות וארגנה את הקשר בין החברים העולים. ב עלתה לארץ לחוות הפועלות של רחל ינאית בירושלים. הצטרפה לעין חרוד ב ועבדה בטיפול בחולים עם חנה בלוך )לעיל( ועם העליה לנקודת הקבע בקומי הייתה אחראית על הנוי והפריחה את הגבעה. ב השתתפה בסמינר הרעיוני הראשון של הקיבוץ המאוחד, שהתקיים בעין חרוד ובזמן המאורעות ארגנה את הטיפול בחיילי פלוגות האש של אורד וינגייט. ריכזה את משתלות הקיבוץ, הייתה גזברית ובמלחמת השחרור התגייסה כמבשלת במשלטי העמק. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( סימון מרים: ) ( נולדה בוינה ובמלחמת העולם השניה היגרה עם אביה ואחיה לשוויץ. עלתה לארץ, לעין חרוד עם חברת הנוער ג' ב נישאה לארנסט סימון ב וילדה שלושה ילדים. עבדה במטעים, לול, טיפול בילדים וחדר האוכל. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9-1( סיבירסקי שרה: ) ( 388

407 נולדה בפלך וולין ברוסיה ובילדותה הייתה פעילה בתנועת החלוץ הצעיר. בגיל שבע עשרה הצטרפה לקבוצת ההכשרה קלוסובה בוולין ובשנת 1431 נבחרה להשתתף בסמינר המדריכים של החלוץ בוורשה ושם נפגשה עם שליחי עין חרוד לויטה, טבנקין, חנה ארסט, מרים שלימוביץ ועוד. ב עלתה לארץ, ישר לעין חרוד ונישאה לחנוך סיבירסקי. עבדה בגן הירק, בכרם, בגן הילדים וטיפלה בחברות הנוער. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9-1 ( סלוצקין בלומה: ) ( ילידת בוברויסק ברוסיה. קיבלה חינוך רוסי. עלתה לארץ ב ועברה בבן שמן, חוות מגדל, מנחמיה וקבוצת כנרת. הייתה חברת ילדות של שרה שמוקלר וכאשר נפטרה נרתמה להקים לזכרה בית הבראה לפועלים והיא וסלוצקין עברו לירושלים והקימו את בית ההבראה ארזה, ליד מוצא. משם הצטרפו לעין חרוד עם הקבוצה שהגיעה מכנרת. עבדה בטיפול בילדים ובמחסן הבגדים של בית הספר. הייתה אחותה של לאה מירון, אשתו של ברל כצנלסון ושל שושנה מירון )לעיל(. )יומן עין חרוד מאוחד, כ'ב אדר תשל"ב, עמ' 3-9( סלנט שרה: ) ( נולדה בקובנה ולאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרפה לתנועת החלוץ והכירה את יעקב סלנט לו נישאה ב למדה בבית ספר לאחיות ובשנת 1499 עלו לארץ ועברו בירושלים, בבאר טוביה ובתל יוסף. ב הצטרפו לעיו חרוד. עבדה בטיפול בילדים וכמדריכה בחברות הנוער. הייתה פעילה בועדות שונות ולקחה חלק פעיל בחיי המשק והחברה. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9( סתוי חווק'ה: ) ( נולדה בפולין למשפחה מסורתית. הייתה חברה בתנועת החלוץ ועלתה לארץ ב ישר לעין חרוד. עבדה בכרם, בפרדס, בגן הירק ובמטבח. נישאה לישעיהו סתוי בשנת 1434 וילדה שלושה ילדים. )חוה'קה סתוי: חלוצה מפולין, בתוך: גלעד זרבבל וציזלינג נריה )עורכים(, עין חרוד, פרקי יובל, הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תשל"ג, עמ' ( עופר-חייקין רות: )1499( התגייסה בספטמבר 1499 מעין חרוד לפלוגה ב' של הגדוד השני. שירתה כאלחוטאית עליה ב'. עברה לגדוד הרביעי והשתתפה בשתי "הורדות" של מעפילים לאחר מלחמת העולם השנייה. עבדה כגדעונית בחו"ל וליוותה את האוניה "עמק איילון". השתחררה מצה"ל ב לאחר הפילוג עברה לעין חרוד איחוד. עבדה בנוי, בספריה, כמזכירה. הייתה חברה בועדות שונות. אלמנה ואם. )גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 149( עממי-כהן מינה: ) ( ילידת ביאליסטוק. גדלה בבית דתי והייתה פעילה בצעירי ציון ובתנועת החלוץ. עלתה לארץ ב עם קבוצת חלוצים מגרודנה והצטרפה ל"חבורת העמק" לסלילת כביש עפולה- נצרת ואחר 389

408 כך למחנה באר שבע. נישאה לאליהו עממי שהגיע מרוסיה ובשנת 1493 הצטרפו לעין חרוד יחד עם חברים נוספים מחברות העמק. עבדה בגן הירק, במשתלה ובבית הילדים. בעלה התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה ונהרג. לא נישאה בשנית. )יומן עין חרוד, ד' ניסן תשמ"ז, עמ' 9-1( ערן-מלץ אוריאלה: )1499( התגייסה מעין חרוד ב לפלוגה ד'. הייתה מ"כית. ב עברה לרזרבה. ב במשלחת של ההגנה להדרכה במחנות העקורים בגרמניה ואוסטריה. נשלחה )גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 149( פינטל פרידה: ) ( ילידת לובצ'ה, פולין. למדה בבית הספר העברי "תרבות" והייתה חברה בתנועת החלוץ. יצאה בגיל שמונה עשרה להכשרה בגליציה וביולי 1435 וכאקונומית במטבח. נישאה ליצחק פינטל וילדה שלושה ילדים. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9( פינקלשטיין-אוסטרובסקי שושנה: ) ( עלתה לארץ והגיעה לעין חרוד. עבדה בכרם ילידת אוקראינה. גדלה בבית אמיד וקיבלה חינוך רוסי-יהודי. הייתה פעילה בתנועת "דרור" ויצאה להכשרה בקלוסובה. עלתה לארץ ב ועברה בחדרה, בשכונת בורוכוב ובגבעת ברנר. הגיעה לעין חרוד בשנת 1491 ונישאה לגרשון אוסטרובסקי. עבדה שנים רבות ברפת, בכרם, בנגריה ובפלדות. הייתה פעילה בתחומים רבים: מדריכה וצירה בארגון החברות בהגנה; מזכירת עין חרוד; חברה בועדת קליטה ועוד. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 9( פנינית-פרלמוטר בלה: ) ( נולדה בעירה ברנובקה שבאוקראינה והייתה פעילה בצעירי ציון. למדה בקורסים בסמינר לגננות של יחיאל הלפרין באודסה ועבדה בבית יתומים. עלתה לארץ ב והצטרפה ל"חבורת העמק" עמה הגיעה לעין חרוד. עבדה בגן הירק ובבתי הילדים. הייתה ביו הלוחמות על זכות האשה להשתתף בהגנה: ב התגייסה לא.ט.ס ולחמה על זכויות החיילת העבריה; ב יצאה בשליחות אונרא למחנות העקורים באוסטריה; הייתה פעילה בחיים הציבוריים והקפידה להגיע לאסיפות ולהביע את דעתה. לא הקימה משפחה. ציוותה את גופה למדע. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( פרלמוטר רעיה: ) ( ילידת רובנה בפלך ווהלין. הייתה חברה בתנועת החלוץ ועלתה לארץ ב עם פלוגת חברי הכובש לכפר סבא. הגיעה לעין חרוד בשנת 1494 ועבדה בפרדס, בכרם ובפלחה. נישאה לצימרצן וילדה שני בנים. נפטרה ממחלת הסרטן. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( ציזלינג שרה: ) ( 391

409 ילידת רוסיה. בהיותה בת שלוש עלתה המשפחה לארץ והתיישבה ביפו. למדה בבתי הספר של אליאנס ועזרא ובימי מלחמת העולם הראשונה גורשה לכפר סבא. נישאה לאהרון ציזלינג מעמודי התווך של עין חרוד והקיבוץ המאוחד ויחד עמו הייתה בחבורת העמק ובאיחודה עם עין חרוד. רוב שנותיה עבדה כמטפלת והייתה ממקימי חדר העיון של בית הספר. הייתה צנועה, מסתפקת במועט וחרוצה. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 94-91( צ'נסטוחובה שושנה )המורה(: ) ( נולדה בעיר צ'נסטוחוב בבית חסידי. סיימה גימנסיה, סמינר למורים ומרדה כנגד הנטייה לא להעניק לבנות השכלה רחבה. כבר בגיל צעיר הייתה פעילת תרבות בעירה. הייתה מורה בגימנסיה העברית בעיר בהנהלת פרופסור מאיר בלבן וקירבה את הנוער שחינכה להשכלה, ציונות והגשמה. ב עלתה לארץ והגיעה בהשפעת נטלקה טבנקין ויצחק קצנלסון לעין חרוד, שם השתלבה מיד בהקמת בית הספר המקומי ובעיצוב המסורת ודפוסי החינוך בבית הספר הקיבוצי. הוציאה את הספר "מסיבות" שהיה למורה דרך בחברה הקיבוצית ובו דפוסי מועדים וחגים. עם קום המדינה יצאה להדרכת מורים ביישובי עולים. פרסמה מאמרים רבים בנושאי חינוך והרצתה בסמינרים למורים. לא נישאה ולא הקימה משפחה. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1( קרבצוב רחל: ) ( ילידת אוקראינה, ממשפחה דתית. אביה הוסמך כרב ועסק בייצוא סחורות. הבית היה ציוני ורחל עלתה לארץ יחד עם אחותה קטיה ב הייתה במשק הפועלות בנהלל וב הצטרפה כחברה לעין חרוד. עבדה שנים רבות במכוורת והייתה בין הראשונים שעבדו בבית שטורמן, בעיקר בהדרכה ובשימור חרקים ופרפרים למיניהם. התגייסה לחיל העזר של הצבא הבריטי ושירתה במצרים. לא נישאה ולא הקימה משפחה. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( קרפובסקי רעיה: ) ( רעיה קרפובסקי נולדה ברוסטוב שברוסיה. למדה בגימנסיה עד גיל שבע עשרה. אחרי כארבע שנות נדודים הגיעה לארץ ישראל בשנת 1491 והצטרפה ל"חבורת העמק". ב הצטרפה עם חברי החבורה לעין חרוד. הייתה אם לשלושה. נפטרה מדלקת גרון שהסתבכה בשנת תרצ"ח. הנסיבות הטרגיות של מותה הותירו את חברות עין חרוד המומות ורבות כתבו הספדים נוגעים ללב. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( רוזנפלד רחל: ) ( נולדה בפלך חרסון שבאוקראינה למשפחה חרדית אדוקה, אחותו של הסופר והעיתונאי שמואל רוזנפלד. עלתה לארץ ב והייתה בין מייסדות הקואופרטיב לתפירה בראשון לציון וכשהתפרק עברה לחדרה ועזרה לקבוצת התימנים הראשונה שם. הייתה בחוות הלימוד של חנה 391

410 מייזל בכנרת ומשם עברה לחוות מגדל. בחורף תרע"ח סידרה עם חנה צ'יזיק וחברות אחרות גן ירק עבור מגורשי יפו. הייתה בין מייסדי קיבוץ עין חרוד וממקימי הרפת בה עבדה שנים רבות. לאחר מכן עבדה בכרם וכן נשלחה לשייך אבריק לעזרת גרעין חברת הנוער הראשונה בעין חרוד. לא נישאה ולא הקימה משפחה )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 6-5 ( רונן-כהן עזה: ) ( התגייסה ב שירתה במטה הפלמ"ח, באגף כח אדם. השתתפה בליווי שיירות ובקרב נגד אלטלנה. הייתה קצינת תרבות במטה של חזית ד' בדרום. השתחררה ב יצאה לצרפת כמדריכת נוער. הייתה אחראית על ארכיון הקיבוץ. )גוזס-סבוראי איה, ספרי לי ספרי לי, יד טבנקין, תל אביב, תשנ"ג, עמ' 146: חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( רימוני-שניר יוטה: ) ( נולדה בגליציה למשפחה מסורתית. לפני מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לברלים ויוטה הצטרפה לחוגים הציוניים. ב הלכה להכשרה של ברית עולים וב עלתה לארץ, לעין חרוד, נישאה וילדה שני ילדים. עבדה במחסן הבגדים, באריגה ובחדר האוכל של בית הספר. הפילוג פגע בה קשה. נפטרה ממחלה בעין חרוד איחוד. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"א, תיקים אישיים( רמוני-לביא שולמית: ) ( נולדה בגליציה וגדלה בטרנופול. עלתה לארץ ב והצטרפה לעין חרוד. עבדה בכרם, במכונאות וכמחסנאית של חברות הנוער. מתה בלידתה את בנה רפי והניחה בעל, בן ובת. )ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( שוטלנד-חן מרים: ) ( ילידת חרקוב ברוסיה, בת רביעית למשפחה אדוקה מאד. קיבלה חינוך רוסי ונמשכה לציונות מגיל צעיר. עלתה לארץ יחד עם אחותה שרה בשנת נישאה לאהרון שוטלנד וב הצטרפו לעין חרוד. עבדה בגן הירק ובטיפול בילדים. מרים התגייסה למשימות רבות בקיבוץ: הייתה פעילה בתחום הבטחון וב נשלחה לקורס מדריכי נשק של ההגנה ושימשה כמדריכת נשק בעין חרוד; הייתה מדריכת מטפלות במשקים צעירים; עזרה בהקמת מעון לילדי חיילים בחיפה; הייתה פעילה יחד עם ליליה בסביץ' ושושנה חץ בהעלתו ארצה של אסיר ציון בוריס עוזרניקוב; הייתה מזכירה, סדרנית עבודה, מחסנאית ואקונומית והייתה חברה במספר וועדות: בטחון, חברה ובירורים. השתתפה במקהלה שנים רבות ואהבה לקרוא. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 39-31( שופמן-לבנה טובה: ) ( ילידת אוקראינה. עלתה לארץ בשנת 1499 עם אביה ואחיה וב עברה לעין חרוד. עבדה ברפת שנים רבות והייתה בין מניחי היסוד של ארגון מגדלי הבקר שנוסד בארץ בשנת מילאה תפקידים רבים במשק: אקונומית, מחסנאית ומזכירה. 392

411 )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( שטורמן עטרה: ) ( מנשות העליה השנייה. עלתה לארץ ב הצטרפה לארגון "השומר" ועבדה בחוות העלמות בכנרת. הייתה מראשונות קיבוץ עין חרוד וממעצבות החינוך המשותף במקום. פעילה בקליטת ילדים ונוער עולה בקיבוצים. שיכלה במערכות ישראל בני משפחה משלושה דורות- בעלה חיים במאורעות 1436; בנה משה במלחמת העצמאות ונכדיה אמיר וחיים במלחמת ההתשה. )שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( שטורמן רבקה: ) ( ילידת וורשה. בילדותה עברה המשפחה לגרמניה. קיבלה חינוך יהודי-ציוני והייתה פעילה בתנועה הציונית החלוצית. נישאה לד"ר מנחם שטורמן ועלתה עמו לארץ ב ב הצטרפו לקיבוץ עין חרוד. הייתה אמנית בתחום המחול ויצרה את מחולות חגי הטבע, קציר העומר ושבועות בקיבוץ ואלו הפכן לאבן פינה סגנונית במועדים אלה. את קורות היישוב ביטאה במחולות שיצרה: בהקמת יישובי חומה ומגדל את "קומה אחא"; במלחמת השחרור והקרבות על הגלבוע את "דבקה גלבוע" ועוד ריקודים שהפכו למאפייני השמחה בכל התכנסות ישראלית של הימים ההם. יצרה מסכות ריקודים למועדי ציון אירועים בעם ובארץ כגון "מגש הכסף" לאירועי יום העצמאות השלישי, מסכת "גדעון" לחג העמק. ריקוד העם הישראלי תפס בזכותה מקום נכבד בכל חוגי הרוקדים מחולות עם בעולם. )חוברת זכרון- שלושים למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 3-9: שרת רינה, קומה אחא: דרך רבקה שטורמן במחול, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1417( שיין בתיה: ) ( ילידת בוברויסק שברוסיה. מנעוריה הייתה מעורה בחיי התנועה הציונית ומהפעילות למען ההגנה העצמית. עלתה ארצה ערב מלחמת העולם הראשונה. הייתה פועלת בבן שמן ובכנרת. חברה אליעזר שיין לא הספיק לעלות לפני המלחמה והם נותקו למשך כל שנות המלחמה. עם עלייתו בשנת 1414 נישאו והיא ליוותה אותו בכל מקומות שהותו כמורה- בפתח תקוה, בירושלים, במושב מרחביה וכמפקח על בתי הספר של זרם העובדים. כעבור שנים אחדות נפטר והיא הצטרפה יחד עם בנה היחיד לקיבוץ עין חרוד ובו חייתה ערירית על למותה. שיכלה את בנה נחמיה אליו הייתה קשורה בכל נימי נפשה בליל הגשרים )1496(. עבדה במתפרה שנים רבות. )שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1: ארכיון עח"מ, תיקים אישיים( שלימוביץ )שלו( מרים: ) ( ילידת ברונביץ ברוסיה הלבנה. הייתה פעילה בתנועת החלוץ ולמדה בבית המדרש למורים באודסה. עלתה ארצה בשנת 1493, בימי העליה השלישית. הייתה בגליל ואחר כך עבדה במשק הפועלות בנחלת יהודה. הייתה בין המארגנות של חבורות הפועלות העירוניות. הצטרפה לעין חרוד ב עבדה במשתלה, במחלבה, ובהוראה בעיקר בקרב בני עליית הנוער, ילדי טהרן וחברות נוער שונות. בשנות השלושים יצאה כשליחת החלוץ לפולין. במלחמת השחרור יצאה לעזרת קיבוץ 393

412 מפלסים שעלה אז להתיישבות. הייתה פעילה בכל החיים החברתיים ובחוגי התרבות השונים. הייתה נאמנה לערכי הקיבוץ וכאבה מאד את הפילוג. )חוברת זכרון- שנה למותה, ארכיון עח"מ, תיקים אישיים, עמ' 5: שכטר תמר, רחל כצנלסון שזר- ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד, נספח מס' 1( שמחוני-זביקלסקי רבקה: ) ( ילידת אוסטרוב בפולין. נתיתמה בגיל צעיר וגדלה אצל סבתה. במלחמת העולם הראשונה עברה לבוברויסק ולמדה בגימנסיה ולאחר מכן למדה פילוסופיה בוילנא. ב הכירה את חבר עין חרוד דוד שמחוני, בעת ביקורו בפולין והיא נישאה לו ובאה עמו לעין חרוד. עבדה בגן הירק, בחקלאות ובטיפול בילדים. ב הייתה חברה בצוות הניהול של סמינר הקיבוצים. לאחר מכן הדריכה יישובים צעירים בנושאי חינוך והרצתה בקורסים של מטפלות. ילדה בן ובת. )ארכיון עין חרוד מאוחד, תיקים אישיים( שפרוני שפרה: ) ( ילידת פלך מינסק ברוסיה הלבנה. בת למשפחה יהודית אדוקה ואמידה. קיבלה חינוך יהודי וכללי. בצעירותה הייתה חברה בתנועת צעירי ציון וניהלה ספריה יהודית שהקימו צעירי העיירה במחתרת, שם הכירה את חיים סטרובינסקי, נישאה לו ובשנת 1493 עלתה לארץ ועברתה את שמם לשפרוני. ב הצטרפו לעין חרוד. לימדה מלאכת יד בבית הספר שנים רבות ועבדה במחסנים. )יומן עין חרוד מאוחד, כ'א אדר תשל"ד, עמ' 9-9( תמרין רחל: ) ( ילידת סיביר. עלתה לארץ עם משפחתה ב ועברה בירושלים, מוצא, בת שלמה וחיפה. ב נישאה ליעקב תמרין ובשנת 1499 הגיעו לעין חרוד עם בתם. מרבית חייה עבדה כמטפלת בבית התינוקות וגן הילדים. הייתה בצוות המטפלות הראשונות של בית הספר ויצקה דפוסים ראשונים לטיפול המשותף. ילדה ארבע בנות וזכתה לנכדים ולנינים. )ארכיון עין חרוד מאוחד, תיקים אישיים( 394

413 נספח מספר 9: עין חרוד- נופים ודמויות מחנה עין חרוד ליד המעיין, שנות הייסוד ) תרפ"א(: נקודת הקבע- גבעת קומי ) תרצ"ב(: 395

414 קונצרט יאשה חפץ ליד המחצבה )8495- תרפ"ה(: חגיגות הביכורים: 396

415 חברות עובדות במשתלה )8495- תרפ"ה(: חברות עובדות בשדה: 397

416 תמונות קבוצתית של חלק מהמייסדים )השנים הראשונות(: בתיה ברנר משמאל למעלה, עטרה שטורמן באמצע למטה. 398

417 אוה טבנקין: 399

418 יוכבד בת רחל ואברהם תרשיש ) תרפ"ה(: משפחת בסביץ: ליליה, ויניה ואיתן: 411

419 יהודית אידלמן: האחיות לבית יצקר: באמצע למעלה: רבקה יצקר-ש"ץ, למטה מימין: שרה יצקר-סבוראי: 411

420 Abstract Starting in the early '80's of the twentieth century, the bubble of the equality of the sexes in the kibbutzim has been burst and the real truth hiding in the background has been unveiled. The purpose of this dissertation is not to burst the bubble of the new truth in the face of newer information, but to tell a story which has not yet been told by presenting the battles of the women of Ein Harod and their goal to achieve real equality. It was a war which had begun at the outset of the twentieth century. My thesis will check, for the first time using exact documentation, both detailed and general, based on the "micro"-historical method, a group of unique women, members of Ein Harod and analyze in depth their every facet, their place in the collective and their contribution to the formation of the kibbutz vitality and social setup during the first three decades of its existence. The dissertation unveils the initiative that sprang up in the kibbutz, its successes and failures, in order to prove that women in the Yishuv in general and women of Ein Harod in particular made significant contributions to the formation of the society and to the role of the society in the formation of patterns connected to the individual, to the kibbutz and to the national cause. In many respects, the women of Ein Harod, a group of unique women, navigated the gender-oriented revolution which developed on the kibbutz grounds. The gender-oriented revolution caused development in a variety of areas: compatibility between spouses, family orientation, the workplace, communal and cultural activities, security, absorption of new immigrants and delegations to Jewish targets abroad. Ein Harod became the pinnacle of the gender-oriented, Zionistic revolution in every aspect connected to the place of the women within the society as a whole. My dissertation presents for the first time the gender-oriented revolution which took place in Ein Harod together with the group of feminists who brought about this revolution. Choosing the women of Ein Harod as the subject of this study is not arbitrary. It is true that in the time frame dealt with here, the development of the Yishuv, dozens of collectives were being founded; some, like Degania and Kinneret, existed prior to the establishment of Ein Harod, and others had a much larger population. Ein Harod, however, was unique; its reputation as "the pioneer at the head of the invading forces" existed from the moment of its establishment, September 21 st, i

421 Two central factors are responsible for the uniqueness of Ein Harod, The first is the fruitful meeting of the mature, experienced participants of the Second Aliya, who had been working the land for a score of years, with the new arrivals of the Third Aliya, coming straight from the communist revolutions in Russia and Eastern Europe, who were determined to fulfill the same dream in a new land. The second factor is the unique makeup of the members of Ein Harod: both men and women had varied capabilities in many realms. There were philosophers, writers, musicians, artists, educators, and more. These people were capable of forming a new culture which members of other kibbutzim later adopted. Because of these unique factors Ein Harod developed into an influential epicenter in the social and cultural life of the Yishuv. In spite of its peripheral geographic location, it was crucial to the life of the Yishuv. Any gender-related developments there would inevitably spread beyond the boundaries of the settlement itself. The members of Ein Harod functioned with a sense of self-importance and with a mission bent on accomplishment. It is hard to decide whether this sense determined the instincts of leadership and influence in the women members within the confines of the kibbutz, later spiraling outward to determine the place of the women in other kibbutzim and finally in the whole society of the Yishuv. It is possible that we can account for their influence simply on the basis of the dominant personalities of these women regardless of their place of settlement. In either case, if Ein Harod had the reputation of "the pioneer at the head of the invading forces", then the women considered themselves "the locomotive engine leading the rest of the train". The changes and the designs that these women wanted to institute were not meant only for the local, agricultural development, but for the whole society including all the women therein. That ambition is what made them unique and different from women in other collectives of the period. It is true that other kibbutzim also had influential women, but they could not develop a methodology for carrying forth a gender-oriented revolution. Only the women of Ein Harod were able to understand that in order to be influential, they could not remain within their own local boundaries; they had to break through the boundaries of their locality to the wider plane of the entire Yishuv. And so the social and gender-oriented processes which began in Ein Harod caused many women throughout the Yishuv to take up the banner of feminism which might otherwise have remained dormant in their consciousness without any accompanying ii

422 action. It appears that the gathering together of such a group of women those of the Second Aliya alongside those of the Third and fourth Aliyot, educated and powerful women, in this unique setting, led to the meeting of minds which formed a fruitful environment for the absorption of feminist ideas and their application. The study utilizes a group of between 80 and 100 women. The reason for the gap in numbers is because of the demographic changes in the kibbutz from the time of its inception until the establishment of the state three full decades later, the time span of this study. Most of the women in the initial group who instigated the changes in the various areas of kibbutz life had immigrated from Eastern Europe, products of the Second, Third, and Fourth Aliyot who had grown up in comfortable, middle-class, traditional homes, but, in addition to their Jewish upbringing, they received a broad, general education in secondary schools and institutions of higher learning. These women were influenced by the revolutionary movements in Russia and took an active part in socialistic Zionistic movements like "Hovvei Zion", "Hechalutz" and "The Socialistic, Zionistic Movement", so that even before they immigrated to Israel they believed in building a just society with equal rights for every citizen without consideration of class, education or wealth. In the midst of these instrumental women, there was a smaller, more dominant group of about ten women who were at the forefront of the enterprise: Yehudit Eidelman, Batya Brenner, Rivkah Danit, Natalka Tabenkin, Atara Shturman, Sarah Yitzker, Frumka Eshed and others; the very point of the spear included Eva Tabenkin, Yocheved Bat Rachel (Tarshish) and Lilia Bassowitz. Such women as these led the other women of Ein Harod in the struggle to determine their place and participation within the confines of kibbutz life and within society as a whole.. These talented and active women, carried with them a revolutionary, Zionistic, feminist consciousness, and made the main object of their concerns the "problems of the women" or "the question of the women", as they themselves termed it. The active women, especially Bassewitz, Tabenkin and Bat Rachel, but also others that they managed to carry along with them, initiated, wrote, organized and fought for equal rights and equal obligations for women in all areas: work, defense, communal activity, etc. Not all the women joined the campaign, but in time of real necessity many did participate with all the strength and energy that they could muster to bring iii

423 about changes in the status of the women. They classified this struggle a national achievement, both for the women of the entire Yishuv and for the coming generations. The study will unveil the changes and innovations which the women of Ein Harod initiated in three central spheres: the sphere of the individual, the social, kibbutzoriented sphere, and the national, Zionistic sphere. These are not three separate entities; rather they are connected to each other, influence each other and each is influenced by the others. The historical events of the years being studied, for example the internal divisions in the kibbutz itself, the waves of Arab uprisings in the years 1929 and 1936, World War II, and other events of similar nature influenced the struggles of the women, and even determined the extent of their influence and their place in the society. The most difficult sphere for the women of Ein Harod to initiate lasting change in was that of spouse-compatibility and the family. It is true that the pioneers formulated dramatic change during the course of the years under consideration, but these changes brought about a spurious attitude in the eyes of the kibbutz members towards the institution of the family. A sense of neglect and even contempt arose in regard to the institution of the family. Women had always been associated with the running of the home, so contempt for the home brought with it contempt for the women as well. The women did not combat the developments in the status of the family publicly other than with scattered comments, containing veiled complaints, which expressed their disappointment. They concentrated instead on other areas of combat communal and national where they produced dramatic change in the formation of the society and the place of the woman. The women of the kibbutz focused the main sources of their energy on improving the status of the woman in areas of work, which was the pinnacle of the collective society, replacing traditional religious orientation. The women created a partnership along with the men in many prestigious jobs in agriculture and field work during the whole time period of this study. At the same time the women were responsible for their traditional work in which men participated less, but the fact that some third to half of the men were involved in "women's" work was unique in Ein Harod. Many difficulties arose as a result of women's persistence in agricultural branches of work; they also had to stand up to many pressures in order to continue working in the productive branches which, because of their productivity, were considered more iv

424 esteemed workplaces. By this persistence, they created a kind of gender revolution against conservative practices and influenced women in other kibbutzim, and not only the Kibbutz Hameuchad, to revolt as well. In spite of the revolutionary tendencies of the active group of women, there were others who did not participate in these activities in the initial, founding period when the kibbutz was established. The activists, however, understood that being part and parcel of the esteemed sections of the workplace would develop the social integration of the women into other areas of kibbutz life where the women, for the most part, were passive. Together with the membership meetings dealing with labor questions, the women initiated a new concept, known today as affirmative action, a kind of negative discrimination giving women an advantage in the various realms of kibbutz life. The initiative of the women in 1930 which brought about the passing of the "thirds" law, ensuring that a third of the places in every communal committee would go to women, was a first in Ein Harod. It immediately spread to all institutions of Hakibbutz Hameuchad and afterwards to other kibbutz movements. This law brought women into every facet of communal life in Ein Harod and into the heart of the kibbutz movement. The law was not always observed in the strict sense of a third, but when vital issues were at stake the women did not hesitate to arm themselves behind the law which slowly became accepted in all public institutions in Israel and the world. This communal breakthrough brought along with it other changes. Women like Lilia Bassowitz and Yocheved Bat Rachel edited The Ein Harod Journal and other kibbutzmovement publications containing a new and different cultural makeup. From short information-oriented publications, these journals became an important cultural treasure involved in all aspects of kibbutz society and life in the Yishuv as well. One such important cultural publication was "Women Members of the Kibbutz" (1943) relating the stories and experiences, both in the public and private spheres, of some hundred women from twenty eight kibbutzim of Hakibbutz Hameuchad. Seeing the female narrative as central, Bassewitz and Bat Rachel wanted to document the deeds of women of the past and to reveal the inner world of these female writers in order to show the women of the present that others had struggled with problems similar to those current and, in this way, to educate the coming generation of the Israeli labor movement, as explained in the introduction to the publication. The book became a v

425 tool of gender-oriented change for women everywhere. Many perceived the book to be a pioneering experience which would put an end to the silence existing heretofore in the feminine sphere. In national areas as well, both within the Yishuv and outside its borders, when dealing with delegations of the movement to the diaspora and the absorption of immigrants, the influence of the women is clearly recognizable. For them, gender meant that their national mission, both before World War II and after, contained unique components, characteristic of the women of Ein Harod in particular. Along with the traditional feminine tasks dealing with welfare health, nutrition and education, they worked to change the basic female identity and to develop gender consciousness in the pioneer women and the new immigrants. In addition to these two tasks, they worked to instill the basic collective values of the kibbutz movement in general and those of Ein Harod in particular. There was a struggle of the women of Ein Harod in "The Battle of Women Members", during the period of the Arab uprising in They insisted on taking an equal part in guard duty and defense, made waves throughout the agricultural settlements and brought about important changes in the place of women in kibbutz society in general and in Ein Harod in particular. This struggle probably brought about the fact that women participated in running the defense system in the settlements and possibly in the draft arrangements to the Palmach, as well as participation in the female assistance units in the British Army during World War II and even in the Israeli Defense Forces after the establishment of the state. Their success in these endeavors instilled them with a sense of pride. They considered themselves the avant-garde of the feminist revolution and as a result, strived even more for similar success in social areas in the kibbutz, in the movement, and in the Yishuv. In all their various struggles and on all the fronts they faced in their battles, the women of Ein Harod developed a new type of Zionistic feminism which demanded national as well as individual changes for all the women of the kibbutz, of the Yishuv, and for the women of the following generation. These revolutionary processes brought about a number of additional revelations: firstly, the teeter-tauter law which intensifies in times of trouble and relaxes on an everyday basis. In all the revolutionary activities of the women of Ein Harod, the teeter-tauter effect is apparent. In desperate times, the women were armed and ready for any battle in order vi

426 to achieve significant goals; when the immediate goals were obtained, they reverted to their former passiveness, thus slowing down or even reversing any previous achievement. The second revelation was the number of active participants working to effect changes on the individual and national planes, those who wrote about and brought to the public eye the various gender-related issues that were relevant. Of course, behind the efforts of this active group were the silent majority of women who agreed with the goals being sought but voiced no public comment. The women of the active group worked to persuade those in the second group to let their voices be heard and to be active partners not only in the feminist struggle but also in other maleoriented areas such as security issues, communal activity and productive labor. In light of these revelations, it is clear why progress was slow and success did not always persevere; only because the small inner group refused to give up over a period of decades was it able to obtain the significant gender achievements that it did. In spite of constant frustration, obvious from the statements of the women themselves, especially when unsuccessful with a particular project, or when unable to rally the support and help of other women, do we realize, when guided by our farsighted, historical approach, that their achievement was much greater than they themselves, or even other researchers of the kibbutz movement, understood. Nevertheless, the topic demands additional discussion which is outside the realm of this dissertation. The findings presented in this dissertation were made possible using a research methodology based on two main disciplines. The first is gender research which, from the nineties, has concentrated on the stories of women and their unique attempts. Here it will be used in order to investigate the social structure surrounding the interplay between the sexes and the social definitions which were formulated. At the basis of this area of research is the assumption that the female story does not stand in opposition to that of the male but is complementary to it and serves to illuminate it through the use of a new focus. The second discipline is a relatively new area of study: local history, considered significant in order to gain an understanding of the entire period. Using this method, a data base is established with regard to a particular locality in order to understand general phenomena and the processes embedded in cultural and social history. In this dissertation I have made use of material found in public and personal archives which documents in a very detailed manner Ein Harod and Hakibbutz Hameuhad in general and the women who were active in these vii

427 movements in particular. I also used material found in memoirs, commemorations of all kinds, newspapers, kibbutz annals and circulations deriving from the period in question, membership records including "Divrei Poalot" and "Hachevra Bakibbutz". In addition, I drew upon novels of the period which were written by the novelists David Meltz and Shlomo Reichenstein, members of Ein Harod, who reflect the Ein Harod experience of the twenties and thirties. Unveiling the personal and collective portrait of these influential women and their unknown story, which remained hushed up in the annals of the kibbutz itself and the kibbutz movement, has been made possible by employing newly developed methods of research and interdisciplinary integration. As opposed to accepted doctrines, this study indicates that a group of kibbutz women were already fighting for gender equality from the very beginning of the formation of the kibbutz. They did not live their lives in a socialistic bubble in which equality had already been achieved; the exact opposite was true. They began their fight in order to secure equality early on at the outset of the kibbutz movement. In consequence, the gender-oriented revolution accompanied Ein Harod from its inception. The position accepted in current research studies has been changed as a result of this study; the newly developed thesis proves that women contributed to a much greater extent to the formation of the society, to the role of the women members of the collective and to the ever-changing social experience in the kibbutz than has been acknowledged until now. The study adds yet another layer to feminist and gender research in the history of the settlements of the Yishuv and the Yishuv itself, and to the history of Israel in general. viii

428 Table of Contents Acknowledgements Table of Contents Tables and Graphs Abbreviations א... Abstract Preface / A. A Presentation of the Dissertation The Subject of the Dissertation: Women of Ein Harod As a Determining Factor of a New and Ever-changing Society: Goals of the dissertation and its Questions 1 3. Theoretical Background of the Dissertation..3 Research dealing with Women and Gender Research dealing with Women and Gender in the Period of the Yishuv 4 Research dealing with Women and Gender in the Kibbutz Movement and in Ein Harod.5 Research dealing with Personal History and Oral Documentation....7 Research dealing with Local History Methodology and Methodological Problems.8 B. Historical Background The Establishment of Ein Harod beside the Spring The Framework of the enlarged kvutzah and the Territorial Commune: Kibbutz Ein Harod: Ein Harod The Kibbutz Hameuhad ( ) Givat Komi: The Ein Harod on High ( )..18 C. Demography Ein Harod as a "Large Kvutzah": The Realization of Lavi's Dream...20

429 2. Demography from the Point of View of Gender From a Single Society to a Family Society..22 D. The Women of Ein Harod: an in-depth Glance A Collective Biography and Character-Traits of the Feminine Founders 25 A Profile of the Women of Ein Harod Pioneers of the Second Aliya. 27 Pioneers of the Third Aliya...29 Pioneers of the Fourth Aliya.31 The Fifth Aliya The Unattached Feminine State The Feminine Concern for Looks and Outward Appearance A Collective Biography and Character-Traits of the Women of the Second Generation Section One Kibbutz Women: Their Personal World...40 Chapter One: Spouse-Compatibility and Family Life in Ein Harod 41 A. An Overview of Family Life within the Kibbutz Framework An Overview The Inherent Problem of a Kibbutz Family Sources and Methodology The Perception of the Family...42 What is a Family?...42 The Traditional Family..44 A Zionistic Perception of the Family in the Early Yishuv B. The Change from a Single to a Spouse-Compatible Society Pre-Marital Sex-Compatible Relationships The Transfer to Family-Oriented Life and Marriage Forms...51 C. The Change from a Spouse-Compatible to Family-Oriented Society An Overview: The Perception of Motherhood within the National-Zionistic Framework of the Labor Movement The Realization of Motherhood in Kibbutz Society A Personal or a National Experience? The Experience of Motherhood in Ein Harod Pregnancy, Birth and Nursing.59

430 Pregnancy...58 Birth...61 Nursing Family Planning and Abortions 66 The Development of Birth Control and its Laws in Various Countries...66 The Views of the Yishuv and Medical Institutions to Abortion...67 The Views of Kibbutz Society to Family Planning and Abortion Claims Supporting Abortion...69 Decisions Accepted in the Kibbutz General Meeting A feministic Revolution Realization of the Women vs. Collective Responsibility Who Does the Child Belong to the Parents or the Collective? Care-giving and Collective Education in Ein Harod Beginning Stages..78 Views of the Mothers to Collective Care-giving and Parting from their Children...79 Relations between Parents and Caregivers The Topic of Sleeping in Children's Houses 84 Claims against Sleeping in Children's Houses..86 Claims for Sleeping in Children's Houses The Structure of the Parents' Home as a Claim for the Children's House. 89 The Conclusion to the Argument for the Children's Houses D. Difficulties of Spouse-Compatibility in the Framework of the Collective and Claims against the Family Unit The Difficulty of Compatible Living within the Collective Framework: "Thirds" Views on Adultery and Betrayal The Story of Nehama Avronin Love Leading to Suicide Betrayal (or Jealousy) Leading to Murder: the Story of Hannah Bloch.100 Views on Betrayal and Adultery a Gender Perspective Questioning the Family Unit: Separations Reasons for Separations of Spouses in Ein Harod The Effects of Separation on the Spouses a Gender Perspective The Effect of Separation on the Children of the Couple. 108 E. Life Unattached: Spinsters and Widows Spinsters in Ein Harod Plausible Reasons behind the phenomenon of Spinsterhood..110 The Difficulties of Spinsterhood in a Family-Oriented Kibbutz Society Widows in Kibbutz Society

431 Factors Preventing Second Marriages for Widows F. In Lieu of Summary: Is the Discovery of Sex in Youth a Mirror-Image of the View of the Family in Ein Harod? Section Two Women in The Communal-Social Framework of the Kibbutz.121 Chapter Two: Women's Work and Women at Work A. Historical Background Women Pioneers and their Work The Meaning of Physical Labor in the Zionist Movement The View of Work of the Female Pioneers of the Second and Third Aliyot as the Formation of an New Identity and Gender Equality The Difficulties in the Realization of the Vision Women Pioneers and their Conquest of Agricultural Work..126 B. The Place of the Women Founders of Ein Harod in the Establishment of the Camp and the Initial Period: C. The Work of the Women in the Years The First Steps The Place and the Role of Women in the Female Agricultural Branches of Work The Female Branches in Agricultural Work 141 Work in the Female Branches in Agriculture as the Realization of a Vision.143 Leading Women Devoted to Agricultural Work. 144 Female Initiative to improve the Agricultural Branches. 146 Constant Struggle in the Agricultural Branches of Work Efforts of the Women to Improve their Status in the Workplace Women of Ein Harod Attempting to Bring About Change D. The Pendulum Swings: Agricultural Work as a Factor in Public Involvement The Place and the Influence of the Women of Ein Harod in the service Branches The Kitchen Clothing The Laundry 161

432 Collective Education: an Advanced Service Branch Work with the Infirm Female Initiative for Tangible Changes in the Workplace.166 E. Women of Ein Harod Initiating Change for future Generations: The Convention at Givat Hasheloshah As the Moving Force in the Strengthening Forces of Women The Women's Committee Achievement and Failure F. World War II As a Moving Force in Women's Power.177 G. Years of Depression: H. Summary: Reasons for the Ein Harod Pendulum in the Women's Workplace 183 Chapter Three: The Place of the Woman in Public Life. 189 A. Women in the Public Arena B. Reasons for the Absence of Women in the Public Arena Tradition through the Generations Feminine Passiveness..194 Indifference..194 Lack of Self-Confidence C. Feminine Action for Gender Change Women Organizing for discussion on collective issues in order to develop and Forward Communal Involvement The Initiative of the "Thirds" Rule in Ein Harod, The Initiative of Widening the area of the "Thirds" Rule to Encompass the Whole Yishuv Movement The Press Joining the Discussion of the Movement..203 D. Women in Public Jobs: Self-Laid Traps or the Female Rise to Power..205 E. A Time of Emergency: a Point of Departure in Gender Consciousness 207 F. In Lieu of Summary: Motherhood, Labor and Communal Activity all March on Together? Chapter Four: Female Members of Ein Harod in Cultural Activity 211

433 A. Forward: What is Culture? The Formation of a National Culture The Role of Ein Harod in the Formation of a New Hebrew Culture.214 B. Editing Kibbutz Journals and Dailies as a Means of fashioning Life. 217 C. Organizing Cultural Activities The Organization of Holidays and other Special Occasions The Formation and Organization of Learning Groups Hebrew Classes Learning Groups as a Cultural Benefit and as a Means to Group Activities Handling Death and the Formation of the Culture of Remembrance.230 Forward: The Attitude to Death as a Reflection of the Attitude to Tradition Adoption and Rejection Control in the Face of Death as an Expression of the Uniqueness of Kibbutz Society..232 The gender Viewpoint: The Reaction of the Women to Death and their Methods of Handling Death D. The Initiative of the Women of Ein Harod Regarding Various Cultural Enterprises Feminine Authorship Nira Chen and Rivkah Sturman as Cultural Formulators in the Fields of Contemporary Music and Choreography E. A New Publication: "Women Members of the Kibbutz" Gender Considerations for Publication of the Book The Process of Preparation The Structure and Contents of the Publication Publicizing the Book Responses and Echoes as a Reflection of Understanding the Gender-Filled Meaning and Contribution of the Book a. The Book as Renewed Historiography Leading to a Renewal of the fading, Mute Feminine Voice b. The Book as an Impressive Feminine Experience c. The Book as an Educational Production Journal II a Failure? F. A Summary: The Influences of Women Members of Ein Harod on the Culture of the Kibbutz and the Yishuv...247

434 Section Three the Kibbutz Woman on the National Zionistic Plane Chapter Five: The Zionistic Mission of the Party as a Formulation of the Feminine Identity in Ein Harod A. Missions Without Gender Identification: B. The Formulation of the Feminine Identity: Entrenching the Pioneering ideals in Jewish Youth and the Establishment of Training Kibbutzim for Adults New Gender-Related Accomplishments Traditional Gender-Related Accomplishments: Cleanliness, Health and Nutrition 261 C. Delegations to the Death Camps Post-World War II: Contributing Warmth, Love and Consideration.265 Learning and Teaching Emphasis and the Uniqueness of Ein Harod in the Yishuv as a Formulation of the Feminine Identity Security Delegations through the Haganah D. A Summary: Women's Missions as a Force Developing and Strengthening the New Female Identity Chapter Six: Internal Activity of Women Absorption of Newcomers A. Absorption of the Pioneers of the Fifth Aliya: B. Absorption of Women through "Youth Aliya": C. Absorption of "Teheran Youth" and the "Syrian Group": D. Absorption of the War Refugees: E. A Summary: The Place of the Women of Ein Harod in the Effort of Absorbing New Immigrants Chapter Seven: Integrating of Women in the Defense Forces.283 A. Forward- Women in the Security Arena..283 B. The Place of the Women of Ein Harod in the Area of Defense in the years : From Passive to Active The Arab Uprisings from a Gender Point of View...286

435 2. The Demand for Change: Male Initiative C. "The Women's Revolt" in Ein Harod A New Era within the Framework of Guard-Duty and Defense Sensibilities of the Women in the Face of the Uprisings The Stages in the Women's Initiative Demanding Gender Change in Defense Areas The General Assembly as a means of Promoting Equality in Defense Areas 293 The Importance of Leaders and Leadership in Promoting Change. 294 The Revolt Steps Forward Absolute Demands for Women's Rights The Men Accept the Claims The Determining Step in the Change The Growth of the Revolt from the Local Kibbutz to the Entire Yishuv..300 The Women of Ein Harod Bring about Change The Struggle of the Women of Tel-Yoseph. 300 Inner Echo in Public Communication Publication of the Pamphlet "Women on Guard" The Council of Givat Hashelosha The Council of Yagur The Revolt as a Strengthening Force in the Identity of the Women of Ein Harod D. "Revolt of the Women" in a Forward Glance The Effect on Military Service for Women Outside the Confines of Ein Harod Women of Ein Harod Serving in the British Army Forward: The Draft and Women Serving in the British Army The Controversy of Drafting the Women of the Kibbutz Hameuhad and Ein Harod The Women of Ein Harod Who Were Drafted The Profile of the Draftees Hindrances Behind the Drafting of Women Private Decisions on Drafting in Opposition to the Decisions Made by the Kibbutz Military Service and its Characteristics The Jobs of the Women in the Army Concern about National Culture as Expressed in the Ein Harod Culture The Connection with Ein Harod as a Source of Personal Strengthening Women of Ein Harod Serving in the Palmach

436 2.1. Forward: The Establishment of the Palmach and the Drafting of Women Ein Harod and the Palmach Jobs of the Women in the Palmach Wireless Operators Combat Jobs. 324 Officers Commanders E. A Summary The Repercussions of "The Revolt of the Women" on the Achievements of the Women of Ein Harod in the General Arena and the Arena of Defense in the Kibbutz and Outside Chapter Eight: The Women of Ein Harod as Pavers of the Way for the Kibbutz Women a Summary and the Conclusions of the Dissertation Bibliography.335 Appendices Appendix 1: Index of Women and Personalities in Ein Harod Appendix 2: Ein Harod Landscape and Figures..395 English Abstract....i Table of Contents in English

437 This work was carried out under the supervision of Prof. Margalit Shilo and Dr. Lilach Rozenberg-Friedman (Martin (Szutz) Department of Land of Israel Studies and Archaeology), Bar-Ilan University.

438 Women of Ein Harod as a Determining Factor of a New and Ever-Changing Society: Tamar Kaminsky The Martin (Szutz) Department of Land of Israel Studies and Archaeology Ph.D Thesis Submitted to the Senate of Bar-Ilan University Ramat-Gan, Israel January 2012