Stopy Traces Židů of the Jews v Pardubickém in the Pardubice kraji Region

s t o p y z i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i t r a c e s o f t h e j e w s i n p a r d u b i c e r e g i o n ע ק ב ו ת ה י ה ו ד י ם ב מ ח ו ז פּ ר ד וּ בּ י צ ה

Stopy Židů Traces of the Jews v Pardubickém in the Pardubice kraji Region R e n á t a R ů ž i č k o v á, A l ž b ě t a L a n g o v á / F o t o g r a f i e Š t ě p á n B a r t o š

קטר ינה רוז יצ קה, אלז בטה לאנג / צילום שטפאן בארטוש p r o l o g 8 ה ק ד מ ה p a r d u b i c e 22 פּ ר ד וּ בּ י צ ה p ř e l o u č 31 פּ ר ל וֹ א וּ ץ h e ř m a n ů v m ě s t e c 35 ה ר מ א נ וּ ב מ ס ט ץ h o j e š í n 4 9 ה וֹ י ש י ן c h r u d i m 52 ח ר וּ ד י ם p ř e s t a v l k y 6 0 פּ ר ס ט א ב ל ק י z á j e z d e c 6 4 ז א י י ז ד ץ h r o u b o v i c e 6 8 ה ר וֹ א וּ בּ וֹ ב י צ ה l u ž e 7 6 ל וּ ז ה d ř e v í k o v 8 6 ד ר ב י ק וֹ ב h l i n s k o 92 ה ל י נ ס ק וֹ p o l i č k a 9 6 פּ וֹ ל י צ ק ה l i t o m y š l 10 0 ל י ט וֹ מ י ש ל s v i t a v y 104 ס ב י ט א ב י ) צ ו ו י ט א וּ ( ה j e v í č k o 110 י ב י צ ק וֹ ) ג א ו ו י ט ש ( ה ž a m b e r k 116 ז א מ בּ ר ק h o l i c e 120 ה וֹ ל י צ ה h o l o c a u s t 123 ש ו א ה e p i l o g 138 א פ י ל ו ג מ ח ו ז פּ ר ד וּ בּ י צ ה, ת ש ס ו / 6, 2 0 0 j p a r d u b i c k ý k r a

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 4 ) Uplynulo již více než šedesát let od chvíle, kdy z našeho kraje zmizela jedna velká skupina spoluobčanů. Více než tisíciletá tradice židovského osídlení, jehož historie se vyznačovala střídáním světlých období s temnými, byla násilně přetrhána. Národnostně, kulturně a nábožensky barvitá společnost zešedla. Na židovskou komunitu se začalo zapomínat, přestože přinesla během druhé světové války strašlivou oběť. Otevřený či skrytý antisemitismus dvou totalitních režimů vykonal své neblahé dílo. Proto se dnes nemůžeme vydat mezi nositele židovské kultury, ale pouze po jejich stopách. Mnohdy toto putování připomíná detektivní pátrání. Mnohé synagogy byly zbořeny či přestavěny, židovské hřbitovy zarostly travou. Je potěšitelné, že v posledních letech nalezla řada památek nový život, byla obnovena, opravena. Společnost se začala o své zmizelé sousedy znovu zajímat. V této souvislosti stojí jistě za zmínku osobnost zdejšího rodáka Oskara Schindlera, אומות העולם חסיד spravedlivého mezi národy. Na území Pardubického kraje se odehrávalo poslední dějství dramatické záchranné akce, ztvárněné ve světoznámém Spielbergově filmu Schindlerův seznam. Vydejme se tedy po stopách židovské komunity v Pardubickém kraji a zapojme přitom svoji fantazii. Genius loci památných míst nám jistě pomůže za náhrobky na židovských hřbitovech uvidíme konkrétní tváře a lidské osudy, v prázdných synagogách se zaposloucháme do zvuků dávné motlitby, v křivolakých uličkách objevíme kolorit zaniklých židovských ghett. To vše uvozeno mementem holocaustu. Snad tomuto rozpomínání pomůže i tato publikace. Zveme Vás k návštěvě našeho klidného a pohostinného kraje. m i l o s l a v m a c e l a r a d n í P a r d u b i c k é h o k r a j e

More than sixty years have elapsed since one large group of fellow citizens disappeared from our region. More than one-thousand-years of traditional Jewish settlements, characterized by periods of both prosperity and darkness, were interrupted by force. A society that once comprised diverse national, cultural and religious elements turned gray. The Jewish community began to fall in oblivion despite its ultimate sacrifice during World War II. Avowed or disguised forms of anti-semitism practiced by two totalitarian regimes took its ill-famous toll. This is why we cannot meet with the upholders of Jewish religion and we can only follow their footsteps instead. Quite often, these travels bear the signs of detective investigation. Many synagogues have been pulled down or rebuilt and Jewish cemeteries have overgrown with grass. However, it is heartwarming to see many monuments that have recently been inspired with a new life stage thanks to reconstruction and repair work. Society s interest in its vanished neighbors has been revived. It is in this context that we should remember the name of the local native Oskar Schindler, אומות העולם חסיד the just man among the nations. The Pardubice Region was the place of the final act of the dramatic rescue campaign shown in Spielberg s world-renowned movie Schindler s List. Employing our imaginative powers, let s follow the footsteps of the Jewish community that once used to live in the Pardubice Region. The genius loci of monumental sites is likely to help us to see concrete faces and life stories behind the tombstones in Jewish cemeteries, to enjoy the sound of old prayers resonating in empty synagogues, to rediscover the atmosphere of no longer existing Jewish ghettos hidden in serpentine streets. All of these features being accentuated with the memento of the Holocaust. Hopefully our book will help recollect this. You are cordially invited to come and visit this peaceful and quiet region. m i l o s l a v m a c e l a C o u n c i l l o r o f t h e P a r d u b i c e R e g i o n יותר משישים שנים חלפו מאז נעלמה מן המחוז שלנו קבוצה משמעותית של אזרחים. מסורת של יותר מאלף שנים של התיישבות יהודית שבהן התחלפו תקופות של אור ושל חשיכה נופצה באלימות ובבת אחת. חברה שהיתה מגוונת מן הבחינה הדתית, הלאומית והתרבותית הפכה תוך זמן קצר לחברה אפורה וחדגונית. למרות האבדן הנורא של מלחמת העולם השנייה, החלו אנשים לשכוח את הקהילה היהודית. האנטישמיות הגלויה או הסמויה של שני משטרים טוטאליטריים פעלה את פעולתה ההרסנית והיום אין באפשרותינו לבקר את יהודי המחוז, אנו יכולים רק ללכת בעקבותיהם. פעמים רבות מזכירה ההליכה בעקבות יהודי מחוז פרדוביצה חקירה בלשית. בתי כנסת רבים נהרסו או שופצו, בתי הקברות היהודיים גידלו עשבי פרא. לשמחתנו, אתרים יהודיים רבים מצאו בשנים האחרונות חיים חדשים, מבנים רבים תוקנו ושוקמו. החברה החלה להתעניין ב שכנים שנעלמו. יתכן, שגם ספר זה יתרום להחיאה מחדש של זכרון זה. אנו מגייסים את חוש הדמיון שלנו ויוצאים למסע בעקבות הקהילות היהודיות במחוז פרדוביצה. האוירה המיוחדת של האתרים היהודיים ודאי תעזור לנו מאחורי המצבות בבתי הקברות היהודיים נראה פנים קונקרטיות וגורלות אנוש, בבתי הכנסת הריקים נשמע את קול התפילות מימים עברו ובסמטאות המתעקלות נגלה את הצבעוניות המיוחדת של הגיטאות שהתרוקנו. הענן האפל של השואה ירחף מעלינו בכל אחד ואחד מן האתרים. בהקשר זה חשוב לציין את אחד מבני המחוז, חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. במחוז פרדוביצה התרחשה המערכה האחרונה של מאמץ ההצלה הדרמטי שיזם שינדלר, כפי שהוא תואר בסרטו הידוע של סטיבן שפילברג רשימת שינדלר. אתם מוזמנים לבקר במחוזינו השקט ומכניס האורחים. מ י ל ו ס ל א ב מ א צ ל ה ח ב ר ב מ ו ע צ ת מ ח ו ז פ ר ד ו ב י צ ה s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 5 )

Pardubický kraj

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 8 ) p r o l o g Židovské osídlení části Východních Čech, dnes Pardubického kraje, hrálo v dějinách tohoto území důležitou hospodářskou a kulturní roli. Ačkoli židovská komunita byla vždy diasporní a menšinová, přesto tam, kde Židé žili, zapsali se nesmazatelně do dějin daných měst a obcí. Cílem této publikace není historický popis vývoje osídlení a postavení vyznavačů židovského náboženství ve společnosti. Není to na malé ploše, která je pro text vymezena, ani možné. Kniha má ukázat stopy, které i více než půlstoletí po tragickém zániku židovské komunity zůstaly na mnoha místech kraje a jsou svědectvím o zaniklém multikulturním soužití, které zde do druhé světové války fungovalo. Zároveň s místy stále existujícími má kniha připomenout i významná místa (domy, hřbitovy, pracovní tábory), která v kraji zanikla a s nimi desítky nevinných obětí zrůdného nacistického holocaustu. Přestože ve většině míst, kam bude čtenář textem a fotografií zván, již desítky let takřka žádní vyznavači židovské víry nežijí, genius loci oněch míst stále dýchá a nevyvanul dodnes. Publikace má být pozvánkou k jejich návštěvě, výzvou k zamyšlení nad jejich osudy a osudy lidí s nimi spjatých a podpořit snahu jejich správců, veřejných institucí i mnoha dobrovolných pracovníků o jejich záchranu. Soužití židovské menšiny s většinovým osídlením Čech a Moravy se datuje od středověku, na českém území jsou nejstarší trvale usazení Židé dolop r o l o g Jewish settlements in Eastern Bohemia, today known as the Pardubice Region, played a significant economic and cultural role in the history of this territory. Although the local Jewish community was always a part of the Diaspora and represented a minority, the history of all the respective towns and communities where the Jews lived still bear indelible signs of their presence. The aim of this publication is not to provide a historic breakdown of the development of settlements and of the social status of Jewish adherents. After all, the limited volume of this text could hardly suffice such assignment. This book is intended to show the traces that, even today, i. e. more than fifty years after the tragic eradication of the Jewish community, have remained visible in a number of local places and that bear witness to the extinct multicultural coexistence that prevailed here until WWII broke out. In addition to existing places, the book also evokes memories of historic sights (buildings, cemeteries, labor camps) that used to be found in this region before they fell prey to the Nazi monstrous holocaust along with scores of innocent victims. Although most of the places the reader is going to be invited to in these texts and photographs have not been populated by Jewish devotees for decades, the genius loci of these same locations is still alive and has never abated. This publication is an invitation to visit these sights, to pause and give a thought to their fortune as well as to the lot of those whose lives are tied with them, and to support the preservation efforts made by their managers, public institutions and many volunteers. The coexistence of the Jewish minority and the majority po- ה ק ד מ ה ההתישבות היהודית במחוז פרדוביצה שיחקה תפקיד מפתח בהתפתחות הכלכלית והתרבותית של האזור. היהודים רשמו פרק חשוב בתולדות הישובים שהתגוררו בהם, וזאת למרות שהיו תמיד מיעוט באוכלוסית המחוז. חיבור זה אינו שם לו למטרה לסקור באופן שיטתי וכרונולוגי את ההתישבות היהודית ואת התפתחות מעמד היהודים באוכלוסיה. הדבר בלתי אפשרי בספר כה קצר. ספר זה מראה את עקבות החיים הרב תרבותיים והדו-קיום שהותירו מאחוריהם היהודים תושבי המקום, יותר מחצי מאה לאחר העלמותם הטראגית במלחמת העולם השניה. ספר זה גם מזכיר את האתרים החשובים שעדין עומדים על תילם ברחבי המחוז, (בתי מגורים, בתי כנסת, בתי עלמין ומחנות עבודה) והוא מהווה מצבה לעשרות קרבנות ההשמדה הנאצית החפים מפשע. ברוב המקומות אליהם מזמין הספר את הקורא, במילים ובתמונות, אין יהודים מזה עשרות שנים, למרות זאת, למקומות רבים אוירה מיוחדת עד היום. ספר זה הינו הזמנה לביקור במקומות אלה, כמו גם חומר למחשבה אודות גורל היהודים ממחוז פרדוביצה. הספר בא לתמוך ולברך את המוסדות הרבים במחוז פרדוביצה העמלים יחד עם מתנדבים רבים על שיקום ושימור אתרים היסטוריים יהודיים חשובים במחוז. דו קיום של המיעוט היהודי ושל אוכלוסית הרוב בבוהמיה ובמורביה מתועד מתחילת

ženi od 10. století. Od nejstarších dob lze pak sledovat, jak se tato menšina musela potýkat se střídavě většími a menšími ústrky a omezeními až po skutečné pogromy, vedenými jak od jejích křesťanských sousedů, tak přímo pod záštitou státní moci. Různí panovníci byli svým židovským poddaným různě nakloněni, a tak se střídala období relativního klidu s léty, kdy byli židovští obyvatelé vybíjeni a vyháněni za hranice země. Jen jejich houževnatostí lze vysvětlovat, že se po všech takových ranách dokázali znovu pozvednout, vraceli se a znovu rozvíjeli své podnikání, jakkoli v tom byli omezováni. Do 13. století žili v českých zemích Židé v relativní svobodě a rovnoprávnosti. K zásadní změně postoje státní moci přispěl IV. lateránský koncil v r. 1215, který kodifikoval pravidla soužití křesťanů s Židy. Byly zde položeny základy jejich postavení ve společnosti na dalších 500 let. Zásadní byla nařízení o odděleném bydlení od křesťanů (vznik ghett), zákaz obživy zemědělstvím i vykonávání většiny řemesel a povinnost nošení zvláštního označení k okamžitému odlišení od křesťanů. Tato označení se krajově lišila, dnes již nemůžeme přesně určit, jaká se používala v námi sledovaném Pardubickém kraji. Jejich podoba byla velmi různorodá, například zvláštní oděv ( pláště, pokrývky hlavy, velké krejzlíky) nebo barevná znamení na oděvu (stuhy, nášivky, označení žluté barvy). Tato pravidla definitivně oddělila židovskou komunitu od jejich křesťanských sousedů ve městech začaly vznikat židovské ulice a čtvrti a hlavní pulation of Bohemia and Moravia dates back to the Middle Ages; the oldest documented permanent Jewish settlements being traced to the 10 th century AD. From the very beginning of its presence in this territory, the Jewish minority was confronted with adversities and restrictions of varying urgency, and even with real pogroms led by both their Christian neighbors and directly under the bastion of national authorities. Each ruler showed different favor for its Jewish subjects, who thus lived through years of relative peace and quiet as well as through times of Jewish genocide and expulsion. It is perhaps nothing but their toughness that can helps to explain the Jews strength to pick up the pieces, to come back to resume their business activities despite all restrictions they were confronted with and despite all the misfortunes they had been through. Up to the 13 th century, the Jews lived lives of relative freedom and equality in the Czech Lands. A substantial turn in this official attitude was partly due to the Fourth Lateran Council in 1215 that codified the rules for the coexistence of Christians and Jews. The code formulated a basis for the social status of the Jews for another 500 years to come. Of principal relevance were the regulations requiring that Jewish dwellings be separated from the Christians (the creation of ghettoes); that the Jews be prohibited from making their living by agricultural activities as well as by the performance of most trades; and that the Jews be obliged to wear special marks to clearly differentiate themselves from the Christians. The marks varied from region to region and it is impossible to say for certain today which marks used to be worn in the Pardubice Region. The marks differed substantially as to the type of clothes (coats, hats, large ruffles) or color accents (ribbons, appliqués, yellow marks). ימי הביניים. ההתישבות היהודית בצ כיה מתועדת מן המאה העשירית. ניתן לעקוב אחר תולדות היהודים ולראות כיצד הוטלו על הקהילות היהודיות הגבלות ואיסורים שונים שהגיעו במקרים מסוימים לכדי פוגרומים של ממש. הגבלות רבות הוטלו על היהודים מצד שכניהם הנוצרים והגבלות אחרות הוטלו על ידי השלטון. שליטים שונים התייחסו לנתיניהם היהודיים בצורות שונות, וכך, התחלפו תקופות ארוכות של שקט יחסי ושגשוג עם שנים של גזרות קשות וגירוש אל מעבר לגבול. רק רצונם העז וכח החיות של היהודים גרם להם לקום לאחר כל מכה, לחזור לבתיהם ולחדש שוב את עסקיהם למרות כל ההגבלות והאפליה. עד המאה הי ג חיו היהודים על אדמת צ כיה בחופש יחסי ובשויון זכויות. מצב זה השתנה לאחר הועידה הלאטרנית הרביעית של שנת 1215, שהגדירה מחדש את כללי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים וקבעה את עקרונות היסוד של מעמד היהודים בחברה הלא יהודית למשך חמש מאות השנים הבאות. צווים מיוחדים אסרו על מגורים משותפים של יהודים ונוצרים וחייבו, למעשה, הקמה של גיטאות. נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות ובמלאכות רבות אחרות. היהודים חויבו ללבוש בגד מיוחד או סימן שיבדיל אותם באופן מיידי מאוכלוסיית הרוב. במחוזות שונים הובדלו היהודים מאוכלוסית הרוב באמצעים שונים (גלימות מיוחדות, כסויי ראש, סרטים, צווארונים או טלאים בצבעים שונים על הבגד). כיום, לא ניתן לקבוע בוודאות באיזה סימן זהוי יהודי נעשה שימוש באזור s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 9 )

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 10 ) náplní židovské obživy se stal obchod. I z těchto důvodů bylo nejstarší židovské osídlení soustředěno především do měst či menších obcí u důležitých obchodních cest. Osídlování venkova souvisí až s vypovězením Židů z královských měst na počátku 16. století (s výjimkou Prahy a Kolína) a s pozdější migrací Židů z východu v 17. století. Kromě IV. lateránského koncilu určil postavení Židů v Čechách další důležitý dokument Statuta Judæorum, vydaná králem Přemyslem Otakarem II. v r. 1254, určovala právní postavení Židů až do konce 19. století. Židé byli podřízeni přímo panovníkovi, jemuž za ochranu a svobodu náboženského života platili náboženskou daň. Tato ochrana je ovšem neubránila před pogromy, kterým museli ve větší či menší míře čelit, největší z nich do nacistického konečného řešení postihl české Židy za vlády Václava IV., kdy bylo v r. 1389 v Praze vyvražděno údajně až 3000 Židů. Historie Židů v Čechách a na Moravě se až do nástupu krále Albrechta II. Habsburského a poté jeho syna Ladislava Pohrobka na český trůn nijak podstatně neodlišovala. V r. 1454 byli Židé vypovězeni z královských měst na Moravě, což významně zasáhlo do židovského osídlení země. V souvislosti se stavovským povstáním v 16. století došlo také ke dvěma pokusům o vypovězení Židů z českých zemí (v letech 1541 a 1557). Naopak za zlatý věk Židů je označována 2. polovina 16. století a počátek 17. století, zejména období vlády Rudolfa II., kdy pražská židovská obec vzkvétala a žila zde These rules put a definite divide between the Jewish community and their Christian neighbors towns witnessed the development of Jewish streets and districts and trading became the Jews main support. This is one of the reasons why the oldest Jewish settlements were concentrated in cities and towns situated near important trade roads. The settlement of provinces did not begin until the banishment of the Jews from royal towns in the early 16 th century (except for Prague and Kolín) followed by a Jewish immigration wave from the East in the 17 th century. Apart from the Fourth Lateran Council, the position of the Jews in Bohemia was further regulated by another important document Statuta Judæorum issued by King Přemysl Otakar II in 1254 to determine the legal standing of the Jews until the end of the 19 th century. The Jews lived in bondage of the ruler himself whom they had to pay religious tax for the protection and freedom of their religious life. However, this protection did not save them from pogroms the Jews were confronted with to a varying degree. The worst of the pogroms that preceded the Nazi s final solution fell upon the Czech Jews in the reign of Václav IV (Wenceslas IV), specifically in the year 1389 when allegedly up to 3 000 Jews were massacred. The history of the Jewish populace in Bohemia and Moravia did not take any major turns or changes until King Albrecht II of Habsburg and later his son Ladislav Pohrobek ascended the Czech throne. In 1454, the Jews were banished from royal towns in Moravia, which markedly affected the Jewish settlements in the country. The Uprising of the Estates in the 16 th century was also connected with two attempts to exile the Jews from the Czech Lands (in the years 1541 and 1557). On the contrary, the second half of the 16 th century and the early פרדוביצה. חוקים אלה הבדילו באופן ברור בין אנשי הקהילה היהודית ושכניהם הנוצרים. בערים שונות התהוו רחובות יהודיים וגיטאות. יותר ויותר יהודים החלו להתפרנס ממסחר. יהודים רבים עזבו את הכפרים והתרכזו בערים או בעיירות קטנות בקרבת דרכי המסחר החשובות. יהודים שבו לאזורי הספר רק בתחילת המאה הט ז, כאשר יהודים גורשו מערי המלך (מלבד פראג וקולין), וכאשר התחזקה ההגירה היהודית מן המזרח במאה הי ז. בנוסף לועידה הלאטרנית הרביעית, קבעה מגילת ה סטאטוטה יודאאורום Statuta) (Judæorum את מעמדם המשפטי של היהודים על אדמת צ כיה. על פי צו זה, שהוציא המלך פר מיסל אוטאקר Otakar) (Přemysl בשנת 1254, היו היהודים נתינים ישירים של המלך. עבור הגנת המלך ועבור חופש הפולחן שזכו לו, שילמו היהודים מס דת מיוחד. מסמך זה קבע את מעמדם המשפטי של היהודים עד סוף המאה הי ט. מגילת ה סטאטוטה יודאאורום לא מנעה פוגרומים והתנכלויות שונות ליהודים. בשנת 1389, בימי שלטונו של המלך וואצלאב הרביעי IV.),(Václav נרצחו בפראג כ- 3000 יהודים. היה זה הפוגרום הגדול ביותר בשטח צ כיה עד לתקופת מלחמת העולם השניה. ההיסטוריה היהודית לא עברה תמורות גדולות בשנים שמאז ועד הכתרתו של המלך אלברכט השני II.) (Albrecht ומאוחר יותר בנו, לאדיסלב.(Ladislav) בשנת 1454 גורשו היהודים מערי המלך במורביה ויהודים רבים התיישבו בצ כיה ובמחוזות קרובים. בזמן מרידות בעלי האחוזות

řada významných židovských vědců a myslitelů. Významná změna postoje státní moci k židovským poddaným nastala za vlády Karla VI. a Marie Terezie v 1. polovině 18. století. V průběhu století 17. počet Židů v českých zemích vzrostl v důsledku migrace z východu (Polsko, Bělorusko, Litva, Ukrajina), i z Dolních Rakous a z Uher, odkud prchali Židé před Turky. V r. 1724 bylo provedeno sčítání Židů a z něj pak vycházela omezující nařízení pozdějších let Familiantský zákon a Translokační reskript (oba 1726). Byl stanoven povolený počet židovských rodin na území Čech na maximálně 8 541, oženit se směl jen nejstarší syn v rodině. Translokační reskript upravoval bydlení Židů, v podstatě znovu potvrzoval stará nařízení IV. lateránského koncilu o bydlení zakazoval rozptýleně bydlet mezi křesťany domy Židů musely být soustředěny v jednom místě, dostatečně daleko od kostela a poutních míst. Poslední významný pokus státní moci o vystěhování Židů z českých zemí bylo jejich vypovězení v r. 1744 na 4 roky. Jejich návrat byl panovnicí podmíněn placením tzv. toleranční daně. Prvním panovníkem, který začal s uvolňováním protižidovských zákonů, byl Josef II. Zrušil nošení zvláštního označení, nařídil zakládání normálních škol, kde se vyučoval i úřední německý jazyk a povolil studium na všech školách včetně pražské univerzity (s výjimkou studia teologie). Pro budoucí evidenci Židů je významné také nařízení o vedení židovských matrik. Židům bylo povoleno věnovat 17 th century are marked the Golden Era of the Jews, mainly referring to the time of King Rudolf II during which Prague s Jewish community flourished and Prague became the home of many renowned Jewish scientists and thinkers. A radical change in the state authorities attitude towards Jewish subjects took place in the reign of Karel VI and Maria Theresia in the 1 st half of the 18 th century. During the 17 th century, the number of Jews in the Czech Lands increased due to Jewish immigrants coming from Eastern Europe (Poland, Belarus, Lithuania, and Ukraine), Lower Austria and Hungary; i. e. the territories from which the Jews were fleeing to avoid the Turks. In 1724, a Jewish census was completed. Later, it served as a basis for restricting regulations namely the Familiant Act and the Translocation Decree (both from 1726): The former Act required that the maximum permitted number of Jewish families on the territory of Bohemia was 8 541 and that only the eldest son in every family could get married. The latter regulated Jewish settlements. In principle, it reconfirmed the previous settlement decrees issued by the Fourth Lateran Council. It prohibited the Jews from living mingled with the Christian community and ordered that Jewish dwellings had to concentrated in one area, far enough from a church and places of pilgrimage. The final significant attempt of the state authorities to deport the Jews from the Czech Lands came in 1744 when they were expelled for 4 years. The then Empress conditioned their return on the payment of so- -called tolerance tax. The first ruler ever to loosen anti-jewish laws was Joseph II. He revoked the duty to wear a special marking, he ordered the establishment of regular schools where German, the then official language, was taught as well, and allowed the Jews to הפרוטסטנטים נערכו שני נסניונות לגירוש היהודים מן הארצות הצ כיות (בשנת 1541 ובשנת 1557). המחצית השניה של המאה הט ז ותחילת המאה הי ז נחשבות לעומת התקופות הקודמות תור הזהב של היהדות הצ כית. במיוחד פרחה בימי שלטונו של הקיסר רודולף השני הקהילה היהודית של העיר פראג, שורה ארוכה של הוגי דעות ומדענים חשובים פעלו בתוכה. שנוים נוספים במעמד היהודים התרחשו במחצית הראשונה של המאה הי ח, בזמן שלטון המלך קארל השישי ושלטון הקיסרית מאריה תרזה. במהלך המאה הי ז גדל מספר היהודים על אדמת צ כיה כתוצאה מהגירה מן המזרח (מפולין, רוסיה הלבנה, ליטא ואוקראינה) אך גם כתוצאה מהגירה יהודית מאוסטריה תחתית ומהונגריה בגלל הכיבוש התורכי בדרום. בשנת 1724 נערך רישום של התושבים היהודים וכתוצאה מכך הוטלו הגבלות חדשות על היהודים בשנים הבאות. חוק המשפחות וחוק ההגירה (שניהם משנת 1726). הוכרז מספר מקסימלי של 8541 משפחות יהודיות על אדמת צ כיה ובכל משפחה היה רק הבן הבכור רשאי להתחתן. חוק ההגירה נגע לעניני מגורי היהודים, אישר למעשה את צו הועידה הלאטרנית הרביעית ואסר על שיכון היהודים באופן מפוזר בריכוזים נוצריים בתי היהודים היו צריכים להיות מרוכזים במקום אחד במרחק נתון מכנסיות וממקומות עליה לרגל. בשנת 1744 גורשו שוב היהודים מאדמת צ כיה על ידי השלטון, שובם, כעבור ארבע שנים, הותנה בתשלום מס סובלנות מיוחד. s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 11 )

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 12 ) se bez omezení obchodní činnosti, ale i řemeslům a zemědělství, byli přímo vyzýváni k zakládání továren. Židy však postihla i určitá omezení v podobě zásahu do soudní pravomoci židovských obcí a povinného přijetí německých příjmení a výběru povolených osobních jmen (109 mužských a 35 ženských), která souvisela s josefinskými administrativními a centralizačními reformami. Po Josefově smrti byla veškerá Židů se týkající nařízení shrnuta v Židovském systemálním patentu z r. 1797, který upravil právní postavení Židů až do zásadních změn spojených s revolučním rokem 1848. (Na základě tohoto patentu se Židé mohli učit a věnovat jakémukoli povolání s výjimkou pronájmu vinopalen, mlýnů a hostinců.) Rok 1848, který přinesl národům rakouské monarchie první ústavu, znamenal významné uvolnění i pro její židovské obyvatele. Zrušil především omezující Familiantský zákon a Translokační reskript a rovněž placení toleranční daně. Od tohoto roku tak můžeme sledovat zvýšenou migraci Židů do větších obchodních center, kde zakládali své živnosti, pronajímali a posléze si i kupovali domy. Plnoprávnými občany monarchie se Židé stali až ústavou z r. 1867, kdy jim byla přiznána všechna práva včetně volebního. Sledujeme-li vývoj počtu židovských obyvatel ve městech a na venkově, dochází po tomto roce k odlivu z vesnic. Nejvyšší počty Židů jsou ve městech kolem roku 1900, jak tomu je i ve většině míst v našem kraji (stejně tak i celozemská study at all schools, including the University of Prague (except for the course of theological studies). A regulation requiring the keeping of the Jewish birth, death and marriage records was also of immense importance for the later registration of the Jews. The Jews were allowed to undertake, without limitations, business activities as well as trades and agriculture and they were explicitly invited to found factories. The Jews, however, were also affected by certain restrictions interfering with the jurisdiction of the Jewish communities and imposing the obligation to assume German surnames and to choose a first name from a limited list of 109 male and 35 female names. These requirements were linked to the administrative and centralization reforms introduced by Joseph II. Upon Joseph s death, all of the regulations regarding the Jews were summarized in the Jewish Systemic Patent of 1797 that continued to regulate the legal position of the Jews until the principal societal changes related to the revolutionary year 1848. (It was on the basis of this Patent that the Jews were allowed to study and carry out any type of profession, except for the rent of wine distilleries, mills and inns.) The year 1848, in which the nations organized under the Austrian Monarchy were given their first constitution, gave more breathing space to the Jewish community too. Above all, it repealed the restricting Familiant Act and the Translocation Decree as well as the compulsory payment of tolerance tax. The same year also witnessed an increase in Jewish immigrants settling in large business centers where they established their trades, rented and later bought houses. The Jews did not become the full members of the Monarchy until the constitution of 1867 that conferred all rights, including the right to vote, on the Jews. If we look at the then development of the Jewish הקיסר יוזף השני היה השליט הראשון שהפחית את החוקים האנטי יהודיים. הצו המחייב נשיאת סימון מיוחד בוטל. נוסדו בתי ספר רגילים ליהודים, בהם לימדו גם גרמנית, השפה הרשמית של האימפריה. יוזף השני גם התיר ליהודים ללמוד בכל בתי הספר הכלליים ובאוניברסיטה של פראג (בכל הפקולטות מלבד הפקולטה לתיאולוגיה). נתונים אישיים של היהודים נרשמו בספרי רישום מיוחדים ליהודים. כל ענפי המסחר והמלאכה הותרו ליהודים, אך גם התעשיה והחקלאות. השלטון עודד את היהודים לייסד בתי חרושת. חוקים מסוימים שהוטלו על היהודים הגבילו אמנם את סמכויות השיפוט העצמאיות של הקהילות היהודיות. חוקים אחרים חייבו את היהודים לאמץ שמות משפחה גרמניים ולבחור שמות פרטיים מתוך רשימת שמות מאושרת (109 שמות לגברים ו- 35 שמות לנשים). חוקים אלו היו קשורים לרפורמות המנהליות החדשות ולשלטון המרכזי של הקיסרות. לאחר מותו של יוזף השני נערכו כל החוקים הנוגעים ליהודים ב פטנט המערכתי היהודי patent) (Židovský systemální משנת 1797. מסמך זה הגדיר את זכויות היהודים במונרכיה עד מהפכת 1848. (על סמך מסמך זה הותר ליהודים ללמוד בכל בתי הספר ולעסוק בכל מקצוע למעט השכרת יקבים, טחנות קמח ומסבאות). בשנת 1848 פורסמה לראשונה חוקה לתושבי המונרכיה ההבסבורגית. גם ליהודים הביאה שנה זו שורה של הקלות והיתרים ששיפרו את מצבם. חוק המשפחות

sčítání z let 1880 a 1890 ukazují nejvyšší počty v historii českých zemí * 94 522, resp. 94 479 Židů). Docházelo tak i ke změnám ve vnitřní židovské organizaci do Židovských náboženských obcí z venkovských center se přesouvaly do měst, takže venkovské obce postupně zanikaly a naopak vznikaly obce městské. Jednalo se však o pomalý proces, např. v Heřmanově Městci obec zůstala, i když zde počet Židů radikálně poklesl a v přidružené Chrudimi naopak stoupl a tamní Spolek ku pěstování izraelitské bohoslužby usiloval o založení samostatné obce, do r. 1939 se to jeho členům nepodařilo a válka jejich spor ukončila. V českých zemích se uplatnil tzv. západní typ židovství, pro který byla typická vysoká míra kulturní integrace a také tendence potlačit jidiš a ortodoxii. Ke konfrontaci s tzv. východním židovstvím, které bylo typické pro Podkarpatskou Rus, většinu Polska a Ruska, došlo u nás během první světové války, kdy židovští uprchlíci z Haliče a Bukoviny zaplavili západní část rakousko-uherské monarchie. Silná skupina uprchlíků, pohybující se mezi jedním až dvěma tisíci osob, se uchýlila např. na území chrudimského okresu, jehož území svým rozsahem zhruba odpovídalo území heřmanoměsteckého rabinátu. populace in the country and in towns, we can see there was an obvious outflow of the Jews from the country. The highest numbers of Jews in cities were reported in about 1900, a trend which was also documented in most towns of our region (The countrywide censuses taken in 1880 and 1890 evidenced the highest numbers of Jews in the history of the Czech Lands* 94 522, or. 94 479 Jews). The organization of the Jewish populace also experienced changes, as the Jews began establish Jewish religious communities, moving from the country to towns and cities. Subsequently, country communities became gradually extinct and municipal communities were gradually developed. The process, however, was rather slow. For instance, the community of Heřmanův Městec was retained even though the number of its Jewish members fell radically while it increased in the nearby affiliated town of Chrudim. Chrudim s local Union for the Practicing of Israelite Worship perseveringly made its best efforts to establish an independent community until 1939 when the ongoing disputes between the two communities were interrupted by the beginning of WWII. The so-called western type of Judaism was applied in the Czech Lands. It is characterized with a high level of cultural integration as well as with a tendency to suppress Yiddish and orthodoxy. Confrontation with so-called eastern Judaism that was typical of Carpathian Ruthenia, most of Poland and Russian occurred during WWI when Jewish fugitives from Galicia and Bukowina (Austria) flooded the western area וחוק ההגירה בוטלו. בוטל גם מס הסובלנות. משנת 1848 ניתן לצפות בהגירה של יהודים למרכזי מסחר גדולים. בערים הגדולות ייסדו היהודים עסקים, שכרו ומאוחר יותר גם קנו בתים. בשנת 1867 פורסמה חוקה חדשה למונרכיה והיהודים זכו בכל זכויות האזרח שנשללו מהם קודם לכן, כמו גם הזכות להשתתף בבחירות. לאחר שנת 1848 עוזבת אוכלוסיה יהודית גדולה את הכפרים ועוברת אל הערים הגדולות. בסביבות שנת 1900 מגיע מספר היהודים בערים הגדולות לשיא. מרשמי התושבים של שנת 1880 ושל שנת 1890 מראים את מספר היהודים הגבוה ביותר בהיסטוריה של הארצות הצ כיות*. (94522 ו- 94479 יהודים). גם מספר היהודים במחוז פרדוביצה מגיע בתקופה זו לשיא. *) Tedy do vzniku Československa, kdy se jejich počet zvýšil o slovenské Židy a Židy na Podkarpatské Rusi. *) I. e. until the creation of Czechoslovakia when the Jewish populace was increased by the Jews from Slovakia and Carpathian Ruthenia. *) כלומר, עד הקמת הרפובליקה הצ כוסלובקית בשנת 1918, אז הצטרפו למספר זה גם יהודי סלובקיה ויהודי רוסיה הפוד-קרפטית. s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 13 )

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 14 ) Státní nařízení, která omezovala Židy v jejich životě od středověku, významně ovlivnila tvář míst, kde žili. Židovské uličky či ghetta se vyznačovala zvláštní architekturou, tvořila ucelené ostrůvky uvnitř měst či vesnic. Ghetta byla většinou spíše na okraji obcí (existují však i výjimky, kde sousedí s náměstím), ve městech často u hradeb, od ostatního města je odděloval drát nebo závora, která se na noc a ve svátky spouštěla. Na poměr židovského a křesťanského obyvatelstva měla často zásadní vliv i vrchnost, pod jejíž správu obec spadala. Přestože Židé byli přímo podřízeni panovníkovi, vrchnost je na svých panstvích často podporovala, protože z jejich podnikání měla také užitek. Například v Heřmanově Městci, kde dosáhl jejich nejvyšší počet až k 850 Židům v městečku, kryla tamní vrchnost své Židy a různými způsoby pomáhala obcházet nepříjemná úřední nařízení. Jinde zase na popud vrchnosti došlo k výměně křesťanských a židovských domů tak, aby se naplnilo nařízení o soustředěném židovském ghettu a jeho vzdálenosti od křesťanských rituálních míst. Rovněž židovské domy měly svá specifika. Vzhledem k omezením podnikání Židů, která jim zakazovala většinu řemesel a zemědělskou činnost, se značně lišily od jejich křesťanských sousedů. Byly často patrové a to i na vesnicích, kde tak vyčnívaly z jinak vesměs přízemní zástavby, nepatřily k nim téměř žádné hospodářské a zemědělské budovy, protože to dle výše zmíněného nařízení bylo zbytečné. Židé chovali obvykle jen málo doof the Austrian-Hungarian Monarchy. For instance, a strong group of fugitives of 1 000 to 2 000 people withdrew to the District of Chrudim whose area was roughly the same as that of the Rabbinate of Heřmanův Městec. National orders that used to restrict the lives of the Jews from the Middle Ages markedly affected the look of their living space. Jewish aisles or ghettoes were always characterized with distinct architecture, creating coherent islands inside towns and cities. The ghettoes were usually established at town outskirts (exceptionally, we can find ghettoes neighboring with a square) or near city ramparts and they were separated from the town or city by a wire or gate that had to be taken down at night and during holidays. The Jewish to Christian population ratio was often directly influenced by the manorial nobilities that administered a certain town. Even though the Jews were directly subjected to the ruler, the manorial nobility often supported Jewish business activities from which the nobility benefited financially. For instance, in Heřmanův Městec where the highest number of Jewish population reached 850 people, the local lords covered its Jews and introduced ingenious methods to circumvent unfavorable official regulations. In other places, manorial nobility initiated the exchange of Christian and Jewish houses in order to meet the regulation about a concentrated Jewish ghetto and its distance from Christian ritual sites. Jewish buildings also displayed specific features. Due to the business restrictions that prohibited the Jews from undertaking most trades and farming, the Jewish houses were built according to strikingly different designs than those of their Christian neighbors. The Jewish houses usually had two floors even in little towns, thus standing out from the common גם המבנה הפנימי של הארגונים היהודיים השתנה. קהילות יהודיות במרכזים הכפריים קטנו ונסגרו, הקהילות העירוניות גדלו ושגשגו. היה זה תהליך איטי והדרגתי. בעיר הר מאנוב מסטץ לדוגמא נשאר מרכז הקהילה היהודית האזורי גם אם מספר היהודים תושבי העיר קטן באופן קיצוני ובעיר חרודים שהיתה מסופחת למרכז האזורי מספר היהודים גדל. במשך שנים ניסו היהודים מחרודים להקים קהילה יהודית עצמאית אך ללא הצלחה. מלחמת העולם השניה קטעה את מאמציהם. בארצות הצ כיות התקיימה היהדות מן הסוג המערבי, כלומר, יהודי צ כיה נהנו מאינטגרציה גבוהה בחיי התרבות. יהודי צ כיה מיעטו להשתמש בשפת האידיש והעדיפו את הגרמנית. קהילות רבות העדיפו זרמים אחרים על היהדות האורתודוקסית. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו פליטים יהודים רבים מג ל יצ יה ומבּוּקו בינה לחלק המערבי של האימפריה האוסטרו-הונגרית ונוצר עימות בין היהדות המערבית ליהדות המזרחית שהיתה אופינית ליהודי פולין, אוקראינה ורוסיה הפּו ד-ק ר פּטית. קבוצה חזקה של אלף או אלפיים פליטים יהודים מן המזרח התיישבו לדוגמא באזור חרודים, באזור שניתן להשוותו פחות או יותר לתחום האחריות של רבנות הר מאנוב מסטץ. צווי השלטון שהגבילו את היהודים בחייהם מימי הביניים, שינו באופן ניכר גם את פני הערים שגרו בהן. לרחובות היהודיים בתוך הערים ולגיטאות היה אופי אדריכלי טיפוסי. מתחמים עירוניים אלה יוצרים איים אורבניים בעלי אופי

mácího zvířectva pro svou osobní potřebu, hlavně drůbež slepice a především husy, které byly důležité hlavně na získávání sádla, které nahrazovalo zapovězené vepřové, občas jednu krávu či koně na potah. Častým jevem rovněž bylo, že jeden dům patřil více majitelům a obývalo jej více židovských rodin, což bylo dáno stísněnými prostory, vyčleněnými pro židovskou zástavbu. Rovněž typická je řadová zástavba domků na úzkých parcelách štítem do ulic, často s propojenými dvory, které tak měly pomoci úniku jejich obyvatel v případě nebezpečí pogromu. I zvýšené přízemí skýtalo bezpečnější bydlení proti případnému vpádu. Časté byly také okenice nebo kované mříže na oknech v přízemí, jak dokládají některé dochované stavby. Domy se na rozdíl od těch křesťanských označovaly římskými číslicemi, na mapách byly křesťanské označovány křížem a židovské hvězdou. Díky mnoha omezením se obživa většiny Židů příliš nelišila jejich nejčastějším povoláním byla obchodní činnost, dle movitosti od nejbohatších obchodníků s dováženým zbožím a finančními prostředky (lichváři) až po nejchudší podomní obchodníky, vetešníky a výkupčí kožek a vlasů. Často se také stávali nájemci mýtních stanic u cest a mostů. Dalším častým oborem obživy bylo pak po uvolnění všech zákazů v 19. století provozování kořalen a různých výroben lihovin. Židovská komunita potřebovala pro naplňování svých náboženských obřadů rabína nebo učitele (rabín dojížděl ze sousední obce), ranhojiče a alespoň v její ground-floor built-up areas. The Jewish dwellings had no farming structures attached to them, as those would be useless owing to the above-mentioned regulation. The Jews usually bred only a small stock of domestic animals to satisfy nothing but their own needs; they mainly raised poultry hens and geese that provided an important source of lard that replaced prohibited pork. Some families had a cow or a draught horse. Quite often, one house was owned by several people and was inhabited by several Jewish families, which resulted from the cramped premises designed for Jewish development. Another typical architectural feature was terraced houses built on narrow lots, their gable facing the street. The yards of the terraced houses were often interconnected to help their inhabitants to flee more easily in case of pogrom. A raised ground floor presented another measure that could provide more secure living conditions in the event of a raid. Ground-floor windows were often completed with shutters or forged gratings, a component that is evidenced by some of the retained buildings. Unlike Christians, the Jews marked their houses with Roman numerals. On maps, however, Christian dwellings were symbolized by a cross and Jewish by a star. It was due to a large number of restrictions that the livelihood of most Jews was not too diverse their most frequent occupation was that of tradesmen. Their business activities varied depending on their chattels and the Jewish business scene thus comprised both the richest Jews dealing in imported goods and financial means (usurers) and the poorest door-to-door salesmen, second hand dealers, skin and hair buyers. The Jews often rented toll stations near roads and bridges. In the 19 th century, i. e. after all of the restrictions were lifted, many Jews sought incomes by operating alcohol מיוחד. הגיטאות נבנו בדרך כלל בקצה העיר (אם כי ידועות דוגמאות של גיטאות יהודיים בסמיכות לכיכר העיר). בערים מבוצרות נבנה הגיטו לעיתים קרובות בקרבת החומות. לעיתים הפרידה גדר בין הגיטו ובין שאר חלקי העיר. בלילות ובימי חג נסגר הגיטו במחסום. גם השלטון השפיע על יחסי היהודים והנוצרים בתוך הערים השונות. כיון שהיהודים היו נתינים ישירים של המלך ומשום שנגבה מס ישיר מרווחיהם, הגן עליהם השלטון המרכזי ותמך בהם. בעיר הר מאנוב מסטץ לדוגמא, הגנו אנשי המלך על 850 יהודי העיר בדרכים שונות ועזרו להם להתחמק מהגבלות אדמיניסטרטיביות מטרידות. במקומות אחרים תבע השליט החלפת בתים של יהודים עם שכניהם הנוצרים על מנת לעמוד בתקנה בדבר מגורים מופרדים בגיטו ובמרחק הנתון מכנסיות ומקומות תפילה נוצריים. גם לבתים היהודים היה יחוד משלהם. התקנות שהגבילו את עיסוק היהודים במלאכות ובחקלאות גרמו לכך, שבתי היהודים יראו אחרת מבתי שכניהם הנוצרים. בבתי היהודים נבנתה לעיתים קרובות קומה שניה, גם בכפרים. כיון שהעיסוק בחקלאות היה אסור על היהודים, לא נבנו בבתי היהודים המחסנים והאסמים שהיו אופיניים לבתי שכניהם הנוצרים. היהודים גידלו רק מעט מאוד חיות בית לשימוש עצמי, בעיקר עופות, תרנגולות ואווזים שמהם ניתן היה להפיק שומן. לעתים החזיקו היהודים פרה בודדת או סוס עבודה. האזור שהיה מיועד למגורי יהודים היה מוגבל ובמקרים רבים היו בתי היהודים s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 15 )

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 16 ) blízkosti nějakého řezníka. Náboženská pravidla totiž Židům povolovala jíst jen maso rituálně správně zabité, tj. rychle zbavené krve, která je jim zapovězená. S pozdějším povolením studií po josefinských reformách se Židé začali zabývat tzv. svobodnými povoláními stávali se advokáty, lékaři apod. Po uvolnění poměrů a nabytí občanské rovnoprávnosti v 2. polovině 19. století se rychle adaptují i v nově se rozvíjející průmyslové sféře a stávají se významnými průmyslníky takřka ve všech odvětvích, častá je zejména textilní (např. Taussigovy závody v Hlinsku, brněnská textilka Schindler a Stein v Chrudimi, výroba prádla Kohn a Traub v Pardubicích) a obuvnická výroba (např. Hirschova továrna v Holicích, podnik Adolfa Kačera tamtéž) a již jmenovaná (nyní už průmyslová) výroba lihovin, likérů (např. likérka bratrů Witzových v Chrudimi, Wertheimerův lihovar v Pardubicích) apod. Dle arizování továren nacisty pak můžeme sledovat, jak se za necelých 60 let rozvinulo jejich podnikání a dosáhlo úctyhodných výsledků, kolik průmyslu v českých zemích bylo v židovských rukou. K židovským čtvrtím či uličkám patřily i veřejné stavby, jako byly synagogy nebo modlitebny, rituální lázně (mikve), rabínské domy, školy a hřbitovy. Pro ně platilo totéž co pro židovské domy obecně, od josefinských reforem byla přesně vyměřena minimální vzdálenost od kostelů a významných křesťanských poutních míst, stavby synagog nesměly shops and distilleries. To practice its religion and its ceremonies, the Jewish community needed a rabbi or a teacher (a rabbi could possibly commute from a neighboring town), a barber-surgeon, and a butcher within the town s reach. Religious rules allowed the Jews to eat only the meat that was butchered in a proper ritual way; i. e. it was bled quickly as blood is forbidden. Once the reforms of Emperor Joseph II permitted the Jews to study without any restrictions, many of them developed interest in so-called freelance jobs and became attorneys, physicians, etc. Following the relaxation of their social status and the acquisition of equal civil rights in the 2 nd half of the 19 th century, the Jews flexibly adapted to a newly developing industrial sector, becoming leading industrial figures in nearly all fields. Most of them scored success in the textile industry (for instance, Taussig s plants in Hlinsko, Schindler s textile plant in Brno and Stein s textile plant in Chrudim, Kohn s and Traub s linen production plant in Pardubice), in shoe production (for instance, Hirsch s factory in Holice, Adolf Kačer s factory in Holice) as well as in the above-mentioned (by then industrial) production of spirits, liquors, etc. (for instance, the liquor factory run by the Witz Brothers in Chrudim, Wertheimer s distillery in Pardubice). Referring to the Nazi Aryanization of Jewish factories, we can see that the Jews needed only 60 years to advance their business activities and to accomplish respectable results. Further, we can also determine how much of Czech industry was owned by the Jews. Jewish quarters and streets also included public buildings such as synagogues, ritual baths spas (the mikveh), rabbinical houses, schools and cemeteries. All of these buildings were subject to the same rules as Jewish family houses: since the שייכים לכמה בעלים וגרו בהם כמה משפחות בעת ובעונה אחת. ברחובות היהודיים ובגיטאות ניתן להבחין לעיתים קרובות בבניה של בתים צרים צמודים זה לזה בשורה כשחזיתות הבתים פונות לרחוב. במקרים רבים היו חצרות הבתים מחוברות זו לזו, על מנת לאפשר לתושבים להמלט במקרה של סכנה. מסיבה זו נבנו בתים רבים מעל קומת כניסה מוגבהת ובמקרים רבים הותקנו סורגים או תריסי ברזל כבדים על החלונות. בתי היהודים בעיר סומנו בספרות רומיות ובתי הנוצרים סומנו בספרות רגילות. במפות היו בתי היהודים מסומנים במגן דויד ובתי הנוצרים סומנו בצלב. בגלל ההגבלות הרבות עסקו רוב היהודים במסחר. ניתן היה למצוא יהודים בכל ענפי המסחר, ממלווים בריבית וסוחרים עשירים בסחורות מיובאות ועד רוכלים עניים שהציעו את סחורתם מבית לבית, סוחרי סמרטוטים, סוחרי עורות ושיער. לעיתים שכרו היהודים את הזכות לגבות מס מעבר בדרכים ובגשרים. במאה הי ט, לאחר שאיסורים רבים הוסרו, עסקו יהודים רבים בזיקוק משקאות חריפים. במסגרת הקהילה היהודית פעלו רב או מורה דת (בקהילות קטנות הגיע הרב מן הכפר הסמוך), בקהילות רבות היה מרפא יהודי ושוחט. לאחר הרפורמות שהנהיג הקיסר יוזף השני, כאשר הותר ליהודים ללמוד באוניבסיטאות, החלו יהודים רבים לעסוק במקצועות חפשיים. יהודים רבים היו עורכי דין, רופאים וכדומה. במחצית השניה של המאה הי ט, לאחר שזכו היהודים בשויון זכויות מוחלט, פנו יהודים רבים לענפים שונים של

mít podobně jako u nekatolických kostelů věže ani zvony a výraznou vnější výzdobu, budovy měly východní orientaci. Z hlediska stavebních slohů odpovídaly synagogy době svého vzniku. Do 18. století podobně jako u obytných domů převládala dřevěná výstavba, kterou postupně začaly nahrazovat zděné stavby. Vnější výzdobu synagog představovaly většinou jen barevné vitráže oken, hebrejský citát z tóry (verš z žalmu, vztahující se k domu modlitby ) většinou v čelním štítu budovy a někde desky desatera ve štítu nebo na stěně. Vnitřní výzdoba byla bohatší a odpovídala současné movitosti židovské obce, která synagogu budovala a spravovala. Synagogy byly zpravidla členěny na předsálí a hlavní modlitební sál, který byl zpravidla níže položen o schod či dva (symbolicky dle slov 130. žalmu Z hlubin volám ). Prostor synagogy byl rozdělen pro muže od 13 let a ženy s dětmi. Existují různé varianty bočních lodí s průhledy do hlavního sálu, časté jsou ženské galerie se zvláštním vchodem, raritou je přístup z vedlejší budovy napojeným krčkem v 1. poschodí v Heřmanově Městci. K naplňování rituálních úkonů sloužily rituální lázně neboli mikve, malé domky (někde byla mikve v suterénu synagogy nebo domu v její blízkosti), do nichž byla zavedena pramenitá voda a vyhloubena lázeň tak, aby se do ní mohl ponořit celý dospělý člověk. Někde byly samostatné lázně pro muže a pro ženy. Židé museli podstupovat koupel v lázni v různých situacích, ženy pravidelně jako očistu po menstruaci a porodu. time of the Joseph reforms, the minimum distance of churches and significant Christian places of pilgrimage from Jewish structures had been defined; like other non-catholic churches, synagogues were not allowed to be decorated with spires or bells or distinct outside ornaments. All buildings were east- -oriented. Perceived from the standpoint of architectural styles, synagogues always reflected the time of their erection. Until the 18 th century, most synagogues like other buildings were made of wood. This material was gradually ousted by masonry. The external decoration of the synagogues consisted, by far, of stained glass windows, Hebrew quotation of the Tora (a verse from a psalm relating to the house of the prayer ) usually shown on the front gable, and a plate with the Ten Commandments attached on the gable or on the wall. Interior decorations used to be more ornate and corresponded with the then riches of the respective local Jewish community that built and administered the synagogue. Synagogues were usually divided into an anteroom and a main prayer room that was, as a rule, situated one or two steps lower than the anteroom (this symbolizes the words of Psalm 130 De Profundis ). The space of the synagogues was separated into an area for men aged 13 years and older and for an area for women and children. There were several types of deambulatories (side naves) with a view of the main hall. Galleries for women provided with a special entrance were another common feature. However, a truly rare component can be seen in Heřmanův Městec where there is an entrance from a neighboring building that is connected through a neck on the first floor. Ritual acts were carried out in ritual baths, or the mikveh, i. e. small houses (in some places the mikveh was situated in the basement of a synagogue or nearby) to which potable ההתעשיה המתפתחת. רבים פנו לענף הטקסטיל (לדוגמא מתפרת טאוסיג בעיר הלינסקו, מתפרת שינדלר בברנו, מתפרת שטיין בעיר חרודים ומפעל הטקסטיל של כהן וטראוב בפרדוביצה), לענף ההנעלה (המפעלים של הירש ושל אדולף קאצ ר בעיר הוליצה) ולענף יצור משקאות חריפים (מפעל הליקר של האחים ויזוב בחרודים או המזקקה של וטהיימר בפרדוביצה). כאשר מעיינים ברשימות המפעלים שהוחרמו מיהודים על ידי הנאצים, ניתן להבין איזה חלק של התעשיה הצ כית היה בידי היהודים ולאיזה תוצאות ראויות לציון הגיעו היהודים במשך תקופה קצרה של שישים שנה. בגיטאות וברחובות היהודיים היו גם מבני ציבור: בית כנסת או חדר תפילה, מקווה טהרה, בית מדרש, בית קברות, הקדש ובית לרב. גם על מבני ציבור יהודיים חלו ההגבלות שחלו על בתי היהודים, מתקופת יוזף השני הוגדר בדיוק המרחק המינימלי המותר מכנסיות וממקומות תפילה נוצריים. בנוסף, על היהודים נאסר לבנות מגדלי פעמונים על בתי הכנסת או לעטר את חזיתותיהם בפאר רב. בדומה לכנסיות, פונים בתי הכנסת אל המזרח. בתי הכנסת נבנו בסגנונות שונים, בהתאם לתקופה בה נבנו. עד המאה הי ח נבנו בתי הכנסת בעיקר מעץ, בהדרגה הוחלפו מבני העץ בבתי אבן ולבנים. חזית בתי הכנסת לא היתה בדרך כלל מעוטרת מאוד. על פי רוב שובצו זכוכיות צבעוניות בחלונות, במקרים רבים נמצא על חזית הבנין פסוק מספר תהילים והותקנה צורת לוחות הברית על חזית המבנה. העיצוב הפנימי של בתי s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 17 )

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 18 ) Kromě těchto staveb sloužila společným potřebám také židovská škola a pochopitelně hřbitov. Ve větších komunitách existovaly další důležité instituce špitál (starobinec) či masné krámy s jatkami pro košer porážky. Lidnatější židovské obce měly i vlastní ponocné. Rovněž v pohřbívání mrtvých mají Židé vlastní tradici. Narozdíl od křesťanských hřbitovů, které často obklopují kostely, nemají židovské hřbitovy k synagogám žádnou vazbu. Většina z nich byla na okrajích měst, jen nejstarší středověké byly zakládány uvnitř hradeb, pozdější nařízení hřbitovy odsunula často i na velkou vzdálenost od města nebo obce. Judaismus zakazuje narušení hrobu, exhumace a opakované použití hrobu se tak vylučují. Z důvodů nedostatku vyčleněného místa proto často dowater was supplied and a bathtub in which an adult could plunge his whole body was hollowed. Some places had separate baths for men and women. The Jews had to undergo rituals baths in various situations women, for instance, took a bath to clean themselves after having a period or after giving birth to a child. Apart from the mikvehs, Jewish schools and cemeteries were other facilities that served for the common needs of the Jewish public. Larger communities also ran other important institutions hospitals (an institution designed for old people) or butcher shops with kosher slaughterhouses. More densely populated Jewish communities even had their own night watchmen. The Jews also have specific burial traditions. Unlike Christian cemeteries that often surround a church, Jewish cemeteries are not attached to synagogues in any manner. Most cemeteries were established at outskirts, except for the oldest Medieval cemeteries that were founded inside ramparts. Regulations issued during the course of time required that Jewish cemeteries be located far away from a town or city. Judaism forbids any interference with a grave and exhumation or the repeated use of a burial place is also ruled out. Given the lack of reserved areas, several graves used to be layered above one another (for instance, the oldest part of the cemetery in Heřmanův Městec, or the old Jewish cemetery in Pardubice). Cemeteries were provided with morgues in which corpses were guarded by the members of funeral fraternities that used to be organized in nearly every Jewish community (Chevra kadischa society). The fraternity members washed each corpse, while still in the morgue, with warm water, which is why many of these buildings were furnished with a chimney. Jewish traditions further requested הכנסת היה לרוב עשיר יותר מן העיצוב החיצוני, והיה מפואר ומרשים יותר ככל שהיתה הקהילה עשירה יותר. בדרך כלל מתחלק חלל הפנים של בית הכנסת לשניים, לחדר כניסה ולאולם תפילה עיקרי. במקרים רבים היה אולם התפילה העיקרי נמוך מעט מחדר הכניסה (באופן סמלי על פי הפסוק ממעמקים קראתיך בתהילים ק ל). אולם התפילה חולק לעזרת גברים ועזרת נשים. במקרים מסוימים נבנתה עזרת הנשים כאגף נפרד עם פתחים לעזרת הגברים, לעיתים נבנה פתח כניסה מיוחד בצד הבנין לעזרת הנשים. בבית הכנסת בעיר הר מאנוב מסטץ הכניסה לעזרת הנשים היא מן הקומה הראשונה בבית הסמוך לבית הכנסת. במקומות רבים נבנו מקוואות בקומת המרתף של בית הכנסת. במקומות אחרים נבנה מקווה טהרה עצמאי. בקהילות גדולות היה מקוה נפרד לגברים ולנשים. גם בית הספר היהודי ובית הקברות הינם מבני ציבור חשובים. בקהילות גדולות נבנו עוד מוסדות קהילתיים חשובים: בית אבות, בית חולים ובית מטבחיים כשר. בקהילות גדולות היה גם שומר לילה קהילתי. בתי הקברות היהודיים לא נבנו בסמיכות לבתי הכנסת בדרך כלל (להבדיל מבתי הקברות הנוצריים שמקיפים כנסיות לעיתים קרובות). בתי קברות רבים נבנו מחוץ לעיר, בתי קברות מימי הביניים נבנו בתוך העיר בסמיכות לחומות. לעיתים נבנו בתי הקברות במרחק ניכר מהקהילה. בבתי הקברות היהודיים לא ניתן לפגוע בקברים ולהשתמש באותה החלקה שוב, כפי שנהוג בבתי קברות נוצריים. בכמה מקומות

cházelo k vrstvení několika hrobů nad sebou (např. nejstarší část hřbitova v Heřmanově Městci, starý židovský hřbitov v Pardubicích). U hřbitovů byly budovány márnice, kde u těla až do pohřbu bděli členové pohřebních bratrstev, která vznikala takřka v každé židovské komunitě (spolky Chevra kadiša). Jeho členové také tělo v márnici omyli teplou vodou, proto mají tyto stavby často i komín. Dle židovské tradice se tělo pochovávalo do země bez rakve v rubáši. Josefinské reformy z důvodů hygieny a ochrany před epidemiemi stanovily jednotný způsob pohřbívání v rakvích. Židovské obce tuto povinnost obcházely tak, že pořídily jednu obecní rakev, v níž bylo tělo na hřbitov převezeno a pak tradičním způsobem pochováno. Tato rakev byla spolu s pohřebním vozem ukládána právě v márnici. Ve středoevropském historickém prostoru se setkáváme se dvěma základními typy náhrobků. Častější typ se nazývá stéla jedná se o desku s nápisem, zapuštěnou kolmo do země. Většinou to byly desky kamenné, především z pískovce, vyskytují se však i dřevěné vyřezávané. (Později se rozšiřují i jiné materiály žula, litina, kov.) Druhý typ tumba, je méně častý, pořizovali si je spíše movitější Židé jedná se o masivnější stavbu, která připomíná antický sarkofág nebo malý domeček. Většinou se skládala z kamenných desek, později byly některé její části nahrazovány kovem. V 19. století se začaly náhrobky unifikovat s křesťanskými hřbitovy používá se leštěná žula, náhrobní deska se přesouvá do čela hrobu a hrob může být ohrazen that a corpse be buried not in a coffin but only clothed in a shroud. Due to sanitation reasons and to prevent pandemics, the Joseph reforms determined that all corpses be buried in coffins. Jewish communities circumvented this obligation by procuring one community coffin in which the departed was transferred to a cemetery where he was buried in accordance with Jewish traditions. The community coffin and a hearse were stored in a morgue. The historical space of Central Europe presents two basic types of the tombstones. The more frequent type is called stela (or stele) it is a plate with an inscription; the plate is perpendicularly embedded in the ground. The plates were usually made of stone, especially of sandstone, or carved of wood. (Later on, other materials found their applications granite, cast iron and metal.) The other type is known as tumba. Its occurrence is less frequent as it used to be purchased by wealthier Jews. The tumba is quite a robust structure resembling an antique sarcophagus or a small house. Tumbas usually consisted of small stone slabs. Later, some of the slabs were replaced with metal. In the 19 th century, the tombstones began to be unified with the look of the Christian cemeteries: polished granite started to be used, the tombstone moved to the front of the grave, and the grave could be fenced with a forged grating. Beginning from the 19 th century, the inscriptions on the tombstones were written only in Hebrew. However, bilingual inscriptions began to gain ground gradually, making Hebrew disappear completely at the end of the 19 th century. Nevertheless, every grave bears at least 5 Hebrew letters that stand for the initial letters of a traditional tombstone wording and that are the last relict of the once-used Hebrew inscriptions. Medieval tombstones and modern tombstones built prior to נטמנו המתים בכמה שכבות עפר זו מעל זו בגלל מחסור במקום. (כמו לדוגמא בחלק מבית הקברות בעיר הר מאנוב מסטץ או בבית הקברות העתיק בפרדוביצה). בבתי קברות מסוימים נבנה בית טהרה בתוך שטח בית הקברות, שם שמרו אנשי החברא קדישא על המת בלילה במקרה שטקס הלוויה לא נערך באותו היום. כמעט בכל קהילה היה קים ארגון חברה קדישא שדאג לסידורי הטהרה. בבית הטהרה הותקנו לעיתים קרובות תנור לחימום מים וארובה. הרפורמות המנהליות של יוזף השני, שנקבעו על מנת למנוע מגיפות ולשמור על ההיגיינה קבעו נורמות אחידות לקבורה בארונות קבורה. כיון שתקנות אלה עמדו בניגוד להלכה היהודית שקבעה כי את המת יש לקבור בתכריכים בלבד וללא ארון, החזיקו קהילות רבות ברשותן ארון קבורה קהילתי ובכך עקפו את האיסור. המת נישא אל בית הקברות בארון, אך נטמן באדמה בתכריכים בלבד. ה ארון הקהילתי אוחסן יחד עם מרכבת הקבורה בבית ההספדים. בבתי קברות יהודיים במרכז אירופה ניתן להבחין בין מצבות הלוח הרגילות, והשכיחות יותר למצבות מסוג אוהל. מצבות הלוח קבועות באדמה בניצב והכיתוב בחזיתן, מצבות הלוח עשויות אבן, בדרך כלל אבן חול, ידועים גם מקרים של מצבות עץ מגולפות (מאוחר יותר נכנסו לשימוש חמרים נוספים, שיש, מתכות שונות וברזל יצוק). מצבות האוהל הן נדירות יותר, בדרך כלל נבנו מעל קברי היהודים העשירים יותר. מדובר במבנה קטן המזכיר סרקופאג או ביתן קטן. בדרך כלל נבנתה מצבת s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 19 )

s t o p y ž i d ů v p a r d u b i c k é m k r a j i ( 20 ) kovanou mříží. Nápisy na náhrobcích byly do 19. století výhradně hebrejské, později se začíná prosazovat dvojjazyčnost, na konci 19. století se někde hebrejština již zcela vytrácí, většinou však jako poslední relikt je i na těchto náhrobcích alespoň pět hebrejských písmen, které jsou zkratkou tradiční náhrobní formule. Středověké náhrobky a náhrobky novověké do konce 18. století se rovněž vyznačují typickou symbolikou,vycházející z historických vazeb židovských rodin. Existuje několik starožidovských rodů, k jejichž příslušnosti se jeho členové hlásili i zobrazením tradičního symbolu v horní části náhrobku nejčastější u nás je symbol žehnajících rukou, který označoval potomky kněžského rodu kohenů (kohanitů), nebo symbol konvice s talířkem, symbol pokolení chrámových služebníků levitů. Kromě toho se užívala také obecná symbolika, která měla připomínat obor činnosti, kterým se zesnulý živil krejčovské nůžky, lékařská pinzeta, kniha u učitelů a rabínů. Kromě těchto symbolů se na náhrobcích vyskytují i různé ozdoby především ozdobný horní okraj stély, často nesoucí neklamné znaky kamenické dílny, která jej zhotovila (např. východočeský beraní roh) a na desce mohou být i symboly zvířat, připomínající jméno zemřelého (lev, ryby, jelen, ptáci). U náhrobků se užívá datace dle židovského kalendáře, v 19. století se na dvojjazyčných náhrobcích zpravidla v hebrejském textu uvádí rok úmrtí a v českém (německém) textu se píše, jakého věku se zesnulý dožil. Uvádění data narození je až záležitostí 20. the end of the 18 th century are also characterized with typical symbolism derived from the historical ties of Jewish families. There existed several old Jewish families whose members declared their family ties by having a traditional symbol depicted in the upper tombstone area, the most frequently applied motif being the symbol of blessing hands that marked the descendants of the ministerial family of the Cohens (Cohanites), or the symbol of a jug and a saucer which stood for the family of temple servants the levites. Additionally, general symbols were also used. They were designed to speak of the field of business by which the departed made a living a tailor s scissors, a doctor s tweezers, a teacher s or rabbi s book. Besides these symbols, the tombstones are also decorated with varied ornaments. The stela is often finished with a decorative edge, usually bearing the distinct signature details of the stonemason s workshop that manufactured them (for instance, a ram horn that is typical of Eastern Bohemia). Some tombstones were also adorned with the symbols of animals that were reminiscent of the departed (lion, fish, deer, or birds). The tombstones indicated one s life data according to the Jewish calendar. The bilingual inscriptions of the 19 th century usually stated the year of death in the Hebrew text whereas the Czech (German) text said at what age the departed died. The date of birth was not shown on tombstones until the 20 th century. In some cemeteries, women s and men s graves were separated. Children s graves as well as places for the burial of strangers were often found in a separate area such detached areas in modern cemeteries became final resting places for the victims of World War I and for Galicia fugitives. Instead of bringing flowers to one s grave, a Jewish tradition requires that little stones be put on tombstones. This tradition אוהל מלוחות אבן ובתקופות מאוחרות יותר גם מתכת. במאה הי ט הפכו המצבות דומות יותר ויותר למצבות נוצריות. נעשה שימוש בשיש או גרניט מלוטש ולעיתים תחמה את חלקת הקבר שבכת מתכת מעוטרת. עד המאה הי ט היה הכיתוב על הקברים עברי בלבד. מאוחר יותר נעשה שימוש בשתי שפות, בסוף המאה הי ט נעלמת לפעמים העברית (למעט הכיתוב ת.נ.צ.ב.ה בתחתית המצבה) לחלוטין מן המצבות. על מצבות רבות מימי הביניים ועד סוף המאה הי ח ניתן להבחין בעיטורים מסורתיים שונים, בדרך כלל בחלק העליון של המצבה. על קברי כהנים ניתן להבחין בכפות ידיים פרושות המזכירות ברכת כהנים ועל קברי לויים נמצא לעיתים קרובות כד מים שבא לסמל את תפקיד הלויים בבית המקדש. על מצבות אחרות ניתן להבחין בסמלים שרומזים על מקצוע הנפטר: מספרי חייטים, מלקחי רופאים או ספר על מצבות של מורים ורבנים. סמלים אחרים רומזים על שמות הנפטרים (אריה, דגים, צבי או ציפורים). מלבד סמלים אלה ניתן למצוא על מצבות קבר גם עיטורים שונים, בדרך כלל בחלק העליון של הלוח. לעיתים רמזו עיטורים אלה על בית המלאכה שייצר את המצבה (עיטור בדמות קרן איל במזרח צ כיה לדוגמא). תאריך הפטירה מצוין על גבי הקברים על פי הלוח העברי. במאה הי ט בדרך כלל תצוין שנת פטירתו של הנפטר בעברית וגילו מצוין בצ כית או גרמנית. רק במאה העשרים נוסף גם תאריך הלידה לכיתוב. בכמה בתי קברות הוגדרו חלקות נפרדות לגברים ולנשים. במקומות רבים נמצאת חלקה מיוחדת